אופל קודוביצקי מהמחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה היא ילידת קיבוץ כרמיה במועצה אזורית חוף אשקלון, בקרבת לרצועת עזה. בפרויקט הגמר שלה היא איירה בטושים על גבי קיר הגלריה סיטואציות שנחקקו בזכרונה, מזכרונות רחוקים ועד מקרים אקטואליים, וביקשה מהמבקרים לעזור לה למצוא את הטראומות החבויות שלה ושל חבריה. בעזרת אפליקציית מציאות רבודה האיורים התמימים קמו לתחייה והעבירו את האיום המתמיד בשגרה היום־יומית ואת הניסיון לשמור על השפיות במציאות בלתי אפשרית.
אופל קודוביצקי. צילומים: מ״ל
אמיר כהן // מָמְחפשׂ
בעולם שבו מספר האפשרויות הולך וגדל בכל רגע, מסך הטלפון עולה על גדותיו מרוב אפליקציות היכרויות והחיפוש אחר זוגיות הופך לללא פשוט בכלל. אמיר כהן מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל מתייחס לעולם זה ב״מָמְחפשׂ״, חוויה אינטראקטיבית מאויירת – משעשעת ומייאשת כאחד – המבוססת על עולם הדייטינג בקהילה הגאה, שבה המשתתף מוזמן לשוטט ולחפש בסביבה עירונית אחר האחד שיסכים לצאת איתו לדייט (ואף יותר…).
״אפשר להתווכח על הדרך והבחירה שלנו למות, אבל אי אפשר להתווכח על אהבה״, אומרת אריאל עיני מהמחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה. לסבתה ז״ל של עיני ניתנה הזכות ״לביים״ את סצנת הסיום של חייה, בתהליך שבו עברה המתת חסד בקנדה בשנת 2017. במסע שעברה משפחתה של עיני יחד איתה, השאירה סבתה למשפחתה מסר מוסרט שתיאר להם את הפרידה שלה מהעולם. בסרט המרגש שיצרה בוחנת עיני את הדיאלוג שנוצר בין מי שחווה את הפרידה ממקורבו ממקום מאוים וכאוב, לבין מי שחובק את המוות כחלק מחייו.
אריאל עיני
הגר ברקת // המכשפה והזאב
הגר ברקת מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר יצרה מיצב איורי תלת־ממדי וחוויתי, העוסק באלמנטים המפחידים ובדימויים המאיימים הגלומים בעולם אגדות הילדים. ברקת התמקדה בדמויות הרשע ובאלמנטים המפחידים ובחרה להציג אותם באופן מרוכך יותר, שמאפשר להבין, להתיידד ולהתקרב אליהם. הדמויות מוצגות מזוויות מבט שונות, לעיתים אפילו עם קצת הומור, ונחשפים בהן צדדים אחרים ולא רק רוע אבסולוטי, שמתוארים בשפה האיורית שמשלבת בין גותיקה ואמנות ימי הביניים לארט־נובו.
הגר ברקת. צילומים: טל סולומון ורדי
זהר יוסיפון // הגירה דיגיטלית
כמו כל מהגר, אומרת זהר יוסיפון מהמחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה, גם המהגרים הדיגיטליים שמתוארים בסרט שיצרה סובלים מקשיי שפה, תרבות, התנהגות. האתגרים שהעידן הדיגיטלי מזמנים פוגשים כל אחד במקום אחר: ברצון הכמעט סיזיפי להיות הכי מעודכן, בשיתוק מול מה שהיה מוכר ועכשיו כבר לא, באכזבה או בבבדידות. כל אלה באים לידי ביטוי בטסטמוניאלס מוקלטים, איור והנפשה: הקושי היום־יומי האישי או המקצועי של מעבר מעולם אחד לעולם אחר.
זהר יוסיפון
חופית בן־נון // התוצאות של הטרור
בשנת 2003, כשהיא בת 10 והאינתיפאדה השנייה בשיאה, חופית בן־נון מהמחלקה לתקשורת חזותית במנשר ציירה קומיקס שביטא את נקודת מבטה על האירועים הביטחוניים שפקדו את ישראל באותה העת. 15 שנים מאוחר יותר היא מצאה את הקומיקס בבית הוריה והחליטה לאייר אותו מחדש על בסיס האיורים והטקסט המקוריים. את הספר שיצרה מלווה משחק זיכרון המציג לכל זוג קלפים שני דימויים שונים תחת אותה המילה – אחד מהם מציג את המילה כפי שהיא, באופן פשוט, והשני מציג פרשנות מקומית עכשווית.
חופית בן־נון
יובל סלינגר // הדיג והרוח
סיפור הדיג והרוח שאיירה יובל סלינגר מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל הוא ספר־קונצרטינה לילדים, הלקוח מתוך סיפורי אלף לילה ולילה. העלילה הארוכה והמבוכית מובילה את הקורא לסיפור נוסף בשם ״סיפור הנסיך המשותק״, והיא פורשת מגוון עשיר של דימויים צבעוניים שאויירו באקריליק, המאפיינים את רוח הסיפורים. הפורמט המוארך מציג את המסע שעוברות הדמויות כמן מסדרון ארוך, שסיפור אחד מתוך כמה לילות יכול לסחוף אליו את הקורא.
יובל סלינגר. צילומים: מ״ל
יוליה טורקינץ // אתה לא
יוליה טורקינץ מהמחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון עוסקת בחוויות של ילדים שהיגרו לישראל לאחר התפרקותה של ברית המועצות, וגדלו בין שתי התרבויות: התרבות הישראלית והתרבות הסובייטית. הספר המרגש בסגנון הלכאורה נאיבי שאיירה מתמקד במתח שבין דור הילדים לדור ההורים, ומחולק לארבעה פרקים הכוללים מספר סטריפים של קומיקס. כל סטריפ קומיקס מתבסס על טענה/האשמה כלפי הדור הצעיר, מצד ההורים או מצד החברה הישראלית. הפרויקט מתבסס על ראיונות עם אנשים המייצגים את הגיל והמגזר, ועל פוסטים ושיתופים בקבוצות פייסבוק של המגזר הרוסי.
יוליה טורקינץ
יערה גולדברג // שלוש ילדות־רופאות
יערה גולדברג מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר איירה את הסיפור ״שלוש ילדות-רופאות״, שנכתב על ידי סופרת הילדים ימימה אבידר־טשרנוביץ׳, וראה אור לראשונה בשנות ה־40 של המאה ה־20. בסיפור, דנה, ארה ותותי מנסות למצוא דרך יצירתית ותמימה להתמודדות עם השעמום של החופש הגדול, ומהלך האירועים מתואר באיורים משובבי נפש, בסקלה צבעונית שמתבססת על גוונים שונים של ורודים וכתומים רעננים.
יערה גולדברג
ישי גרייזמן // מפה לאוזן
כסטודנט במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, העיר תל אביב היוותה בעבור ישי גרייזמן סביבת עבודה בעלת השראה רבה: נחשפו בפניו דמויות ופינות איקוניות מקומיות שעודדו אותו לאייר ולתפוס את הרגע. גרייזמן אייר סדרת מפות משעשעות ועמוסות בפרטים, המציגות את הדמויות שמאכלסות את תל אביב, הקבועות והזמניות, לצד מסלולי הסיור שבהן אפשר למצוא אותן. מלבד התשוקה שלו לאיור ועיצוב גם בישול וחווית האירוח באים לידי ביטוי במפות חלק מהותי בחיי היום־יום שלו ושל העיר.
ישי גרייזמן
נדב הלוי // אנומה אליש
נדב הלוי מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל אייר את סיפור הבריאה הבבלי, המלווה בפרשנות צורנית חדשה לפנתאון האלים השומרי. הספר, שהופק ידנית בדפוס משי, עוסק בעימות בין הדור הקדום של האלים המיצג שמרנות לבין הדור הצעיר המייצג קידמה, המתוארים כולם בדימויים מלאי צבע ועוצמה. הוא הודפס כקונצרטינה אחת ארוכה, שהפכה את את הספר לאוביקט ורסטילי ומרשים, שאפשר לדפדף בו, לפרוש אותו ולאחסן אותו בקלות.
