בוקר טוב שארל ושי, מה שלומכם? איך אתם מתמודדים עם כל הקורונה שמסביב?

בוקר טוב יובל, שלומנו טוב כמו כולם הקורונה תפסה אותנו לא מוכנים: היינו לפני מסע גדול לאוסטרליה ולהתחיל לעבוד שם במשך שנה. גרנו לאחרונה בבלגיה ובאנו לארץ רק לביקור, ומפה לשם אנחנו כבר יותר מחודש בארץ אצל ההורים שלי

וואלה. איפה באוסטרליה ובאיזה הקשר?

בבריסביין: התקבלנו לתוכנית מתמחים ב־Hassell, משרד אדריכלים אוסטרלי בסדר גודל עולמי עם סניפים ברחבי העולם

חיפשנו במשך תקופה עבודה והם שמחו לקבל את שנינו יחד לעבודה אצלם

נייס! אבל עכשיו כל העניין הזה של נסיעות בעולם נראה רחוק מתמיד, וגם Portable Us, פרויקט הגמר שלכם במחלקה לאדריכלות בבצלאל מהשנה שעברה, נראה לא אפשרי. אתם בטח אומרים איזה מזל שזה מאחוריכם

הפרויקט בהחלט לא היה אפשרי השנה, עם זאת אנחנו מוצאים אותו כמאוד רלוונטי דווקא לתקופה הזו

רצינו להציף בין היתר את התלות של החברה העכשווית בתנועה תמידית ובעולם הווירטואלי, מה שפתאום מאוד מורגש

אז בואו נלך כמה צעדים אחורה: איך התחילה העבודה, מאיפה הגיע הרעיון לפרויקט?

מההתחלה היה ברור לשנינו שאנחנו רוצים לעסוק בתנועה בעולם שבו רשתות, בכל המובנים, הפכו להיות הקונטקסט הראשי. אנחנו כבר ארבע שנים בני זוג, מאוד אוהבים לטוס ביחד ולחקור מקומות חדשים. היינו ביפן במסגרת קורס קיץ משך 40 יום וגם יצא לנו לגור חצי שנה בבואנוס איירס לחילופי סטודנטים.

אחרי מחקר מעמיק בהיסטוריה של הניידות, כלי תחבורה שצמצמו מרחקים וזמנים, הסכמים פולטיים, חברות לואו־קוסט, תרבות הסלפי ואינסטגרם, הבנו שקיים משבר שייכות: לאן אנו שייכים ומה שייך לנו הן כבר לא שאלות שאפשר לענות עליהם בקלות. בנוסף הבנו שאם אנחנו רוצים להיות נאמנים לעכשיו, לקיים דיון כמה שיותר רחב ואותנטי, עלינו לבדוק את התופעה בעצמנו…

אני מניח שחלק מהקוראים שואלים עכשיו: ואיך זה קשור לאדריכלות?

אנחנו רואים באדריכלות כתחום מולטי־דיסציפלינרי. אנחנו מבינים אדריכלות כתחום חברתי ופוליטי שעוסק באיך אנשים מתארגנים ביחד במרחב

אוקיי. אז הבנתם שאתם רוצים לבדוק את התופעה בעצמכם: מה עכשיו? איך מתקדמים מפה?

המרחב של שדות התעופה משך אותנו בגלל התנועה המוגברת של האנשים, ההתארגנות שלהם סביב הלוגיסטיקה והאופרציה של המבנה, ששואף ליעילות והספק גבוהים. סיקרן אותנו גם השימוש וההתנהגויות שהתפתחו במרחבים האלו.

שי בן עמי: אם אנחנו רוצים להבין את הקהילה הזאת, ש״בדרך מ״ או ״בדרך ל״, אנחנו חייבים להפוך להיות חלק ממנה. ארזנו את עצמנו עם ציוד מינימלי וסגרנו את הטיסה הראשונה הכי זולה שמצאנו באותו היום. המטרה הייתה לתת למנגנון של שדות התעופה, להוביל אותנו

החלטנו פשוט שאם אנחנו רוצים להבין את הקהילה הזאת, ש״בדרך מ״ או ״בדרך ל״, אנחנו חייבים להפוך להיות חלק ממנה. ארזנו את עצמנו עם ציוד מינימלי וסגרנו את הטיסה הראשונה הכי זולה שמצאנו באותו היום. המטרה הייתה לתת למערכת, למנגנון של שדות התעופה, להוביל אותנו, בשאיפה להיות דינמיים ככל האפשר מבלי לצאת מפנים השדה

מטרת העל של המסע הייתה להבין כיצד כוחות שמפעילים תנועה ישפיעו על זוג נוסעים ועל הגוף שלהם, על הזהות שלהם ועל הרכוש שלהם במשך שבוע

לאן הייתה הטיסה הראשונה?

סגרנו טיסה ראשונה לבוקרשט ומשם נתנו ל״מנגנון הגדול״ להוביל אותנו משדה לשדה לפי הטיסות הזולות והאופציונליות באותו היום. בנוסף, על ידי תיעוד אינטנסיבי ושיתוף באינסטגרם, נתנו גם לעוקבים את הכח להשפיע על מסלול המסע. לדוגמה, הייתה אופציה לטוס בתשעה יורו לברלין או לוורשה. העוקבים בחרו ברלין וכך טסנו לברלין.

בעקבות המסע יצרנו יומן ומפת מסע, ומסמך נוסף שחושף את ״תשעת טקסי המעבר העכשווים״ (The 9 Transit Rituals). המסמך מציג את קהילות הנוסעים ואת ההתנהגויות השונות שנוצרות ומתפתחות ביחס לאלמנטים גנריים שנמצאים במרחבי שדות התעופה ומרכיבים אותם

כמה טיסות ושדות תעופה עברתם בסך הכל בכמה זמן?

יצא שעברנו במשך שמונה ימים בין תשעה שדות תעופה: בן גוריון, בוקרשט, ברלין, פלמה דה מיורקה, מדריד, פריז, לונדון, בריסל, פרנקפורט ובחזרה לבן גוריון. חשוב לנו לציין שהשיתוף ברשת קרה באופן די אינסטינקטיבי: התחלנו לשדר את ההרפתקאות שלנו ואפילו הגענו ל־1,200 צופים ברגע נתון כשנקלענו לאירוע ביטולי טיסות בעקבות פעילות רחפן במסלולי ההמראה. זה קרה בסוף השבוע לפני חג המולד

אם תשאלו אותי התגריתם ביקום, שאומר לכם עכשיו: נסעתם מספיק ב־2019! את 2020 אתם צריכים להעביר במקום אחד…

Karma is a b*tch …

אחרי המסע הראשון והמיפוי שערכנו אימצנו שני מושגים שאנו רואים כחשובים היום: היפר־מציאות ופוסט־אמת. אנחנו נמצאים בעידן שבו לכל אחד מאיתנו יש את הכח להפיץ מידע ודאטה, שלא מבוסס בהכרח על עובדות, אנחנו רואים בתנועה מושג משמעותי בתחום האדריכלות מכיוון שהוא מאגד יחס של זמן ומרחב.

שארל ויינברג: אימצנו שני מושגים, היפר־מציאות ופוסט־אמת. אנחנו נמצאים בעידן שבו לכל אחד מאיתנו יש את הכח להפיץ מידע ודאטה, שלא מבוסס בהכרח על עובדות, ואנחנו רואים בתנועה מושג משמעותי בתחום האדריכלות מכיוון שהוא מאגד יחס של זמן ומרחב

במסע השני רצינו לבדוק איך היום, בזכות הרשת הגלובלית, אפשר להיות בתנועה מבלי להיות פיזית בתנועה על ידי יצירת תוכן אדריכלי. אנחנו מבינים אדריכלות כתחום שמייצר גם יצוג ולא רק את הדבר עצמו

ומה היה אותו מסע שני?

אם המסע הסילוני הראשון התרחש ב־Anywhere, המסע הסילוני השני, Nowhere, יצא לדרך בסוף מאי 2019 והתרחש אך ורק במרחבים וירטואליים ודיגיטליים. כלומר, אפשרנו ליצוג שלנו לשוטט ביצוג של מקומות גיאוגרפיים. במהלך חמשת ימי המסע לא יצאנו מהדירה שלנו בתל אביב, בבידוד מוחלט ממה שקורה בחוץ, ורק שידרנו בשעות שנאמנות לזמני טיסות אמיתיים כ־300 דימויים שיצרנו משך חודשיים. הדירה הפכה לאולפן שידור

הדימויים נוצרו על ידי הורדה של תוכן מהרשת והתאמתו למסע, ואנימציות אדריכליות שמתבססות על טקסי המעבר של המסע הקודם שבהם הדמויות שלנו הושתלו. בניגוד למסע הראשון שבו שוטטנו יחד והמסלול שלו היה אקראי, במסע השני יצאנו כל אחד בנפרד בהתבסס על תסריט מדויק, שהנחה אותנו בזמני העלת הפוסטים.

למסעות המשודרים בסטוריז של אינסטגרם נוצרה קהילה זמנית של כ־600 צופים בזמן נתון שעקבו באדיקות אחר המתרחש בשני הפרופילים שלנו (chuck_benj & shaivc). מבחינת הצופים נוצר טשטוש שלא אפשר לדעת האם המסע השני אכן התרחש: עד היום יש עוקבים שלא הבינו שהמסע היה פיקטיבי

התבססנו ממש על זמני טיסות אמיתיים, מחירים, שעות, אפילו היה לנו תוכן מוכן במידה ותתבטל טיסה או שמזג האוויר ישתנה לרעה (זה קרה בחודש מאי) אבל למזלנו זה לא קרה

הדירה בתל אביב שהפכה למפעל של איירבאס

אז יש לכם שני מסעות, ועכשיו יש פרויקט שצריך להגיש ותערוכה שצריך להציג בה. או במילים אחרות: מאיפה הגיע הרעיון לבנות דגם 1:1 של חלק ממטוס…

הרעיון למודל נבע מהרצון שלנו להמשיך ולהשתמש בשפה האדריכלית. יש לי משיכה ואהבה גדולה למודלים ולחומרים, והיה לי חשוב לחתום את הפרויקט במודל פיזי. קראנו לו המסע השלישי, Everywhere, והוא יצא לדרך ביולי 2019 בפתיחת תערוכת הבוגרים: הצבנו אותו בחלל התערוכה בגודל אמיתי כאקספרימנט נוסף הבוחן תנועה ומעברים בין קני מידה, מדיומים שונים ומציאויות.

צילום: מיכאל שבדרון

המודל נבנה על ידי שנינו בעבודת יד במשך חודש – בחלקים טרומיים בדירה שלנו בתל אביב שהפכה להראות כמפעל של איירבאס – על ידי קבצים שבנינו דיגיטלית במחשב. גם לבנות קירות גבס עם פתח ענק עגול היה לא פחות מאתגר.

האופן שבו הוכן המודל מאפשר להסתכל על אדריכלות כקובץ שאפשר להוריד מהרשת ולהעלות מחדש במרחב. בנוסף לכך, חתך המטוס חושף את התלות של החברה הניידת בחלל בעל איכות שיא של היפר־פנים, שליטה מוגברת ובקרה על התנאים הפיזיים

בסוף איגדנו את כל הפרויקט בקטלוג בפורמט של מגזין טיסה; מיכל סהר עזרה לנו מאוד סביב זה. היה לנו חשוב שאחרי כל תקופת הפרויקט יהיה לנו מסמך מסכם

מה היו התגובות שקיבלתם? גם מהמרצים (מי היו המנחים שלכם?) גם מהחברים לכיתה?

המנחות שלנו היו יפעת פינקלמן ודבורה פינטו פדדה, ביחד עם האסיסטנט לירן מסר

באופן כללי הפרויקט קיבל תגובות חיוביות, זכינו בפרויקט בפרס מייזל כפרויקט גמר מצטיין רב מחלקתי באקדמיה. מהאנשים שפנו אלינו ומהסטודנטים קיבלנו מחמאות על הפתיחות והכנות בדרך שהסתכלנו על תחום האדריכלות כיום בצורה ביקורתית ועל הצורך שלה לגשר בין מרחבים פיזיים לווירטואליים.

קיבלנו גם ביקורות שמרניות יותר: בגלל שהפרויקט לא הציע מבנה פיזי במקום גאוגרפי אחד, שגם על זה רצינו להעביר ביקורת, כי פרויקטי גמר באדריכלות רבים בסופו של דבר גם נשארים ביצוג ולא ממשיכים לביצוע מעבר לתיכנון. התחום שלנו עוסק המון ביצוג. המודל היה דווקא ניסיון לא להישאר ביצוג אלא לבנות בקנה מידה אמיתי, ולתקשר באופן ישיר עם אנשים

רצינו להראות שגם אדריכלים יודעים לבנות do it yourself ולא להישאר מנותקים ורחוקים מהפרויקט המצוי. חשוב לציין שכלל הפרויקט היה אקספרימנט אחד גדול, ושמהרגע הראשון היה לנו חשוב להתנסות בו בעצמנו ולא להסתמך על נתונים של אחרים

ועכשיו, כמעט שנה אחרי, איך אתם רואים את הרלוונטיות של הפרויקט לימי המגיפה?

וירוס הקורונה שינה את אורח החיים בפתאומיות, ויש להניח שימשיך להשפיע על החיים גם כשיחלוף. ממשלות הורו לאזרחים להסתגר בבתים, מדינות סגרו את הגבולות, חברות תעופה מקרקעות מטוסים ואזרחי העולם עוקבים באמצעי התקשורת אחר ההתרחשויות המתפתחות במהרה.

בתקופה זו מתקיימת תלות גבוהה של החברה במדיה, ילדים, רכים וקשישים כאחד מחוברים אונליין תמידית. הציבור המיר את הרגליו לאלטרנטיבות דיגיטליות, שמאפשרות להמשיך לנהל חיים ״שירותיים״ (לעבוד, לרכוש מזון, לשלם חשבונות, לשמור על קשר עם קרובים, ללמוד, בידור וכו׳). מרחבים בנויים התרוקנו (בתי ספר, קניונים, משרדים, וכו׳) והפונקציות שהתקיימו בהם מתבצעות בעיקר מהמרחב הביתי

הפרויקט חושף וחוקר כיצד רשת האינטרנט יצרה חברה הנמצאת בתנועה תמידית, בין המרחב הפיזי־מוחשי, למרחב הווירטואלי־דיגיטלי. הפיזי והדיגיטלי שלובים ושזורים זה בזה: שילוב זה מייצר חווית משתמש שבה אדריכלות שוכנת בתוך אדריכלות נוספת, מסוג אחר (הפיזי בתוך הווירטאולי, הווירטואלי בתוך הפיזי; הדיגיטלי בתוך המוחשי והמוחשי בתוך הדיגיטלי).

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הפרויקט מציף את השאלה האם בשלה השעה ועל האדריכלות להתמודד עם המיזוג בין שני המרחבים, במטרה לקיים איזון שווה ודינמי ביניהם, ודווקא בימים אלו אנו מוצאים את השאלה כמאוד אקטואלית

אז לפני סיום שאלה אחרונה: אתם אופטימיים? (ובני כמה אתם בכלל?)

שי בן 29, אני בן 25. אנחנו בתחילת דרכנו עם המון מוטיבציה להמשיך לפעול ולגעת בקהל. כנראה שחלק מהתוכניות שלנו צפויות להשתנות, ואוסטרליה כרגע בסימן שאלה, אך אנחנו משוכנעים שימשיך להיות מעניין ומאחלים זאת.

בסך הכל אנחנו משתדלים מאוד להיות אופטימיים, ורואים גם בתקופה הזאת הזדמנות להמשיך ליצור ולפעול ולהבין מה שקורה סביבינו. אנחנו חושבים שהמשבר הזה הוא בסיס להתחלות חדשות

אני גם אופטימי רוב הזמן, וברגעים שלא שארל משתדל להחזיר אותי להיות חיובי. כמו שציינו לא תכננו להתגורר אצל ההורים שלי בכפר סבא אבל כבר התחלנו ליזום פרויקטים חדשים ומתחילות לזרום אלינו אפשרויות מעניינות. אני בטוח שנזכור גם את החיובי מהתקופה ומאחלים לכולם הרבה בריאות בעיקר

בהחלט! משהו חשוב נוסף להגיד לפי שמסיימים?

אולי שאנחנו רואים את עצמנו כצמד ושנמשיך גם אחרי הפרויקט שלנו באקדמיה לעבוד יחד ולהתפתח. לפחות זה התכנון. אנחנו מאחדים כוחות כבר ארבע שנים ונהנים מזה מאוד

The post שארל ויינברג ושי בן עמי טסים מכל מקום לשום מקום appeared first on מגזין פורטפוליו.

בפואמה My Sad Self, המשורר האמריקאי אלן גינסברג – שהיה קולו של דור הרבה לפני שהגיעו יוצרות עכשוויות והכריזו על עצמן ככאלה – כתב שורות נרגשות ומלאות אהבה, שהוקדשו לעיר ניו יורק. היה זה סתיו 1958, שנתיים אחרי שגינסברג עורר שערורייה בעקבות שירו ״יללה״ והפך לנציג דור הביט שבעט בקודמיו. 

״לפעמים כשהעיניים שלי אדומות״, תיאר גינסברג, ״אני מטפס על גג בניין ה־RCA ומתבונן בעולם שלי, מנהטן״. גינסברג התכוון לבניין קומקאסט בכיכר רוקפלר, שכונה ה־RCA עד שנות ה־80׳ המאוחרות. במרחק יריקה ממקום רבצו של גינסברג כשכתב את אותה הפואמה, נמצא טיימס סקוור. סביר להניח שהוא הסתכל לכיוון הנקודה השוקקת, ההומה והמתועשת הזו כשתיאר את תחושת הצער שלפעמים צובטת את ליבו. 

טיימס סקוור הוא אחד המקומות המשונים והשנואים ביותר בעיר ניו יורק, יעיד על כך כל תושב של הכרך. הכיכר הזו, שבה עד לא מזמן ביקרו כ־50 מיליון תיירים מדי שנה, מסמלת ביתר שאת את כל מה שמסחרי, המוני ורועש בתפוח הגדול ואולי בעולם כולו.

דן רוברט להיאני, The Orphan's Gift

דן רוברט להיאני, The Orphan's Gift; מיזם ZAZ10TS. צילום: Zdravco Cota

כשפרץ נגיף הקורונה לפני חודשיים והכה בעיר, תושביה החלו להסתגר בבתיהם והותירו את טיימס סקוור הקלסטרופובית שוממת. אך מי שבכל זאת חולף באזור בימים אלה ומרים את ראשו, יכול לראות עבודות וידאו עכשוויות, מרגשות ומעוררות מחשבה של יוצרים ישראלים צעירים, שמוקרנות בזו אחר זו ושופכות צבע ואור על הכיכר המיותמת.

איך מתחולל הקסם הזה? הכל התחיל לפני שהווירוס התפשט ברחבי העולם, כשהמחלקה לאמנויות המסך בבצלאל פצחה בשיתוף פעולה עם צילי צ׳רני, יזמית ישראלית בתחום האמנות המתגוררת בניו יורק, שעומדת מאחורי מיזם ZAZ10TS. במסגרת הפרויקט, 20 עבודות וידאו שיצרו סטודנטים ובוגרי המחלקה מתנגנות על מסך לד גדול שמתופעל על ידי הגלריה של צ׳רני, ZAZ Corner, בפינת רחוב 41 והשדרה השביעית. 

ההצגה חייבת להימשך 

שרון בלבן, אמנית וידאו וראש תחום הוידאו במחלקה, שאצרה את התערוכה, מספרת כיצד תלמידי המוסד הירושלמי הגיעו להציג במיקום הנחשק הזה. ״אגודת ידידי בצלאל ערכו בניו יורק השנה אירוע גדול, שהוקדש להתמחות הווידאו במחלקה. חלק מאירועי האגודה נערכו יחד עם הגלריה של צילי.

״כשהייתי שם לכבוד האירוע, שחלקו היה גם בגלריה שלה, פנתה אלי מנהלת הגלריה לימיי וואנג וביקשה שהמחלקה שלנו תציג תוכנית של עבודות וידאו. זה קרה די מהר: האירוע של ידידי בצלאל היה בסוף ינואר, והם ביקשו ממני לאצור תוכנית עבור סוף פברואר-תחילת מרץ״. 

המציאות שהשתנתה מהקצה אל הקצה בשל וירוס הקורונה עוררה תהיות בקרב חברי הגלריה והצוות בבצלאל ״אם להמשיך את זה לא״, מודה בלבן. ״כשטיימס סקוור התרוקנה זה פתאום ערער הכל. מה שקורה בניו יורק שובר את הלב ולראות את טיימס סקוור ככה זה השיא של זה״. 

שרון בלבן. צילום: מ״ל

בלבן: העבודות נחוות מרחוק בין כה וכה. רובנו היינו חווים אותן מרחוק, וזו אמנות שבמהות שלה היא דיגיטלית, זה לא אוביקט אלא מסך שאפשר לשדר אותו מרחוק. במובן הזה העבודות הן מאוד ברוח הזמן

לבסוף התקבלה ההחלטה ״להשאיר את זה שם כדי לתת לזה להדהד במצב המאוד מורכב וקשה הזה. מרחב עירוני נטוש הוא אחד הדברים הכי סוריאליסטיים, ויש בזה משהו מאוד מטריד. המרחב הריק הזה מעצים את השאלות שהעבודות מתעסקות איתן״. 

כשאני שואלת אותה אם היא לא מוצאת שיש משהו מלאכותי בהתעקשות להמשיך ולהקרין את העבודות בהיעדר קהל צופים שיוכל להגיב אליהן, בלבן משיבה בנחרצות ש״העבודות נחוות מרחוק בין כה וכה. לדוגמה, אצלנו בארץ רובנו היינו חווים אותן מרחוק, וזו אמנות שבמהות שלה היא דיגיטלית, זה לא אוביקט אלא מסך שאפשר לשדר אותו מרחוק. במובן הזה העבודות הן מאוד ברוח הזמן״. 

בין עיר הקודש לעיר שאינה עוצרת

העבודות שבלבן בחרה עבור הפרויקט, שנוצרו על ידי תלמידים ובוגרים של המחלקה, הן ברובן המכריע עכשוויות באופיין; הן נוגעות בצורה כזו או אחרת בתמות כמו זהות לאומית, מינית וגופנית ועוסקות במקומו של הפרט במערך העירוני שבו הוא נטוע. 

החזקות שבעבודות הן דווקא אלו שעולה מהן ניחוח על־זמני, כאלו שמבקשות לחקור סנטימנטים של שייכות, כמיהה וגעגוע. עבודה מרגשת במיוחד היא Vague Memory של שגיא חכמון, סרט קצר ונוגע ללב שבו הפריים נחלק לשניים ומציג דימויים מתחלפים של יד עלומה המקלידה על מכונת כתיבה, מצלמת פולארויד ותמונות ילדות שנראות כאילו נלקחו מאלבום משפחתי עזוב ומצהיב.

עבודתו של חכמון מעלה שאלות שהן כלליות באותה מידה שבה הן אישיות וייחודיות לו: ממה מורכב הזיכרון של הפרט ולאן הוא שייך? האם המילה הכתובה היא זו שיולדת את הדימוי או שמא המצלמה? האם הזיכרון יכול לעמוד בזכות עצמו כשהאמצעים האנכרוניסטיים לתעדו כבר לא קיימים בעצמם? האם הוא חי בתוכנו?

מאיה אלה

גל צדוק

עבודה נוספת שבולטת מאוד בקרב היצירות היא סרטו של בוגר המחלקה דן רוברט להיאני, The Orphans' Gift. הסרט הסוריאליסטי באורך המלא הוא בן 22 דקות; מובאה קצרה ממנו מוקרנת בתערוכה. הוא נע בין שני צירים לסירוגין – מגדל העיר בירושלים ובית דירות פריזאי טיפוסי. על רקע תצלום וידאו של שמי הבירה הכחולים והשלווים, דמות אישה צעירה דוברת צרפתית מביעה לפרקים התפעמות עזה מהבניין הנודע ולפרקים שנאה, תוך שהיא מכנה אותו במגוון שמות תואר מלאי בוז במבטא כבד ובשצף משעשע (״מכוער, מיושן, מרתיע, מסריח״).

בהמשך המצלמה נודדת אל גרם מדרגות עטור שטיח כבד שמצולם מנקודת מבט אווירית, המעניקה לו חזות של מבוך אינסופי. דמות נשית אחרת – האמנית בעלת הפנים האקספרסיביות יואנה בליקמן, שיצרה את הכוריאוגרפיה – ספק מתהלכת ספק מרקדת במעלה המדרגות. היא מסתובבת בבניין הצרפתי בפנים חתומות ונראית לכודה ואבודה.

ברגע קטן ועוצמתי היא נשענת על דלת אחת הדירות ומניחה עליה את פניה, אולי כדי להיטיב לשמוע את מה שמתרחש בפנים. אי אפשר שלא לחשוב על הצופה שכעת כלוא בביתו וכמה למצוא את הדרך החוצה. להיאני ברא עולם מקביל מעורער ומערער, שבו למבנים אדריכליים יש קול וסיפור חיים משל עצמם. האנשים המאכלסים אותם הם עלים נידפים ברוח, בעיצומו של מסע חיפוש בודד. 

עבודה אחרת וקלילה יותר היא ״מניפסטו״ מעלת החיוך של גל צדוק, שבה הוא נראה עטור בחליפה ועומד מול פודיום על במה. צדוק, שמתהדר במימיקה רצינית ומודעת לעצמה, מעביר ביצירה זו ביקורת פוליטית צינית כלפי מנהיגים כמו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ או ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שידועים בנטייתם לשאת נאומים גרנדיוזיים מלאי הבטחות. במקום לנאום כמותם, צדוק מנפח בלונים ומכווץ אותם בצורות שונות, בתנועות ידיים נמרצות המפצות על היעדר המלל. כפי שנאמר – אין כלום כי לא היה כלום. 

נגד הדימוי המושלם

בלבן מודה שהיא שותפה לשנאתי היוקדת אל טיימס סקוור, ולכן ניגשה למלאכת האוצרות בזהירות יתרה. ״חייתי בניו יורק ועשיתי את התואר השני שלי שם. ממש שנאתי את טיימס סקוור, זה באמת מקום מזעזע, מרתיע וקשה״, היא צוחקת.

״מצד שני, יש לו עוצמה שמעוררת רגשות: אי אפשר להתווכח עם זה. ובמובן הזה, היה לי ברור שהעבודות צריכות להגיב לרתיעה ולדחייה מהמקום הזה. כל העבודות שנבחרו עניינו אותי ביחס לטיימס סקוור וכקונטרה לכיכר. או שהן עוסקות בחתירה תחת הנושא של פרסום ותרבות הצריכה, או בטבע מוגבר אל מול עירוניות או משהו מאוד מקומי״. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כשהיא נדרשת להצביע על נושא שמאחד בין העבודות בלבן טוענת שכל האמנים ״מתעסקים באותם כלים דיגיטליים של מסך ודימוי שמתקיימים שם בטיימס סקוור, בצורה הכי קיצונית. אבל הם חותרים תחת כל הדברים הכי משמעותיים בתרבות הזאת שמעודדת השתוקקות לדימויים מושלמים. 