נדב הלוי. צילומים: מ״ל
סרגיי איסקוב // עלילות גלגמש
סרגיי איסקוב מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל אייר ספר מסעות למבוגרים, שכולל פרשנות חדשה לאפוס המסופוטמי עלילות גלגמש. הספר, שהודפס בהדפסת ריזוגרף, מציג את המצב האנושי ונוגע בהבטים פסיכולוגיים שעוברים הגיבורים באיורים יוצאי דופן ומלאי תנופה. איסקוב התמקד במעשיהם של הגיבורים, העלה על פני השטח את המתחים ביניהם תוך שהוא בוחן הבטים כמו העולם הפראי מול התרבותי, יצריות ומיניות, אכזריות, אגו, חיי נצח ואפסות האדם.
סרגיי איסקוב. צילומים: מ״ל
רוני שלו // צריכה, אהבה
בעידן העכשווי של מסכים וצרכנות מוגברת, רוני שלו מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר סבורה שהאופן שבו אנו צורכים זוגיות זהה לאופן שבו אנו צורכים מוצרים חומריים שונים. שלו עיצבה סדרת אוביקטים מאויירים המתייחסים לפער בין הפנטזיה של הזוגיות המושלמת לבין הקושי הגדול לממשה בחברה קפיטליסטית. כל אוביקט מביא לידי ביטוי חוויה נחשקת בנרטיב החיים הזוגי, ובו זמנית גם את האכזבה ממנה, והכל תוך שימוש בטכניקה השאולה מצביעת כלי רכב, שיוצרת אף היא אוביקטים נחשקים במיוחד.
רוני שלו. צילום אריאל מדינה
שקד גינות // עיר־בר
שקד גינות מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל איירה וכתבה ספר פואטי למבוגרים בשם עיר־בר, שעוסק בנקודות המפגש בין עירוניות ארץ־ישראלית לטבע מקומי, דרך ארבעה סיפורים. כל אחד מהסיפורים מתמקד בעיר אחרת ובמין אחר של בעל חיים מקומי: שפני סלע בערד, תנים בתל אביב, צבאים בירושלים וצבועה מפוספסת אחת ממודיעין. כל סיפור מבטא פן אחר של עירוניות, של טבע ושל השטח החופף בין השניים. האיורים הנפלאים בשחור־לבן משמשים בעבורה ככלי לשחזור התחושות והמחשבות הללו באופן חוויתי, ופותחים צהר לפרשנות, למחשבה ולדמיון.
בפרויקט הגמר שלו במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, אריה קופרשמידט יצר משחק פינבול המנגיש עשרה זרמים ביהדות בצורה אינטראקטיבית בעבור בני נוער. קופרשמידט ביקש לבטל אנטיגונזם, לקרב ולגרום להכרת השונה בחברה הישראלית, ולהבנה שהחברה הדתית מתפלגת לזרמים השונים זה מזה. במהלך המשחק השחקן נכנס בכל פעם לעולם של זרם שונה ולומד על אופיו. בכל פעם שהכדור פוגע בדימוי במשחק, השחקן מקבל עליו הסבר קצר וניקוד. כל זרם מעוצב בשפה שונה שנובעת מההיסטוריה ומהתרבות שלו, בעזרת סמלים ודימויים שונים, תנועה, טיפוגרפיה וסאונד.
אריה קופרשמידט
בר גליק // Sounds of Silence
הסיפור מאחורי השיר ״צלילי השקט״ של סיימון וגרפונקל עומד בבסיס פרויקט הגמר של בר גליק מהמחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה. תוך שימוש בטכנולוגיית מציאות רבודה, אנימציה תלת־מממדית ושילוב קטעי סאונד, גליק יצר מעין סרט דוקומנטרי המחולק לשבע אפיזודות שמוגשות דרך הדפסות בתלת־ממד, טאבלטים ואוזניות. גליק הפך את המבקרים לחלק פעיל ובלתי נפרד מהיצירה: הם קיבלו מצלמה, שהיוותה מעין חלון הצצה לסיפור ההיסטורי, איפשרה להם לשוטט בסיפור ובסופו של דבר יצרה לכל אחד ואחת חוויה אישית ושונה.
בר גליק
גל ברין // מאלום, ה־א״ב של הרוע
רוע הוא מושג מורכב, אומרת גל ברין מהמחלקה לתקשורת חזותית במנשר: מצד אחד קל מאוד להגדיר מעשים או אנשים כרעים, ואנשים משתמשים במושג הזה על בסיס יום־יומי. מצד שני, כשנכנסים לעומקו של המושג, אין הסכמה על משמעותו ואין לו הגדרה אחת ויחידה. את המחקר היסודי שביצעה היא מביאה ליבי ביטוי ב״מאלום״, מגדיר רוע אלפביתי מקיף ומטריד במיוחד, המקטלג פרשנויות שונות לרוע לפי גישות שונות הקיימות בעולם.
גל ברין. צילומים: רותם שמואלי
דניאל אליאס וניר להד // Nugget & Penny's Adventure Machine
דניאל אליאס וניר להד מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל יצרו משחק מחשב מרשים במיוחד המיועד לשני שחקנים. האחים פני ונאגט יוצאים להרפתקה לא שגרתית: המכונה המעופפת שלהם מתרסקת לאחר שנקלעו לסופת מטאורים אימתנית וכעת עליהם למצוא את חלקי המכונה כדי לשוב לביתם. בדרך יתעמתו עם רובוט נקמן, ינוסו מרגלי ענקים ויאבקו בקופים שובבים. המשחק כולל שלושה עולמות שבכל אחד משימה הדורשת שיתוף פעולה וחידוד מיומנות; המטרה בכל משימה היא להשיג את אחד מחלקי המכונה החסרים. כל מרכיבי המשחק נוצרו תחת ידיהם של אליאס ולהד, לרבות איור, הנפשה, תכנות, עיצוב, גיים־דיזיין ולבל־דיזיין.
טל גולן מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר עסקה בפרויקט הגמר שלה בדיבור הגברי שבעבר נחשב ל״דיבור מלתחות״ (של חדרי הלבשה), וכיום הוא קיים בשימוש מוכר – ומטריד – בציבור. הסרטון הלכאורה משעשע שיצרה מציג את תופעת ההחפצה המילולית באמצעות המחשה ויזואלית של סלנג גברי. ייצוג מילות הסלנג דרך החזרתן למשמעות המקורית ממחישה את האבסורד בשימוש הגברי במילים אלה כלפי נשים, ויוצר מודעות לשימוש בהן בצורה אפקטיבית ולא דידקטית.
שלטי בתי עסק ברחובות הראשיים בישראל היוו את הבסיס למחקר הגרפי המצולם של ליעד שדמי מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. שדמי מציג את המחקר המקיף בספר עב כרס מרשים, שמכיל תיעוד יוצא דופן של השלטים והשוואות ובדיקות על־פי פרמטרים שונים בתקשורת חזותית, כמו חזות השלט, השפות שמופיעות בו, הטיפוגרפיה השונה, הדפוסים שחוזרים בעיצוב השילוט של סוגים דומים של עסקים (שווארמיות, מספרות) ועוד. הפרויקט מציג מסקנות ותופעות שקיימות בשילוט, שמבטאות את תמונת המצב הלא מאוד מחמיאה של העיצוב הגרפי ברחוב הישראלי לשנת 2019.
ליעד שדמי. צילומים: קית׳ גלסמן
מיכל שומר // עברית רב־מגדרית
אל פרויקט עברית רב־מגדרית ניגשה מיכל שומר מהמחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון מתוך ההבנה שהשפה העברית היא שפה פטריארכלית, שבה במקרים רבים הנשים מודרות מהשיח: יש חלוקה דיכוטומית בין גבר או אישה, אין מקום לרצף המגדרים שביניהם, וקיים דיסוננס בין השפה ומי שהיא מייצגת, לבין מי שהיא אמורה לייצג. שומר חקרה את צורניות האותיות באופן ידני, תוך מתיחה של גבולות העברית וגבולות הקריאות לסירוגין, ועיצבה מערכת של אותיות עבריות חדשות, המאפשרות קריאה וכתיבה רב־מגדריות, לצד סימן ניקוד רב־מגדרי שמקל על הקריאה.
מיכל שומר
שלומי יצחק // כהניזם
שלומי יצחק מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל הציג בפרויקט הגמר שלו מחקר גרפי המנסח את מאיר כהנא כתופעה; ״חשוב לי להעלות את הנושא לתודעה ולהנכיח את הרלוונטיות של כהניזם במקרי טרור־יהודי וכניסת ׳עוצמה יהודית׳ לכנסת ה־21״, הוא אומר. הספר המקיף והמטריד שיצר מנהל דיאלוג בין מסמכים היסטוריים, מכתבים אישיים, שלטי מודעות, קטעי עיתונות וקטעי וידיאו, שמתלכדים לסיפור על רוע, אנושיות, גזענות ואלימות.
פרויקט הגמר של אבי שיאון, בוגר המחלקה לצילום במנשר, עוסק בנשיות ובהתבגרות הגוף, תוך בחינת יחסי כוחות בין הצלם לאובייקט שלו. השם הפיוטי ״פָּתַחְתִי דֶלֶת, וְעָמַדְתְּ שָׁם״ מתאר תהליך עבודה שבו במשך כשנתיים צילם שיאון את אשתו, איילה, כשהוא מתכתב עם מסורת ארוכה של צילום וציור מודל נשי, אבל גם עם מעמדה המקודש של ״אשת האמן״ באמנות – בתפקיד מודל, מוזה, רעיה ומושא תשוקה. ״במהלך המסע הצילומי הזה, איילה שיחקה, התחפשה, התפשטה מולי, ואפשרה לי לראות צדדים חדשים לא רק בגופה אלא גם באישיותה.
התמונות מבקשות לחקור את הגוף הנשי המבוגר, דרך התייחסות לסטריאוטיפים של דימוי הגוף הצעיר דווקא. אלה, מקבלים משמעות שונה מבעד המצלמה החוקרת־חושפת: עדינות של הבעות, יציבות במחוות גוף, תנועה והקפאה״. לדבריו הוא ״בוחן את גבולות החשיפה של הגוף והנפש, ומאידך הוא מציג אותה כדמות חזקה המודעת לסיטואציה, לגופה החשוף וגם לכוחה מול הצלם״.
אבי שיאון
אנדריי איסקרוסלקו // זכרונות ביתי
גוף העבודה של אנדריי איסקרוסלקו, בוגר המחלקה לצילום בוויצו חיפה, מורכב כפסיפס מפיסות עבר והווה. כמי שגדל בבית מהגרים, עם זכרונות ילדות שכבר נראו לו בדויים בחלקם, השיבה עם המצלמה לבית סביו ברומניה היתה כמו מסע בזמן. ״מצויד במצלמה יצאתי למסע אל עברי – מהמקום שהוא ביתי, אל המקום שהיה ביתי. אל המקום אליו נושאים אותי זכרונותיי מימי החופש הגדול של ילדותי, שביליתי בביוש ובשטיי שברומניה, ימי הקיץ עם סבי וסבתי״. איסקרולסקו מביא בצילומיו ניחוח של עולם אחר, לא של ילדות אלא של זקנה שנותרה בבדידותה – זיקנה עיקשת, נאחזת במנהגים אנכרוניסטים ובנוף שהפך לנדיר בעולם האחיד שבו אנו חיים היום.
״זיכרון אחד נותר חד בזיכרוני. נסענו בשבילי עפר, עלינו על גבעה ועצרנו לאכול אוכמניות בצד הדרך. לפתע הגענו לעולם השייך לעבר, באר־מים, תנור חימר, רפת ושירותים אליהם צריך ללכת עד לפינה רחוקה בשדה. התרוצצתי ושחקתי בין גבעולי התירס, שתיתי חלב שחלבתי מהפרה – נדמה היה לי שהזמן עצר מלכת״. קרובי משפחה ומכרים רחוקים, קשישים בבדידותם, ממלאים את צילומיו שנראים כשלוחי מבטו של ילד סקרן, שהפך לבוגר בעל מבט עדין וחומל.
אריאל הכהן // אופטיקלנד
בפרויקט הגמר שלו במחלקה לצילום בבצלאל, עוסק אריאל הכהן בתשוקה לראות, באמצעי הראייה המממשים תשוקה זו, ובקשר של אלו לשליטה ויחסי כוח. הכהן בוחן את המבט – הישיר, העקיף, הפרשני או המוסח, באמצעות הצילום. המצלמה אינה רק כלי מתעד אלא אמצעי הדגשה ומניפולציה, שמוביל את מבטו של הצופה אל היעד (לעתים בלתי ידוע) שאליו מכוון אותו הכהן.
בהצבת הפרויקט המינימליסטי, שיבץ הכהן במרחב מבטים צולבים, מבטים מצמיתים, מבטים רבי משמעות, הקבלות והתנגשויות – בין הדינמי לסטטי – בקבוצת השחיינים העומדת לזנק אל ים סוער, ונציג בודד שולח מבט לאחור (משקפות השחייה משמשות תזכורת לאמצעי הראייה והכיסוי); בין ההירואי לפאסיבי – בקבוצת החיילים הישנים באוטובוס. משחקי משמעות של ראייה והסתרה – בין העין המוסתרת בדיוקן גבר יחיד לבין הגבר האחר, המישיר מבט.
אריאל הכהן, כח עליון
שאטל
ארקדי ספיבק
ארקדי ספיבק מתבונן בבית־סטודיו שלו ככר פעולה ממנו הוא יוצא למסעות דמיוניים, מלווה בחתול שחור שהוא מכנה ״נושא הכלים שלי״, כאילו היה הוא עצמו דון־קישוט שחוקר עולם קטן מאוד – פנים הבית. ספיבק, בוגר המחלקה לצילום בבצלאל, משתמש במגבלות העומדות בדרכו כנקודות המוצא לעבודות. חדרי הבית, החפצים והדמויות משנים את ייעודם ותכליתם, פונקציות חדשות נבדקות, ומועלות אפשרויות לפעולות בתוך הממלכה הביתית: במקלחת הוא יושב לאכול, שואב אבק הופך לכלי נשק או למכשיר עינוג עצמי, את גופו הוא משכיב למנוחה על מתקן לייבוש כביסה או הופך אותו לכלי נגינה המפיק צלילים מוזיקליים.
העולם המקביל המתקיים בחלל הבית מורכב מטקסים חושפניים. ״נוכחותי מגולמת לעיתים מתוך עמדה של תשוקה ולעיתים כאקט נרקיסיסטי, שהופך את האמן למעין קדוש מעונה״. הפעולות הנעשות במרחב הבנאלי והיום־יומי מציעות קריאה אירונית ומבט מפוכח ומשועשע – שאותו מספק גם החתול המשתומם. רגעי התיעוד הפרטיים של פעולות בנאליות ואבסורדיות, כמשחק ילדים שנתפס בעין המצלמה, מעלים שאלות על גבריות, על יצירה ועל חופש.
תהליך הצילום של יום עומר ממוקם על התפר שבין צילום דוקומנטרי לצילום מבוים. בפרויקט הגמר שלו במחלקה לצילום בבצלאל הוא מביט על סביבתו הקרובה והחיצונית באופן זהה, ויוצר חיבורים בין עולמות שונים. הצילומים נראים לרגע חסרי ייחוד, ומיד לאחר מכן מתפענחת מהם איזו אינטימיות חושפנית. ״בתצלומים טמונים מערכי ניגודים המעצימים את הדרמה – עוצמה ועדינות, סדר וכאוס, יופי והתכלות. הם מדגישים את החוויה האנושית האותנטית, את שבריריות האדם ואת חוסר השליטה בחייו, ובזאת יוצרים הזדהות״.
המתח הטעון בעבודות נובע גם מהשילוב של צילומי ״רחוב״, בהם מככבות דמויות הנראות מרוחקות מעולמו של עומר, בעוד שחלק מגיבורי העבודות הם בני משפחתו הקרובה. גם אם הוא עצמו אינו מצביע על ההבדלים, עולה רגישות מיוחדת מהאופן בו הוא מתעד ומתבונן במחלתו של אביו, במשפחה הסובבת את מיטת חוליו וברגעים של התכנסות אישית, במרחב פרטי שנחשף לעין הצופה.