״לדוגמה, בעבודה Eating Your Feelings של שרה להמן, יש צילום מאוד ׳סליקי׳ אבל גם כל מיני פעולות מאוד טקסיות שמתייחסות ליהדות. הדמות הנשית היא פתיינית אבל היא לא מוכרת שום דבר״. 

שרה להמן, Eating Your Feelings

יונתן סוויד, חומות

כשאני מבקשת מבלבן לבחור עבודה אחת שפרטה על מיתרי ליבה יותר מהאחרות, היא מתלבטת בדיפלומטיות. לבסוף היא מזכירה את עבודתו של יונתן סוויד, ״חומות״. היא מתגאה בעבודה ובצדק: יש בה איזון נהדר של מנלכוליה וקלילות שמקשה להסיר ממנו את העיניים.

בעבודה, גבר צעיר בלבוש חורפי נראה מהלך על חומות העיר העתיקה בירושלים, כשברקע הבירה מוארת בתאורת פנסי המכוניות החולפות ופנסי הרחוב ששופכים אור על הרחובות. בעוד שהשמש גוועת והלילה עולה, פניו של סוויד נראות בפרופיל ואפשר לזהות שמץ חיוך המצטייר עליהן. צעדיו מדודים אך בטוחים, והוא מדלג בין החומות כמעט בהפגנתיות. 

״הוא מתאר מאוד יפה איך זה היה נוף הילדות שלו, והוא הולך שם כמו משוטט עירוני״, בלבן מסבירה. ״זה משהו מאוד מקומי, היסטוריה וזמן כל כך אחרים מול טיימס סקוור. זה יצר מתח שהיה מעניין בעיניי״. 

בתום השיחה אני צופה שוב בעבודתו של סוויד. צעדיו הקלים נראים לי כאילו הם מדגישים את קלות הנעורים לעומת הכבדות הבוטה של עיר הנצח שמרצדת מאחוריו. אני מדמיינת אותו מצטרף אל גינסברג, את שניהם מדלגים על גגות ניו יורק. התערוכה צפויה להמשיך לעמוד בשבועות הקרובים, וניתן רק לקוות שתושבי העיר האהובה יוכלו לצאת ולצפות בה במהרה. 

The post מגדל העיר פינת טיימס סקוור: תלמידי בצלאל מאירים את ניו יורק appeared first on מגזין פורטפוליו.

עד סוף אפריל התחושה עדיין היתה אופטימית. שבוע העיצוב של מילאנו אמנם התבטל השנה, אבל פסטיבל העיצוב הווירטואלי של מגזין Dezeen הצליח להעניק מראית עין של שדה פעיל, שמתאים את עצמו למצב הנוכחי. בין המשתתפים בפסטיבל היה גם המיזם Ventura Projects, אחת הפלטפורמות הנחשבות להצגת עיצוב במילאנו בעשור האחרון, שנתנה במה לעבודותיהם של למעלה מ־80 מעצבים, בתי ספר ומותגים בינלאומיים, שהיו אמורים להציג בשבוע העיצוב של מילאנו השנה.

אולם ביום שישי האחרון – לאחר 10 מהדורות מוצלחות – הודיעה מרגריט וולנברג, המייסדת והמנהלת האמנותית של המיזם, על סגירתו. וולנברג, שהפעילה אותו מטעם החברה ההולנדית Organization in Design, מתמחה בארגון אירועי עיצוב ובייצוג מעצבים. מאז 2010 היא התמקדה במתן במה יוקרתית, מקורית ואלטרנטיבית לפרויקטים של מעצבים מכל העולם, והצליחה לקדם אותם ולתת להם את תשומת הלב והחשיפה הראויות להם.

מרגריט וולנברג. צילום: Jan Willem Kaldenbach

״בצער גדול נאלצתי לחזות כיצד משבר הקורונה פגע בכל תעשיית האירועים בעולם, כולל עולם העיצוב״, כתבה וולנברג. ״ביליתי לילות רבים ללא שינה, בדאגה אם וכיצד אוכל לשמור על החברה שלי או להתאים אותה למציאות החדשה, כדי שתוכל לשרת את עולם העיצוב כפי שעשינו תמיד. בכאב גדול הגעתי למסקנה שלא אוכל להמשיך עם החלום שלי, וכך  גם עם החלומות של מעצבים וסטודיואים רבים. הנסיבות הנוכחיות לא מותירות לי ברירה אלא לסיים את הפעילות של ונטורה פרוג׳קטס״.

האנשים הנכונים

תחילתו של המיזם הייתה מבטיחה: זה היה בשבוע העיצוב של מילאנו 2010. זה היה שבוע עיצוב שגרתי למדי: שום השקה משמעותית של מוצר חדש לא התקיימה בו, שום מסיבה רבת משתתפים שכולם חייבים להשתתף בה, שום מגמה חדשה או כוכב חדש בשמי העיצוב, שום אירוע שייחקק בזכרון. אבל אז הגיע ענן האפר הוולקני: מה שהתחיל כנושא אזוטרי לשיחה נהפך במרוצת סוף השבוע לשיחת היום.

ומלבד אותו ענן, היה מתחם עיצוב חדש שמשך את תשומת הלב. בעבר, היה נהוג להבחין בין סלון הרהיטים המסחרי שנושא אופי שמרני יחסית, מכיוון שמשתתפות בו חברות גדולות ומבוססות, שמנסות לפנות לקהל הרחב ביותר, לבין מתחמים כמו אזור טורטונה (Zona Tortona), שהתאפיין במעצבים צעירים ובעיצובים ניסיוניים יותר. אבל, באותה שנה כבר היה ברור שגם אזור זה לבש צביון מסחרי לכל דבר ואיבד מאופיו הצעיר והחתרני.

וכרגיל, כשאזור אחד מאבד מזוהרו, נולד אזור אחר שטוען לכתר. ב־2010 צץ בחלקה הצפון־מזרחי של מילאנו מתחם ונטורה למברטה, שם נעשה שימוש בין היתר בחללים ששימשו בעבר כמבני תעשייה, כמוסכים ובמבני משרדים שעוד לא אוכלסו. הציגו שם בעיקר מעצבים הולנדים, לצד בוגרי אקדמיות לעיצוב מבריטניה ומהולנד, והתוצאה הייתה מתחם מרענן ויוצא דופן בנוף שבועות העיצוב.

היוזמה נבעה מהאכזבה שחשו מעצבים לאחר ביקור בטורטונה בשנים האחרונות, ומהרצון לגרום למבקרים ״הנכונים״, שמוכנים להתאמץ ולסטות מהמסלול השגרתי, לראות עיצוב צעיר וניסיוני שאינו מנסה להתאים עצמו לאינטרסים מסחריים

פולביה ראמוגידה, נציגת החברה במילאנו, סיפרה בזמנו שהיוזמה להקמת המתחם החדש נבעה מהאכזבה שחשו מעצבים רבים לאחר ביקור בטורטונה בשנים האחרונות, ומהרצון לגרום למבקרים ״הנכונים״, שמוכנים להתאמץ ולסטות מהמסלול השגרתי, לראות עיצוב צעיר וניסיוני שאינו מנסה להתאים עצמו לאינטרסים מסחריים.

ואמנם, אחת התצוגות המרשימות באזור היתה תערוכה של בוגרי האקדמיה לעיצוב של איינדהובן, ששמה הקצר הסתכם בסימן אחד: ״?״. ״שאלות הן ההתחלה של כל דבר״, הצהירה כותרת המשנה של התערוכה, במין מחשבה רפלקסיבית על מה שקורה מסביב. כל אחד מהמעצבים המשתתפים בה עסק בשאלה אחרת שמעסיקה את עולם העיצוב וניסה למצוא לה פתרון עיצובי, שלא התבטא בהכרח באוביקט יחיד. כך נבחנו לדוגמה השאלות איך מסורות מתייחסות לתרבות, מה התפקיד של מטאפורה, אם עיצוב יכול לעמת אותנו עם סטנדרטים כפולים, אם אני עבד למחשב שלי, אם אמנות יכולה להיות פונקציונלית, אילו סוגי רגשות מעורר שיער, ו״שאלת השאלות״ בתחום העיצוב – האם הכל כבר נעשה.

דיזיין בוננזה

שנה לאחר מכן, ב־2011, גם העיצוב הישראלי תקע יתד בוונטורה למברטה. ״הבעלים של גלריה דילמוס סבור שהישראלים תופסים את מקומם של ההולנדים ככוח מוביל בשדה העיצוב, ויש לכך סיבה״, כתב בחשבון הטוויטר שלו מרקוס פיירס, הבעלים והמייסד של מגזין דזין. פיירס הכתיר בציוץ אחר את המעצבים הישראלים כחלק מ״הגיבורים שהציגו השנה במילאנו״.

שתי תערוכות מרכזיות שהציגו עיצוב ישראלי התקיימו במרחק הליכה קצר זו מזו. התערוכה פרומיס־דיזיין, שיתף פעולה של האוצר אלי רוזנברג עם פרופ׳ ואני פסקא, היסטוריון איטלקי של עיצוב – התקיימה במימון משרד החוץ (בסך מיליון שקלים). כ־50 מעצבים ישראלים, צעירים בצד ותיקים, הציגו בה כ־60 פרויקטים שחולקו לחמש קטגוריות: תעשייה, קראפט, ייצור עצמי, מחקר וחזרה לפרימיטיבי.

פרומיס דיזיין, 2011. צילום: Andrea Segato

גלית בגס, מתוך התערוכה היד החושבת, בצלאל, 2011. צילום: מ״ל

התערוכה של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, היד החושבת, חשפה קובץ נבחר של עבודות סטודנטים מהתואר הראשון והשני של המחלקה לעיצוב תעשייתי. התמה המרכזית של התערוכה היה המושג ״תבונת כפיים״, שביטא לפי אוצרי התערוכה חשיבה אחרת בין המוח ובין היד: חשיבה באמצעות עשייה, תהליך שמנוגד למתודולוגיות של תכנון מראש וביצוע תואם. 

הסטודנטים של בצלאל חזרו לוונטורה למברטה גם ב־2012 עם תערוכה נוספת, ״דיזיין בוננזה״. מרבית העבודות היו פרויקטים שהושקעה בהם כשנה של מחקר, פיתוח חומרי ופיתוח עיצובי, המייצגות חתך של התואר הראשון והשני. שם התערוכה צפן בתוכו את חלומותיהם של יוצרים צעירים בישראל ואת תהליך חשיפתן. כמו רגע גילויו של עורק זהב ראשי, הבהלה לאותו ״זהב״ הטמון בכל יוצר ויוצר היא הבוראת רעיון חדש וחושפת אוצר שנדמה כבלום. 

אולם, מה שסימן לאלפי המבקרים במילאנו את ונטורה למברטה כמקום ״הנכון״ להיות בו, היה דווקא – באופן אירוני – המותגים הגדולים. באותה שנה ענקית הריהוט השוודית איקאה, שאינה משתייכת לתעשיית העיצוב האיטלקית (או ההולנדית), הציגה שם מפגן כח מרשים.

זו הייתה בסך הכל הפעם השלישית שאפשר היה לפגוש את המוצרים של איקאה בשבוע העיצוב של מילאנו, ומבין כל חברות הרהיטים, המעצבים הצעירים, הגלריות הוותיקות והפרויקטים הניסיוניים, דווקא התצוגה של חברה שמזוהה עם ריהוט בסיסי לאו דווקא באיכות הטובה ביותר – הצליחה לבלוט. חלל התצוגה הזמני שהקימה החברה באזור, היה מזמין, נעים ומושך לעין.

איקאה, 2012. צילום: מ״ל

״מקומו של עיצוב בבתים אמיתיים״ היתה הסיסמה שליוותה את שלטי החוצות והפרסומים של איקאה, והמסר היה ברור: בעוד שאחרים מנסים להרשים בפריטי ריהוט יקרים מדי או ניסיוניים מדי, באיקאה אפשר למצוא את הדבר האמיתי, את מה שבאמת צריך בבית, ולא פחות חשוב – את מה שכמעט כל אחד יכול להרשות לעצמו לקנות.

הכניסה של איקאה ללמברטה הייתה סימן לבאות: שנה לאחר מכן, ב־2013, המתחם צמח לממדים כמעט מפלצתיים. מה שהיה רק לפני שלוש שנים אזור חדש ומסקרן, נהפך למתחם גדול מדי שקשה להתמצא בו ולעקוב אחרי מאות המעצבים, החברות והמוסדות שמציגים בו. בניסיון לעשות סדר בבלגן חולק המתחם לתת־אזורים שהוקדשו לאקדמיות לעיצוב מכל העולם, להצגת עבודות בתהליך בניגוד לעבודות סופיות ועוד. אבל זה לא עזר.

תחנה סופית: התחנה המרכזית של מילאנו

במשך ארבע שנים – ועד 2017 – הרעננות שאפיינה את ונטורה למברטה בתחילת דרכה הפכה במהרה לבליל של תצוגה. המאמץ שנדרש להגיע לאזור, כמו גם השוטטות האינסופית בין חללי התצוגה, עייפה את המבקרים שהמשיכו לפקוד את האזור. השילוב של כך ושל מחירי השכירות שהאמירו – הביאו את המארגנים לנטוש את האזור ולהשיק ב־2017 מתחם תצוגה חדש במחסנים ההיסטוריים הנטושים של התחנה המרכזית של מילאנו: Ventura Centrale.  

בניגוד לאחות הבכורה של המתחם – ונטורה למברטה, שהתמקדה במעצבים צעירים ואקספרימנטליים – חללי התצוגה החדשים כללו מותגי עיצוב מבוססים ותצוגות שהתאפיינו במאפיינים מוזיאליים. האקספרימנטליות הופנתה למותג חדש – Ventura Future – שהתמקם בלב טורטונה (שעשתה בשנים האחרונות קאמבק מפתיע), עם מעצבים צעירים מכל העולם שמציגים פרויקטים וקונספטים חדשניים בדיסציפלינות מגוונות, המתייחסים לעתיד באופן חברתי, כלכלי, תרבותי או חומרי. 

סלוויאטי, 2017. צילום: Maurizio Polese

בין המציגים שחנכו את ונטורה צ׳נטראלה ב־2017 היו לי ברום הלונדוני, שהציג על גבי קרוסלה מסתובבת ועל רקע מחוספס ואורבני כמה מפריטי הריהוט והתאורה שלו מעשר השנים האחרונות כשהם צבועים בלבן; ומרטן באאס ההולנדי שהציג את מיצב הרמקולים שלו, May I have Your Attention Please. לצידם, אחד המיצבים המרשימים והמפתיעים היה Decode/Recode של חברת Salviati, אחת מיצרניות הזכוכית הוותיקות במוראנו, שהוקמה בשנת 1859. 

המיצב שחקר את תמת המודולאריות בזכוכית, כלל שני חללים תחת הניהול האמנותי של לוקה ניקטו ובן גורהאם. הראשון כלל 53 טוטמים שהורכבו מ־226 יחידות זכוכית ב־15 צבעים וב־10 טכניקות עיבוד שונות. השני כלל 6,072 יריעות זכוכית ב־8 צבעים ובארבע טכניקות עיבוד, שחוברו ל־506 גופי תאורה. התוצאה הייתה מרשימה והפגינה את יכולות העיבוד השונות של סלוויאטי, ושילבה בין מחקר, חדשנות, טכנולוגיה ומסורת; בין הכבוד למה שנעשה בעבר לשאיפה להמציא דרכים חדשות לעבוד עם זכוכית; ובין העיצוב העכשווי לעבר של החברה ושל העיצוב האיטלקי.

שנה לאחר ונטורה צ׳נטראלה כבר הפכה לעובדה מוגמרת, כאילו הייתה שם תמיד, עם מבקרים שעומדים בתור להיכנס לתצוגות השונות וכמה מהמיצבים הבולטים של שבוע העיצוב. אחד המרשימים בהם היה פרויקט הדיינר של חברת קוסנטינו, שתוכנן על ידי האדריכל דייוויד רוקוול וסטודיו 4×2 האמריקאים. החלל עוצב כמחווה לעיצוב האמריקני והעניק פרשנות מודרנית לדיינר הקלאסי שבצד הדרך, עם ישומים חדשניים כמו בר משקאות, עמדות עבודה, אי ושולחנות עשויים בצבעים שונים של  משטחי החברה.

הדיינר של קוסנטינו, 2018. צילום: Stefano Tripodi

בשנה שעברה (2019) חזרה קוסנטינו למתחם עם Raytrace, המיצב שעיצב בנג׳מין הוברט בצורת מנסרה. קרני אור באפילה היו מרכיב־יסוד בלא מעט מהמיצבים והמיצגים באותה שנה: כך במיצב Bodies in Motion של המעצב טוד ברייצ׳ר וחברת Humanscale, שהזמינו את הצופים לרקוד ולהניע את קרני האור בגופם; וכך גם ב־Raytrace, שאורכו היה 25 מטרים וגובהו 6 מטרים. הוא הורכב מ־750 מ״ר של דקטון, המשטחים האולטרה־קומפקטיים של קוסנטינו, והואר על ידי 29 כדורי זכוכית ו־87 נורות LED. 

״אני רוצה שלאנשים תהיה תגובה עצבית וחושית למיצב, ואני מקווה שאנשים יקחו מפה דברים שונים״, אמר הוברט במה שכעת אפשר לקרוא כנבואה שהקדימה את זמנה. ״שבוע העיצוב של מילאנו הוא משוגע, יותר מדי דברים להספיק לעשות, לראות, יותר מדי fomo (הפחד להחמיץ). חלל כמו זה צריך לעזור לך לשכוח, כאילו נכנסת לפלנטה אחרת. בשבילי זה לברוח, להימלט ממה שקורה בחוץ לכמה דקות, לעצור לרגע״.

לא רחוק משם הציג מרטן באס את המשכו של המיצב מהשנה שעברה. תחת הכותרת I Think Therefore I Was (פראפרזה על ״אני חושב משמע אני קיים״ של דקארט), הוא הציב מאות מסכי טלוויזיה שמשדרים במקביל המוני ״ראשים מדברים״ – חלקם מוכרים כמו אובמה, מדונה או נתניהו וחלקם זרים. בתוך הקקופוניה הזו, מי שעצר לרגע והקשיב, שמע את כולם אומרים רק דבר אחד – I think. באס היטיב אף הוא להצביע על הבלבול ועומס היתר שאופף את חוויית שבוע העיצוב, ובאותה נשימה הזכיר לנו שמה שהכי חשוב הוא להמשיך ולחשוב.

אובדן גדול

בשלב זה קשה לנבא מה יעלה בגורלם של אירועי העיצוב הגדולים, אלו שאמורים להתקיים השנה ועדיין לא התבטלו, כמו גם אלו שמתוכניים לשנה הבאה. בהודעה לעיתונות שפרסמה וולנברג ביום שישי לא הייתה התייחסות לחברת האם, Organization in Design, שסביר להניח שספגה אף היא נזק גדול ממשבר הקורונה. 

״למען האמת, אני עדיין לא יודעת אם Organization in Design תשרוד את המשבר הזה אחרי 15 שנות קיומה״, אמרה וולנברג למגזין דזין. ״אבל בשבילי פחות חשוב באיזו דרך אנו שורדים, אלא יותר אם בכל זאת נוכל ליצור דברים רלוונטיים לעולם העיצוב בעתיד, וזה משהו שתמיד עשינו״.

מרטן בס, I Think Therefore I Was. צילום: מ״ל

בתגובה לידיעה על סגירתה של ונטורה פרוג׳קטס אמר מארטן באס ש״ונטורה פרוג׳קטס יצרו מאפס משהו יחודי, והצליחו לחדש ולהרחיב את הקונספט שלהם במהלך השנים. מעצבים רבים, כולל אני, זכו להזדמנות להציג את עצמם באמצעותם. הם העניקו צבע לשבוע העיצוב במילאנו והמבקרים ידעו שהם יכולים לצפות למשהו טוב. הייתי בהלם כשמרגריט התקשרה אלי וסיפרה לי על החדשות. זה אובדן גדול״.

״לעת עתה, אני מסתכלת אחורה בגאווה ובהכרת תודה עצומה על מה שהצוות שלי ואני הצלחנו להשיג בעולם העיצוב״, מסכמת וולנברג. ״עם יותר מ־7,000 מציגים, הצגנו אינספור פתרונות פורצי דרך מדהימים לעולם. אנו מקווים בכנות שהאווירה המתחדשת של אירועי עיצוב גלובליים תחזור בקרוב. יותר מתמיד, כדי להתמודד עם המשבר הזה ועם התוצאות שאחריו, העולם זקוק ליצירתיות, למשחקיות ולכושר ההמצאה שהעיצוב יכול להציע״.

The post תחנה סופית: ונטורה פרוג׳קטס נפרדת ממילאנו appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי משי, בוקר טוב. אני מוכן

הי יובל, בדיוק סיימתי לצפות בסרטים שלי: רציתי להיזכר בהם לפני שנדבר, כבר עברו שלוש שנים מאז….

כן, אבל לפני שנדבר עליהם: מה שלומך? איך החזרה לשגרת פוסט קורונה עוברת עליך?

החיים שלי לפני הקורונה ובזמן הקורונה נראים כמעט אותו דבר ומרגישים קצת אחרת. בגלל שבשגרה אני עובדת מהבית ורק יוצאת לטייל קצת בטבע לנקות את הראש מדי פעם, אז פשוט המשכתי באותה השגרה רק עם קצת פחות הסחות דעת…

איפה הטבע הזה שאת מדברת עליו?

אני גרה עכשיו בקיבוץ כפר סאלד שבגליל העליון: זה קיבוץ שנבנה על צלע של הר, אז כשאני יוצאת זה תמיד לעלות את ההר או לרדת, ויש נוף מהמם

נייס. תמיד גרת בסביבה?

גדלתי בקיבוץ דפנה, שגם הוא בגליל, אבל אחרי הצבא גרתי תקופה במעגן מיכאל, ובהמשך גם בירושלים כשלמדתי בבצלאל

ובמחלקה לאמנויות המסך בבצלאל עשית גם את סימני מים וגם את סימני מלחמה, שכעת כולם יכולים לראות ברשת?

כן. את סימני מים יצרתי בשנה השלישית של הלימודים, וסימני מלחמה היה פרויקט הגמר

סימני מים

ספרי אם כך במה עוסקים הסרטים ומה הביא אותך ליצור אותם

בשנה ג׳ קיבלנו תרגיל ליצור יומן אישי או מקומי בווידיאו, וכשנסעתי לדפנה לבקר את ההורים התחלתי להסתובב עם מצלמה בקיבוץ: רציתי לעשות תיעוד של ההתרחשות וחיפשתי דרמה בקיבוץ. ראיתי את הנחל זורם, הכל היה נראה מאוד פסטורלי, חשבתי שזה יהיה הסרט הכי משעמם בעולם. תוך כדי השיטוט עם המצלמה שמתי לב למקלטים והחלטתי לרדת לצלם שם.

דרך עדשת המצלמה פתאום צפו לי זכרונות ילדות ונעורים במין תפזורת, והתחלתי לערוך את החומרים, לכתוב זכרונות, חלומות, לחפש תמונות וקטעי וידיאו מהעבר שלי ומהעבר הקולקטיבי, כלומר מהחדשות… וכך יצא שהסרטים עוסקים בזכרונות שלי, אבל הם גם מבט על מציאות של מלחמה מתמשכת

וההחלטה על הטכניקה, שהמשיכה גם לאחר מכן?

את הקיבוץ שלי חוצה נחל וגם מקיף אותו. הנחל הוא מקום מפלט בשבילי, מקום ששוטף את המחשבות. צבעי מים גם הם כמו זיכרון או מחשבה נוגעים בדף ומתפזרים, לפעמים אין עליהם שליטה וכך גם מתגלים דברים חדשים בתוך תהליך של אנימציה, שהוא בדרך כלל אמור להיות מתוכנן בקפידה. חוץ מזה, ההורים שלי שניהם אמנים שמציירים המון שנים בצבעי מים, אני מניחה שגם זה השפיע עלי והיה לי מאוד נוח לגשת לזה

יפה. איזה פידבק קיבלת על סימני מים, ואיך התקדמת ממנו לסימני מלחמה: מה נשאר ומה השתנה?

כל שבוע הייתי מגיעה לבצלאל עם כמה שניות של אנימציה: התגובות היו מרגשות ונתנו לי המון חופש להמשיך, למרות שאין לסרט תסריט ברור ומתוכנן; זה היה מאוד משחרר בשבילי… וכשסיימתי את הסרט הוא הוצג בפסטיבלים בעולם, בינהם אוברהאוזן, פסטיבל נחשב לקולנוע אקספרימנטלי. הם ניסו גם להתקשר אלי לראיין אותי לרדיו ולעוד כמה דברים ולא עניתי להם, נורא נלחצתי שתהליך כל כך אישי פתאום נחשף ככה ואני צריכה לדבר עליו באנגלית פתאום.

כשסייימתי את הסרט הרגשתי שיש ממני המון ציפייה להתפתח עם הכיוון הזה, אז ניסיתי ללכת לכיוון אחר, ליצור סרט בדיוני על ילדה שחיה באי בודד, ואחר כך התחילו המון רעשים סביב הדירה שלי בירושלים, היה שם אתר בניה והמון רעש, אז התחלתי לצייר אמבולנסים. מפה לשם ברחתי לצפון, ושם חזרתי לנקודת ההתחלה, לזכרונות, לחיבור בין הטבע למלחמה, שמשתלבים בצורה כמעט הרמונית ביחד

סימני מלחמה

והפעם היה לך תסריט מובנה יותר? בכל זאת פרויקט גמר…

היו לי כל מני קצוות של תסריט; היתה לי תיקיה עם סאונד שהקלטתי של נחל, ציפורים, ממטרות משקשקות ומשקות את הדשא בקיבוץ; היו טקסטים עם תיעוד של חלומות וזכרונות מכל מני שנים; ציירתי המון ציורים וצלמתי את עצמי ואת חברים שלי מטפסים על עצים או יושבים ואוכלים אבוקדו, שיחזרתי את הזכרונות בוידיאו. 

בשלב מסויים לקחתי על עצמי את תפקיד העורכת, וכמו שניגשים לערוך סרט דוקומנטרי, יש עומס מטורף של חומרים, וצריך להחליט מה רלוונטי ומה לא, ובאיזה סדר כל זה יתחבר?

אבוקדו! זו אחת הסצינות האהובות עלי, כשהחייל קופץ לתוך האבוקדו, הוא נעלם בתוכו והקסדה שלו הופכת לגלעין. תהיתי באמת מאיפה הגיעה הסצינה הזו…

כן, קיבוץ דפנה מוקף מטעי אבוקדו. יש לאבוקדו צורה כל כך מעניינת, הוא גם נראה קצת כמו סוג של פצצה…

משי קופלביץ. צילום: אורנה רוטנברג

זה נכון. אז נחזור לעומס המטורף של החומרים ולעריכה: מה הנחה אותך בשלב הזה?