יום עומר
צליל דקלו
צליל דקלו מהמחלקה לצילום בבצלאל מנסה להביע תנועה בצילום סטילס, ובוחנת את הקושי שבסתירה בין גוף נע לצילום המקפיא את הרגע, ״באמצעות שינוי המרחב והזמן של האובייקט בהעברתו אל תוך העולם המטאפיזי שבו הוא ממשיך לנוע בחופשיות״. בדרך מקורית היא בוחרת להכפיל את הדימוי, לחתוך את הנייר המודפס ולשלב בו קיפולים וחוליות – כאמצעים שיאפשרו לגופים המצולמים לנוע במרחב הקפוא של הפריים שלה.
״קצת אחרי תחילת העבודה על פרויקט הגמר התגלתה אצלי בעיית ראייה, שהקשתה על היכולות הצילומיות שלי וגרמה לשינוי בפרספקטיבה – בדרך שבה אני רואה דברים. מאותה נקודה השפה הצילומית שלי התעצמה, בהתאם לחוויה שחוויתי, ההכפלות והחשיפות הכפולות בצילומים הפכו לאינטנסיביות״. דקלו משתמשת בטכניקות דיגיטליות ובעבודת־יד, כדי ליצור הרף עין של תנועה באוביקט הקפוא. חלק מהעבודות דינאמיות ומגיבות לתנועה סביבן, כמובילים קינטיים ולצידן היא מציגה הדפסות בגדלים בלתי שגרתיים ואלבומים המחזירים את הצילום לממד הביתי.
צליל דקלו, דנה ומרים
שלו אריאל // היופי החדש
״הן היופי והן הכיעור שייכים למי שיודע לראות ולהעריך אותם״. שלו אריאל מקבץ בפרויקט הגמר שלו במכללת הדסה דימויים שהיו מסווגים כ״מכוערים״. על־פי ראייתו ניתן לגרום לכיעור להראות יפה בעיני הצופה: ״יופי וכיעור מוגדרים מכוחן של מוסכמות חברתיות, אולם בעידן הפוסט־מודרני השתנו המוסכמות, בין היתר אלו הנוגעות למיתוס היופי ולמגדר.
החשיפה לדימוי טעונה ומייצגת מנעד רחב של סמלים תרבותיים והיסטוריים, שעליהם נשענים הפרשנות והניתוח האישיים שלנו כצופים. לפיהם אנו מחליטים בשבריר שנייה – האם הדימוי יפה או מכוער.״ באמצעות ההחלטות האסתטיות והאמנותיות שלו, אריאל מנסה להטות את הסיווג ולגרום לחישוב מחדש של ערכי היופי.
גילי שוורץ וטל עזר // עיר בעידן של תחבורה אוטונומית
אם במאה ה־20 מכוניות חסרות אינטליגנציה גרמו לאנושות לבנות בעבורן גן עדן למכוניות, הרי שבמאה ה־21 הן תהיינה חכמות יותר וכך גם האנושות צריכה להיות. רעיון זה עומד בבסיס הפרויקט של גילי שוורץ וטל עזר, מבית־הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. הפרויקט מציע סופרפוזיציה בין רובד פיזי לבין רובד וירטואלי, מתוך הנחה שהעקרונות המתווים את מהפכת התחבורה האוטונומית הם חלק ממהפכה גלובאלית שתשנה את המרחב האורבני. המענה המוצע לכך הוא של עיר דינמית, המבטאת עקרונות של זמניות וטשטוש היררכיה, ומקדמת תפיסות של שירות, שיתוף וקהילתיות, וקיום אינטראקציה פיזית בעידן דיגיטלי.
מור פלג ודביר דור // בנה (את) ביתך V2.0
קריאת הנוף התרבותי של בתים צמודי קרקע בישראל כ״סגנון עממי ישראלי״, וההבנה שיש ללמוד אותו ולפעול בו ככזה, הוא הרעיון העומד בבסיס הפרויקט של מור פלג ודביר דור, מהמחלקה לאדריכלות בבצלאל. טענת המחקר שביצעו גורסת שככל סגנון, גם הסגנון העממי עוסק בסדרי יום, בתפיסות עולם ובקשרים בין הנכון והיפה. אלא שבניגוד לסגנונות ״מלומדים״ ובהיעדר מסורת מקומית, הוא עושה זאת במסגרת של מקומיות מסורתית יום־יומית, לא אידיאלית ולא מקצוענית, ונשען על חלומות בורגניים משותפים ועל פתיחות מוחלטת לדימויים ולתכתיבי טעם.
תשובתן של פלג ודור לשאלה העולה מכך לגבי התפקיד המקצועי־אדריכלי בהתפתחות בית החלומות הישראלי היא פשוט לוותר עליו. במקום זאת הן מציעות לייצר מערכת מורכבת המתבססת על עקרונות היסוד של הסגנון העממי הישראלי, שמתווכת באופן שוטף ומתמיד בין חלומותיו של הדייר־יצרן, אילוצי החוק והמציאות בשטח.
מג׳די אבו ג׳ביל // גבעת הצעקות – מג׳דל שמס
גדר ההפרדה בין סוריה וישראל חסמה כל אפשרות לקיום קשר פיזי בין תושבי הכפרים הסוריים שברמת הגולן למדינת האם שלהם, ובתוך כך הובילה אותם ליצור אמצעי תקשורת חלופיים, הבאים לידי ביטוי בצעקות משני עברי הגבול. הפרויקט של מג׳די אבו ג׳ביל, מהמחלקה לאדריכלות בוויצו חיפה, מתייחס לטקס הצעקות שמתקיים בין שדות המוקשים בכפר מג׳דל שמס, ומציע להפוך את גדר ההפרדה בין האנשים לציר המקשר קולות ורגשות בין שתי המדינות.
הדר כדורי // מרחב הביניים הפרברי בישראל
הפרויקט של הדר כדורי, מהמחלקה לאדריכלות באוניברסיטת אריאל, דן בתופעה הנפוצה של התרחבות ערי הלוויין והשינה על־ידי שכפול בניינים, ללא יצירת עירוניות אמיתית, ומתייחס לראש־העין, עיר שבה קיימים מרחב היסטורי ישן ומרחב של פיתוח חדש, כמקרה בוחן: הבינוי החדש שבה מייצג את תופעת המגדלים ומורכב מ־19 רבי־קומות, ולעומתו אזור ואדי רבה מייצג את הזיכרון ואת נכסי העיר. הפרויקט בוחן את האופן שבו הזיכרון של העיר הוותיקה מסוגל להתרחב לחלקיה החדשים, כך שיהיו חלק בלתי נפרד מערכיה העירונים, ומנסח מערכת יחסים חדשה, דיאלקטית, שתאפשר קיום שיח ביניהם מבלי לבטל את סוגי המגורים השונים.
אופיר הלפמן // אוֹרבני
אוֹרבני הינו מסלול תנועה ושוטטות המחבר בין שוק לוינסקי לבין גינת לוינסקי, שמטרתו למשוך אנשים שונים לגינה, ובכך להרחיב את התמהיל האנושי בה ולשנות את אופייה. המרחק בין השוק לגינה הוא 400 מטרים בלבד, אך מדובר בשני קצוות מנוגדים בכל מובן אפשרי: גינת לוינסקי נתפסת כמקום מרתיע, עזוב ומאיים, בסיס לחוסר מעש ולפשע, ואילו שוק לוינסקי הוא מקום מרכזי, דינמי, שוקק ומצליח, שמושך אליו מבקרים רבים לאורך כל שעות היום.
אוֹרבני, הפרויקט של אופיר הלפמן מהחוג לעיצוב פנים במכללה למנהל, מאפשר חיבור בין שני הקטבים באמצעות טיפוח חווית שיטוט עירוני המחברת בין נושא האוכל של השוק לבין מקומות השהייה וההפסקה שמאפשרת הגינה, תוך יצירת מסלול עירוני בו משתלבות פונקציות נוספות המשרתות אותה. המדרכה משמשת כהזדמנות לחיבור בין שני קצוות הרחוב ויצירת מקומות מועילים לקהילה, מתוך כוונה שתמהיל המשתמשים החדש בגינה, ובכלל זה משתמשי השוק, ייצר התייחסות חדשה אליה ואף יסייע לשילובם של מבקשי המקלט בעיר.
שני אסא // אדוות זיכרון
כיצד אפשר לזכור מקום שמעולם לא היית בו? מהי המשמעות של זיכרונות אלה? אגם החולה נחקק בזיכרונות אישיים וקולקטיביים בתור סיפור של מדינה, של טבע, של משפחה ושל פרט, וייבוש האגם נחקק כסיפור ניצחון לאומי של האדם על הטבע ולזיכרון קולקטיבי של עם. שני אסא, מהמחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה בשנקר, היא בת קיבוץ חולתה, שבוחנת את המושג זיכרון דרך אגם החולה, שהיה חלק מסיפורי הילדות עליהם גדלה.
לאחר שעמק החולה עבר שינויים רבים שהשפיעו עליו ושהפכו אותו למקום המוכר כיום, הפרויקט מבקש לייצר בו מרחבי שהייה שידגישו את ייחודם של המקום ושל הרגע; מרחבים שיאפשרו למבקר אקראי, נטול זיכרון אישי, רגעים של נוכחות ושל שייכות, שבמצטבר ייצרו זיכרון קולקטיבי עתיק ומחודש עם המקום, החי, המשתנה והנודד. האזור שאליו מתייחסת ההצעה הוא שטח מטע של עצי פאולוניה, שנמצא במקום בו שכן האגם, שאינו משמש לחקלאות או להתיישבות ושניתן להגדירו כטבע מעשה ידי האדם – דוגמה לקונפליקט בין האדם לטבע, המתקיים בעמק לאורך השנים. שביל צף, בריכה מרחפת ומצפה, שמשתלבים בו, הם שלושת המרחבים שמציעה אסא כדי ״לדברר״ את מושג הזיכרון: את הבית, את החלום ואת ציר הזמן. השביל הצף מסמל את העבר והזיכרון, הבריכה מסמלת את הבית ואת ההווה, והמצפה מסמל את העתיד ואת החלום.
מריה לובבין // מסבנת אל־פאר
מסבנת אל־פאר בלוד, היה מבנה ששימש בעבר כבית־בד ומפעל לייצור סבונים וכיום נותרו ממנו שרידים בלבד. הפרויקט של מריה לובבין, מהמחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון, מתערב בשרידים אלו במטרה לשקם את המבנה ולחדש את הפעילות בו באמצעות הוספת בנייה חדשה, ובמקביל מבקש להביע את זיכרון המקום באמצעות הותרת חלקו הפנימי, שסבל מהרס כמעט מוחלט, תוך יצירת מעין גן פנימי.
ההצעה משלבת מרחבים משוחזרים המציגים את שלבי ייצור הסבון משמן זית, כשהבנייה החדשה תומכת במבנה הישן המצוי בסכנת קריסה ומביעה כבוד לחומות העתיקות באמצעות ניתוק מהן. בייעודו החדש־ישן המבנה אמור לשמש כבית בד ומסבנה המשלבת ייצור מסורתי עם ייצור עכשווי המתבצע בחלק החדש, לצד גלריה שתחשוף את פעילות הייצור לעין העוברים ושבים וחנות לממכר מוצרי המקום. החנות תפנה לכיוון השוק, כך שהמבנה יוכל לשרת את המצויים בו, ולהוות חוליה מקשרת עם האטרקציות ומרכזי הפעילות של העיר העתיקה.
בוקר טוב ליאת, מה שלומך? ומזל טוב על תערוכת הבוגרים הראשונה של התכנית, נקודות השקה
Liat:
בוקר טוב, תודה רבה. ימים מרגשים
Yuval:
בהחלט. ואת מציינת כמה זמן בתפקיד? שנה?
Liat:
נכנסתי לתפקיד ב־1.1.19, אז אני שמונה חודשים בתפקיד. קצת קשה להאמין, האמת, הזמן הזה היה כל כך גדוש ואינטנסיבי ומסעיר, שעבר בהרף עין
Yuval:
אז אולי לפני שנדבר על התערוכה, מילה על התכנית? מה קורה שם?
Liat:
כמו שאתה יודע, התכנית נפתחה לפני שנתיים, וזה מחזור הבוגרים הראשון שלנו, יש את תכנית הלימודים, שכל קורס בה הוא הרפתקאה מרתקת בפני עצמה, הרבה אירועים מיוחדים, סדנאות אורח, הרצאות, אורחים ואורחות מחו״ל, ואת הסטודנטים והסטודנטיות, שכל אחד ואחת מהםן מפתח/ת פרוייקט משלו. את הקידום של הפרוייקטים, הדחיפה לחדשנות, לא רק במובן הטכנולוגי, וגם הרבה שאלות עקרוניות שאנחנו עסוקים בהן – מהו מחקר בקונטקסט של עיצוב, איזה אתגרים חדשים עומדים בפנינו במאה ה־21, מהו מרחב האפשרויות של אנשי תקשורת חזותית, בחברה, בתרבות, בתעשייה… גדוש ומרתק אצלנו.
והטייטל המחייב של ״התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית היחידה בארץ״, דוחף אותנו לחשוב את השדה מהיסוד, לקחת חלק בניסוח השאלות, ולא רק במענה על שאלות שכבר נוסחו
Yuval:
ואני מניח שחלק מהתשובות ומהניסוחים שלכם מופיעים בתערוכה
Liat:
מה שמשתקף בתערוכה הוא קודם כל מגוון הגישות, המדיומים: כל פרויקט מנוסח בשפה חזותית אחרת, שואל שאלות אחרות. אבל יש גם גרעין משותף שהוא החתירה שלנו להעמקה ותעוזה, התפיסה של הבוגרים והבוגרות כיוצרים עצמאיים, שיש להם עמדה ביחס לעולם ושהם מבטאים אותה באופן חזותי מתוך רצון להציע לעולם משהו חדש
נעה אלון
נטע כהן
שירלי רוכמן
Yuval:
אז רגע לפני שנצלול לפרויקטים, כמה בוגרים מציגים השנה ואיך מתבצע תהליך העבודה על פרויקטי הגמר שלהם
Liat:
השנה נציג 13 פרויקטים, ולצידם תערוכה קבוצתית. הפרויקט אצלנו נקרא ״פרויקט מרכזי״ ולא ״פרוייקט גמר״, כי בניגוד לפרויקטים שמפותחים בתכניות אחרות, או בתואר הראשון, לא מדובר בפרויקטים שנולדים כמה חודשים לפני סיום התואר, אלא בפרויקטים שהפיתוח שלהם מתחיל כבר עם הכניסה לתכנית. המהלך של הפיתוח שלהם מתחיל בהנחיה קבוצתית וממשיך בהנחיה אישית: לכל פרוייקט יש מנחה מתחום הפרקטיקה ומנחה מתחום התיאוריה, מתוך הסגל המעולה שלנו.
באופן כללי אנחנו עובדים קשה כדי להזין את הפרויקטים, לאתגר את הסטודנטים והסטודנטיות לצאת מאיזורי הנוחות שלהם.ן, לראות איך עוד הםן יכולים.ות לפעול, לשאול שאלות שהםן עוד לא יודעים את התשובות עליהן
Yuval:
אז אני יודע שזה לא פשוט לבחור ולא נוכל לעבור על כל הפרויקטים, אבל תני דוגמה לפרויקט או שניים שלפי הבנתך מנסים – כמו שאמרת מקודם – לחשוב על השדה מהיסוד, לקחת חלק בניסוח השאלות, ולא רק במענה על שאלות שכבר נוסחו
Liat:
קשה לבחור. זה קורה בפרוייקטים באופנים שונים, אז אולי אענה באופן עקרוני ואתן דוגמאות. בסדר?
Yuval:
כן
״קודם כל, יש שאלות שנוגעות לתקשורת, מהי תקשורת ואיך היא מתרחשת במרחב החזותי, איזו שפה מעצבת את המרחבים שאנחנו חיים בהם, איזה מסרים אנחנו מקבלים ומוסרים. זו שאלה אתית, פוליטית, תרבותית״
Liat:
קודם כל, יש שאלות שנוגעות לתקשורת, מהי תקשורת ואיך היא מתרחשת במרחב החזותי, איזו שפה מעצבת את המרחבים שאנחנו חיים בהם, איזה מסרים אנחנו מקבלים ומוסרים. זו שאלה אתית, פוליטית, תרבותית, ויש כמה פרוייקטים שעוסקים בשאלות הללו באופנים שונים מאד, כמו הסרט ״ההבטחה״ של רוני עזגד, או הפרויקט של עדי טקו, ״בין שמיים לשמיים״ – מיצב אודיו־ויזואלי, שהגרעין הקונספטואלי שלו נוגע בשאלה איך אנחנו מבינים את המרחב השמימי, איזו צורה אנחנו, בני האדם, נותנים לו – במיתוסים, בדימויים, במדע ובאמנות. זה נוגע בשורשי ההוויה האנושית, בנסיון שלנו להבין את העולם, לארגן אותו, לייצר, לחשוף ולמסור משמעות.