התחלתי את הסרט עם ציור של תינוקת שעל פניה מסכת אב״כ, כמין הסבר לצופים ״תראו, נולדתי ב־89, וב־1990 פרצה מלחמת המפרץ, כולם היו עם מסכות אב״כ, ואני נתקעתי שם״. אחרי זה מגיע האמבולנס שנפתח ונמתח, יחד עם הסאונד שפותח את מהדורת החדשות, ואז נכנסים לתוך העולם שלי שהוא בין אוטופי לדיסטופי. ציר הזמן פועל יותר לפי קצב, דבר מוביל לדבר…

קצת כמו במציאות, שבזמן התקפות הטילים לא היו כל כך אמצעים ויזואליים להיאחז בהם. בעיקר סאונד של טילים והליקופטרים, ומה שראינו בחדשות, זה מה שהזין את כל המצב הזה

אז מה רצית פה שיקרה לצופים? איזו חוויה רצית לזמן להם?

יש המון סרטים על מלחמה ורובם מאוד אלימים, גבריים, אפיים, מהירים, מלאים אקשן… והחוויה שלי היתה מאוד יומיומית, ציוצי ציפורים משתלבים באופן טבעי עם ההליקופטרים, החדשות ברקע, והנחל ממשיך לזרום למרות הכל

אני מרגיש שיש פה איזו תובנת פוסט־קורונה…

אני רגילה ששואלים אותי בראיונות, למה כל הדמויות שלך עם מסכה על הפנים? ועכשיו אחרי ההקורונה נחסכה ממני השאלה הזאת

טוב, עכשיו אני חייב: למה כל הדמויות שלך עם מסכה על הפנים?

יש לי המון תשובות… כל פעם אני עונה משהו אחר

מה התשובה הנוכחית?

אז דיברנו על צבעי מים, ומים, והנחל… והמסכה בסרט סימני מים היא כמו מסכה של צוללנית, נותנת לי חמצן בתוך המים, אבל גם תזכורת לכך שיש משהו מטריד שקורה פה. וככה הדמויות שלי ממשיכות ללכת עם המסכות, ובגלל שאני עושה אנימציה, יש לי אלפי ציורים של דמויות עם מסכות אב״כ, ואני כבר שוכחת שזה חיבור מוזר לפעמים והדמויות הופכות ליצורי כלאיים, שהמסיכה היא כבר חלק מהגוף שלהן.

אני גם אוהבת את הצורה של המסכה, כשגרתי בירושלים היתה תלויה לי מסיכת אב״כ מעל הדלת של החדר

טוב זה קצת מוגזם אבל לא מתערב לך במה שאת תולה בבית…

תגידי, אמרת בתחילת הצ׳אט שחזרת עכשיו לראות את הסרטים, להיזכר בהם. עברו שלוש שנים, הם היו בפסטיבלים, מה קרה שהחלטת עכשיו לשחרר אותם לעולם? ומה ראית בהם עכשיו שלא ראית בהם קודם? או שהיית עושה אחרת?

הטריגר היה שפנו אלי מבצלאל וביקשו לשתף את הסרטים בדף פייסבוק ואינסטגרם. אבל הרבה לפני כן חשבתי שאולי הגיע הזמן להוציא את הסרטים לרשת וחששתי מזה קצת. יש משהו מוזר בתהליך כזה ארוך ואישי, ערימות של דפים ומחשבות מתנקזים ללינק אחד בפייסבוק עם כמה לייקים, זה לא מתחבר לי כל כך.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ועכשיו כשצפיתי בסרטים, נזכרתי בפעם הראשונה שעשיתי אנימציה בצבעי מים, זה היה מרגש ממש לראות את זה חי פתאום. כשעושים אנימציה במחשב אז בכל שלב אפשר לללחוץ פליי ולראות איך זה נראה. כשעובדים ידנית אז מגלים מה יצא רק בסיום התהליך. לפעמים קורה שאני מגלה שכל מה שיצרתי במשך כמה ימים יצא לא טוב ואני זורקת ערימות של דפים, אבל כשזה עובד זה… וואוו!!!

ובסרט הנוכחי ניסיתי להמשיך בגישה הזאת, אבל כל פעם לא יצא לי טוב וגיליתי שממש שכחתי איך עושים אנימציה וכמה זה קשה. אז קניתי אייפד והתחלתי לתרגל מחדש את כל העסק הזה…

מה הסרט הנוכחי? על מה את עובדת עכשיו?

מתוך תהליך העבודה על הסרט הנוכחי

עכשיו אני מתעסקת בזכרונות של אבא שלי ממלחמת יום כיפור. הוא היה טנקיסט ברמת הגולן, ומדי פעם הוא היה מספר לי סיפורים מהמלחמה, זה תמיד היה ההפך מסיפורי גבורה, והוא איכשהו הפך את כל העניין למצחיק ומגוחך… אז החלטתי שהגיע הזמן לשבת ולהקליט אותו, ביקשתי ממנו לספר את כל מה שקרה במלחמה מהתחלה עד הסוף. בהמשך הבנתי שלא ממש היה ברור מתי זה התחיל ואיך זה נגמר…

מה שמעניין זה כשהטנקיסט נמצא בקו הראשון של האש, יש כאוס מטורף מסביבו והוא פשוט יושב בטנק ומקשיב למכשיר קשר. זה מטורף לגמרי להיות בכזה לחץ בלי יכולת לנוע בכלל, אם אין אפשרות לפרוק את המתח בתנועה אז עיקר העניין פה זה מה קורה לו בתוך הראש?

זה יהיה סרט ארוך יותר? ובאיזה שלב שלו את נמצאת וכמה זמן נראה לך שזה יקח?

אני חייבת לציין שברגע זה שמעתי וראיתי הליקופטר בחלון של הסטודיו שלי. אבל כבר הרבה שנים שהכל רגוע פה, נראה לי…

זה יהיה סרט ארוך יותר, בערך 10 דקות, כבר ערכתי את ההקלטות למן סיפור יחסית כרונולוגי, וציירתי בהשראת ההקלטות המון ציורים, סידרתי אותם על הטיימליין, ועכשיו אני עובדת על האנימציה.

בגלל שאני כבר לא סטודנטית, היה לי ברור שהפעם אצטרך לקבל תקציב יחסית גדול מקרנות של קולנוע כדי שאוכל להתמסר לעבודה על הסרט. זה אילץ אותי לעבוד בצורה הרבה יותר מסודרת. אי אפשר להגיע לפגישה ולהגיד שאני חוקרת ומתלבטת ומגלה תוך כדי…

זה נכון… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

נראה לי שזהו, אני אתן לסרטים לדבר…

The post סימני המים והמלחמה של משי קופלביץ appeared first on מגזין פורטפוליו.

13 שנה חי נלו וולפנסון בישראל, בשנים 1974-1961. במהלך תקופה זו הספיק וולפנסון, כיום בן 77, לרכוש את השכלתו כמעצב גרפי, ולעצב כמה מהפריטים המעניינים שעוצבו בשנות ה־60 בישראל. כיום הוא חי ועובד בקנדה, ואת מרבית זמנו מקדיש לנושא חינוך והוראת עיצוב גרפי, בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת קוויבק במונטריאול, שם הוא משמש כפרופסור. הוא נחשב לאחד המעצבים הגרפיים החשובים בקנדה; בשנת 2010 רכש מוזיאון מונטריאול לאמנויות יפות לאוסף הקבע שלו 27 כרזות בעיצובו.

אותן כרזות הן אלו שבנו לוולפנסון את שמו. את רובן עיצב בעבור אירועי תרבות, כגון תיאטרון ומוזיקה, ובעבור כנסים ואירועים פוליטיים. ״מזה עשרות רבות של שנים, עיצוב כרזות הוא הדרך העיקרית שבה הלכתי. זאת משום שאני מאמין אמונה שלמה בכוחם של דימויים״, הוא מספר. ״בעולמן השקט, אך הרהוט, כרזות תופסות מקום מיוחד. הן מעבירות מטאפורות חזותיות חזקות שדרכן ניתן להבין בקלות את המשמעויות.

ילדים לומדים על אלימות מהטלוויזיה, 2018

יורו 2012

״במקום לתרגם את תפיסת העולם הקונקרטי, הדימוי בכרזות שלי מייצג ׳משהו אחר׳, ולא מציאות מהותית. השיח הגרפי שלי מציית להיגיון של תקשורת אלגורית, בעוד שההבטים האסתטיים והפורמליים של הדימוי הם שיקול שני. עם זאת, גישה מטפורית לא שוללת אוטומטית את עושר הצורה, ולכן הכרזות שלי, שתוכנתו להכות מכה חזותית, מכילות לרוב אגרוף ברזל עטוף בכפפת קטיפה מפוארת״.

לדבריו של וולפנסון, אין לו סגנון אישי מוגדר, שאותו אפשר לזהות מיד. ״אני מאמין שתבנית שחוזרת על עצמה מגבירה את הפורמליזם, ומביאה לתלות מוגזמת בדימויים חזותיים שחוזרים על עצמם, ושבסופו של דבר משפיעים על העבודה״, הוא טוען. ״במקום זאת, העבודה שלי היא רב־גונית. השימוש בצילום, איור או טיפוגרפיה הוא בהתאם לצורך״.

איפה הרעיון?

וולפנסון (Nelu Wolfensohn) נולד בשנת 1943 בבוקרשט, בירת רומניה. כבר בתקופת ילדותו החל לרשום ולצייר. במהלך לימודיו בתיכון עיצב מספר כרזות ואף אייר בעבור הוצאות לאור סטודנטיאליות. לאחר שסיים את לימודי התיכון, ניגש למבחני כניסה במוסד הגבוה ללימודי אומנויות יפות ״ניקולא גריגורסקו״. ״התכוננתי למבחני הכניסה במהלך למעלה משנה, ואף לקחתי שיעורים אצל מאסטרו ידוע, אבל בשל העובדה שמשפחתי כבר נרשמה לעלייה לישראל, לא התקבלתי ללימודים״, הוא נזכר.

כמה חודשים לאחר מכן, בשנת 1961, הגיע וולפנסון עם משפחתו לישראל. הוא התגייס לצה״ל, שם שירת בנח״ל עד שנת 1962. מיד עם שחרורו הגיש בקשה והתקבל ללימודי רפואה בעיר בולוניה שבאיטליה. בשל הסטטוס שלו כעולה חדש בישראל, השגת דרכון היה עניין מסובך. על מנת להאיץ את הנפקת הדרכון החליטו וולפנסון ואביו לנסוע מחיפה למשרד הפנים בירושלים. החלטה זו תשנה את מסלול חייו, מרפואה – לעיצוב.

״בדרכנו לתחנת הרכבת, שוטטנו, אבי ואני, בירושלים״, מספר וולפנסון. ״ברחוב שמואל הנגיד חלפנו על פני בניין ישן. בחלון היה מוצב שלט: בצלאל, בית ספר לאמנות. ההתבוננות בשלט העלתה בי זכרונות מהעבר. ניסינו לפתוח את שער החצר; הוא היה פתוח. נכנסנו לתוך בניין ריק. לא היו סטודנטים, היה זה קיץ, זמן חופשה.

״הסתכלתי קצת מסביב ועמדנו לעזוב את המקום, ואז לפתע יצא מהבניין אדם מבוגר. בהמשך התברר לי כי היה זה מר שוורץ, המזכיר הראשי של בצלאל. הוא שאל לסיבת בואנו. סיפרתי לו אודות העבר שלי בתחום האמנות. לאחר שהאזין לסיפור, הציע כי אחזור עם תיק עבודות״. 

COMMUNICATION ARTS, 1975

וולפנסון ואביו חזרו מירושלים בידיים ריקות, ללא הדרכון המיוחל, אבל עם הצעה לנסות להתקבל ללימודים בבצלאל. וולפנסון החליט לנסות. ״חזרתי לבצלאל, הוא מספר, הפעם עם תיק עבודות מלא ברישומים ובציורים. במסגרת מבחני הכניסה התבקשתי לצייר טבע דומם וגם אות עברית. בתום המבחנים התבקשתי להשאיר את תיק העבודות, לשוב לביתי ולהמתין לתשובה״.

מספר שבועות חלפו, ואז, במקרה, קיבל וולפנסון, ממש באותו היום, גם מכתב וגם שיחת טלפון. המכתב הכיל את הדרכון, ובשיחת הטלפון בישר לו מר שוורץ על הקבלה ללימודים בבצלאל. ״הדילמה הייתה אדירה״, הוא מדגיש. ״לימודי רפואה בבולוניה, או לימודי אמנות בירושלים? מה שעזר לי להחליט היה משבר הטילים בקובה שהתרחש באותם ימים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״לא יכולתי להשאיר את משפחתי לבד ולנסוע לאיטליה בתקופה שבה העולם היה על סף אפשרות של פרוץ מלחמה גרעינית. אז בצלאל הייתה בחירה סבירה, והיות וכבר ציירתי בבית, החלטתי ללמוד במחלקה לגרפיקה שימושית״.

בשל תיק העבודות המרשים שהציג, לצד תוצאות מבחני הכניסה, הוחלט בבצלאל שוולפנסון ״יוקפץ כיתה״ ויתחיל ללמוד החל מלימודי השנה השניה. שם הבין את החשיבות של קונספט רעיוני בעבודת העיצוב הגרפי. לדבריו, כשהיה סטודנט, היה נוהג המרצה, המאייר והצייר יוסי שטרן לאתגר אותו ואת חבריו לכיתה עם השאלה: איפה הרעיון? ״המשפט הזה נחקק אצלי: זו שאלה שמולידה מסקנה אחת: צורה ללא משמעות אינה אומרת דבר. זו גם אקסיומת העיצוב שלי, עד היום״.

נלו וולפנסון, 2019. צילום: Donna Blyth

בול יריד הספרים, 1965, בחתימת נלו וולפנסון. מאוסף רני רדזלי

האוניברסיטה העברית, 1969

לוגו מפקד האוכלוסין והדיור, 1972

בשנת 1963, בעודו סטודנט בבצלאל, החל וולפנסון לעבוד במשרה חלקית כמעצב גרפי זוטר בסטודיו של יעקב אנידי, בעצמו בוגר בצלאל. את הלימודים במחלקה לגרפיקה שימושית סיים בשנת 1965. לאחר סיום הלימודים עבר לתל אביב, שם עבד כמעצב גרפי במשך מספר חודשים, ובשנת 1966 חזר לירושלים. לאחר מלחמת ששת הימים שירת כשרטט גדודי בגדוד חי״ר ממונע בחזית המצרית. בהמשך הפך לשותף בסטודיו של אנידי, ששמו שונה ל״סטודיו 43״.

במהלך אותו עשור – מסיום לימודיו בבצלאל ועד עזיבתו את הארץ, עיצב נלו וולפנסון פריטים רבים ומגוונים. הוא עיצב בין השאר זהות תאגידית לחברות ומוסדות, כרזות, תוויות יין ועלונים, והיה אחראי על מסעות פרסום. בכמה מהלוגואים שהוציא תחת ידו, נעשה שימוש עד היום, לדוגמה בלוגו ״הקרן לירושלים״ שהוקמה בשנת 1966.

הוא גם עבד עם גופים ממשלתיים: עיצב ארבע מדליות, ואף בול אחד בעבור השירות הבולאי המקומי – את בול יריד הספרים הבין־לאומי בירושלים, שהונפק במרץ 1965, ושאותו עיצב וולפנסון עוד בהיותו סטודנט בבצלאל בשנת לימודיו האחרונה.

היכן לצייר את הקו בחול

בשנת 1974 ארז וולפנסון את חפציו וטס ללוס אנג׳לס, ועבד שם כמעצב באחד ממשרדי הפרסום הגדולים בארצות הברית. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1976, עבר למונטריאול שבקנדה. ״עברתי כי רציתי לחיות ולעבוד בצרפתית. ייסדתי את סטודיו Nelu Wolfensohn Design, שהתמחה בתקשורת חזותית, בעיקר בבניית זהות תאגידית ובעיצוב לתחום התרבות״. ב־1977 מונה לתפקיד המנהל האמנותי של תאגיד Lavalin Group, תפקיד שבו החזיק כ־14 שנה. תחת הנהגתו הפך Graphisme Lavalin לאחד הסטודיואים לעיצוב גרפי המוערכים ביותר בקנדה.

כיום משמש וולפנסון כפרופסור שמלמד במשרה מלאה, בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת קוויבק במונטריאול – שם החל, בשנת 1992, את קריירת ההוראה שלו. בשנת 2007 יזם את Concepts for All, בנק התמונות הראשון באינטרנט ללא תשלום המוקדש למטרות הומניטריות. כיום האתר הוא רב לשוני ומכיל למעלה מ־ 1,400 תמונות, כולן נוצרו על ידי סטודנטים שלו.

1991, פסטיבל המוזיקה הבינלאומי של Lanaudière

הפדרציה הבינלאומית לתיאטרון, 1995

התערוכה ״מניפולציות״, 2001

Creation, 1999

וולפנסון מצביע על הבדל משמעותי בין הסטודנטים שאותם הוא מלמד, לבין עמיתיו בני דורו: ״כיום הסטודנטים עובדים באופן עצמאי ולבדם בבית, ורק לאחר מכן הם מציגים בכיתה את מחקרי העיצוב שלהם ואת תוצאותיהם. כשלמדתי בבצלאל, פתירת הבעיות של המחקר ושל העיצוב הגרפי, התרחשו לרוב בכיתה עצמה״.

וולפנסון גם מתייחס לטכנולוגיה העכשווית: ״בזמנו, רק רעיונות, כישורים וכישרון היו חשובים. כיום, הדומיננטיות המוחלטת של הטכנולוגיה קובעת את התהליך היצירתי של העיצוב הגרפי. בתחום החינוך לעיצוב המחשב הפך לכלי ניסיוני אדיר, שגם חוסך זמן. אך יחד עם זאת טמונה בו גם סכנה, משום שהוא מוליך את התלמידים לפתרונות עיצוב פשטניים״.

״האם מעצבים יכולים להיות גם עקביים מבחינה אתית וגם מצליחים מבחינה מקצועית, בו זמנית?״, שואל וולפנסון. ״קשה להאמין שבמהלך קריירה הנפרסת על חיים שלמים, מעצב תמיד יעסוק בפרויקטים שתואמים את עקרונותיו ואמונותיו. על מנת לשרוד מבחינה מקצועית, לרוב הוא יצטרך לעשות ויתורים ולעתים אף להיכנע.

״עד כמה הוא יעמוד בלחץ – זה תלוי באופי ובנסיבות. בסופו של דבר, כל מעצב צריך לבחור היכן בדיוק לצייר את הקו שלו בחול. זו החלטה קשה, בעידן של תחרותיות אכזרית. באופן אישי, לעתים נדירות התפשרתי, ולעולם לא נכנעתי״. 

1996. Object, Need, Desire

פרסי מכון העיצוב של מונטריאול, 2006

BYE BUY, 2012

HOMELESS, 2013

The post נלו וולפנסון: אגרוף ברזל עטוף בכפפת קטיפה מפוארת appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי: מעצב האופנה הד מיינר, בן 33, בוגר המחלקה לאופנה וצורפות בבצלאל (2012). מיינר הקים את המותג שנושא את שמו מיד לאחר הלימודים; בשנת 2015 היה בין זוכי מענק חממת האופנה של מפעל הפיס, ושנתיים לאחר מכן – ב־2017 – היה המעצב הישראלי הראשון שנכנס ללוח התצוגות הרשמי של שבוע האופנה פריז. בשנה שעברה זכה מיינר בפרס חבר השופטים הנחשב של תאגיד מותגי היוקרה LVMH.
איפה: מפגש זום
מתי: יום רביעי, 20.5
מה: הרצאה כחלק מסדרת ההרצאות ״ללא גבולות״ ביוזמת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל

01. אני מנסה לייצר שפת גוף שונה ממה שאני מכיר

חלק גדול מהעבודה שלי, גם כיום, התחיל בלימודים בבצלאל: היה לי זמן להתנתק מכל מה שהכרתי לפני כן ולהתרכז בעבודה. התחלתי לעבוד עם בגדים שמצאתי סביבי, מבלי לחשוב או להבין, לנסות לעשות דברים שהרגשתי שהם נכונים. הסתכלתי על האנשים סביבי והתחלתי לפרק כמעט כל דבר: אביזרים, בגדים ועוד. 

בקולקציה הראשונה שלי הרעיון היה לקחת פריטים מוכרים מהמלתחה הגברית ולנסות לתת להם מציאות מקבילה – מוכרת מצד אחד, שונה מצד שני. זה קשור לסיפור של התנועה עם הבגד, לממד הפיסולי ולשפת הגוף: גם היום אני מנסה לייצר שפת גוף שונה ממה שאני מכיר, שתתאים למה שאני רוצה להביע. לדגומה, היתה לי קולקציה שניסיתי לקחת מראה פורמלי ולמתוח אותו, לשבש אותו.

הד מיינר. צילום: Cecile Bortoletti

אני מנסה להסיט את הזרקור במלתחה הגברית למקומות אחרים, לטשטש את הסיפור המוכר של סטטוס, סילואטה או זהות. אני עוסק בספייס בין הגוף לבגד, בונה שכבות או מראה נוזלי, משחק עם מידות, מנסה לשבש אותן: פתאום אין מידה, הבגד נהיה אוביקט. אתה מאריך אותו, מגדיל, מקטין, איך שאתה רוצה. יש את השלב שהדגם קיים, ואז פתאום קורה משהו כשהוא על הגוף והכל מתחבר. 

02. לקחת פרקטיקות קיימות וליישם אותן במקומות אחרים

תהליך העבודה של פיתוח קולקציה משתנה מקולקציה לקולקציה: הוא יכול להתחיל בסילואטה, בדגם או בצורה מסוימת, ברעיון קטן או בתובנות מהקולקציה שלפניה וכן הלאה. אני עובד ישר עם בדים, לא עם מוד־בורד. אני צריך חומרים מסביבי, מפזר בדים שמצאתי, דברים שאני אוהב, מתחיל לחבר ביניהם, ואז זה תופס כיוון. מאותו הרגע זה המון מדידות על הגוף, לראות אם זה עובד, לנסות לייצר את הדימוי ואת התחושה שמניעים אותי. 

חשוב לי בשלב מוקדם לראות את התמונה הרחבה, גם זום אין וגם זום אאוט. אני מנסה לעשות לייאאוט של הקולקציה, ומתחיל לעבוד עם הבדים, עם מה שחתכתי, עם איזו צורה או אלמנט שגיליתי, עם משהו שמצאתי ברחוב.

אני לא עובד עם לוחות השראה; ההשראה היא הבגדים עצמם, כשאתה מבין את הסבטקסט שלהם ואז אתה מחכה להפתעות. פשוט צריך להתחיל לעבוד, לא לחשוב יותר מדי ולפתח קונספטים פרטיים, שקשה לצאת מהם אחר כך

אני לא עובד עם לוחות השראה; ההשראה היא הבגדים עצמם, כשאתה מבין את הסבטקסט שלהם ואז מחכה להפתעות. פשוט צריך להתחיל לעבוד, לא לחשוב יותר מדי ולפתח קונספטים פרטיים שמאוד קשה לצאת מהם אחר כך; קונספטים שהם רחוקים מידי מהחומר. הכל אמור לעבוד ביחד, וגם כשיוצא משהו לא טוב חשוב לעמוד מולו ולעבור לשלב הבא, לא ישר לזרוק אותו. 

הד מיינר, קולקציית סתיו/חורף 2020. צילומים: Shoji Fujii

כך לדוגמה, הקולקציה האחרונה שהצגתי בינואר הכילה הרבה מהאלמנטים שעבדתי עליהם בשנים האחרונות, אלמנטים שקשורים להגנה על הגוף, לעבודה בשכבות, כמו פאזל, כשדברים מתלבשים אחד על השני. יש בה הרבה משחק בין החזית לגב: הצד הקדמי של הבגד מראה משהו אחד והגב משהו אחר.

הרבה מהעבודה זה לקחת מתודות קיימות וליישם אותן במקומות אחרים. לדוגמה, לקחת פרקטיקות עבודה של בגדים מחוייטים וליישם אותן בסריגים. או לייצר שתי מידות בתוך בגד אחד, חזית מסוימת וגב אחר, עם אלמנט של הפתעה. הנעליים בקולקציה לדוגמה הן מידה 46 רק באורך, מה שמייצר תנועה ונותן תחושה של משהו שעשוי טוב, שיש לך מקום לחשוב בתוכו, עם חופש תנועה וחופש מנטלי.

03. אתה יוצר קשר עם מפעלים ובמקרה הטוב הם מתחילים להתעניין במה שאתה עושה

חלק מהאימפקט החזק שהיה לקולקציה האחרונה קשור גם לבעלי המקצוע שעבדתי איתם, למפעלים. זו עבודה שמחדדת את העשייה שלך, מאוד ״הנדס־און״, עבודה צמודה עם מפעלים שמצאתי במהלך השנים האחרונות, שמתמחים בדברים ספציפיים. אני עובד עם אנשים בעלי מיומנויות בסיבים מסוימים, שיודעים איזה מניפולציות אפשר לעשות עליהם.

חשוב להכיר את בעלי המקצוע האלה שנמצאים בדרך כלל בבריטניה או באיטליה. אנחנו הולכים לראות את הקולקציות שהם מייצרים, אני מסתובב בירידים, שומע על בעלי מקצוע מפה לאוזן, נתקל באינטרנט. יש מפעלי טקסטיל שהם יותר קריאייטיב בתפיסה שלהם, ומצד שני לפעמים אני הולך דווקא ליצרנים הכי ״משעממים״ ועובד איתם: משנה את הפינישים, שולח רפרנס כדי שנרכיב אותו מחדש, לוקח כותנה ומקצין את המשקל שלה כדי שתהיה דחוסה או רכה במיוחד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

בצמר שפיתחנו לקולקציה האחרונה רציתי ליצור מראה פיסולי; לחתוך את היריעה הסרוגה ולהרכיב אותה מחדש. בהתחלה הם נבהלים מבקשות כאלו, כי הם רגילים לעשות הכל כמו שהם יודעים ומכירים, אבל לאט לאט הם מתרגלים. בהתחלה זה יותר קשה, אבל עם הזמן הם שמחים לראות אותך. המפעלים הם אלמנט מאוד חשוב בתהליך: בבגדים מהסוג הזה זה לא לשלוח סקיצה ולחכות שיגיע דגם; זה די נופל אם מישהו לא הבין מה רצית.

בסריגים יצרנו משהו הרבה יותר רך, יצרנו צמר עם נפילה מיוחדת, שונה. עבדנו עם מפעל סנט ג׳יימס שיושב בצרפת, מפעל סריגים עם 400-500 עובדים, שבעבר יצר את כל הסוודרים של הימאים. הם עובדים עם סריגים מאוד דחוסים ששוברים את הרוח, ובעבודה איתם פיתחנו דווקא סריגים עדינים.

סנט ג׳יימס הוא מפעל ענק, ויש להם אטלייה קטן שבו הם יכולים להיות יותר אקספרימנטליים. שם אתה יוצר קשר עם האנשים, ובמקרה הטוב הם מתחילים להתעניין במה שאתה עושה. צריך לזהות את אלו שיש להם אובססיה עם מה שהם עושים, ברור שזה לא ככה עם כולם, וברור שכדאי להימנע מלעבוד עם אנשים שאין להם עניין בלייצר משהו טוב… זה האתגר במותגים עצמאיים: האינטליגנציה של העשייה. 

04. עיצוב הוא תהליך יצירתי מובנה שיש לו התחלה וסוף

מאוד השתניתי מאז הלימודים, ביכולות לנהל עסק שבסופו של דבר יהיה רווחי, ובמקביל לתקשר את מה שאני עושה. אמנם לתקשר זה פועל יוצר של הדבר, אבל עם כל מה שקורה מסביב – ההבט הפיננסי, הארגוני – אתה הופך להיות מפלצת דו ראשית. ויש גם את העניין של לוחות הזמנים, זה לא חיפוש אינסופי: אתה מחליט על משהו ומוציא אותו לפועל בתכתיבי זמן צפופים. זה אחרת מלהיות סטודנט.

איך אני מצליח? אין לי מושג… הכל נובע ממה שאני מייצר, איפה, מי הפרטנרים, מי הלקוחות. זה הכל קשור אחד לשני, הכל עובד ביחד כל הזמן. חשוב להבין שעיצוב הוא תהליך יצירתי מובנה שיש לו התחלה וסוף, למרות שאני לא בן אדם שעושה יותר מדי תוכניות ואין לי שיטה אחת שעבדה לי.

אתה פשוט עושה ועושה ועושה עד שיוצא מזה משהו. היה לי חלום שתהיה לי קולקציה, ואז היה לי חלום שרציתי שאנשים שיקנו אותה, ומשם זה התפתח. פשוט צריך לעבוד, להבין איפה אתה פועל.

הרבה פעמים קשה לראות את התמונה המלאה, בטח כשאתה סטודנט. אבל אתה צריך להבין לאן הולך מה שאתה עושה; איפה זה ממוקם. זה לא אקט שיווקי מסובך: אם אתה עושה בגדים לאנשים, איפה האנשים האלו?

בסוף צריך להיות מרוכז בעשייה שיש לה טעם, שמחוברת למשהו, שאתה מחובר אליה. צריך שיהיה לך רצון לתקשר עם אנשים. מרגע שיש לך את התובנה הזו הדברים זזים. מה אתה חולק עם האנשים שמסביבך, עם הלקוחות? צריך לקבל החלטות שמרגישות לך נכון: אני רציתי לבדוק מה קורה בעולם, וכשלא הסתדר לי הפסקתי והלכתי לכיוון אחר. דברים קרו. אם אתה בדבר הזה ויש לך את האובססיה הזו, את הרצון להתפתח, לאינטראקציה, דברים מתחילים לזוז. 

05. אם אני חושב ככה, בוודאות יש עוד מאות שחושבים ככה

אף פעם לא ראיתי בירושלים כמקום רחוק מעולם האופנה או לא רלוונטי. זו הייתה נקודת המוצא הפרגמטית שלי כשהגעתי לפריז: השכרתי מקום, פתחתי שואורום, הצגתי בו את הקולקציה הראשונה שלי, ומשם דברים התחילו להתגלגל. כל אחד יכול לעשות את הדבר הזה.

ראיתי מה קורה מסביב, ידעתי מה אני אוהב ומה לא, מה אני רוצה לתקן, ואמרתי שאם אני חושב ככה, בוודאות יש עוד מאות שחושבים ככה. כמובן שצריך גם לתקשר את זה: הדבר החשוב הוא מה מקרין מה שאתה עושה, מה הוא נותן.

דרך השואורום התחלתי להכיר אנשים, ואז הגיעו פניות מכמה חנויות, ואז הגיעה פנייה מהפדרציה שהכניסה אותי לשבוע האופנה, ורק אז עשיתי תצוגה. לא התחלתי ישר מתצוגה: התחלתי מלוק שהפצתי אונליין, ורק אחרי שהבגדים שלי היו בחנויות הגיעה הפנייה מהפדרציה. וגם אז, אחרי הפניה של הפדרציה, לא היה לי כסף ולא הצלחתי להרים את התצוגה.

עונה אחרי זה הם לחצו ואמרו שאם לא ארים תצוגה עכשיו הם יוותרו על ההזדמנות שנתנו לי. זה היה מהלך מכריע שנתן לי הרבה תנופה: בסופו של דבר כל הקולקציות, בעיקר הראשונות, היו מבחינתי דרך לקבוע עובדה שאני קיים.

ללא קירות

המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל מארחת סדרת הרצאות שבה לוקחים חלק שלושה יוצרים בוגרי המחלקה, העוסקים בתחומים של צורפות ואופנה: הד מיינר, עדי טוך ועתי חן.

בהרצאה השנייה בסדרה תספר עדי טוך על עבודותיה העוסקות בחוויה סנסורית ועל תהליך העבודה הייחודי שלה במתכת (יום שני 25.5 בשעה 18:00, להרשמה). בהרצאה השלישית והאחרונה יספר עתי חן על מסעו בעולם התכשיטים, החוויות שגיבשו ועצבו את מערכת היחסים שלו עם עולם החומר, ואת תפיסת עולמו כיוצר (יום ראשון 31.5 בשעה 19:30, להרשמה).

עורכות הסדרה: שלי סתת קומבור, קלודט זורע, שירלי בר אמוץ.

The post 5 דברים שלמדתי מהד מיינר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי נטע, בוקר טוב, מה שלומך? איך את בימי הקורונה המבלבלים האלו?

בוקר טוב, אני בסדר גמור, מנסה להתרגל בחזרה לחיים (:

נראה לי אל תתאמצי כל כך, זה לא נגמר כל כך מהר, אבל בואי נהיה אופטימיים ונדבר על דברים משמחים: סרט האנימציה הקצר שלך, שש עד שש, התקבל לתחרות סרטי הגמר בפסטיבל האנימציה באנסי שייפתח בשבוע הבא. והשנה הפסטיבל יתקיים רק אונליין, תכננת לנסוע? יפה שם מאוד מסביב לאגם…

חחח אתה צודק, אני משתדלת לחשוב חיובי ונכון, הסרט התקבל לאנסי ואני מאוד שמחה ומתרגשת. כמובן שהייתי מאוד שמחה לנסוע – אנסי יפייפיה, ומדובר בפסטיבל בעל הרבה משמעות בעולם האנימציה. בעיקר מאוד רציתי לראות את הסרט על מסך גדול, בהקרנה איכותית ועם סאונד מעולה… אבל, אני מאמינה שזה עוד יקרה, ואני באמת מאושרת שהוא התקבל

אני מסכים שהסאונד והמסך הגדול חיוניים לסרט. ובואי נחזור אחורה: מה את יכולה לספר על תחילת העבודה, מאיפה הגיע הרעיון לסרט שמתרחש בשעות הקטנות של הלילה, איך הוא צמח

התחלתי לחשוב על הרעיון לסרט מעט אחרי שילדתי את בתי, זוהרה, לפני ארבע וחצי שנים. אז עדיין לא ידעתי אז שייצא מזה דווקא סרט, אבל כן ידעתי שחוויית האימהות היא דבר שלא חוויתי מעודי, והרגשתי צורך לתת לדבר הזה ביטוי מוחשי בעולם, אולי אפילו בקטע תרפויטי. אחרי שילדתי הרגשתי, ראיתי ושמעתי כל כך הרבה דברים שלא נחשפתי אליהם קודם, שהרגשתי תחושת דחיפות לשתף בהם

ממה התחלת?

התבשלתי תקופה די ארוכה עם המחשבות, בעיקר כי הייתי אימא צעירה אחרי לידה, ולקח לי זמן לחזור להתעסק גם ביצירה ולא רק בהרדמות והחלפות חיתולים. ואז, החלטתי שכדי להוציא את הפרויקט לפועל, אני צריכה מסגרת שתאפשר לי להרגיש שאני גם אדם לעצמי, ולא רק ״אמא של זוהרה״, אז נרשמתי לתואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל

למחזור הראשון, נכון?

נכון מאוד

והסרט הוא פרויקט הגמר שלך

נכון. בתחילת הלימודים עוד התלבטתי מה הפורמט הנכון לפרויקט, אבל מהר מאוד הגעתי למסקנה שסרט אנימציה יבטא את התחושות שלי בצורה המדויקת ביותר והסתערתי קדימה (:

אז אם לחזור לשאלה ממה ההתחלת, מה היה קודם: תסריט? שפה אמנותית? ומתי נכנס הסאונד?

שאלה טובה (: הדבר שהכי רציתי לעשות הוא פשוט ״להקיא״ את הדברים החוצה, ולכן אני חושבת שהשפה האמנותית היתה ראשונה – התחלתי ליצור דימויים וסצנות שמתארים את התחושות שלי כאמא טרייה ומאוד עייפה, שנמצאת במצב של מעין בידוד או ניתוק מהעולם החיצון ומסתגרת בביתה. הסצנות הלכו והצטברו, ומתוכן הלך ונבנה המהלך הסיפורי – סיפור שמתרחש משעת השקיעה ועד שעת הזריחה (בחודשי החורף). מכאן גם נגזר שם הסרט – שש עד שש.

הסאונד נכנס בשלבים מאוד מוקדמים של העבודה, כמעט כל סצנה שעשיתי קיבלה סאונד. בהתחלה זה היה רק גייד שהנחתי כדי להבין את התחושה ואת המקצב של הדברים, אבל יחסית מהר השתלב בפרויקט אפיק נעים, חבר מאוד קרוב ומוזיקאי מוכשר, שהלחין את הפסקול ונתן לדברים נופך שבחיים לא חשבתי שהם יוכלו לקבל (:

למה הכוונה? איזה נופך?

במשך תקופה ארוכה דמיינתי לעצמי סרט מאוד שקט, מתחילתו ועד סופו, וככה גם בניתי את הסאונד. היה בזה היגיון – הרי הלילה הוא שקט, וכשאתה מרגיש כמו האדם הער היחיד בעולם, הוא שקט אפילו יותר, ואתה שם לב לכל צליל ורחש. אבל במהלך העבודה עם אפיק הבנו שהסאונד לא צריך לבטא את מה ששמעתי, אלא בעיקר את מה שהרגשתי, ושם היה רעש גדול. כך שבסוף יצא סרט גם מאוד שקט וגם מאוד רועש

לגמרי. עכשיו אני מנסה לדמיין את הסרט עם סאונד שקט וזו אכן חוויה אחרת. הסאונד גם – לפחות מאיך שאני חוויתי את הסרט – גרם לכך שיצא בסוף קצת סרט אימה, לא?

הכל מהחיים (: אני חושבת שיש משהו בלהפוך להורה בפעם הראשונה שהוא בהחלט מבעית. התחושות האלה, של חוסר האונים והפחד, שמתלוות לאהבה ולמסירות שהורה חש כלפיי הילד שלו, מתחילות להיות מדוברות בשנים האחרונות, אבל לא מספיק לדעתי

בהחלט. למרות שאם יש ז׳אנר שמדבר הרבה על אימהות הוא ז׳אנר האימה

נכון, אימהות טרייה היא ממש כמו עצב חשוף, וזה נראה לי כמו כר פורה לסרטי אימה, כי יש לזה עוצמות ריגשיות מאוד גבוהות. זה גם מתקשר לאימה במיוחד בגלל שכשנולד לך ילד, אתה כמובן מחוייב לטפל בו ולדאוג לו, והוא הדבר היקר ביותר שיש לך, אבל מצד שני אתה לא מכיר אותו בכלל. ושם נוצר מתח גדול ומעניין

נטע כהן. צילום: מ״ל; איפור: זוהרה בן חורין

מעניין אותי מה היו התגובות שקיבלת בתהליך מסביב

הייתי יחסית מאוד דיסקרטית לאורך העבודה על הסרט, ככה שלא הרבה אנשים היו שותפים לתהליך… זה לא היה מהלך רצוני ומחושב, כמו שאמרתי מקודם, זה היה יותר כמו יומן אישי, והרגשתי שעד שלא יראו את התוצר הסופי, יהיה לאנשים קשה להבין מה אני מנסה להגיד.

אולי לא חשפתי הרבה גם בגלל שהרגשתי שמדובר בתהליך של טיפול שאני עושה עם עצמי, מעין גירוש שדים. האנשים שכן היו שותפים מאוד עודדו את המהלך, והתגובות שקיבלתי על הסרט השלם היו מאוד מעניינות ומגוונות (:

אני מניח שההתקבלות שלו לפסטיבל, מעבר לפן המקצועי, הוא גם מין פידבק שזה נושא אוניברסלי וכללי ולא רק משהו אישי שמעסיק אותך

כן, מאוד שמחתי לגלות שהסרט מדבר למגוון רחב של אנשים – לא רק להורים (למרות ששמור להם מקום של כבוד בקהל), אלא גם לאנשים שסובלים מנדודי שינה, ולאנשים שנמצאים הרבה בבית, וחשים תחושות דומות לשלי, שהן תחושות שדי קשה לבטא אותן במילים

איפה את רואה בסרט המשך לשפה האמנותית שלך ולפרויקטים קודמים? אולי גם תספרי על עצמך בכמה מילים לטובת מי שלא מכיר

הסיבה העיקרית שאני אוהבת את הסרט הזה, היא כי הוא כמו קפסולה של איך שהייתי והרגשתי בשנה־שנה וחצי אחרי שילדתי. הוא מאוד שונה מרוב הפרוייקטים האחרים שלי – אני ברגיל נוטה לעבוד עם הרבה צבע, ולעשות צחוקים (: וב״שש עד שש״, הצבעים הבולטים ביותר הם שחור ולבן והאווירה רצינית בהרבה (למרות שגם בו שתלתי קצת צבעים וקצת צחוקים, כי זו בכל זאת אני). למרות השוני, הוא עדיין מהדהד ומהווה המשך לשפה האמנותית והקולנועית שלי, שהיא מאוד גרפית, בנויה ממקטעים ולופים קצרים, ולרוב לא מילים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

אני במאית אנימציה, מעצבת ומאיירת, בוגרת שני תארים בתקשורת חזותית בבצלאל – הראשון מ־2012 והשני מ־2019. היה לי מזל לעבוד לאורך השנים עם לקוחות כמו MTV העולמית, HBO ובית הכלבו בארני׳ז ניו יורק (שנסגר לאחרונה…), ולרוב אני עוסקת בעיקר בעיצוב ל/בתנועה. 

כמו שכבר אמרתי, רוב הדברים שלי מהירים/מצחיקים/צבעוניים/קצרים, ובסרט הזה הייתה לי הזדמנות לצלול לתוך משהו עם יותר אורך רוח ונשימה. בעיקר כי לא הייתה לי ברירה, בתור אמא במשרה מלאה לתינוקת קטנה

אז לפני שנסיים – הפסטיבל! לאיזו קטגוריה הסרט התקבל? מי המתחרים? ואיך זה יעבוד השנה: נוכל לראות את הסרט בבית? צריך לעשות מנוי?

הסרט הוגש והתקבל לתחרות סרטי הגמר, שבה מתחרים 44 סרטי סטודנטים מכל העולם. לא ראיתי אף אחד מהם, כי הם סגורים כרגע, אבל יש שם דברים שנראים מצוין – אני אגלה בקרוב (: השנה הפסטיבל יתקיים במתכונת אונליין, ויהיה אפשר לצפות בסרטים בבית בתשלום – יש כמה תוכניות ואפשרויות לכך, כולן מפורסמות באתר הפסטיבל. נראה שיש השנה יבול מעולה של סרטי אנימציה, ואני ממש מקווה שאנשים ירצו לצפות בהם גם בבית

נראה לי שכן, זה לא שהייתה לנו אפשרות לנסוע… בכל מקרה בהצלחה! ומשהו נוסף חשוב להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

זה נכון, כולי תקווה שיהיה אפשר לחזור לטוס ולטייל בקרוב תודה רבה, מאחלת לכולנו בריאות איתנה וששנת 2020 עוד תפתיע לטובה

The post אימהות טרייה היא כמו עצב חשוף; כמו כר פורה לסרטי אימה appeared first on מגזין פורטפוליו.

אנחנו החממה – דניאל אלקיים, נסטיה גולובוצקי, דניאל גרבר, קובי יהושע, אלון מנחם ויעל רוזן – שישה בוגרים טריים של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שפועלים יחד בחלל עבודה משותף בבצלאל בירושלים, בהנחיית ראש המחלקה, ספי חפץ. החממה היא תכנית המהווה שנת מעבר שמאפשרת לחבריה לשלב בין תעסוקה, פעילות אקדמית, עבודה מול חברה חיצונית ויצירת יוזמות חדשות בתמיכת האקדמיה.

במסגרת הפעילות האקדמית אנו מצטרפים לקורסים השונים של המחלקה ומלווים את הסטודנטים בתהליך היצירה והלמידה, הן ברמה האישית והן בפורום הכיתתי. בשנה הנוכחית אנו עובדים יחד עם חברת מיקרוסופט על פיתוח ועיצוב של קונספטים וממשקים חדשים (לא ניתן לפרט יותר כרגע…).

בנוסף לכך במהלך החודשים האחרונים עבדנו על פרויקט משותף שהיה עתיד להיות מוצג כחלק משבוע העיצוב בירושלים. נכון לעכשיו האירוע נדחה למועד לא ידוע, אבל אנחנו מקווים ואופטימיים ביותר שהוא יתקיים במועד חדש כמתוכנן.

כקבוצת מעצבים ויוצרים המשלבים יחד תחומי עניין ויכולות מגוונות אנו רואים בשנה זו הזדמנות לפעול יחד ולערער על מוסכמות עיצוביות, חברתיות ותרבותיות, להטיל ספק בתבניות מחשבתיות אודות עיצוב, ולייצר תוכן חדשני ומעניין.

באופן מקרי וקצת אירוני במהלך העבודה על שבוע העיצוב עסקנו במחקר של סבון, נושא שהלך ונהיה רלוונטי יותר מיום ליום עם התפשטות מגיפת הקורונה. המגיפה הבהירה לנו שאנו חיים בתקופה בה המציאות משתנה במהירות של שליחת ווטסאפ, ושעלינו – המעצבים והיוצרים – להתאים את מהירות התגובה שלנו לסביבה; זו אחריותנו להביע את העמדות שלנו על המתרחש.

אנו מאמינים שבתקופה הזו למעצבים יש חשיבות רבה להמשיך ולייצר דברים שיאפשרו לנו בני האדם מציאות נעימה, בטוחה ובריאה – ללא הבדלי גזע ומין. זה לא משנה אם מדובר בכרזה, באמצעי מחאה או במסכה עתירת טכנולוגיה: עלינו ליצור בכל זמן

התקופה הזאת מצד אחד סוגרת אותנו בבתים, אך היא אינה סוגרת את יכולתנו לחשוב ולהביע את הרגשות שלנו על הדברים השונים שקורים בסביבה הקרובה והגלובלית כאחד. אנו מאמינים שבתקופה הזו למעצבים יש חשיבות רבה להמשיך ולייצר דברים שיאפשרו לנו בני האדם מציאות נעימה, בטוחה ובריאה – ללא הבדלי גזע ומין. זה לא משנה אם מדובר בכרזה, באמצעי מחאה או במסכה עתירת טכנולוגיה: עלינו ליצור בכל זמן.

מימין לשמאל: דניאל גרבר, נסטיה גולובוצקי, אלון מנחם, יעל רוזן, דניאל אלקיים, קובי יהושע

כך נולדה העבודה ״סבוני מזל״, העוסקת בבחינת הסימבוליזם החדש בעידן הפוסט קורונה. ״סבוני מזל״ היא הצעה לקמע מזל סיני, חפץ המבטא תוצר של מציאות משתנה, שבה היגיינה קיבלה תפקיד חדש וחשוב: כזה המושרש באמונות טפלות וגם ברציונליות מדעית.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הקמע נעשה ביציקת סבון לתבניות של מטבעות סינים, שמייצגים את הערך העולה של חומר הגלם, עם קריצה קטנה לקונספירציות הרבות והשונות שאופפות את התופעה הבלתי רגילה ועצמתית שאנחנו חווים, כמו גם לגל ההיסטריה שליווה אותנו בחודשים האחרונים. כך גם הבחירה בצבעוניות הסמלית (וגם המקומית) לחוטי המזל הנכרכים על כף ידינו למזל טוב.

הבחירה בקמע – חפץ שיכולותיו ותכונותיו תליות ברובן בכמות ואופי האמונה שאנו יוצקים לתוכו – מייצג את שטף המידע וההנחיות שמציפות אותנו מכל עבר ומותירות אותנו לרוב מבולבלים וחסרי אונים, ועלינו לבחור במה אנחנו תולים את תקוותינו, מה יגן עלינו וכמה שניות עלינו לשפשף את ידינו תחת זרם המים.

The post החממה // סבוני מזל appeared first on מגזין פורטפוליו.

גלרי־וויקנד בתל אביב

למעלה מ־50 גלריות, מוזיאונים, מוסדות תרבות, וחללי תצוגה בעיר ישתתפו בגלרי־וויקנד שיתקיים בסוף השבוע הקרוב ברחבי תל אביב. האירוע – בהפקת ויוזמת גלריה רו־ארט – יציין את חזרתו לפעילות של שדה האמנות התל אביבי ופתיחת עונת תערוכות הקיץ. לאורך סוף השבוע הגלריות המשתתפות יהיו פתוחות בשעות פעילות נרחבות מהרגיל ויתקיימו פתיחות תערוכות, שיחי גלריה ומיצגים ללא תשלום (אלא אם צוין אחרת).

קבוצת פרוטקטיב אדג׳ מאמני גלרייה שלוש – רויטל בן־אשר פרץ, יואב כהן, סהר עזימי ומיכל שמיר – תפעיל את בית הקפה המיתולוגי תולעת ספרים שסגר את שעריו ברח׳ מזאה בתקופת הקורונה. אמני הקבוצה יקבלו את פני הבאים ב״קפה פרוטקטיב״, עם תפריט רעיוני שמגיב למורכבות שאליו נקלע עולם התרבות בתקופה הנוכחית.

תערוכת הבוגרים.ות השנתית של תכנית התואר השני באמנויות (MFA) שתיפתח הערב (הרצל 119, תל אביב), תהווה הזדמנות להכיר ולפגוש מקרוב את עבודותיהם של בוגרי ובוגרות התכנית. במהלך ימי התערוכה יוזמן הקהל הרחב לבקר בחללים השונים ולהיחשף למגוון נושאי רחב של עבודות שנוצרו בסוגי מדיום שונים: מיצג, צילום, וידיאו, ציור, פיסול, מיצב וסאונד. השנה יוצגו 20 פרויקטים שעוסקים בשימוש במרחב האישי והציבורי, במגדר ובהגזעה, בהיבטים פוסט־קולוניאליים בהקשרים גלובליים ולוקאליים ובקריאה מחודשת של אתוסים היסטוריים.

עוד הערב בהרצל 119: כאות פתיחה לקואופרטיב המחקרי במעבדה המורכב מ־14 אמנים, יתקיים בשעה 20:00 פרפורמנס חד פעמי שהגה שרון תובל ושיתועד בווידאו. המיצג יעלה שאלות קיומיות בדבר מורכבותו וניגודיו של שדה האמנות, נחיצותו, תפקידיו ומעמדו בחיים של כולנו.

עומרי דנינו, מתוך תערוכת התואר השני באמנויות, בצלאל

דן אלון

צביקה אלטמן. צילום: יובל חי

צביקה אלטמן בגלריה GH גבעת חביבה לאמנות

בשבת ( 4.7) תיפתח תערוכת יחיד של הפסל צביקה אלטמן בגלריה GH גבעת חביבה לאמנות (אוצרת: ענת לידרור), המסכמת שנים של פיסול ומחקר בחומר וברוח, ומעל שנה של תעופה במרחבי התודעה. אביו של אלטמן היה מעובדי התעשייה האווירית שנים רבות; צביקה עצמו מפחד מציפורים פחד בלתי מוסבר; הפעם הוא מוצא עצמו מפסל אותן שוב ושוב בחומרים שונים, במצבים שונים, אך בעצם, הוא משרטט את אפשרויות התעופה שלהן, שלנו. התערוכה יוצרת מרחב פיסולי במנעד גדול של חומרים, מרביתם כבדים – בזלת, ברזל, שיש, אבן, זכוכית, עץ תעשייתי, פח, אלומיניום, חול – שבאופן מפתיע לכאורה יוצרים ביניהם חלל אוורירי, קו רציף אחד בין החומר לרוח.

מה נשמע בבית בבאר שבע

במוזיאון הנגב נפתחה אמש (1.7)  תערוכה שאצרה דליה מנור, עם עבודות אמנות שנוצרו במהלך תקופת ההסגר עקב נגיף הקורונה. למעלה מחמישים אמנים הפעילים ויוצרים בדרום מבטאים את החוויות והרשמים ממה שהתרחש בביתם ובסביבתם, עם מגוון של אמצעי אמנות: ציור, צילום פיסול, הדפס, רישום, טקסטיל, קרמיקה, וידאו ועיצוב; וגם תוצרים היברידיים מפתיעים כמו רקמה על מצה או רישום על נייר אפייה. 

אייל אסולין, נייר טואלט קורונה, מתוך התערוכה מה נשמע בבית

The post הרשימה המשותפת // 2.7.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

1. שבועיים לפני שהתחילה מחאת הריבועים השחורים, התחלתי לצייר ולהעלות לאינסטגרם את הריבועים החשוכים שלי. בדיוק התחילו להשתחרר המגבלות, היה אפשר לנסוע לקנות גלידה ואפילו (חס וחלילה) לפגוש חברים, ואני התחלתי לעכל את מה שקורה.

   בדיוק בזמן שהיה אמור להיות התקופה הכי טובה בחיים שלי, עברתי (כמו כולם) תקופה קשה ומורכבת אבל בעיקר משוגעת, כזאת שאף אחד לא היה מדמיין. הייתי אמורה בכלל להיות בגרמניה בחילופי סטודנטים וחזרתי בתחילת הקורונה במסע קצר־ארוך של 40 שעות, באוטובוס לילה מהמבורג לברלין, ברכבות ברחבי ברלין ובטיסה ריקה עם עוד כ־20 ישראלים עם מבט מבולבל.

   זה היה לילה לבן משונה, עם המון ידיים מושיטות עזרה ומאיימות של גרמנים שעוזרים לי לסחוב את המזוודות אבל גם מסכנים אותי בקורונה. ציפורים עפו בשמי ברלין הלוך וחזור כאילו יצאו מסרט וכל האנשים בשדה התעופה במסיכות בפעם הראשונה (נראים קצת כמו ציפורים בעצמם), מחליפים סיפורי מסעות. באיזשהו שלב בלילה אכלתי עוגת גבינה של סטארבקס באווירת קורונה.

2. מגזרות הנייר הבהירות, האיורים העדינים בוורוד, בצהוב ובתכלת, התחלפו בלי ששמתי לב בשכבות חזקות של עפרונות שיוצרות שחור ואפור ורק מתחתיהן מבצבצים צבעים

3. במבט לאחור, אני תמיד מסתכלת על האיורים שלי ורואה קשר לתקופה ולהלך הרוח הרגשי שהיה לי. פתאום מצאתי את עצמי עושה עוד ועוד עבודות ללימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, בצבעים חזקים וכהים. מגזרות הנייר הבהירות, האיורים העדינים בוורוד, בצהוב ובתכלת, התחלפו בלי ששמתי לב בשכבות חזקות של עפרונות שיוצרות שחור ואפור ורק מתחתיהן מבצבצים צבעים.