עופר גץ
יש שאלות שנוגעות למרחב הטכנולוגי, איך הוא מעצב את חיינו, את הזמן שלנו, איך אפשר לפעול בו, וגם לשבש אותו, אני חושבת כאן על הפרויקט של עופר גץ, ממשק אקספרימנטלי שמנסה לגשר על הפער בין הלינאריות של הסיפור וההפתעה שמובנית לתוך משחק, אבל גם על הפרויקט של חיה שפר, ששואל על האפשרות שלנו לייצר מרחב למחשבה בתוך הרעש הדיגיטלי שמציף אותנו.
ויש שאלות שקשורות לביטוי ויצירה, למרחבים שבהם המדיומים השונים מבטאים חקירה אישית או מושגית, והערעור על הגבול המדומיין בין עיצוב ואמנות לדוגמה. אני אישית לא חושבת שהגבול הזה הוא מעניין במיוחד. אני גם לא יכולה שלא להתייחס לעובדה שהתערוכה תיפתח יומיים אחרי הבחירות
Yuval:
באיזה אופן?
Liat:
תקשורת היא עניין פוליטי. היא נוגעת בהגדרתה ביחסים בין בני אדם, באפשרויות שלנו לקיום משותף
מה אם כך בקריאה של הפרויקטים או בחווית הביקור בתערוכה, יומיים אחרי הבחירות, עשוי להשתנות?
Liat:
בפרויקטים העניין הזה מקבל מקום מרכזי, כשאלת יסוד. יש גם פרויקטים שמתייחסים למציאות הפוליטית הקונקרטית שלנו, כמו הפרויקטים של נעמה נחושתאי, שמציגה מבט ביקורתי על הנורמליזציה של שגרת החירום, או הסרט של רוני עזגד, שוב, שמצביע על האופן שבו השיח המיליטריסטי מעצב את המרחב האישי והמשפחתי, הסרט של נסטיה פייביש על המורכבות של הזהות הפוסט סובייטית בישראל, ועוד ועוד.
נעמה נחושתאי
אני חושבת שיש בתערוכה מסר משמח. קשה לעמוד מול קבוצה כה כשרונית של אנשים, שאכפת לה באופן עמוק ממציאות חיינו, גם במובן האוניברסלי, של השאלה מהם סיפורים, ומהו דיאלוג, ולעבור לסדר היום.
ויש גם פרוייקטים כמו הספר של שירלי רוכמן, שחוקר את האתיקה של עיצוב אריזות מזון; הפרוייקט של שני אבגי, שמציע ממשק טיפוגרפי גנרטיבי; פרוייקט ציור של נעה אלון, שחוקר את היחס שלנו אל הטבע; הפרויקט של דניאל ויינברג, ששואל על היחס בין זכרון ודמיון; הספר של יניב טורם ששואל על אמונה ודרך אישית במשעולים אליה; המיצב של טל בוניאל, שחוקר את הכח החזותי של הארכיון; סרט אנימציה של נטע כהן, שבלי לעשות לו ספוילר – בוחן את המרחב היום־יומי באיזורי הדמדומים של התודעה.
אתה רואה, אני לא יכולה לבחור…
Yuval:
אני רואה…
הזכרת מקודם את הערעור על הגבול המדומיין בין עיצוב ואמנות, ואמרת שאת לא חושבת שהגבול הזה הוא מעניין במיוחד. מצד אחד אני מסכים איתך לגמרי, מצד שני את בכל זאת פועלת במסגרת שנותנת בסופו של דבר תואר בעיצוב, ובתכנית שהמילה תקשורת מופיעה בכותרת שלה. זה מתקשר לי לשאלה אחרת שמעניינת אותי – עד כמה ההיתכנות של הפרויקטים הייתה חשובה במובן של זה צריך לעבוד, להיות פונקציונלי ברמה כזו או אחרת
״אנשי תקשורת חזותית הם הרבה יותר מ־Design Thinking או Problem Solving. הממד הפרקטי והחדשנות חשובים כמובן, אבל הכלים של תקשורת חזותית הם הרבה יותר ממכשירים להשגת מטרות חיצוניות או התייעלות כלכלית״
Liat:
אני חושבת שאנשי תקשורת חזותית הם הרבה יותר ממה שמושגים כמו Design Thinking או Problem Solving תופסים. הממד הפרקטי והחדשנות חשובים כמובן, אבל הכלים של תקשורת חזותית הם הרבה יותר ממכשירים להשגת מטרות חיצוניות או התייעלות כלכלית. בקונטקסט של התואר השני, שבו הסטודנטים.ות בוחרים בפרויקט בנושא שמעסיק אותם, חוקרים אותו ומפתחים אותו במרחב החזותי, התוצאה היא ביטוי אישי, מושגי, ביקורתי, שנעשה בכלים חזותיים. זה מעלה מדי פעם את שאלת הגבול בין עיצוב ואמנות, ושוב, אני לא חושבת שהיא מעניינת במיוחד, ודאי לא אם היא מיועדת לחסום או להגביל את האפשרות לפעולה.
אני תופסת את שאלת הפונקציונליות באופן רחב יותר – מהי ההשפעה הפוטנציאלית של ביטוי כזה בעולם, איזה מרחב חדש הוא מייצר
נסטיה פייביש
Yuval:
אז אני רוצה לשאול מכיוון אחר: התקשורת. כמה חשוב שהפרויקטים יהיו תקשורתיים? שהקהל שיגיע לתערוכה יבין אותם? כי הרבה פעמים בתערוכות של תארים שניים גם מיטיבי הלכת לא תמיד מבינים, וזה לא בהכרח רק ״אשמתם״ של הפרויקטים. לא תמיד תערוכה היא המרחב הנכון להצגת פרויקטים מורכבים
Liat:
הפרויקטים הם מאד תקשורתיים, הסטודנטים מגיעים אלינו כשהם כבר פועלים בשדה של התקשורת החזותית, אבל אני מניחה שצריך יהיה להגיע לתערוכה כדי לראות איך זה מתממש, איך העמקה לא באה על חשבון בהירות והנאה חזותית. זאת שאלה שנוגעת לתפיסה הומניסטית, ליחס שלי אל האחר. אלא אם אתה מתכוון להפוך את השיחה הזו שלנו לספר, כדאי שלא ארחיב…
אבל כן צריך להגיד, שלפעמים דברים נראים לא בהירים כי הם מאתגרים את הנחות היסוד שלנו, וההבנה מתרחשת בדיליי. אי אפשר להיות פורץ דרך וגם לקוות להיות מובן כל הזמן
Yuval:
אהבתי. למרות שזה דווקא רעיון לא רע, עניין הספר… תגידי מילה על התערוכה הקבוצתית שהזכרת בהתחלה?
Liat:
קודם כל בתערוכה הקבוצתית משתתפים גם ירונימוס ואנקטי אשכנזי, שממשיכים עם פיתוח הפרוייקט שנה נוספת. קובי לוי ואני אצרנו אותה מתוך העבודות הנהדרות שהסטודנטים.ות יצרו בקורסים השונים. לאורך השנתיים מצטבר אצלנו כזה עושר יצירתי, שרצינו לחלוק אותו. לחגוג אותו
Yuval:
יפה. מה עוד יקרה סביב התערוכה? איזה עוד אירועים?
Liat:
קורה הרבה מאד. קודם כל, בימים שלקראת הפתיחה נקיים בה שיחות, לא ביקורות אלא ביקורים, שיובילו שתי אורחות שלנו מחו״ל – טרייסי וולר, ראש תכנית התואר השני בתקשורת חזותית ב־RCA ויוהאנה לבנגרד, ראש תכנית התואר השני בתקשורת חזותית בקונסטפאק, שבדיה. ביום שישי אחרי הפתיחה (20.9) נקיים פאנל בהשתתפותן, ובהשתתפות בן ואן דר ואל, שמלמד בין היתר באיינדהובן, תחת הכותרת Meaningful Dialogues, שיעסוק במושג של דיאלוג בקונטקסט של תקשורת חזותית.
בשבוע אחרי יוהאנה לבנגרד ובן ון דר ואל יעבירו סדנאות אורח לסטודנטים, וביום שישי האחרון של התערוכה (27.9) נקיים פאנל שנקרא ״חקירות חזותיות״ בהובלת הבוגרים/ות, ועם אורחים מרתקים מהשדה המקומי. אורחים.ות מרתקים.ות
Yuval:
נשמע בהחלט מרתק. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Liat:
בהמשך למה שאמרתי לעיל, אני חושבת שההתעקשות על מושג הדיאלוג נושאת מסר חברתי אופטימי, ויש בה גם מן התגובה למרחבי הפוליטיקה הממשית והצורה שהם תופסים בשנים האחרונות.
וצפויה פתיחה שמחה וחגיגית, מוסיקה, יין ומזגנים, כך שיהיה לא רק מרתק, אלא גם מהנה
לקראת ראש השנה פנינו לבעלי תפקידים חדשים בשדות העיצוב והאמנות שנכנסו לתפקידם בשנה האחרונה ופותחים כעת שנה חדשה. הם צמחו בשדות העיצוב והאמנות המקומיים ועסקו עד כה בהוראה, במחקר, בניהול וביצירה. חלקם רואים בתפקידם החדש הזדמנות לפיתוח רב־תחומי, חלקם מדגישים את האחריות הסביבתית, הפוליטית והחברתית שבתפקיד, וחלקם מקווים ליצור תחושת שייכות ובטחון שתוליד יצירתיות ורעיונות חדשים.
צעד אחר צעד עם בניית תכנית שימור, מורשת והנגשה ארוכת טווח, אני מקווה להביא להגשמת החזון של הקמת ״הבית לצילום״ בארץ, במוזיאון ארץ־ישראל
גיא רז. צילום: טל שוורץ
גיא רז
בן 55. אוצר לצילום במוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.
מה עשית קודם
מאז 1993 צלם, חוקר ואוצר עצמאי לצילום. במהלך השנים, לצד היותי צלם פעיל המציג בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם, התחלתי להתחקות אחר ההיסטוריה של הצילום בארץ. בשנת 2000 ערכתי שני גיליונות של מגזין האמנות סטודיו, שנקראו ״על היסטוריה של צילום מקומי״. אלו הובילו להוצאתו לאור של הספר ״צלמי הארץ״ (2003) ובו קורות חייהם של 200 צלמות וצלמים. מאז אצרתי תערוכות צילום בדגש מקומי, היסטורי ועכשווי בארץ ובעולם, רבות מהן הוצגו במוזיאון ארץ־ישראל.
ציון דרך מהשנה האחרונה
בשנה האחרונה התמקדתי בכניסתי לתפקיד ולימודו בתוך מארג המוזיאון. לצד זה אצרתי ארבע תערוכות הממשיכות את רעיון חקר והצגת ההיסטוריה של הצילום בארץ. במוזיאון ארץ־ישראל אצרתי את ״דוד רובינגר – אמת צילמתי״ ואת ״הים של תל אביב״. במקביל אצרתי מספר תערוכות מחוץ למוזיאון, ובהן ״מיכה בר־עם – קיבוץ״ בבית שטורמן, ו־״רינה ניקובה – בלרינה תנ״כית״ בפולין.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
לאחר שנבנה השנה במוזיאון ארכיון חדש לאוספי הצילום החשובים של המוזיאון, השאיפה היא לקטלגם ולהנגישם דיגיטלית בעתיד, וכן לקלוט ולהציל אוספים נוספים. כמו־כן אני בעיצומו של מחקר מקיף על צלמי התנועה הקיבוצית, לקראת תערוכה עתידית. בכך, צעד אחר צעד עם בניית תכנית שימור, מורשת והנגשה ארוכת טווח, אני מקווה להביא להגשמת החזון של הקמת ״הבית לצילום״ בארץ, במוזיאון ארץ־ישראל.
במרכז תוצג אמנות מצוינת ופעילותו תהדהד את הרב־תרבותיות והסובלנות הדתית שמאפיינות את רמלה, על מורשתה המפוארת ומורכבויותיה
סמדר שפי. צילום: מיכל ביימן
ד״ר סמדר שפי
בת 55, אוצרת ראשית המרכז לאמנות עכשווית רמלה CACR.
מה עשיתי קודם
העשייה נמשכת במקביל לתפקיד החדש. מאז 2013 אני אוצרת אמנות עכשווית בבית ביאליק בתל־אביב. בעבודתי כאוצרת עצמאית, מתכננת את התערוכה העתידית ״רגישויות משותפות – סופה להתקיים״ (בהשתתפות מיכה אולמן, דוד בן הרא״ש, ורדי בוברוב, פסי גירש ואבנר שר), בביאנלה של ירושלים באוקטובר. חוקרת ומרצה במחלקה לעיצוב וחדשנות במכללה למינהל ובמקומות אחרים, הקרוב שבהם הוא כנס אקדמי שיתקיים בנובמבר באוניברסיטה האמריקאית בוושינגטון.
ציון דרך מהשנה האחרונה
פתיחת תוכנית התערוכות המחקריות ״אמנות בקומה השנייה״ בבית ביאליק. בתערוכות אלו יוצרים עבודות במיוחד לחלל, לאחר מחקר בארכיון בית ביאליק. הפרויקט נערך לאורך כל השנה, בנוסף לתערוכות שמוצגות פעם בשנה ברחבי הבית. עד כה הציגו בסדרה דנה יואלי, תומר ספיר ואינגה פונר־קוקוס. לצד כל תערוכה נערך מפגש עם הקהל, אנשי־רוח וחוקרים.
המרכז לאמנות עכשווית רמלה יפעל מתוך הכרה בחיוניות של תרבות ואמנות בחברה אזרחית פתוחה. במרכז תוצג אמנות מצוינת ופעילותו תהדהד את הרב־תרבותיות והסובלנות הדתית שמאפיינות את רמלה, על מורשתה המפוארת ומורכבויותיה. במהלך השנה ירחיב המרכז את תוכנית התערוכות והאירועים לחללים נוספים בעיר, יעמיק את הקשר עם הקהל ועם קהילת האמנים, שני תהליכים שהתחלנו בהם כבר בקיץ החולף.
בעולם רווי משברים אקולוגיים, על האקדמיה לקחת חלק בשיקולים ובהחלטות, ליזום באופן משמעותי את חקר התופעות והשינויים הסביבתיים בעולם מאיץ ומתפתח
יהושע גוטמן. צילום: מ״ל
יהושע גוטמן
בן 51. ראש המחלקה לפנים מבנה וסביבה בשנקר.
מה עשיתי קודם
לימדתי בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון ועד לאחרונה במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, כ־16 שנה. אני בעלים ושותף בגוטמן אסיף אדריכלים, משרד שעוסק בכל תחומי המקצוע בארץ ובעולם, ובפרויקטים בעלי ערך ציבורי גבוה בכל רחבי הארץ.
ציון דרך מהשנה האחרונה
בתחילת השנה ערכתי כנס בשיתוף מכון צבי מיתר לחדשנות טכנולוגית במרכז הבין־תחומי בהרצליה בנושא ערים חכמות, שהיה סיכום למחקר הבוחן את ההשלכות הטכנולוגיות על סביבת חיינו היום־יומית במובנים הפיזיים, הפסיכולוגיים והאתיים. בצד המקצועי זכינו במספר מכרזים ציבוריים חשובים בתל אביב, בנתיבות, באשדוד, בירושלים, בראשון־לציון ועוד.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
בעולם רווי משברים אקולוגיים, ההופכים לאחרונה שנויים במחלקות, על האקדמיה בכלל ועל בתי־הספר לעיצוב בפרט, לרצות לקחת חלק בשיקולים ובהחלטות כלפי השימוש במאגרי האנרגיה העולמיים, ליזום באופן משמעותי ואקטיבי את חקר התופעות והשינויים הסביבתיים בעולם מאיץ ומתפתח. רבות נחקר ונאמר על בניה ירוקה, מרחבים ברי קיימא, מיחזור ועוד. אולם בפועל השימוש בשיטות אלה הוא שולי יחסית, יקר ואינו נגיש, ולא חולל שינוי משמעותי – מרחבי או תפיסתי – אצל המתכננים, המעצבים או הציבור הרחב.