4. ריבוע 3: מאיה ווישניאק

   ריבוע 4: מאיה ווישניאק

   ריבוע 8: הירושי סוגימוטו

5. ריבוע 9: הירושי סוגימוטו

   הריבועים החשוכים התחילו כעבודה עצמאית עבור השיעור ״איור ככלי פרשני״ בהנחיית אורית ברגמן, תגובה לאווירת הקורונה ולאכזבה שניסיתי להתגבר עליה, שאני פה, וחם, והמגבלות מצטמצמות ומתרחבות ויש לי אפס שליטה על המציאות. התחלתי לצייר בכעס ופחד קווים ועיגולים וידיים מאיימות, לצבוע שטחים באינטנסיביות שאולי רק מאיירים מבינים.

   המשכתי לאיורים סלחניים יותר, כהים, אבל עם תקווה ושקט שנמצא בין האפורים. בעקבות הסגר בכל העולם איירתי שלושה ציורי מחווה לצילומי הים של הירושי סוגימוטו, שמטשטשים גבולות בין מדינות ומראים שכולנו באותה סירה. שלוש העבודות הכי חדשות, מתייחסות לפחד מפני גל שני.

   1. 1. • רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

   כבר בריבוע 3 הרשתי לעצמי להרפות מהקורונה ולהשתמש בפורמט שיצרתי לעצמי: ריבוע כהה, חזק וחשוך שהוא הפלטפורמה האישית שלי להגיב על כל אירוע שתופס אותי. ואירועים אקטואליים תמיד תופסים אותי בצורה חזקה, נוגעים בנקודות כואבות.

6. בעקבות הרצח של מאיה ווישניאק, לא יכולתי להפסיק לחשוב כמה היא דומה לי: בחורה בת 20 וקצת, עם שיער חום ומשקפיים. ציירתי שני ריבועים: אחד כועס ורותח, שחור ואדום וכואב ומוחה, ואחד עדין, כמו שדמיינתי את מאיה שלא הכרתי, הבחורה שרק רצתה לחיות וללמוד ולטייל ונרצחה על ידי בן זוגה

7. בעקבות הרצח של מאיה ווישניאק, לא יכולתי להפסיק לחשוב כמה היא דומה לי: בחורה בת 20 וקצת, עם שיער חום ומשקפיים. הלכתי להפגנה אבל הרגשתי שזה לא מספיק; שאי אפשר להרפות מאסון כזה. ציירתי שני ריבועים: אחד כועס ורותח, שחור ואדום וכואב ומוחה, ואחד עדין, כמו שדמיינתי את מאיה שלא הכרתי, הבחורה שרק רצתה לחיות וללמוד ולטייל ונרצחה על ידי בן זוגה. ציירתי קשת אפורה, מטוסים ושמיים שבוכים בהמוני שכבות.

   בעקבות הרצח של ג׳ורג׳ פלויד ואיאד אלחלאק, חיפשתי את הנייר הכי גדול שהיה בבית והתחלתי לצבוע. אחי הקטן צייר פינה בהוראות נוקשות וגם אמא שלי. זה היה ריבוע שונה, משותף. הייתי חייבת למצוא את הדרך להגיד משהו בתוך המחאה הזו, זה ממש לא מספיק אבל זו הייתה התחלה. 

8. ריבוע 21

   לב גאווה

9. בינתיים יש לי כבר 21 ריבועים; פרויקט שהוא אלטר־אגו למאיירת שאני עכשיו: שמציירת תמיד נופים, אנשים ובתים מלאי שקט ותקווה, שמחפשת את הבהיר והיפה והאופטימי בכל דבר. בפרויקט הזה פעמיים או שלוש בשבוע, אני נותנת לשדים רשות להשתולל.

   אני רוצה לייצר עבודות עם כוח, אמת ורגש. אלו לא ריבועים שחורים, אלו ריבועים חשוכים; זה חשוב כי החושך משמעותו ניואנסים. אני מציירת בשכבות של עפרונות, זו על גבי זו, כדי לייצר דימויים של סבך ומורכבות, שידגישו את התקופה המורכבת הזו.

   אני דואגת שיראו את היד שלי ואת העבודה הקשה והאינטנסיבית שמושקעת בכל ריבוע. כי ככה הקורונה מרגישה לי, תקופה של הרבה אפורים, של התמודדות והחלמה (ליטרלי). אני לא יודעת איזה אנשים נצא מהחודשים המשוגעים האלו אבל בפעם הראשונה בחיים אני פשוט מגיבה, מציירת, בלי לחשוב יותר מדי.

   ---

   מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

The post אור סגל // ריבועים חשוכים appeared first on מגזין פורטפוליו.

״אם כל המשברים״: כך, בתרגום חופשי של כותרת הפרויקט של ענבל הופמן, אפשר לתאר את המצב כיום. תערוכת הבוגרים של התכנית לתואר שני באמנות בבצלאל מעוררת חיוך, חדווה מסויימת של ״מסיבת סיום״, נמהלת בציניות במחשבה שהפעם המסיבה היא לא של הבוגרים, אלא של העולם כולו. מסיבת סיום לעולם כפי שהיכרנו אותו.

בוגרי 2020 הם נציגים של דור אמנים שחי בין הלוקלי לעולמי, וצריך כעת לחשב את מסלולו מחדש, בעולם בכלל ובנוף התרבות והאמנות שחוקיו השתנו. תוכניות רזידנסי, תערוכות, קריירה בין־לאומית; קריירה בכלל – מסלול פעילות בעולם האמנות מעולם לא היה סלול באופן ברור, וכעת מצטרפת לכך פגיעה היקפית בסדר הקיים, בכלכלה, בחברה ובתרבות.

עצם קיומה של התערוכה במועד זה, בין הסגר הממושך למגבלות החדשות, הוא הצלחה מרשימה; איכות העבודות רק תומכת בכך. הדי המשבר שעולים מהעבודות עצמן מדגישים עד כמה אמנים יכולים לשמש מראה לחברה וללכוד את רוח הזמן. חלוקת העבודות על פני החלל נעשתה בתחכום ובהיגיון אוצרותי מרשים. גם אם כל אחד מהפרויקטים נוצר בנפרד, וכל אחד מהאמנים עוסק בעניניו שלו, הרי שהשיטוט במרחב הבניין שבו התערוכה מוצגת, בעקבות הבחירות וההקשרים שתכנן ראש התכנית, פרופ׳ דור גז, יוצר רצף תודעה מבריק.

בין זמן לחומר

המיצב של ענבל הופמן עסק במקור במה שהיא מגדירה ״יחסים שבין זמן לחומר״. היא עוסקת במתח בין אימהות, משפחה ובית, מול שאיפות ומציאות, ״בעולם של כלכלה קפיטליסטית, שבה מעמדו של אדם נקבע על פי ערך עבודתו בשוק״. בפועל, היא נוגעת במנעד רחב הרבה יותר של דילמות ומצוקות אנושיות – במיוחד לאור התקופה החדשה שנקלענו אליה.

הופמן עובדת כהרגלה בחומרים זולים מעולם משק הבית, והופכת אותם לארץ פלאות, חדר בריחה או תא מעבדה, שבו הצופה נלכד כעכבר במבוך של שאריות חיים. היא מבקשת מהצופה להשתהות בחלל ולפענח את סודות העבודה שהושקעה בכל פרט, ״חפץ שמורכב מהמון רגעים, מרחב של התרחשויות זעירות״, כדבריה, וללכת בעקבות העין במעין משחק גילויים. בין הצופה לאמן, לגישתה, מתקיימת עיסקה: ״סחר חליפין בכלכלת תשומת הלב, מתוך מחשבה שבחברה צרכנית הזמן הוא המשאב היחיד שיש לאלה שאין להם״.

ענבל הופמן

ענבל הופמן

רננה אלדור

רננה אלדור. צילום: תומר זמורה

העבודה מהדהדת את גל ההדף של כריות האוויר ש״מתפוצצות לנו בפנים״ בעבודתה של רננה אלדור, ״אדים אחרונים״. היא מציגה שתי מערכות הגה עם כריות אוויר מנופחות המופנות זו אל זו כתמונת מראה, ומבעד למרווח שביניהן, בעומק החלל, מוקרן וידאו המתעד שלושה מכונאים מפרקים מכונית במוסך. המכונית הלבנה, חסרת סימני זיהוי ומותג, מובלת פנימה אל מרכז הבמה, ושם, בידיים מיומנות, הם חושפים בהדרגה את מערכת ההפעלה הפנימית של המכונית (ושל הסרט) בתהליך כירורגי־קולנועי, מדויק ומרתק.

הרגע שנדרש לזיהוי הכריות הנפוחות שמקבלות את פנינו בחלל, כמו הרגע שלוקח לעיניים להתרגל לחשיכה, הוא רגע של התפכחות. אימה מסויימת ורגיעה בצידה – הפעם זה רק ניסוי. השילוב בין החלל הפיזי לקולנועי עובד מצוין, הפערים בין המכונית הלבנה התמה, לבין גופתה המחוללת תוך 6 דקות וקצת – מעלים על הדעת נתיחה לאחר המוות.

מכוניות משחקות תפקיד מרכזי גם במיצב הווידאו של תמר כץ, ״הצוק״. הסרט שצולם בחוף הצוק בתל אביב, נראה במבט ראשון כסצנה מוכרת – של מכוניות נושאות גברים משחרים לטרף, ונשים חשופות למולם מוכרות את גופן. כולל אפקטים מתבקשים: אורות מסנוורים, המרחב החשוך של הצוק המאיים ואורות המגדלים הרחוקים, הנוף האורבני, הבלתי מושג.

הווידאו צולם בזירה ספציפית – מרחב שבלילות נשלט על ידי זונות, סרסורים ולקוחות מזדמנים. הנשים המופיעות בעבודת הווידאו נעות על במה זו, אבל הופכות אותה מזירת ציד לבימת ניצחון: הן נותנות הופעה, לוקחות שליטה וכמו נהנות מאור הזרקורים הרגעי.

תמר כץ. צילומים: עמית חכמוב

תמר כץ

העבודה מתכתבת ממרחק הזמן עם עבודת הווידאו ״מלכי הגבעה״ של יעל ברתנא (הנמצאת בין היתר באוסף MOMA בניו יורק). שם ברתנא מתעדת ריטואל גברי של רכבי שטח נוהמים המטפסים על הצוק. אצל כץ נעשה היפוך הפוקוס, מגוף הרכב הנוהם לגוף האישה הנעה, שרה ורוקדת, במעין מחול פיתוי או הפגנת כוח. היא מדגישה את נקודת המבט הנשית, המבקשת לנכס לעצמה את השליטה במרחב. הכותרת, ״הצוק״, מזכירה כי כל התנועה והמרחב הזה תלוי על פי תהום.

בלוני הגז בבית של אמא

שיר לוסקי מציגה אחת העבודות המרשימות בתערוכה: ״יחידה״, המורכבת מעבודת פיסול, הצבה וצילום. גזע עץ ותיק וגדוע לכוד במעגל בטון, מנסה לפרוץ מעלה אך נתקל במבנה המדמה יחידת דיור בבניין שיכון.

קיר הגבס הפרוץ מצד אחד חושף קרביים של צנרת ושקי מלט – הבנייה אינה שלמה אך הטבע כבר חנוק. הדירה הבדיונית מורכבת מפיסות של סביבה המתחרות ומתנגשות זו בזו – פנים וחוץ, אדם וטבע, עיר ובית. התוצאה המורכבת מושכת ומתעתעת, פתוחה בקצותיה ומחניקה.

שיר לוסקי

שירן יצהרי ודיויד רייכמן גיבס

שירן יצהרי

דיויד רייכמן גיבס

סביבות מורכבות מופיעות זו לצד זו גם בעבודותיהם של דייויד רייכמן גיבס ושירן יצהרי. רייכמן גיבס מציג את ״מועדון הדגל״ – הוא עוטף אחד מעמודי המבנה במדפי מתכת היוצרים יחד מגן דוד בצבעי הדגל הפלסטיני. מולו יצהרי בונה קיר שהוא ציור נוף, בין דו־ממד לתלת־ממד, מקרשי בניין משומשים. העבודה מעוררת רגשות מעורבים – ניצבת בחלל חסרת תמיכה, ספק רעועה, מתנוססת מרהיבה בחומריה הדלים.

מעיין שחר מציבה מה שהיא מדמה למקהלה יוונית מבשרת רעות, עשויה דליים שחורים שמזכירים צינור־דליים לפינוי פסולת בניין. כאן כל אחד מהם קיבל קלסתר פנים, ומים מפכים בתוכם וביניהם, במעין מזרקה קודרת, בוכייה. עיני הדליים דומעות, פיותיהם מעוותים בבכי. שחר בוחרת בחומר חסר הוד, בפלסטיק זול ובשחור קודר, ויוצרת רפרנס (גם אם על דרך השלילה) למזרקות שיש איטלקיות, למסיכות קומדיה דל ארטה, לערש התרבות, לרדי מייד ולדלות החומר.

בלוני הגז שבמרכז עבודתו של חמודי ג׳נאם הם סמל לנפיצות המעבר מילדות לבגרות, שינוי התפקידים והבלבול שנלווה אליהם. ״זכורה לי היטב בקשתם של הורי כשהייתי קטן שלא לשחק ליד בלוני הגז. ׳זה מסוכן׳, הם אמרו.

״יש לי הרגל להתרחק ממשאיות שמובילות גז. הבלונים האלה מעוררים תחושות פחד, סכנה, חוסר ביטחון וחוסר שליטה. עם זאת, כשנגמר הגז בבית הם זוכים ליחס אחר, פרגמטי ויבש. מאז מותו של אבי, אני הוא זה שמתעסק עם בלוני הגז בבית של אמא״.

מעיין שחר. צילומים: דור קדמי

חמודי גאנם. צילום: דור קדמי

עומרי דנינו

עומרי דנינו

אצל עומרי דנינו החיפוש אחר הילד שהיה ואיננו מתחיל בשירבוט שלו ששמרה אימו מאז שהיה תינוק. בעבודת הגמר הוא גדל (השרבוט) ומתפתח לכדי ציור גדול מידות על מצע שתי וערב שהוא מותח על מסגרת. מסגרת דומה נמצאת ממול ועליה כתם אקראי ״שצייר הזמן״. מסגרת שלישית היא משטח המיטה בחדר הסמוך, עליו מוטל גופו הישן של האמן. העבודה, ״חדר 313״, מורכבת מציור, מיצג, וסאונד. דנינו, לדבריו, ״בוחן את המתח בין הפיזי למטפיזי, פגיעות, מבוכת הגוף, בדידות, איבוד שליטה״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

את אווירת הסוף, אולי אפילו אחרי הסוף, מדגיש הפרויקט של רוני לנדה ״פוסט פרומיס״. החדר המלא בחלקי ״סרט מתנה״ שגדלו לגודל מפלצתי והתפזרו בחלל, כמו חלקי בשר אנושיים, חסרי חיים. לנדה עובדת בחומר הפולימרי שאיתו היא מזוהה מעבודותיה בעבר. הפעם, במקום לדקדק בפרטי פרטים, היא מפרקת לגורמים סרט קישוט, כמי שפורעת אריזה מלאת תקוות ומפזרת את העטיפות והקישוטים המרשרשים, רק כדי לגלות את הריקנות שבפנים. מתוך התפכחות כואבת היא מביטה בהבלים ומחפשת מהות. ״ההבטחה, ארוזה יפה ככל שתהיה – כישלונה מובטח מראש״, היא כותבת.

תערוכת בוגרי ובוגרות תכנית התואר השני באמנויות, בצלאל
אוצר: פרופ׳ דור גז, ראש התכנית
הרצל 119, תל אביב
נעילה: 18.7

רוני לנדה

רוני לנדה

The post בוגרים 2020: הרצל פינת סוף העולם appeared first on מגזין פורטפוליו.

הייתי בשיאו של הפרויקט המרכזי שלי בתואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל, כשחבר שלח לי פסקה מאת מרטין בובר: ״יש כביכול שני ׳אני׳ שונים. אחד עמוק, מקורי, שחווייתו שרויה בזרם החופשי של השהות; ואחד המותקן בעבודה תכליתית ומוכנס בעולם של כמויות העשוי בידי השכל. הראשון מופנה כלפי אותם מצבי התודעה שלנו, שבאים זה אחר זה ׳כשהאני שלנו מניח עצמו לחיות׳, כשאנו נותנים לזרם ההתרחשות הפנימית לזרום הלאה בלי מעצור״.

הדיכוטומיה הזו שבין התודעה החופשית, היוצרת, לבין התודעה התכליתית, העמלנית, היא הנושא שחקרתי במהלך התואר דרך מספר פרויקטים. בסופו של המסע הם נהיו פרוייקט ״השהות הפנימית״ (או במקור Internal durée), שם ששאלתי מההוגים מרטין בובר ואנרי ברגסון.

יש לי אמא ויש לי אבא. את שנות הילדות המעצבות עברתי, בלי שידעתי, במכבש האידיאולוגי של קיבוצי שנות ה־60. לחפצים היה ערך רק כשהביאו תועלת ו״קישוט היה פשע״ (אדולף לוס). מיטה נראתה כמו קונספט של מיטה. שולחן היה פלטה עם ארבע רגליים. כשהתחפשתי למלכת אסתר קיבלתי מקל ואמרו לי שזה שרביט.

מצד אחד זה היה שיר הלל למינימליזם המודרניסטי, המשאיר מטבעו מרחב מחיה אינסופי למחשבה ולפרשנות. אבל מצד שני נלוו לכך הוראות הפעלה קשוחות של נכון – לא נכון, טוב – רע, מותר ואסור. מרחב נשימה לא היה ברשימה של המותר.

מאמא (המורה) למדתי שאין זמן לבטלה, מאבא (החקלאי) למדתי את היופי העילאי של השקט. האמביוולנטיות שנצרבה בי מילדות ביחס לשהות החופשית, השקטה והלא מתנצלת, ארץ הבר של המחשבות המשוטטות, התגלתה כדיכוטומיה תרבותית כשהתחלתי לחקור את הרומן המוזר של התרבות המערבית עם השהות הפנימית.

סקיצת הצבה לתערוכה במוזיאון CICA בסיאול

הנטייה הראשונה (והלא מופרכת) שלנו היא להאשים את הפלישה האלימה של המסכים לחיינו, שגזלה מאיתנו גם את פיסות גן העדן השקטות האחרונות – יקיצה והירדמות. אבל מבט אחורה להיסטוריה התרבותית שלנו, גילה לי שמסוקרטס שטען שהטבע מתעב ריק, דרך חוקים וענישות חמורים בנצרות וביהדות למעשה הבטלה, ועד האקזיסטנציאליסטים שדיברו על שיעמום במונחים של בחילה, חונכנו תמיד למלא כל חלל פנוי בעשיה תועלתנית.

העומס הוויזואלי ורעשי הרקע חסרי התקדים של המאה ה־21 הביאו אותי לשאלה איך כל אחד מאיתנו מתמודד היום עם היכולת לשהות עם עצמו, לבהות, לחלום בהקיץ, להשתעמם. ומשם לסידרת פרויקטים שחשפה מנעד, סכיזופרני כמעט, של רגשות קולקטיביים: כמיהה וגעגוע, חרדה, רומן אסור, וגם התמסרות וטיפוח. 

בהנחיית ד״ר רומי מיקולינסקי וגיא שגיא ניגשתי לפרויקט המרכזי. מוקסמת מריקוד שקית הניילון בסרט אמריקן ביוטי, התחלתי לאסוף פרגמנטים של וידאו שבהם צילמתי מראות יומיומיים מונוטונים מהפנטים שנקרו בדרכי. סיבוב הבס המרגיע של תוף מכונת הכביסה, הלוך וחזור הלוך וחזור. עננים מבעד לחלון מטוס, מתעבים, מתפזרים, חושפים פיסת קרקע ושוב מתעבים ואוטמים את שדה הראיה.

זבובים בקומפוסט בוהקים בירוק זוהר ותזזיתי על רקע שאריות פרי צבעוניות. כלב made in china מהנהן בראשו על הדשבורד של האוטו שלי, או רפסודה בראס־א־שטאן עולה ויורדת, נעלמת מאחורי הגלים והקצף ושבה וחוזרת. השתמשתי בהם מאוחר יותר ככתמים מרצדים בחלל, משהו שהתודעה נתפסת אליו אבל לא נותנת על כך את הדעת. מנוחה ויזואלית ונפשית.

במקביל התחלתי לראיין אנשים. רציתי לשמוע את הסיפור האישי והאינטימי של ״כל־אדם״ בעולם ב־internal durée שלו. מהראיונות ומקטעי הווידאו פיסלתי חלל, יער של נישות; פינות שבהן אפשר להתמסר לסיפורים ולבהות בכתמים. פסק זמן מהמולת החיים שמזמין להרהר על החוויה הפרטית במנעד שבין הריצה התובענית המוטרפת לבין השחרור הפשוט וחסר התכלית של התודעה. 

1. 1. • רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הפרייקט הוצג בשנה שעברה בתערוכת הסיום בתל אביב (אוצרת: ליאת לביא), והיה שנוי במחלוקת. היו שראו בו מקדש אימרסיבי־מדיטטיבי לשהות הפנימית, והיו שהרגישו מותקפים בקקפוניה של מראות וקולות. הפיסול של חלל אודיו־וידאו ב־one shot התגלה כהימור. 

 לשמחתי, שיר מלר ימגוצ׳י, האוצרת של מוזיאון וילפריד לאמנות ולידיעת המזרח, בחרה להציג חלק מהפרויקט בתערוכה הקבוצתית ״מרחב נשימה״. ההזדמנות להציב אותו בחלל משותף חייב אותי לצמצום ניכר. 

תערוכת התואר השני בתל אביב. צילום: מריה שרף

בהמשך הוזמן הפרויקט לשני מוזיאונים בחו״ל כחלק מפסטיבלים/כנסים של אמנות וניו מדיה. בגלריה Hase29 באוסנברוך (גרמניה) ובחלל יחיד במוזיאון CICA בסיאול (אוצר: Leejin Kim), שם הוצע לי חדר רחב ידיים שהצית מיד שאיפות להפיק לקחים מההצבה בתל אביב וליצר מיצב חדש בחלל כפול בגודלו. 

הקורונה באה, השמיים נסגרו, התערוכה בגרמניה נהפכה לווירטואלית אבל הקוריאנים החליטו להתקדם ולקיים את התערוכה. כך נוצר האתגר להקים חלל של 40 מ״ר בשלט רחוק לפי התכנית: המרת האודיו לקוריאנית, פיסול החלל, הקרנת הפרגמנטים בווידאו־מאפינג בנישות שנוצרו… הבנתי שזה לא יעבוד. 

ג׳ון לנון שר Life is what happens to you while you're busy making other plans. החלטתי לזרום עם הקורונה ולשנות קונספט. חשבתי על המסר שהיא שלחה לי: מדוייק יותר וצנוע יותר.

הדגש עבר לראיונות, לקולות של הדוברים, לטקסטורה שלהם, לטונציה, לשפה ולתוכן. חשבתי שאסור לי לוותר על קול הבריטון האיטי והמהורהר של נאסר כשהוא מתאר את קצב החיים מעיניו של מי שמעולם לא נהג ברכב, או על התכליתיות העמלנית בקולה של צורית המספרת על האופן שבה סורסה החשיבה החופשית שלה כשהייתה ילדה. לא רציתי לוותר על נימת ההתנצלות בקולו של נדב שאומר שגם לו מותר להשתעמם לפעמים בלי לחוש רגשות אשמה.

ביקשתי סיוע משגרירות ישראל בסיאול לתרגום טקסטואלי של הראיונות לקוריאנית. את הראיונות השמעתי בחלל, בעברית. קיר אחד הוקדש להקרנת הטקסט בשתי שפות, קיר אחר הוצף בפרגמנט העננים בחלון המטוס. כל שאר ארבעים המטרים הרבועים נשארו פנויים למחשבה ולהקשבה. 

The post חיה שפר // השהות הפנימית appeared first on מגזין פורטפוליו.

קבוצת אנשים עומדים בסמוך זה לזה באפלה כמעט מוחלטת. הם מחכים לרגע שבו תינתן האות והם יוכלו לצאת מהחלל החשוך של עמדת ההמתנה במעבורת אל החיים שבחוץ, שרמז לקיומם משתקף באור כחול בוהק של שמיים קיציים, הנמתחים בקצה הפריים. המיית דיבור לא ברורה מתנגנת ברקע ומעצימה את תחושת ההמתנה המתוחה.

אחרי מספר דקות הציפייה מתחלפת באכזבה: האנשים הממתינים עוזבים את המעבורת, אבל המצלמה לא מראה לצופה לאן הם הולכים. היא מתהפכת, ורגליו של הצלם מטילות צללים אפורים על המדרכה כשהוא יוצא גם הוא מתוך המעבורת אל העולם שמעבר. בתנועת יד חדה הוא שולל מאיתנו את הקתרזיס המיוחל, ושם קץ למסע הקצר שתיעד. 

עבודת וידאו זו, המכונה Exit, מתאפיינת בשפה ויזואלית שאפשר לזהות בקלות עם אמן הווידאו והצלם דן רוברט להיאני. מקוטעת ומסקרנת, היא משקפת מהלך שהיוצר בן ה־33 מתווה במרבית יצירותיו. להיאני, שסיים את לימודיו במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ב־2017, העמיד בשנים האחרונות גוף עבודות שהיחס בהן לנקודות המבט של הצופה ושל האמן הוא דואלי.

מצד אחד, הוא פותח צוהר אל עולמות אינטימיים ביותר שעוסקים בהגירה, בזהות לאומית ובקשר ההדוק בין שפה לשייכות. מצד שני, התזוזה הכאוטית של המצלמה של להיאני כמו אומרת למתבונן: כאן נמתח קו הגבול, ומעבר לנקודה זו לא ארשה לך להתקרב. 

לבקר את שפת האם

נתקלתי ביצירה של להיאני לראשונה כשסקרתי תערוכה שהוצגה בטיימס סקוור שבניו יורק ובה נחשפו עבודות וידאו של בוגרי ותלמידי בצלאל. עבור להיאני, שהיגר לישראל מפריז לפני עשור ועבד בעבר כמהנדס, זו הייתה הזדמנות נדירה לחשוף בפני קהל רחב עבודה בעלת ניחוח אישי ביותר שיצר במסגרת הלימודים. הצפייה ב־The Orphan's Gift, סרט שגולל את הקשר האובססיבי שפיתח האמן כלפי מגדל העיר בירושלים, וכן את סיפור ההגירה של בני משפחתו מאלג׳יריה אל צרפת, מילאה אותי בצער לא ברור וטעם של עוד. 

במהלך הגל הראשון של נגיף הקורונה בישראל, ביקשתי מלהיאני שיראה לי עוד עבודות. אחרי שיח קצר בזום, הוא הזמין אותי לבקר אותו בנקודה שבה הוא עומל על רוב יצירותיו: סטודיו רחב ידיים בסדנאות האמנים שבבירה. במפגש שערכנו לאחרונה להיאני שיתף אותי במחשבות על זרות, סיפר על הליך עבודה אינטואיטיבי והסביר מדוע תנועה של גוף ומצלמה ״מצילות אותי מהחיים עצמם״. 

דן רוברט להיאני. צילום: אריאל הכהן

במתנתו של היתום (שם העבודה בעברית), עבודה שנעה בין המבנה הירושלמי לבין הבניין הפריזאי שבו מתגוררים סבו וסבתו של האמן, להיאני השתמש בשפה כגורם מחבר בין שני אתרים שבמבט ראשון נדמה כי הקשר ביניהם מקרי בהחלט. אך הלוקיישנים הרנדומליים לכאורה נבחרו בקפידה, ושניהם מסמלים את תחושת חוסר האוריינטציה שבוערת בו הן כמהגר והן כיוצר שמתבונן בעולם מתוך ריחוק מסוים. 

חדר המדרגות התלול בבית הדירות בצרפת, שבו נראית רקדנית מבצעת שיטוט־ריקוד היסטרי ומתוח, זכור ללהיאני בתור מקום מאיים שבו חשש לאבד את שיווי המשקל וליפול בתור ילד. מגדל העיר, שדמות נשית אחרת מתארת בלעג בקטעים חזקים שאורגים יחד את יתר היצירה, הוא גם טריטוריה מוכרת.

להיאני מספר שעד לפני מספר חודשים, הבניין השתקף מחלון דירתו בירושלים במשך שש שנים וטרד את מנוחתו בכל פעם שהציץ החוצה. בשני החללים להיאני ביצע אקט של פירוק והרכבה מחדש. במגדל העיר, הוא ניסה להבין כיצד התהוותה האדריכלות יוצאת הדופן של הבניין; בבית הדירות בצרפת, הוא ניסה להבין איך התהוותה הזהות הצרפתית השבירה של סבו וסבתו. 

״במתנתו של היתום צילמתי אישה שיושבת ומתארת בכל מיני שמות תואר בצרפתית את מגדל העיר. זה לא בהכרח הדבר הכי סקסי שאפשר לעשות, לצלם מישהי יושבת מול המצלמה ופשוט מדברת״, להיאני מודה בצחוק. ״זה משהו שבדרך כלל מנסים להימנע מלעשות. לדוגמה, בצילום דוקומנטרי תמיד מנסים לעקוף את השיטה הזאת. אבל רציתי דווקא ללכת על זה ולתת כבוד למילים. רגעים שיש בהם דיבור, וכוונה להגיד משהו מסוים, הם משמעותיים עבורי. אז רציתי שיראו אישה שיושבת וממש מבטאת את המילים״, הוא מסביר. 

יש עבודות שאני עושה בהן שימוש בשפה ויש עבודות שבכלל לא, והן מורכבות רק מתנועה. התנועה יכולה להיות תנועת גוף או תנועת מצלמה. תמיד יש תנועה. דיבור ותזוזה הם הדברים הראשוניים ביותר שיש לאדם

המלל בעבודת הווידאו עוזר להשליט סדר בכאוס הוויזואלי, ובולט במיוחד על רקע היעדרותו ברוב העבודות האחרות של להיאני. כשאני אומרת לו שנדמה שהוא בורח משימוש בשפה בבחירה אסתטית מודעת, להיאני מתעקש שלא מדובר בהימנעות שנובעת מחשש. ״יש עבודות שאני עושה בהן שימוש בשפה ויש עבודות שבכלל לא, והן מורכבות רק מתנועה. התנועה יכולה להיות תנועת גוף או תנועת מצלמה. תמיד יש תנועה. דיבור ותזוזה הם הדברים הראשוניים ביותר שיש לאדם״, הוא מהרהר. 

The Orphan's Gift

עם זאת, להיאני מודה שיש לו מערכת יחסים מורכבת עם מושג השפה, ובפרט השפה הצרפתית. ״מעבר לעשייה שלי כאמן, אני מורה לצרפתית. התגלגלתי לזה ממש במקרה. אני חושב שהעובדה שהגעתי לחיות בישראל גרמה לי לעשות דקונסטרוקציה לשפה שלי, ופתאום לשים לב אליה. 

״שפת האם היא הרי שפה שאתה לא צריך לחשוב עליה, היא פשוט יוצאת ממך. אבל החיים במקום הזר הזה הזמינו אותי לבקר את השפה שלי. אני שואל את עצמי הרבה מה אני עושה כאן בתור יהודי, מעלה הרבה שאלות שקשורות לזהות. וכמובן שזה בא לידי ביטוי בעבודה שלי״. 

חוסר שליטה מוחלט

השאלות שלהיאני שואל את עצמו לגבי המקום שהוא תופס בעולם מהדהדות בעבודה אחרת שגם בה שאב מעולמות התוכן המשפחתיים. ביצירה The Printed Circuit, שצילם בפריז ב־2018 במהלך הביקור השנתי שהוא עורך בעיר על מנת להיפגש עם אביו, להיאני יצר חלל־כלאיים משונה ומרגש בו איחה יחד שני אירועים. 

בחלק הראשון של היצירה הוא צילם את עצמו ואת אביו עורכים סעודה בביסטרו צרפתי טיפוסי. להיאני לא נראה בעבודה אבל מבטו מורגש דרך תזוזות המצלמה העדינות שכמו מלטפות את קירות המסעדה ואת השולחן הקטן, עטוי המפה הלבנה, המפריד בינו לבין אביו. בהמשך, המצלמה מתמקדת באביו שחותך לאט חתיכת בשר שהוא אוכל ביסודיות.

אחרי שהצלחת מתרוקנת, לפתע מתרחש אקט בלתי צפוי: להיאני ביקש מאביו המדען לעשות לו בדיקת דם, כפי שהיה עושה בילדותו. האב נעתר, וידו של להיאני מושטת קדימה ומפולחת על ידי המחט. זה הרגע היחיד שבו מתקיים חיכוך בין האב והבן. 

בהמשך המצלמה שטה אל עבר מרכז המסעדה, שרצפתה נפערת ועולה ממנה מגש. משם להיאני חותך אל האירוע השני: בעריכה חדה, הוא מוביל את הצופה אל מה שנראה כמו בטן האדמה אבל מתגלה בתור החלל החשוך של מצפה כוכבים בפריז. 

חושף ומסתיר בעת ובעונה אחת, להיאני מדגיש בעבודה את אקט הראייה עצמו: מצפה הכוכבים הוא נקודת ראות אידיאלית, שבה האדם מבקש לחזות בפלאי הטבע. חלל המסעדה, לעומת זאת, הוא מקום בנאלי ויומיומי, אבל דרך נקודת מבטו של להיאני אפשר לראות את מה שלא מצפים לפגוש – אינטראקציה אילמת, כואבת אבל בוטחת, בין אב ובן שלא מסוגלים לדבר זה עם זה אבל רוצים בכל זאת, בדרכים עקיפות, לגעת. 

כשאני מבקשת מלהיאני לספר לי כיצד נולד הרעיון ליצירה זו, הוא מסביר שהיא מהווה דוגמה לפגיעות שהוא דורש מעצמו להפגין כשהוא יוצר. ״המצלמה יכולה לשמש כחוצץ ולהגן עלי מפני המציאות, אבל מצד שני היא גם מאפשרת לי לצלול לתוכה. אני רואה את זה בעבודה הזו״, הוא משתף.

הייתי צריך לקחת אחריות: זה הרי מסוכן להחזיק מצלמה ביד אחת ולעבור בדיקת דם ביד השנייה, כשבו־זמנית אני צריך לטפל בכל ההפקה ואני גם נמצא מול אבא שלי. האינטנסיביות הזאת איפשרה לי להתמודד וגם להגן על עצמי במקום שביר ולא בטוח

״הייתי במקום שבו אני צריך לקחת אחריות: זה הרי מסוכן להחזיק מצלמה ביד אחת ולעבור בדיקת דם ביד השנייה, כשבו־זמנית אני צריך לטפל בכל ההפקה ואני גם נמצא מול אבא שלי. האינטנסיביות הזאת איפשרה לי להתמודד וגם להגן על עצמי במקום מאוד שביר ולא בטוח״. 

אקט הצילום עצמו, להיאני מבהיר, תמיד כרוך בלקיחת סיכונים. ״אני תמיד מניח את עצמי במקום מסוכן וגבולי כשאני מצלם, עד הנקודה שבה היצירה יכולה פשוט לא לקרות. בעבודה הזאת, לדוגמה, קיבלתי אישור מהמסעדה לצלם אבל הם לא ידעו מה אני הולך לעשות. אם הם היו יודעים, הם לא היו נותנים לי לצלם״, הוא נזכר בחיוך. 

שיטת העבודה שלו, היא משחק תמידי בין ״שליטה לחוסר שליטה מוחלט. רוב הזמן אני לא במצב שבו אני בסט מאורגן שבו מישהו צועק אקשן וקאט. כשצילמתי במצפה הכוכבים, לדוגמה, הגעתי לשם והיה קפוא. מינוס עשר מעלות. את לא יכולה לראות את זה בעבודה.

״מי שתיפעל את מצפה הכוכבים אמר לי שיש לי רק עשר דקות לצלם. החלטתי שאני אעשה תנועות מצלמה מאוד איטיות, למרות שהיה לי טווח זמן מצומצם. פתאום, מתוך חוסר השליטה הקצב הסתדר והכל נהיה לי ברור״. 

בתנועה מתמדת

המשיכה אל קולנוע וצילום הייתה שם מאז ומעולם, אבל להיאני לא איפשר לה לתפוס מקום מרכזי בחייו עד לאחרונה. במשך כל נעוריו למד תיאטרון, וההנאה שמצא בפרפורמנס נשארה בזיכרונותיו על אף שבחר ללמוד מתמטיקה ופיזיקה לתואר ראשון והנדסה ללימודי תואר שני.

להיאני מספר שצפה בסרטים באדיקות במשך לימודיו, אבל רק אחרי שעבר לישראל והתגורר כאן כחמש שנים הוא הניח לאהבה הישנה להתעורר. הוא החל לצלם באמצעות הטלפון, וללימודים בבצלאל ניגש עם פורטפוליו שהורכב מתצלומי אייפון. 

״את העשייה הקולנועית אני מרגיש שלמדתי מצפייה״, הוא אומר. ״ראיתי מגיל מאוד צעיר סרטים של פליני, או סרטים של הגל החדש הצרפתי, והייתי רגיש לתנועות המצלמה. אז כבר למדתי איך לצלם מבלי שהחזקתי מצלמה״. 

בהמשך לימד את עצמו לצלם באופן מקצועי, ובבצלאל ״התמקצעתי יותר. כשהתחלתי ללמוד ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות ומה מעניין אותי באמנות וידאו, וכבר הרגשתי דחף לעשות דברים. הייתי זקוק לפלטפורמה ומסגרת שתאפשר לי להיות בקשר עם מקצוענים בתחום. אבל מאותו רגע שהחזקתי טלפון כדי לצלם, זה היה כאילו עשיתי את זה כל החיים שלי. המעבר בין תיאוריה לפרקטיקה היה דרך הגוף״. 

הייתי זקוק לפלטפורמה ומסגרת שתאפשר לי להיות בקשר עם מקצוענים בתחום. אבל מאותו רגע שהחזקתי טלפון כדי לצלם, זה היה כאילו עשיתי את זה כל החיים שלי. המעבר בין תיאוריה לפרקטיקה היה דרך הגוף

לא סתם להיאני מזכיר את הגוף כמוקד מהותי. העבודה שלו היא פיזית ובעלת איכות טקטילית ברורה, וגם חייו תלויים בתנועה מתמדת של הגוף ושל המצלמה. הוא מעביר את ימיו בין תל אביב, שבה הוא מלמד צרפתית, לבין ירושלים, שבה הוא מצלם ויוצר ״בסטודיו שהפך עם הזמן לבית שלי״. 

״בלי תנועה אני מת מבפנים״, הוא מכריז. ״בשנים האחרונות אני מנסה לעשות חיבור בין שני הגורמים החשובים שמלווים אותי, שפה ותנועה. המצלמה היא כלי של תנועה עבורי, ומאפשרת את התקשורת עם הצופה״. 

הכמיהה לנוע בולטת במיוחד באחת מיצירותיו החזקות יותר של להיאני, Ergonomie. העבודה בת השלוש דקות, שצילם בקיץ 2019 בעיר גרץ שבאוסטריה, נראית כמו מחקר אינטנסיבי של רעיון המאמץ, גופני ורגשי כאחד.

להיאני שהה במשך שלושה חודשים בעיר במהלך רזידנסי של תוכנית Styrian בשיתוף פעולה עם סדנאות האמנים. שם צילם פסנתרנית מנגנת באולם אירועים במהלך קונצרט של המלחין הברזילאי רפאל נזיף; הוא תיעד את עצמו רץ בנקודה קבועה בסטודיו שהיה לו; לבסוף, הוא לכד במצלמתו צוות חילוץ שהתאמן על משימת חילוץ בנהר המקומי, מור. 

התוצאה החזותית היא מלהיבה אך גם מתישה: תנועות גופה של הפסנתרנית הן נוקשות ונסערות, צוות החילוץ נדמה לכוד בזרימה אינסופית, וגופו של להיאני זע במונוטוניות כואבת. שלושת התהליכים הללו מתרחשים בעבודה באותו הזמן ומתנגנים זה לצד זה, כמו זירות מאבק מקבילות.

״כשהגעתי לגרץ הייתה לי גישה אחרת לחלוטין מהגישה שיש לי בחיים היומיומיים בישראל. הרגשתי איזה שחרור״, הוא נזכר. ״המקום שגרתי בו היה מנזר, והסטודיו שלי היה באזור תעשייתי בצד השני של העיר. הרגשתי שכל יום אני מותח את העיר ואת הגוף שלי בתוכה. הרגשתי את העיר כמו שאני מרגיש את חלקי הגוף, ומשם לקחתי את ההשראה ליצירה״. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

להיאני אומר שיצירה זו היוותה נקודת מפנה עבורו, והשפיעה על האופן שבו הוא מבקש ליצור בעתיד. ״ב־Ergonomie היה ניסיון להניח על המסך משהו פשוט, שלא מנסה לברוח. אני רוצה לעשות עוד עבודות שלא מנסות לברוח, ולהפסיק לחבר לוקיישנים בצורה שבה עבדתי עד כה. אני חושב שהיצירות הבאות שלי יכללו דברים שיותר קשורים לגוף, בלי המרחק שיצרתי בעבודות הקודמות. אני רוצה להמשיך להתעסק עם מילים ותנועה, להפסיק להפריד ביניהן״. 

כשאני עוזבת את הסטודיו של להיאני אני חושבת על רצף המילים שפתחו את The Orphan's Gift, העבודה שדרכה פגשתי את יצירתו. ״אי אפשר לעלות למטה, אי אפשר לרדת למעלה״, קובע קול נשי בטוח. באופן פרדוקסלי, נדמה שאצל להיאני דווקא כן אפשר, והתנועה החריגה היא זו שמכתיבה את הקצב. 

The post שיחת סטודיו // דן רוברט להיאני appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב תמר, מה שלומך? איך עברו ועוברים עלייך חודשי הקורונה?

בוקר טוב יובל!

שלומי טוב, עם זאת חודשי הקורונה מאתגרים. הקורונה תפסה אותי באמצע טיול של חצי שנה בניו זילנד, כך שאחרי חודשיים וחצי התקפלנו חזרה הביתה. מאז אני מחפשת את דרכי (:

הו! אני בטח לא הראשון ששואל: למה חזרת???

כן, אתה בהחלט לא הראשון. בדיעבד ניו זילנד הייתה המקום הכי בטוח להיתקע בו. אבל בשלב שהיינו שם הייתה אי ודאות גדולה, אף אחד לא ידע שהמדינה תתנהל בצורה כזו טובה עם הסיטואציה.

ידענו שאם אנחנו מחליטים להישאר זה לפחות לחצי שנה הלאה. היינו מוצאים מקום להיות בו בסגר של חודש וחצי, ואז כנראה נשארים לעבוד בחלקאות. עם זאת לא מתחרטים: אם לא היינו חוזרים היינו עדיין תקועים שם בלי יכולת לחזור

טוב, בדיעבד אנחנו הרבה פעמים רואים דברים בצורה אחרת… ולפני שנמשיך למפרץ: איך קרה שנסעת לניו זילנד לחצי שנה? בת כמה את? תעשי לנו רגע תקציר הפרקים הקודמים לטובת מי שלא מכיר

מעולה (:

אז אני תמר, ממש עוד שבועיים בת 29. לפני כשנתיים סיימתי את לימודיי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. לאחר הלימודים המשכתי לגור בנחלאות בירושלים, עבדתי בסטודיו אירה גינזבורג כמעצבת ומאיירת, וכעצמאית במקביל (ולאחר מכן בבלעדיות) על פרויקט המפרץ.

לאחר שנה וחצי עמוסות ומאתגרות, שהרגשתי בהן סיפוק מקצועי וגם סיפוק מכל שנות הלימודים האחרונות, אני ובן זוגי (שבדיוק סיים ללמוד במחלקה לאנימציה) החלטנו לעזוב את הדירה, את הפרויקטים, ולטוס לנדוד ברחבי ניו זילנד. לאחר מכן תכננו לעבור לתל אביב ולהמשיך את הגל, אבל כידוע, לעולם יש תוכניות משלו…

תמר בן ג׳ויה, המפרץ

תמר בן ג׳ויה. צילום: טמיר אהרוני

ואיך הגעת למפרץ? אני יכול להניח שלפרויקט הגמר שלך שעסק בדילמות סביבתיות בישראל היה בכך חלק? אני זוכר אותו גם מתערוכת הבוגרים בבצלאל וגם משבוע האיור 2018, כשהצגתי אותו בתערוכה הפורמט הוא המסר במרכז אדמונד דה רוטשילד

נכון מאוד (: איזה זיכרון יש לך! אני מעריכה את זה. 

פרויקט הגמר שלי התפרסם במוסף גלריה של הארץ על ידי נעמה ריבה, שאני חייבת לה קרדיט רב. היא פרסמה כתבה שעסקה בתערוכת הגמר של בצלאל, ובחרה פרויקטים ממחלקות שונות שמציגים מציאות מורכבת. אורי רוזנווקס – במאי ויוצר דוקומנטרי, הבמאי של המפרץ – ראה במקרה את הכתבה ואת הציור של אסדת הגז. אם אני לא טועה הוא בדיוק היה בתחילת העריכה של הפרק הראשון לסדרה.

אורי רוזנווקס, הבמאי של המפרץ, ראה במקרה את הכתבה ואת הציור של אסדת הגז. אם אני לא טועה הוא בדיוק היה בתחילת העריכה של הפרק הראשון לסדרה. הוא סיפר לי שאהב את הציור ה״ילדותי״ וה״תמים״ שמציג נושא ואוביקט כל כך מנוגד

הוא סיפר לי שאהב את הציור ה״ילדותי״ וה״תמים״ שמציג נושא ואוביקט כל כך מנוגד. הוא כתב לי במסנג׳ר של פייסבוק, קבענו להיפגש בבית קפה בתל אביב, ומשם הכל התחיל להתגלגל. זה קרה ממש אחרי התערוכה, והפרויקט הסתיים לפני בערך חודש, כך שעבדתי על המפרץ מפה לשם כבר שנתיים

מה משך אותך מלכתחילה לעסוק בפרויקט הגמר בסוגיות כמו מאבק תושבי מישור החוף להרחקת אסדת הגז או דילול בעלי חיים?

אני מרגישה מאז ומתמיד שיש לי כמה תחומים שמעסיקים אותי ביום יום שלי. התחום החזותי הוא כלי הביטוי הראשי שלי, אבל אני חושבת שאם לא הייתי בוחרת ללמוד תקשורת חזותית הייתי הולכת לתחומים של חינוך וחברה. וגם התחום הסביבתי מעסיק אותי ואני משתדלת ללמוד עליו ולפתח לעצמי הרגלים וידע שיתנו לי כלים טובים לנוכחות שלי בעולם. כך שבכל פעם שאני מתחילה פרויקט מאפס – חושבת על מה בא לי לעשות וליצור, מה מעניין אותי – תמיד זה שילוב של הנושאים האלו יחד. 

הסוגיות של דילמות סביבתיות מאוד עניינו אותי. תמיד יש מתח, גם במקומות שאנחנו בטוחים שאנחנו צודקים. זה נוגע לכל תחום, הדברים הם לא שחור ולבן. במקור העבודה הייתה אמורה לעסוק בשש דילמות כאלו, הרי יש כל כך הרבה. בסוף נשארתי עם שתיים

מאיפה התחלת

זה התחיל בכלל מפוסט של מישהי שאני מכירה בפייסבוק. היא העלתה פוסט זועם על המאבק באסדת הגז ואיך זה הולך להרעיל ולהרוג את כל תושבי מישור החוף. קראתי את זה ואמרתי לעצמי – אין מצב. לא יכול להיות שזה כל כך פשוט, לא יכול להיות שהמדינה פשוט החליטה להציב אסדה קרוב לחוף ולסכן כל כך הרבה תושבים. התחלתי לקרוא ולהבין את כל הצדדים. וזה באמת מאוד מאוד מורכב.

במציאות של היום אנחנו נוטים לא להעמיק. הרבה פעמים מבססים את הדעות שלנו על פוסטים בפייסבוק ולא תמיד שואלים שאלות. אני חוטאת בזה המון. רציתי לפתוח את הדברים האלו כדי להבין, גם בעצמי, מה עומד מאחורי – כי תמיד יש איזשהו היגיון, גם אם אנחנו לא מסכימים איתו. 

אנקדוטה מהתערוכה – לא בטוחה שזה קשור – מישהי ממש חמודה כמה שנים מתחתיי במחלקה ראתה אותי חותכת ומדביקה את הספר בימים לפני התערוכה, הגיעה לפרגן לי כמה היא אוהבת את הציורים ולאחל לי בהצלחה. אחר כך בערב הפתיחה היא קראה את הספר על החתולים ובאה להגיד לי: אני עדיין אוהבת את הציורים שלך למרות שאת רוצה להרוג חתולים. זה נורא הצחיק אותי, כי זה בדיוק זה. היא הוצבה בפני הדילמה. (למען הסדר הטוב – אני לא באמת רוצה להרוג חתולים)

כן, לא חשבתי שאת רוצה להרוג חתולים…

יופי אני שמחה שאתה לא חושב ככה (:

לעבוד עם הרישומים, לא להתנגד להם

בואי נחזור לפגישה בבית קפה כשאורי רוזנווקס אמר לך שהוא אוהב את הסגנון האיורי שלך. מה קרה אחר כך?

אחרי הפגישה עם אורי הייתי צריכה להתחיל לחשוב על הסגנון האיורי. על המעבר בין הדפוס למסך. הרי בסופו של דבר הדברים צריכים לזוז לאורך זמן, ולא ידעתי איך עושים את זה. בכל התהליך הראשוני עבדתי יחד עם חברה טובה, ענבל גרי. ישבנו ביחד, ציירנו, עשינו נסיונות. חשבנו שאולי הפופ־אפ ימשיך גם לאנימציה, לעבוד בתלת־ממד. אחר כך הבנו איך לחבר את הדברים כדי שיזוזו בצורה טובה. 

אחרי שעלינו על הסגנון הייתי צריכה לפתח שיטת עבודה. כשעבדתי על הספר, ציירתי את הציורים ידנית, סרקתי וצבעתי בפוטושופ. בהתחלה עשיתי את זה גם בסדרה – ציירתי מאות ציורים בעיפרון רך, סרקתי וצבעתי אותם. כל האנימציות בפרק הראשון נעשו בשיטה הזו. אז הכל לקח זמן. זה יצר עיוותים יפים אבל גם קצת בלגאן. בהמשך עברתי לסינטיק ובסוף גם לאייפד

תגידי כמה מילים על הסדרה? במה היא עוסקת? ואיך התכנים השפיעו על הסגנון האיורי

המפרץ בהפקת הוט8 היא סדרה שעוסקת במאבק התושבים להבראת מפרץ חיפה. הסדרה עוקבת אחרי ליהי שחר ברמן, אחת הפעילות הבולטות במאבק, לצד דמויות חיפאיות נוספות, והדרך שלהן מול כל הגורמים העומדים מולם כדי להביא לסגירת המפעלים המזהמים. מבחינת התכנים, זו הייתה הפתעה כל פעם מחדש. 

סדר העבודה היה כך שאורי מסיים לעשות רף־קאט של פרק, ומעביר אליי את הקריינויות שבהן תהיה אנימציה. לפעמים זה היה יחסית פשוט – צריך לצייר מפעל או מפה. אלו הדברים שהיה לי יחסית קל לגשת אליהם (שום דבר לא היה באמת קל).

האתגרים היו כשפתאום יש סטוריבורד שלם של שיחה בין דמויות. או פתאום לייצר אנימטיק שיש בו זום־אין על תחנת דלק ומשם זום־אאוט לכדור הארץ. אלו דברים שלא חשבתי לכיוון שלהם בכלל, והייתי צריכה להבין איך הסגנון עובד גם איתם.

חשוב לציין שבתחילה הסדרה הייתה אמורה לעסוק במאבק, אבל עם הימשכות הצילומים וכנראה גם בזכות נוכחות המצלמה, קרו שינויים משמעותיים תוך כדי שהביאו בכלל לדיבור על סגירת המפעלים המזהמים

ומה את יכולה לספר על הסגנון האיורי, הקו, הצבעוניות

שיתפתי את אלון ברייאר, מנחה פרויקט הגמר שלי, שאני רוצה ליצור פרויקט מאוייר אבל אני מרגישה שאני לא יודעת לאייר אלא לצייר. הוא עודד אותי פשוט לקחת את הרישומים שאני עושה ולעבוד איתם, לא להתנגד להם. באותו רגע נפתחה לי הצ׳אקרה

את הסגנון הזה פיתחתי בעבודה על פרויקט הגמר. זה קרה בזכות משפט שאלון ברייאר, שהיה המנחה שלי בפרויקט אמר לי. שיתפתי אותו שאני רוצה ליצור פרויקט מאוייר, אבל אני מרגישה שאני לא יודעת לאייר אלא לצייר. אני יודעת לרשום מאוד טוב ואני מרגישה עם זה מאוד בנוח אבל לא יודעת לתרגם את זה לאיור.

אני לא זוכרת את המילים המדויקות שהוא השתמש בהן אבל הוא עודד אותי פשוט לקחת את הרישומים שאני עושה ולעבוד איתם, לא להתנגד להם. ובאותו רגע נפתחה לי הצ׳אקרה. אז לא באמת התכוונתי שהאיורים ייראו תמימים, פשוט השתמשתי בעיפרון ובהצללות כי עם זה אני מרגישה הכי בנוח. 

הצבעוניות נבנתה גם בשביל פרויקט הגמר ועם זה השתמשתי בסדרה. זו צבעוניות עכורה מעט ומאוד ישראלית בעיניי. זה עבד טוב גם במעבר למסך

״צבעוניות עכורה מעט ומאוד ישראלית״: אהבתי… 

ואולי עוד כמה מילים על המעבר מאיורים סטטיים לאנימציה: איך זה קורה? ומה היה החלק שלך בזה: מסרת איורים ושכחת מהם או שהיה לך מה להגיד על מה זז ומה צריך לתקן וכן הלאה?

אז באמת לקח זמן לתהליך להתהוות אבל בסוף זה עבד מעולה.

בהתחלה כשעבדתי עם ענבל גרי, היינו מייצרות סטוריבורד ואנימטיק, אני הייתי מציירת, היא הייתה מרכיבה את הקומפוזיציה, מחזירה אליי, אני מתקנת, וחוזר חלילה. עבדנו בפינג פונג יחד. והיא הייתה מזיזה את הדברים. 

לקראת סוף העבודה על הפרק הראשון היה שינוי בסדר עבודה, הבנו יותר טוב איך לעשות את זה. אני הייתי מרכיבה את הכל מההתחלה עד שלב האנימציה – תחילה מחשבה על הסטוריבורד, אחרי אישור הלבשתי אותו על האנימטיק יחד עם הסאונד ומעברים מאוד כלליים בשביל התזמונים. אחר כך הייתי מקבלת רשימה – איך לפרק כל ציור בשביל שהאנימציה תעבוד כמו שרצינו.

דותן גלודווסר הצטרף לפרויקט, והדר ארבייט החליפה את ענבל באנימציה. הייתי שולחת חבילה של כל קבצי הפוטושופ להדר, והיא הייתה מרכיבה אותן לאנימציה. כמובן שלאחר מכן היינו ממשיכות בינינו עם הערות ודיוקים. הרבה פעמים היו לי רעיונות בראש שחשבתי שעברו באנימטיק אבל הם לא… כמו בכל תהליך. בסוף אורי היה מאשר או משנה. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

היה גם הרבה סרבול – אם פתאום משהו לא הסתדר בפריים, היו דברים שהייתי צריכה לצייר מחדש וזה תמיד לקח זמן. זה היה החיסרון הגדול בשיטת האיור. בסופו של דבר היו לי כבר מאגרים של ציורי ארובות, מאגר של עשן, מאגרים של אלמנטים שהשתמשתי בהם שוב ושוב, מה שהקל על העבודה ועל בניית הפריימים

אז מה עכשיו? מה את עושה בימים אלו?

האמת שלצערי בימים אלו אני מצטרפת לסטטיסטיקת המובטלים. אני משתדלת לעסוק בכל מיני פרויקטים אישיים שהרבה זמן רציתי לעשות ולא תמיד מצאתי את הזמן, כי פתאום יש לי זמן בשפע. ללמד את עצמי דברים חדשים ולהבין מה הכיוון הבא שלי. ומקווה למצוא הזדמנויות מעניינות נוספות, כמו המפרץ, שיש להם משמעות יפה בעיניי במרחב הישראלי

בהצלחה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

להודות ולתת קרדיט לשותפיי לדרך: להוט 8, לאורי רוזנווקס, לענבל גרי, דותן גולדווסר והדר ארבייט (:

The post תמר בן ג׳ויה מאיירת את הצבעוניות העכורה והמאוד ישראלית של מפרץ חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב מיכל, מה שלומך? ואיך עברו – ועדיין עוברים עלייך – ימי הקורונה?

בוקר טוב, תקופה מאוד מאתגרת ומבלבלת אבל שלומי טוב. מה שלומך?

אצלי בסך הכל לא רע בכלל, בלונדון כבר חצי שנה אז המרחק עשה לזה טוב. אבל כן, תקופה מוזרה בהחלט

אני עוקבת אחריך באינסטגרם, הרבה אגמים וברווזים…. נראה רגוע

בהחלט. איך היה לעבוד על פרויקט גמר בתקופה הזו?

כל התואר השני בבצלאל היה מאוד מאתגר ומעניין. בפרוייקט הגמר נאלצנו כולנו לשנות כיוון במחקר בגלל אילוצי הקורונה. כמעט כולם עברו לפתרונות מקוונים

וואלה. אז בואי נלך רגע אחורה: מאיפה הגיע העניין שלך ברפואה באופן כללי, וברפואה שקשורה לנשים ומגדר באופן פרטני?

אני מעצבת תעשייתית, מרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר וחוקרת עיצוב; אני פועלת עם קבוצת מעצבים מדהימה שהם גם מרצים לעיצוב שנקראת ״חילוף חומרים. חוץ מזה נושאים חברתיים מאז ומעולם מעסיקים אותי, ואני תמיד מנסה לפעול במישור הזה כמעצבת ובכלל. 

רציתי שפרויקט הגמר שלי יעסוק ברפואה ובנשים, ובחיפושים אחר נושא נתקלתי במונח רפואה מגדרית. ישר הבנתי שזה הנושא שאני רוצה לחקור. זה נושא מורכב, טעון עם הזדמנויות לשנות ולהשפיע

מיכל פרייפלד. צילום: מ״ל

ומה גילית במחקר שלך?

האמת שהופתעתי ממה שגיליתי. התאמת טיפולים רפואיים, אבחונים ופיתוח תרופות, הם תוצאה של מחקרים רפואיים שהתבססו על נתונים שנאספו מגברים ללא התייחסות לנשים. הסיבה העיקרית למידורן של הנשים ממחקרים הייתה השינויים ההורמונליים התכופים בגוף האישה, ההופכים את מהלך המחקר למורכב ויקר יותר. 

האמת שהופתעתי ממה שגיליתי. התאמת טיפולים רפואיים, אבחונים ופיתוח תרופות, הם תוצאה של מחקרים רפואיים שהתבססו על נתונים שנאספו מגברים ללא התייחסות לנשים

הפרדיגמה הרווחת הייתה שגוף הגבר והאישה דומים ולפיכך מה שנכון עבור גוף הגבר נכון גם לגוף האישה. עד שנת 1995 המחקרים הרפואיים נערכו על גברים בלבד, כיום 75% מהניסויים הקליניים עדיין לא כוללים נשים. 

רופא.ה מסתמכים קודם כל על מחקרים קליניים (EBM – evidence-based medicine) וגם כמובן על ניסיון ואינטואיציה רפואית, לכן יש השפעה עצומה למחקרים ואיך שהם נעשים על הטיפול שאנחנו מקבלים ומקבלות. בשנים האחרונות, עלתה ההכרה שמחלות ״משותפות״ דורשות טיפול שונה אצל גברים ונשים. המערכת הרפואית ובבסיסה המחקרים הקליניים לא מצליחים להדביק את הפער הדרוש על מנת לתת מענה הולם לנשים

למה הכוונה במחלות ״משותפות״?

מחלות משותפות הן מחלות שחולים בה גם גברים וגם נשים. לדוגמה, מחלות לב וכלי דם נחשבו תמיד כבעיה של גברים. אבל מחלות לב וכלי דם הופכות לגורם מוביל למוות בקרב נשים בגילאים מאוחרים יותר לאחר גיל הבלות. 

הפיזיולוגיה של לב האישה שונה משל הגבר: לב האישה קטן יותר, כלי הדם צרים יותר והדופק של האישה מהיר יותר. הסימנים להתקף לב שונים בין גברים לנשים: גברים לרוב יתלוננו על כאב עז בחזה, בעוד שנשים יתלוננו על עייפות, קשיי נשימה, ובחילה. נשים מגיעות עם תסמינים אלו לבית החולים ופשוט שולחים אותן הביתה מכיוון שלא מכירים בתסמינים האלו.

בנוסף יש מחלות שנבדקו על נשים למרות שהן פוגעות גם בגברים כמו מחלת דלדול עצם (אוסטאופורוזיס): אחת משתי נשים בממוצע תסבול במהלך חייה מהמחלה, יחד עם זאת אחד מתוך חמישה גברים יסבול מהמחלה וימצא בסיכון. כך שההטיה במחקרים הקליניים יכולה לפגוע במגדרים השונים

אז עדיף להיות גבר חולה מאישה חולה. כמה לא מפתיע…

לצערי יש עדיין הרבה תחומים שבהם מפלים נשים. ברפואה יש לנו נטייה לחשוב שתמיד אנו מקבלות את הטיפול המיטבי, אבל מסתבר שלא…

אז מה עכשיו? זיהית את הבעיה, איך מתקדמים?

לשמחתי התאפשר לי בתואר השני במסלול ניהול עיצוב לחקור את הנושא ולהציע פתרון. במהלך התואר קיבלתי כלים לעבודת המחקר ולחשיבה עיצובית לכדי פיתוח פתרון והמחשתו. היה לי חשוב להציג פתרון שהוא יישומי ולקדם אותו לאחר סיום התואר. 

הפתרון שאני מציעה מאפשר לחוקרים/ות ולרופאים/ות ועוד, הוא פלטפורמה למחקר פיילוט בפורמט דיגיטלי של סקרים. הפלטפורמה מקוונת, ומאפשרת להעלות סקרי פיילוט כדי לבדוק בצורה מהירה, ללא בירוקרטיה או רגולציה את נושא המחקר. החוקר.ת מעלים לפלטפורמה את הנושא הרלוונטי עבורם. המערכת מציעה לחוקרים.ות סדרה של שאלות על פי הנושאים שנבחרו. שאלה בנושא מין ומגדר מובנית באופן קבוע בכל הסקרים. 

הפתרון שאני מציעה מאפשר לחוקרים/ות ולרופאים/ות ועוד, הוא פלטפורמה למחקר פיילוט בפורמט דיגיטלי של סקרים. עבור ציבור המשתתפים העונים על הסקרים הפלטפורמה היא משחקית, ויזואלית, משתפת במידע ובתוצאות בזמן אמת

עבור ציבור המשתתפים העונים על הסקרים הפלטפורמה היא משחקית, ויזואלית, משתפת במידע ובתוצאות בזמן אמת. לאחר המענה על הסקר מתקבל אימג׳ ויזואלי של כל הנתונים שהעלה.ת עונה הסקר ומעיין ״תעודה״ כאות הוקרה שבה כתוב i helped close the gender gap in medical data. את האימג׳ אפשר לשתף ברשתות החברתיות תחת #gendermedata. השיתוף ברשתות מאפשר להגדיל את מספר המשתמשים, מעלה את המודעות לנושא ובונה קהילה.

הפלטפורה מציגה את תוצאות הסקרים באופן ויזואלי, פתוח ודמוקרטי, כשהתוצאות מפולחות על פי מגדר ומתריעות כשיש פערים מגדריים בנושא מסויים, תוך שמירה על פרטיות מלאה של העונים על הסקרים. האימפקט המצופה הוא העלאת המודעות, תוצאות שיובילו למחקר קליני רב מגדרי, שינוי רגולוציה או הנחיות רפואיות הנוגעות למחלות משותפות לכלל המגדרים, שבסופו של דבר ויובילו לרפואה מותאמת מין ומגדר. 

את הפרויקט הנחה רועי ביגר, ראש המסלול, שלשמחתי עודד אותי לבחור נושא בעל אימפקט משמעותי ולחדד את הפתרון, ובכלל על התמיכה שניתנה לי מהמרצים במסלול בתקופה מאתגרת זו של הקורונה

יפה. את יכולה לתת דוגמה לסקר? אני לא לגמרי בטוח שהבנתי עד הסוף איזה שאלות יכולות להופיע בסקרים, ומי ומתי עונים עליהן

כל נושא בריאותי יכול להיות נושא לסקר. לדוגמה, נושא של שינה שהוא כביכול נושא גנרי שנוגע לגברים ונשים, אבל ישנן בעיות שונות שיכולות לעלות כשבודקים את הנושא בהקשר של מין ומגדר. איכות השינה של נשים מושפעת משינויים הורמנליים במהלך החודש ולאורך השנים, ואפילו מושפעת מאמצעי מניעה שונים. 

כל נושא שעולה לפלטפורמה נבדק בראש ובראשונה בהקשר של מין ומגדר. בנוסף לשאלות הפונות לכל המגדרים, יישאלו שאלות שיתחשבו בתופעות שנוגעות לנשים על פי בחירתו של החוקר/ת כמו גיל הבלות, מחזור, אמצעי מניעה ועוד. הסקרים פתוחים לקהל הרחב ופונים לכל המגדרים, ואפשר לענות על סקר באופן מקוון. 

קיים שימוש ברשתות החברתיות כמו אינסטגרם כדי לעורר מודעות לפלטפורמה ולנושא בכלל. השאיפה היא שאנשים ונשים יראו את האימג׳ שעולה לרשת, זה יעורר בהם סקרנות, והם ירצו גם להשתתף בסקר ולעזור לסגור את פערי המגדר ברפואה

והדימויים הגרפיים? מה המשמעות של הצורות והצבעים?

כל מי שעונה על הסקר מקבל.ת בסופו אימג׳ ייחודי לו.ה שנבנה על פי התשובות שהוא/היא ענו בסקר. כל שאלה מיוצגת על ידי צורה ייחודית לה. בסיום הסקר יש אוסף של צורות אחת על השניה שעוברות הפשטה לאימג׳ הסופי כדי לשמור על פרטיות המידע של עונה הסקר. בשאיפה שהאימג׳ הסופי ישותף ברשתות החברתיות

תגידי, מה הסיכוי של הפרויקט לעבור לפסים מעשיים? יש לו היתכנות מעבר לפרויקט גמר?

אני מאמינה שכן. הפרויקט כמובן דורש עוד פיתוח ותמיכה אבל הוא יישומי לחלוטין

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

נחזיק אצבעות. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד או להוסיף לפני שמסיימים?

תודה! 

לאורך המחקר פגשתי נשים מעניינות וחזקות שפועלות לקידום נשים בתחומים שונים, ובלעדיהן לא יכולתי לעשות את הפרויקט הזה. צריך לזכור שנשים הן מרכיב מהותי בתהליך השינוי וכדי לסגור את פערי המחקר יש צורך באיסוף מהיר של דאטה עדכני ומגוון שאינו קיים במערכת.

אני רוצה להודות לכיתה הנפלאה שביליתי איתה שנתיים בתואר, פגשתי אנשים איכותיים מתחומים שונים ולמדתי מהם המון. וכמובן למרצים ולמרצות בתואר שהעבירו לי מהידע וחוכמת החיים שלהם.ן וגרמו לי לעשות רפלקציה להוראה שלי

The post מיכל פרייפלד: המחקר הרפואי לא מצליח לתת מענה הולם לנשים appeared first on מגזין פורטפוליו.

לפני עשור התאהבתי בשמיים: זה קרה כשהתחלתי להדריך ב״דובה הגדולה״ – חבורה מיוחדת של מדריכי אסטרונומיה. האהבה לשמיים הפגישה אותי עם אנשים מעניינים מכל הסוגים והמגזרים. הגענו להדריך בהמון מקומות בארץ, מסתובבים עם רכב ועגלה עמוסת טלסקופים לעייפה, קומוקום, תה ועוגיות.

עם השנים וההדרכות הבנתי שאין כמעט ספרים על אסטרונומיה תצפיתית בעברית, ובעיקר חסרים ספרים לילדים, שמצד אחד עשירים בידע וברמה גבוהה, ומצד שני מדברים אל הילד בגובה העיניים, מסקרנים ומושכים את העין. באופן טבעי, פרויקט הגמר שלי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (בהנחיית עמית טריינין) הוביל אותי לשלב את שתי האהבות שלי – הכוכבים והאיור – וליצור את ״אטלס הכוכבים״. 

האטלס מכיל שני חלקים: הראשון כולל היכרות עם גרמי השמיים ותנועתם – כדור הארץ, מערכת השמש והגלקסיה שלנו. החלק השני כולל את קבוצות הכוכבים העיקריות שבהן אפשר לצפות בישראל, כיצד לזהות אותן, וטיפים ליציאה לתצפית כוכבים. בסוף האטלס מצורפת מפה גדולה של כל קבוצות הכוכבים המופיעות בספר.

צילומים: עידן דיקר

האטלס עשוי כולו בטכניקת קולאז׳. אני אוהבת מאוד ליצור בטכניקות שנותנות מקום של כבוד לנייר כחומר גלם – מגזרות נייר, קולאז׳, קיפולים ויצירת טקסטורות מנייר. תהליך היצירה של האיורים החל בצביעה של המון דפים לבנים פשוטים בפלטת גוונים רחבה עם מברשת וצבעי אקריליק.

לאחר מכן, לכל איור בחרתי כמה גוונים ספציפיים, והתחלתי לגזור ולהדביק. האיורים מורכבים מכמה עשרות – ולפעמים מאות – חתיכות נייר. אני אוהבת את הטקסטורות המיוחדות והצבעוניות שנוצרת בין חתיכות הנייר בתוך האיור. הטכניקה הזו מתאימה לאטלס דווקא כי היא לא קלאסית לספרי מדע: האיורים מדויקים מדעית אך חופשיים, ובכך פחות מרתיעים את הקורא שזה המפגש הראשון עבורו עם התחום. 

ההתמקדות שלי באסטרונומיה התצפיתית ופחות בחקר החלל ואסטרופיזיקה, קשורה קשר הדוק עם העיסוק שלי כמאיירת. היציאה אל הלילה, לתצפית בלתי אמצעית, היא סוד הקסם: הזיהוי של הכוכבים, הפשטות והישירות שבמבט שלנו אל השמיים.

התחושה שלי כמדריכת אסטרונומיה וכמאיירת היא אותה תחושה – לספר את הסיפור, לתווך את הידע או הטקסט, אם זה באיורים ואם זה בדיבור בעל פה

החלוקה לקבוצות הכוכבים היא אוסף של מיתולוגיות של עמים שונים, סיפורים ותרבויות שונות לאורך ההיסטוריה, והתחושה שלי כמדריכת אסטרונומיה וכמאיירת היא אותה תחושה – לספר את הסיפור, לתווך את הידע או הטקסט, אם זה באיורים ואם זה בדיבור בעל פה.

כשנתקלתי לאורך השנים באיורים הקיימים של קבוצות הכוכבים, הרגשתי שאני חייבת לאייר אותן בעצמי, לפי איך שאני מדמיינת אותן, וכמו רבים לפני, לספר את הסיפורים בדרך קצת אחרת. לאורך תהליך היצירה של האטלס, הבנתי שגם את התוכן הטקסטואלי אכתוב מחדש, כדי ליצור את הסיפור המדויק שאני מדמיינת מבחינת השפה, רמת הידע ואיסוף המיתולוגיות.

בנוסף לרצון לספר את הסיפור, מבחינתי, האטלס הוא ״מגדיר קבוצות כוכבים״, כפי שקיימים לא מעט מגדירי צמחים וציפורים מאויירים. אחד הדברים שמרתקים אותי במגדירים בכלל ובקבוצות כוכבים במיוחד, הוא הניסיון האינסופי של האנושות להשליט שפה אחידה על הטבע – לסדר את הכאוס, לתווך את הטבע על ידי מילים וסיפורים מוכרים.

האדם יוצר כתב ושפה עם אותיות מוסכמות, מחלק את הטבע לקטגוריות, נותן לצמחים ולבעלי החיים שמות. גם בשמיים, למרות ריחוקם ואולי דווקא בגלל שהם לא בהישג ידה של האנושות, האדם מנסה לתרגם את כל המוכר לו, אל הכוכבים. הוא מאניש את נקודות האור ונותן להם שמות – זנב התרנגולת, רגל האריה, ראש התנין.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הניסיון להבין את הטבע ולחלק אותו לתבניות המוכרות, מגיע לשיאו כשהאדם נתקל בתופעת טבע בלתי מוסברת. הדוגמה הכי רלוונטית לתקופה זו, היא הופעתו של שביט. אלו שהרימו מבטם אל השמיים לאורך חודש יולי, זכו לראות כוכב שביט יפייפה בעל זנב ארוך. לאורך ההיסטוריה, בתרבויות רבות, הופעתו של כוכב שביט מסמלת אירוע מיוחד, פעמים רבות מגפה או אסון, ובמקרה או שלא במקרה, השביט הגיע לבקר אותנו בתקופה המוזרה הזו.

כבר בשלב יצירת האטלס לפרויקט בבצלאל היה לי ברור שאני רוצה להוציא אותו לאור. האטלס פותח שער לעולם האסטרונומיה לילדים וגם למבוגרים ודרך האיורים והצבעוניות המדע הופך נגיש ומסקרן. משמח אותי ליצור ולהפיק ספר שהוא מיוחד בשוק הספרים הישראלי מבחינת התכנים, הגודל וההפקה, ומשמח אותי במיוחד שכל התהליך יתרחש בעזרת בעלי עסקים ישראלים. 

The post אטלס הכוכבים // נטע שלם סוקולובסקי appeared first on מגזין פורטפוליו.

אנחל חי ארביב

גדלתי בפרדס חנה, יישוב קהילתי קטן ומסורתי: הומו, בן לאב ממוצא מזרחי, אולם במשפחתי תמיד סווגתי לפי הסטריאוטיפ האשכנזי כ״לבן״. בצילום אני עוסק ביחסי הכוחות בין גברים לגברים. בדרך כלל אני בוחר לצלם זרים – בחורים שמגיעים מעולם דוגמנות הגוף, ובאמצעות המצלמה אני מנסה ליצור דימויי גבריות.

בעבודה נוכחים הקשר המסובך עם אבי והחברות הכמו־זוגית עם אמי. האסטרטגיה שלי אל מול הקונפליקט המשפחתי היא לצלם גברים סטרייטים. הרוב המוחלט של הגברים המצולמים הם לא הומואים, ומלכתחילה רובם לא מבינים את המהלך שבו לעיתים הם מצולמים יחד, בקרבה פיזית לגברים נוספים. התצלומים הם תוצאה של הדינמיקה שנוצרת ביום הצילום. אני מנסה לתפוס את המתח בינינו, את הזרות המגדרית, את התחושות שמתעוררות בזמן השיחה ואת הקרבה שלעיתים נוצרת.

אנחל חי ארביב

יול שיפ, נמרוד לנדסמן // מאחר ומעולם אנחנו לא פה

עבודת וידאו שצמחה מחוויית השיטוט במרחב הווירטואלי. במרחב הזה הקוגניציה, הניסיון והאפשרות לשיפוט חושי ואתי מאותגרים תמידית, שכן האפשרות לחוות חוויה שלמה נמנעת ונותרת ברמת המידע האינפורמטיבי. המידע הכלוא ברשת מיוצר ונצרך בביתם של משתמשים פרטיים, מועבר ומתפשט בדרך ויראלית דרך ערוצי מדיה שונים –  טיוטוריאלז, צ׳אט רולט, פרופילים וייצוג עצמי, גיימינג וכו׳.

העבודה מתחקה אחר המכניזם שמניע את מנגנון הייצור, ההפצה והצריכה של מידע ברשת. לשם כך הקמנו בדירתנו ״חלל הרמטי״ שדרך היציאה היחידה ממנו היא המסך. ההרמטיות של החלל זכתה לביטוי מוחשי בשל הבידוד החברתי החדש שגרמה מגיפת קורונה, וכך מידע הוא הדבר היחיד שנכנס לחלל זה וגם נפלט ממנו. בזמן שהותנו בחלל יצרנו פעולות כרצף אין־סופי של היתקלויות, המבוסס על מנגנון מנועי החיפוש ומדמה את סרטוני ההדרכה המציפים את הרשת.

יול שיפ, נמרוד לנדסמן

תמר לנדא // בית

בין העונג לתסכול ממערכת היחסים שלי עם בת זוגי וממערכת היחסים שלי עם החלל הביתי, מתרחשים מצבים שבהם נדמה כי משהו בהוויה משתבש. מה שמוכר וידוע לי היטב מאבד את אחיזתו במציאות ויוצא מהקשרו. אלו הרגעים שאני בוחרת לצלם.

הפרויקט משלב תצלומים ישירים שצולמו במצלמות זמינות, עם תצלומים מחושבים ומוקפדים שנבנו באיטיות לצורך שיחזור מראה או זיכרון שחלפו. דרך הדימויים אני משקיפה מתוך הבית החוצה, וכך בין הפנים לחוץ אני יוצרת עולם מצולם סטטי רווי בהתרחשות. האור והיעדרו הם נקודות המוצא של החקירה הזאת, שהתעוררו דרך רגשות אמביוולנטיים כלפי המושג ״בית״. כוחם של הדימויים אינו בהשתקעות בצילום הבודד, אלא בחיבורם יחד למשפטים חזותיים שההיגיון הפנימי מפגיש ביניהם.

תמר לנדא

מיכאל צור // חיפושים אחר מקום

הפרויקט נולד מיצר הרפתקנות ונדודים. העולם ממלא אותי השראה, אני יוצא אליו ואוסף פיסות מציאות ממקומות מגוונים: תצלומים של נופים, ערים, אנשים וחללי פנים. אופי התצלומים נע מן התיעודי אל הפואטי.

אני נמשך לסביבות שבהן ישנה חוקיות מסוג חדש – מרחבי קצה שנמצאים בשולי המבט היום־יומי ומקומות שמנסים ״להתחפש״ למרחבים הרחוקים מהנוף המקומי, אך הפנטזיה שהם מגלמים נסדקת במציאות בדרך נוגעת ללב. בתהליך הפוסט־צילומי אני עורך את הדימויים שיצרתי באופן שיוצר קריאה חלופית, לעיתים בדיונית.

מיכאל צור

נדיה אדלר // קולה המרוחק של הקוקייה

מאחר שלא נולדתי בארץ, אני נושאת זיכרונות כבדי משקל ממקום אחר, המוטמעים בגוף יותר מאשר במחשבה. נופים המלווים אותי בכל שלב בחיים, כמו הד, כמו צל. אינני בטוחה מי זר יותר – אני או המקום. עם הזמן, זיכרונות ילדות הולכים ודוהים והופכים את ה״שם״, את המקום שבו נולדתי, לבדיה כנה אך לא אמינה.

הבית הוא המקום שבו זכרונות נצבעים בצבעי שקיעה, מתפזרים וממלאים את החלל בניחוחות של פעם; הוא ארמון קדוש של חלומות ילדות; הוא המקום של שייכות שלא מצאתי כאן. מילים אינן מסוגלות לתרגם את הרצון הבוער לחזור למקום שקפא עמוק בזיכרון; את הכמיהה לשחזר אירועים מן העבר. בבית, תמיד אחרי הסופה נשמע קולה המרוחק של ציפור הקוקייה, אי שם ביער שבשולי בכפר, כמו שיר נחמה של אימא הקוראת לילדיה לחזור הביתה.

נדיה אדלר

אורינה זדה // מאוחרת

נולדתי וגדלתי בבית דתי מזרחי. בחברה הדתית רווקות מאוחרת נתפסת ככישלון. לפיכך, במרחב הציבורי של קברי צדיקים, אני מתפללת באמונה ובציפייה למציאת זיווג הגון. אני מצלמת בבית הוריי ובקברים כשני מוקדים נפרדים. עם הזמן, ראיתי שהמרחב של קברי הצדיקים מדגיש היבטים תרבותיים וחזותיים הדומים לאלו שבבית הוריי.

במרחב האינטימי הביתי אני מפגישה בין הגוף שלי לגוף של אמי, שבו היא ממסגרת את היחס הפטריארכלי של המסורת והדת עם מה שמצופה ממני כאישה. כדי להיענות לה ולהתאים להשקפה השמרנית של האישה האופפת את הבית, אני מחליקה את שערי ולובשת את בגדיה הצנועים, וגם אותה אני ממסגרת בתוך המרחב הביתי שאני יוצרת לנו.

אורינה זדה

אור סיני

תוך כדי שיטוט במרחב העירוני או באזורים שהם בין לבין, ללא פונקציונליות או אופי אורבני מובהק, אני בוחר לתעד רגעים שקטים המנותקים מהאנרגיה והקצב הסואן של העיר. עם זאת, הם טומנים בתוכם מפגשים לא־צפויים שמאפשרים לבחון כיצד אלמנטים שונים ומנוגדים משתלבים זה בזה ובו־בזמן נאבקים על נוכחותם ומקומם. כך, מרכיבים סותרים כגון מונומנטליות וארעיות, קונסטרוקציות וסביבות טבעיות, הופכים לחומרים שיוצרים את המארג הצילומי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מדובר בניסיון לחקור את התרבות המקומית. אני מתעד ומדגיש, מצד אחד, את תכנונו, ארגונו ומשטורו המוקפד של מרחב זה, ומצד אחר, את הכאוטיות והספונטניות השוררות בו. בד בבד אני מוצא בו גם מראות אסתטיים, מפגשים של צורות וצבעים המדגישים מרכיבים פורמליסטיים שנוצרו במקרה. הצילום עצמו אינו מתוכנן בקפידה מראש, ולרוב הרעיונות שהוא מביע נבנים לאחר מעשה. חשיבות גדולה ניכרת לתהליך שבו הדימויים נבחנים זמן־מה לאחר שצולמו, כדי להתנתק רגשית מרגע הצילום ולבחון אותם בעין אובייקטיבית.

אור סיני

The post בוגרים 2020 // המחלקה לצילום, בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

אילת משיח | Growth

השאיפה שלי לקיום חיים המשלבים בין הטבע והאדם, והתפיסה של ״אהבת החיים״ (ביופיליה), שימשו אותי כדי ליצור מערכת סימביוטית אחת המאפשרת שחרור מנטלי, רוגע ושלווה. אני מציגה פיתוח בר־קיימא של סדרת פריטי לבוש המשקפים אפשרות לדו־קיום בין הביוספרה והתרבות האנושית.

הפרויקט התפתח בשני מסלולים. האחד, מעבדת חומרים טבעיים שרקחתי, בישלתי ומרחתי על רשתות סינתטיות (וביניהם צ׳יה, טפיוקה, דפי אורז, גרביונים משומשים וצמר סלעים); והשני: גידול נבטים על מצעים טבעיים ששורשיהם נרקמים לתוך הרשתות הסינתטיות ומתאחים איתן. המטרה הייתה להשתמש בטכניקות אלו לשימוש עצמי בבית, ודרכן להכיר בחשיבות הטבע ולצמוח יחדיו.

אילת משיח | Growth. צילומים: שלא אריאל

יהונתן פישר | אנחנו לא משקל הזיכרונות שלנו

התעללות חברתית ובריונות הן מגפות חברתיות בחיי ילדים ובני נוער רבים ברחבי העולם. הן מלוות בחוויות של להיות רדוף, לא מובן, אבוד, שבור, לבד ובלתי נראה לאחרים. זאת חוויה של רדיפה ופלישה לאזור הבטוח שלך ולו רק בגלל מי שאתה. גדילה במציאות טראומטית כזו משאירה צלקות רגשיות, מחשבות על בריחה והסתתרות או מפתחת מיומנות ״להיעלם״. קיר אחר קיר. אותו אדם נעלם, ונשארת ממנו ״קליפת אדם״ והוא מנסה לזעוק לעזרה, אך לא יכול לתת לכאב לצאת.

כמי שעבר התעללות חברתית בילדות, אני מרגיש אחריות ליצור דיאלוג סביב נושא כואב זה. האוסף שיצרתי מתייחס לאדם שעובר מסע נפשי־פסיכולוגי של התבגרות והתגברות על זיכרונות עבר כואבים וטראומטיים.

את הזיכרונות תרגמתי לטקסטורות שיצרתי בטקסטילים שבהם אני משתמש: המצולק, הנפוח, המכווץ, המלופף והפגיע. החלטתי להציג את המתח במצבים שבין שבריריות לעוצמתיות, חקרתי אפשרויות לשינויי גבולות הגוף המוכרים וניסיתי להמציא מחדש פרופורציות אנושיות ופיסוליות של גוף משתנה במרחב.

יהונתן פישר | אנחנו לא משקל הזיכרונות שלנו. צילומים: רוני כנעני

אביטל זהר | נצר

בחרתי לעסוק ביחסים בתוך המשפחה, ובאופן מיוחד בקשרים בין ״אחאות״, מונח המתאר את היחס הפיזיולוגי בין אחים שנולדו להורה משותף. בפרויקט חיפשתי לאפיין את ה״אחאות״ על כל המורכבויות המתקיימות בתוך המשפחה.

הטכניקה העיקרית בעיצוב הדגמים היא סריגה, ובאמצעותה חיפשתי לייצג סוגים שונים של קשרים – רופפים, הדוקים, נפרמים ולפעמים מתהווים. הלולאות שגדלות או קטנות בהתאמה לסוגי הקשרים שאני יוצרת, תלויות אחת בשנייה במארג משותף. עבדתי בעשב ים, שמשמש לרוב לקליעת סלים ומכלים, מתוך רצון לבחון את סוג ההכלה שבין אחים, חד־משמעית ללא גבולות? מוגבלת? או מלאה בחוקים? בחנתי איך בתוך קבוצה לומדים להכיל ולהיות מוכל, לשאת ולתת לאחר לשאת אותך.

אביטל זהר | נצר. צילומים: שלו אריאל

שירה ברזני | סימטריה וא־סימטריה

נקודת המוצא לפרויקט שלי הוא ה־OCD (הפרעה טורדנית־כפייתית) שמלווה אותי מילדות, ושמניעה אותי לנסות לשלוט בסיטואציות תוך ארגון מחדש של האופן שבו דברים מוצגים בפניי לכדי תמונה סימטרית. חיברתי בין שני עולמות: אדריכלות, המייצגת שפה מובנית שנוצרה בידי אדם, לעומת הטבע והמים, שמייצגים תנועה אורגנית וספונטנית שלאדם יש פחות שליטה עליה.  

יצרתי מערכות לבוש ותיקים שמצד אחד כמו מרחפים בתנועה בלתי נשלטת, ומנגד פריטים המורכבים מצורות גיאומטריות המשקפים שיטתיות, חזרתיות ויציבות. צבעתי את הטקסטילים במזיגה נוזלית של צבע כדי שהצבעוניות תהיה משתנה ובלתי צפויה.

שירה ברזני | סימטריה וא־סימטריה. צילומים: רוני כנעני

מאי זרקאוי | מי מסתתרת מאחורי הצעיף?

המסע שלי התחיל ממחקר של אפשרויות ביטוי לחופש, יופי, מגבלות, מתח וזהות, והדרכים לשקף אותן בלבישת הניקאב. אני רואה בניקאב עמדה עצמאית, זהות שנמצאת בין המציאות לגבולות שבה. הניקאב מייצגת אפשרות לשייכות חברתית, דתית ואינטלקטואלית.

 שגרת הכיבוש מאיימת באופן קבוע על הקיום והזהות בחברה הערבית־פלסטינית, ומובילה לייצור זהות מפוזרת בין ייצוגי חופש למגבלות. ההשתרשות של מדיניות הכיבוש משפיעה על טוהר הזהות הפלסטינית מבחינה חברתית ופוליטית. הפיזורים הללו יוצרים אנשים משני חלקים.

בפרויקט אני מתרגמת את תפיסת הקיום הכפול ומגדירה מרחב שמאפשר לחקור ולהגדיר את הזהות המפוזרת. אלו באים לידי ביטוי בסדרת תכשיטי פנים המתפקדים כמסכות ושמאפשרים מרחב קיום של שני תפקידים, חיים כפולים.

 הסדרה מאפשרת לאדם לבחור את הזהות שבה הוא רוצה להופיע אל מול העולם החיצו,ן כך שהמהות הפנימית לא תיפגע והוא יוכל להתקיים במקביל בין שני העולמות, האמיתי והמדומיין. העונד יכול להתאים את נוכחותו והתנהגותו לסביבה שבה הוא נמצא ולהגדיר זהויות שונות, החיצונית, החברתית והזהות האמיתית, הפנימית, שמסתתרת מאחורי המרקם השחור.

מאי זרקאוי | מי מסתתרת מאחורי הצעיף? צילומים: רוני כנעני

רבקה מזוז | אותה ילדה שהייתי

הפרויקט שלי עוסק בחוויה שלי כילדה יחידה לאם יחידנית. הילדה היחידה מגדלת את עצמה: היא בודדה ובוגרת ונושאת אחריות גדולה על כתפיה הקטנות. בדומה לצמחים, היא שואבת מסביבתה הקרובה את כל מה שהיא זקוקה לו, על מנת שתוכל לגדול ולהתפתח. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הדגמים משלבים שכבות של פרטי לבוש רחבים וגדולים ומנגד קטנים ומכווצים, שספק מגנים ועוטפים את אותה ילדה שהייתי, ספק חובקים וחונקים ומקשים עליה לגדול ולהתפתח. עיצבתי דפוסים בהשראת המשושה של הכלורופלסט, צבעתי בדים בקפה כסמל לעולם המבוגרים ובו זמנית מזכיר אדמה ובוץ, ולבסוף הנבטתי בתוך הטקסטיל עצמו גידולים שספק צומחים ומשגשגים על קרקע פורייה, ספק נהדפים ונחנקים בתוך הבגדים.

רבקה מזוז | אותה ילדה שהייתי. צילומים: רוני כנעני

The post בוגרים 2020 // המחלקה לצורפות ואופנה, בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי רוני, מה קורה? איך עוברת עלייך 2020 עד כה עם כל הקורונה והכאוס העולמי?

שלום. ווי, קורה הרבה, זו שנה מאוד הזויה אני חושבת לכולם. יש איזו אשליה שמשהו בשליטתנו, והשנה ההפך הודגש מאוד (:

לגמרי. איך עברו עלייך כל ימי הסגר ופוסט קורונה והטרום אולי גל שני?

כמו לכולם היו ימים עצובים ובודדים והיו ימים קסומים ויוצאי דופן. אני חושבת שמי שניחן בכל כישרון או תחביב מצא אושר רב בזמן הזה שנחת עלינו. הייתי חותמת על עוד איזה שבועיים של סגר להתקדם עם הסרט הבא (: אבל אולי זה לשיחה אחרת

נכון… אנחנו עכשיו מתרכזים בהבטחה שיוקרן בדוקאביב ויהיה חלק מהתחרות, אז קודם כל מזל טוב! זו פעם ראשונה שהוא מוצג ככה לקהל? ובאיזו קטגוריה הוא מתחרה?

תודה תודה (: זה מרגש. הוא יוצג בקטגוריה של הסטודנטים מאחר והוא נוצר במהלך התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. וכן זו, תהיה הפרימיירה הרשמית שלו. פחות מפונפן מהמצופה עם יין קר ובייגלה לא פריך מעודף לחות – אבל עדיין מאוד מרגש ואני שמחה בשביל היצירה שהיא תצא לאור. מצד שני גם אתה תוכל להיות חלק מהפרימיירה על אף שאתה בלונדון אז יש גם יתרונות (:

יפה, אכן מרגש, ובואי נדבר על הסרט: ספרי בכמה מילים על הסרט, מה קורה בו

רוני עזגד. צילום: דודי חסון

הסרט הוא, בניגוד לווידאו שאני מביימת למחייתי, עשוי מאפס חומר חדש. כלומר, כולו מורכב מקטעי ארכיון. לא הוקלט כלום, לא צולם כלום וזה היה מאוד חשוב לתהליך המחקר והבדיקה – מה קרה שם בשנות ה־90, שיצר תחושה אופטימית של הבטחה.

אז הסרט בא לענות על השאלה הזו, דרך קטעי ארכיון של סרטי בר מצווה ובת מצווה של משפחות שונות, מאותה התקופה, בשילוב עם חומרי ארכיון אישיים שלי ושל משפחות נוספות

מאיפה הגיע הרעיון? ולמה זה עניין אותך?

הרעיון המקורי היה שונה לגמרי. אני עובדת שנים כבמאית הבית של להקת המחול בת שבע, ושותפה יוצרת של אוהד נהרין. התוכנית היתה לייצר עם רקדני בת שבע וידאו How To, שמדריך כיצד לרקוד באירועים משפחתיים, ואת החומרים אספתי רק לשם המחקר.

בהתבוננות בהם נגלה משהו עמוק שעורר בי הרבה שאלות. תמימות ואופטימיות בכל אירוע משפחתי, אהבה שהתחברתי אליה, והבטחות רבות לעתיד טוב יותר. הבנתי שהחלק של הריקודים וההתעקשות שלנו ״להרים״ ו״לעשות שמח״ יושבים על מאפיינים עמוקים בתרבות שלנו, וצללתי לתוך המחקר הזה

וואלה. מעניין. באיזה שלב זה הפך להיות פרויקט גמר, חלק מהלימודים?

במהלך הלימודים התעניינתי בחלחולו של הפוליטי אל האישי. התעסקתי בחדירתם של המאורעות הלאומיים אל תוך הבתים שלנו ואל החינוך שאנחנו מקבלים מההורים בבית. בקלטות הווידאו במהלך המחקר התנועתי, קלטתי סממנים לאומיים רבים, באירועיים מאוד אישיים.

למה בבר מצווה באולם פרטי צריך להדליק נרות לחיילים? בנאום ברכה מרגש של סבתא היא מתעקשת להזכיר את המלחמה האחרונה? בבת מצווה שלי צריך לשים את שירי יום העצמאות ברגע הכי עליז ברחבת הריקודים?

למה בבר מצווה באולם פרטי צריך להדליק נרות לחיילים? למה בנאום ברכה מרגש של סבתא היא מתעקשת להזכיר את המלחמה האחרונה? למה בבת מצווה שלי צריך לשים את שירי יום העצמאות ברגע הכי עליז ברחבת הריקודים? הערבוב של החגיגות הפרטיות והלאומיות העסיקו ובלבלו אותי, ובחרתי לבדוק את זה במסגרת הלימודית

אז למה באמת? מה המסקנה שהגעת אליה?

ידעתי שתשאל את זה (: אני חושבת שההרהורים יותר חשובים מהמסקנה, מאחר והיא אינה חד משמעית. לכל אחד ואחת חשבון נפש שונה מול המדינה ומול הבית שבו גדלו. הצפייה בסרט מעוררת את השאלות האלו אך לא ממהרת לענות על התשובות, בכוונה. בכלל הסרט מציג הבטחות: רבין לפני הרצח, התאומים לפני נפילתם. אבא שלי לפני שנפטר. הקהל מגיע מלומד, הוא לא צריך שאציג בפניו את איך שהסיפורים האלו יסתיימו, אבל כן שאציף שאלות כמו זו

אז אני רוצה להתעקש: לאיזו מסקנה *את* הגעת? גם אם היא לא מופיעה בסרט.

ואולי זה המקום לספר שראיתי את הסרט בשנה שעברה כשהוא הוצג בתערוכת הבוגרים בתל אביב. נכנסתי אליו בלי לדעת כלום: לא הכרנו, לא ידעתי על מה הסרט, כלום. ונשארתי עד הסוף שלו, מה שלא קורה בדרך כלל בתערוכות בוגרים, בכל זאת 20 ומשהו דקות לעבודה אחת, אבל הייתי מרותק.

וכל הזמן נעתי באי נוחות מול הטקסים האלו, והריטואלים שחוזרים על עצמם, ושאלתי את עצמי כל הזמן למה? וחשבתי, איזו מדינה בהפרעה אנחנו. אז אני שואל שוב, לאיזו מסקנה את הגעת…

המסקנה היא שהחיים פה מאוד מורכבים והמחירים שאנחנו נאלצים לשלם גבוהים מאוד, אבל יש משהו שהופך את האדמה הבוערת הזו לבית שלנו. המשהו זה מחלחל לאירועים הכי אישיים שלנו. הרי המחירים לחיים פה כל כך גבוהים, למה אני לא עוזבת? מה מקרקע אותי לארץ הזו?

ברור לי שבן זוגי העתידי יהיה ישראלי, ברור לי שהילדים שלי יגדלו פה. הרי כל קריאה רציונלית בעיתון מלמדת שהמצב חרא והוא הולך ומדרדר. למה אני מתעקשת? ורבים מבני דורי? כי זה הבית שלי. אני מתביישת בראש הממשלה, ומתביישת ברבים מנציגי הציבור אבל פה נולדתי ולכאן אני שייכת.

זה מאוד מורכב להגיד את זה כי בדעותיי הפוליטיות אני שייכת למחנה השמאל, ובו בזמן אני מאוד ציונית. זה פשוט ככה. גדלתי בבית שבו אבא שלי אמר לנו: ניתן כל חלקת אדמה תמורת שלום, אבל פה זה הבית שלנו ואין לנו לאן ללכת. אז זו המסקנה

שנאמר, it's complicated…

מעניין אותי מה היו התגובות לסרט ממי שהוא לא ישראלי, לא גדל פה, לא מכיר את תותים של אתניקס

חחח אז גם זה מאוד מאוד קומפליקייטד. לשמחתי הרבה לאחר שהסרט יצא פנה אלי המפיק הנפלא נבו שנער, שבכלל חי ופועל בארצות הברית, וביקש להיות המפיק והמפיץ של הסרט. מאז שהתחלנו לעבוד ביחד הוא הקרין אותו להמון אנשים שלא גדלו על אתניקס והתגובות מאוד מגוונות, ואנחנו עושים חושבים לקראת היציאה שלו לפסטיבלים בחו״ל.

מה שדי מפתיע, שגם מי שלא מכיר את התרבות ולא מבין את כל הניואנסים של הסרט, מאוד מתרגש ומיד מתחיל לדבר על המשפחה שלו. בחלק מההקרנות לקהל זר שבהן נכחתי רבים מהצופים אפילו פרצו בבכי. כנראה שאנחנו לא כאלה מיוחדים (:

כנראה. תגידי, אם לחזור לשם הסרט, ההבטחה: את אופטימית? גם בכלל וגם ספציפית למה שעולה מהסרט

מה הכוונה ספיציפית למה שעולה מהסרט?

למה שבחרת להציג: להבטחה של הניינטיז, להתפכחות מאז

כן, אני אופטימית

בלי הסתייגות? בלי קומפליקייטד?

ברור שעם הסתייגות. כל בר דעת ינשך את השפה שעה שיגיד על מצבנו ״יהיה בסדר״. ברגע השיא של ההבטחה, תוך כדי ריקודי בר מצווה, בגין נואם במהלך ביקורו של סאדאת: ״בעזרת השם נגיע ליום המיוחל, עליו כל עמינו מתפלל…״, וסבתא בנאום בר מצווה (שמתקיים 20 שנה אחרי) משלימה אותו, ״נהיה כולנו אופטימיים ונקווה שהכל יחלוף כלא היה״. אז זו הרוח אני מניחה – אופטימיות זהירה. אחרת בלי תקווה, באמת אין לנו מה לחפש פה

זה נכון… מעניין אותי איך בסוף מכל החומרים הצלחת לעשות סרט אחד קוהרנטי. את יכולה לספר קצת על תהליך העריכה? זה נראה לי ממש כמו פאזל 1,000 חלקים שכולם באותו צבע…

האזנתי לכל נאומי הבר ובת מצווה. שמתי לב שהם די דומים ואז פיתחתי מודל עריכה לסרט – החלטתי שהטיימליין יהיה סוג של אירוע: סצנת קבלת פנים, סצנת נאומי ההורים, סצנת נאומי הילד, הילד מודה לסבא/סבתא שכבר לא איתנו, אוכל, ריקודים והביתה

זה היה מאוד קל למרבית ההפתעה. האזנתי לכל נאומי הבר ובת מצווה ושמתי לב שהם די דומים ואז פיתחתי מודל עריכה לסרט – החלטתי שהטיימליין יהיה סוג של אירוע: סצנת קבלת פנים, סצנת נאומי ההורים, סצנת נאומי הילד, הילד מודה לסבא/סבתא שכבר לא איתנו, אוכל, ריקודים והביתה (כתוביות סיום). עירבבתי בינהם כששמרתי על המבנה של האירוע, כשברקע מלווים את הסצנות שני שירים של אתניקס בשבעה ביצועים שונים, מה שעוזר לשמור על האווירה מהודקת ככל האפשר

שבעה ביצועים שונים???

חחח כן אתניקס

הסרט כיצירה בשדה התקשורת החזותית חוקר פורמטים: כיצד אנחנו מרגישים כלפי וידאו מרובע ב־VHS שאבא שלי צילם בגינה? ולעומת זאת כלפי וידאו HD של חתונה מהקיץ האחרון? וכלפי סרטי ה־8 מ״מ מקום המדינה שמופיעים בסרט כרקעים? את אותה הבדיקה ערכתי כלפי ביצועים מוזיקליים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כילדים בניינטיז נטולי מסכים, היינו הולכים להרבה חוגים: כדורסל, רולרבליידס, פסנתר. ביקשתי מהמוזיקאי המבריק אסא רביב שייצר לי גרסת כיסוי ל״כתם הפרי״ שמנגנת אותה רוני בת ה־10 בחוג פסנתר – וזה הקטע שבו השתמשתי בסרט. המטען הרגשי שהביצוע הזה מביא תומך בסיפור ולוחץ על נקודה נוסטלגית ומביא ניחוח תמים שתומך בוויז׳ואל. המחקר הזה על פורמטים היה מענג ואפקטיבי ביחד

מענג ואפקטיבי! מה עוד אפשר לבקש… ואם כבר – משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? תודות ומועדי הקרנה אולי?

בוודאי. תודה לכל המשפחות שתרמו בנדיבות חומרים עבור הסרט, ועבור אורי, גילי, ואמא שלי ששיתפו פעולה והסכימו שאספר חלק מהסיפור שלנו. הסרט יוקרן בדוקאביב ב־6.9 בהקרנת אונליין. מבטיחה לעשות בת מצווה להבטחה ברגע שיוסר סגר הקורונה וכולנו נפגש נרקוד ונעשה לחיים (:

בהחלט. אני, אגב, עוד מחכה למדריך כיצד לרקוד באירועים משפחתיים

הסוד הוא לא לראות את עצמך באף מראה או השתקפות באולם ואז אתה תרקוד הכי יפה

אהבתי

The post רוני עזגד: למה בבר מצווה באולם פרטי צריך להדליק נרות לחיילים? appeared first on מגזין פורטפוליו.

דביר בן־טל | גוף לגוף

כשהתחלתי לחשוב על פרויקט הגמר, הבנתי שאני לא יכול לברוח מהמדיום שאני עובד ושולט בו מגיל צעיר, כך שהפרויקט נבנה בעבודה על הגלגל. השתמשתי ב־2,100 קילו של חמר הטרקוטה, במשך ארבע וחצי חודשי עבודה. יצרתי גופים בגדלים משתנים בהרכבה של כמה חלקים אחד על השני.

אני יוצר את המבנה הכללי של הגוף אבל הרטיבות של החומר והסיבוב של הגלגל נותנים לכל גוף אופי שונה, מבנה שונה ותזוזה שונה. שפת הכלי תמיד תחזור למרכז בכדי לקבל עליו חלק חדש, כך שלא משנה כמה הגוף רוקד ויוצר שפה משלו, תמיד שפת הגוף תחזור לאמצע, כך שהשליטה בגוף לעולם לא נאבדת.

את השיטה הזו אני מכנה פיסול על האובניים, לא הגלגל מפסל את החומר, אלה אני. אני נמצא בשליטה על הגלגל, וגם כשסיבוב האובניים משפיע והחומר קורס, אני תמיד מחזיר את השליטה אלי; אני שולט בגלגל ולא הגלגל שולט בי, כך שהיצירה נובעת ממני והגלגל נותן לי את האנרגיה הרצויה ליצירת ולתנועה של הגוף שיקבל את הייחודיות שלו.

דביר בן־טל, גוף לגוף. צילומים: סשה פליט

סוף אלון | נושאת כלים

ביקשתי ליצור דיאלוג בין הגוף הנשי וגוף הכד, בין גוף כלוא וכלי כולא. חיברתי בין אישה וכד, חיבור פיזי ומטאפורי כאחד; בין הכלי המכסה והגוף הנחבא אל הכלים. רציתי שהחרסים ידמו לאיבר הגוף בגוון ובצורה, באופן שיבליט אותו או יגחיכו. במחווה של ״קריאת שבר״ והתרסה.

מתוך החיבור בין הגוף לכלי עולה מחשבה של החפצת הגוף כמענג, הגוף המכיל הפורה. במפגש עם הגוף נוצרו משמעויות סימבוליות שנשאו על גבן שאלות של מסורת, חברה ותרבות.

אני מפסלת את הגוף עם הכלי במרחב, שניהם מהווים בעבורי חומר. את הרגע שבו נוצר חיבור בעל כוח נושא משמעות אני מנציחה בצילום אנלוגי. אני מצלמת את אחיותי ואת אימי, נשים חזקות שעיצבו את אישיותי. מכלול הצילומים חושף שפה ויוצר ״קשרי משפחה״ חדשים ביניהם. האינטימיות נצרבת: ביני ובין אחיותי, בין צלמת ומצולמת, בין הגוף והחומר, בין הגוף והכלי. אני יוצרת בחומר, חוזרת לחיק המשפחה, זה השבט שלי, מקור כוחי.

סוף אלון, נושאת כלים

אלה אופנהיימר | קינים

פרויקט הגמר שלי כולל קיני ציפורים המפוסלים בעבודת מבער מזכוכית, חלקם שזורים על גבי ענפים, ושתי עבודות וידאו. תהליך העבודה החל במחקר החללים שסובבים אותי. הצפייה בתהליך בניית הקן האינטואיטיבית של הציפורים, חידדה עבורי את המורכבות האין־סופית שבה אני נמצאת, את מרחב האפשרויות והבחירות הבלתי נגמרות שבהן עלי לנתב את חיי.

עבודת וידאו אחת מבקשת לבחון את הדרכים שבהן אני נוסעת יום־יום, את חלל הרכב האינטימי מחד אך החשוף מאידך, ואת האחיזה שלי במרחב דרך ההמצאות החוזרת ונשנית שלי בו. עבודת הווידאו השניה מתעדת את רגעי כניסת השבת בבית הורי בגוש עציון: המצלמה, שהופעלה מראש בשעון־שבת, מאפשרת הצצה למציאות פרטית.

ניסיתי לשזור בפרויקט מציאות שהיא שבירה; לטוות חלל לא מוגן. חלל שנוצר במאמץ, קן קיים, אבל שלא ממלא את הפונקציה שלו, המגנה. וגם לבחון את המקום שלי, שמחפש מרחב שיהיה פרטי שלי ושיהיה מוגן בתוך מציאות שהיא לא תמיד ממש מגינה. בהצבה ביקשתי לאפשר לצופה תהליך של גילוי ושוטטות בין הקינים ומרחבי התנועה השונים.

אלה אופנהיימר, קינים. צילומים: סשה פליט

צילום: דור קדמי

מריה דובגניוק | InferNow

פרויקט הגמר שלי מפרש מרחב רעיוני וצורני מתוך הקומדיה האלוהית של דנטה: הגדרת גיהנום מודרני, חיבור בין הגיהנום בימי הביניים לגיהנום בזמן הנוכחי, תוך שימוש בטכניקות מיוחדות של השתקפויות שפיתחתי בצבעי אמייל וזכוכית.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הפרויקט מציע ראיה חדשה של מרחב וזמן, עבר והווה. האתגר היה לפתח שפה ויזואלית, לבנות קומפוזיציה ולספר סיפור. הטרנספורמציה שהעולם של דנטה עבר – לעולם אורבני, אלקטרוני וטכנולוגי, בהשפעת משבר האקלים והמשבר האקולוגי – יצר אסתטיקה חדשה בנראות היברידית, עם דימויים שמתלכדים באופן הרמוני, גם עם מרכיבים שלא קשורים אחד לשני.

מריה דובגניוק, InferNow. צילומים: סשה פליט

צילום: דור קדמי

The post בוגרים 2020 // המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.