לכן נחוצה פעולה אחרת, פורצת גבולות, שתציע דרכים חדשות לחשוב על רעיונות. במהלך השנה הקרובה נבחן האם פעולה פוליטית אנטי־סקטוריאלית, שנתמכת ברוח חברתית יצירתית מהפכנית, תוכל לשנות את שיטות התכנון והיחס לעיצוב, ואת המודלים המוכרים והתפיסה הרווחת לפיה קיימת סתירה פנימית בין הטבע לסביבה הבנויה, ועל־כן לא פעם נוצר קונפליקט תכנוני המחייב אחד על חשבון השני. האם כנקודת פתיחה לדיון אפשר יהיה לחשוב על שיתוף פעולה בין השניים?
אין מקום כזה בעולם. הרכב האוכלוסייה המגוון, בניגוד לבועות אמנות אחרות, מייצב את הפקולטה כמודל מעורר השראה, והדרך שבה אנו עוברים ביחד מעוררת תקווה
גיא בן נר. צילום: וולטר סמית
גיא בן נר
בן 50. דיקאן הפקולטה לאומנויות – המדרשה, מכללת האקדמית בית־ברל.
מה עשית קודם
מרצה ומורה במדרשה ובחוץ־לארץ, אמן פעיל בארץ ובעולם.
ציון דרך מהשנה האחרונה
מאמצים נואשים לצלם עבודה חדשה חרף דרישות התפקיד (תחזיקו לי אצבעות).
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
המדרשה היא בעיני בית־הספר לאמנות הטוב ביותר בארץ (מבחינת צוות מרצים וסטודנטים). קיבלתי הצעות לנהל בתי ספר אחרים לאמנות אך סירבתי, ולמדרשה לא יכולתי לסרב. אין מקום כזה בעולם. הרכב האוכלוסייה המגוון, בניגוד לבועות אמנות אחרות, מייצב את הפקולטה כמודל מעורר השראה, והדרך שבה אנו עוברים ביחד מרתקת ומעוררת תקווה. אנו מנסים להעמיק עוד את הקשר בין אמנות למעורבות חברתית, ולעזור לכישרונות הצעירים שלנו להמריא אל־על. הם הדבר החשוב ביותר.
הקניית גמישות מחשבתית יצירתית במיוחד לסטודנטים על ידי התאמת קורסים ומגוון הנושאים הנלמדים במחלקה
אילן בז׳ה. צילום: יח״צ
אילן בז׳ה
בן 50. ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר.
מה עשית קודם
בוגר שנקר בהצטיינות במחלקה לעיצוב אופנה. מאז עבדתי כמעצב לחברת בגיר, פולגת, מנהל מסחרי לרשתות האופנה Golf&Co, מנכ״ל Tag Women וכסמנכ״ל סחר בקבוצת H&O / Carter's / Reserved. במקביל, ב־22 השנים האחרונות מרצה במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר.
ציון דרך מהשנה האחרונה
השנה הייתי שותף מלא ופעיל במהלך הבאת והשקת המותג הבין־לאומי Reserved, מבית H&O, לארץ.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
פתיחת דלתות בין־לאומיות נוספות למחלקה, חיזוק הקשר בין חברות מובילות בחדשנות טכנולוגית ובין הסטודנטים לעיצוב אופנה, והקניית גמישות מחשבתית יצירתית במיוחד לסטודנטים על ידי התאמת קורסים ומגוון הנושאים הנלמדים במחלקה.
להוביל את הסטודנטים למימוש הפוטנציאל האישי בתכנית המבוססת על רב־תחומיות, מחקר, סקרנות ואתגר, אל אופק עיצובי־תעסוקתי עכשווי
מיכל קסטיאל. צילום: עידן גגרוס
מיכל קסטיאל
בת 48. ראש התכנית לתקשורת־חזותית במרחב, בבית־הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל.
מה עשיתי קודם
מעצבת גרפית ואוצרת, בעלת תואר שני בעיצוב רב־תחומי, מייסדת ובעלים של סטודיו mikas. עד לאחרונה שמשתי גם כאוצרת ראשית של גלריה ויטרינה במכון טכנולוגי חולון. ההתמחות העיצובית שלי בשנים האחרונות היא במרחבי למידה ומיתוג מערכות חינוך בארץ. אני מרצה באקדמיה מאז שלהי שנות ה־90 במוסדות כמו ויצו חיפה, מכון אבני ומכללת רמת־גן.
ציון דרך מהשנה האחרונה
בשנה האחרונה היתה לצוות ההוראה ולי הזדמנות לזקק את דמותו של המעצב הרב־תחומי החדש שכמעט ולא קיים בתואר ראשון בלימודי עיצוב בארץ, אך נפוץ מאוד בלימודי עיצוב בעולם. הקמנו בין היתר סטודיו לעיצוב על כל הבטיו, הפועל בין כתלי בית־הספר, ויצרנו בו מבנה עבודה זהה לתהליכי השוק, החל ממחקר וכתיבת בריף לפרויקט, דרך חלוקת תפקידים בסטודיו ועד תהליכי עיצוב שכולם משתתפים בהם. הסטודנטים מתנסים בתהליכי עבודה עם תוצרים לתיק עבודות והתנסות מעשית. מרגש לדעת ששום דבר מכל זה לא היה מתקיים בלי הסטודנטים בתוכנית ובלי העניין, הכישרון והרצינות המרגשת שלהם.
בכובע השני שלי בשנה החולפת, אצרתי יחד עם גלינה ארבלי את התערוכה ״שיבוש״, שעסקה במשבשי התרבות המבקשים לחולל שינוי מעמיק באורחות החשיבה שלנו; את תערוכת ״דימויים מהתחתית״, תערוכת כרזות מפורסמות מה־SVA שאפשרה התבוננות בנתח היסטורי של העיצוב הגרפי בחמשת העשורים האחרונים; ואת InProcess של הצורפת דניה צ׳למינסקי, שעסקה בתכשיטים המגדלים את עצמם, היבריד בין מעשי ידי אדם לטבע, ושאלה שאלות פילוסופיות על נראותם המשתנה מידי יום.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
לדייק את דמות הבוגר שלנו לעתיד לבוא בארץ ובעולם. להוביל את הסטודנטים למימוש הפוטנציאל האישי בתכנית המבוססת על רב־תחומיות, מחקר, סקרנות ואתגר, אל אופק עיצובי־תעסוקתי עכשווי, במקום שבו אנו חיים מעצבים ויוצרים תרבות. כל זה בניהול משתף עם סגל המרצים מעורר־ההשראה שלנו.
אני רואה ערך עליון בחינוך הדור החדש של המעצבים להשפעה על תהליכים בחברה הישראלית. באופק ישנם כבר פרויקטים חברתיים שישלבו את הסטודנטים ויצרו מעורבות, אמירה ושינוי במקום שבו אנו חיים, מעצבים ויוצרים תרבות.
עלינו להבין כיצד לפעול במציאות זו אל מול תיווכם הקר, ההולך ומתגבר של מסכים ושל תודעות הפועלות בתדרים וירטואליים; על אלו אידאות על האמן הצעיר להגן בתוך מערבולות הידע והנראות העודפת
יוסף קריספל. צילום: ינאי יחיאל
יוסף קריספל
בן 45. ראש המחלקה לאמנות בבצלאל.
מה עשיתי קודם
אמן, צייר, מרצה בכיר במחלקה לאמנות בבצלאל. בוגר התואר הראשון והתואר השני לאמנות בבצלאל.
ציון דרך מהשנה האחרונה
השנה הצגתי את תערוכת היחיד ה־13 שלי, ״רקע מזרחי״, בגלריה נגא לאמנות עכשווית. התערוכה עסקה במיקום מחדש של הציור, כציפוי וכרקע על גבי מצעים ואוביקטים שונים.
חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
אחד האתגרים העומדים בפני המחלקה לאמנות הוא בתיווך לדור הצעיר – שחי בעולם שבו שולטים אינסטגרם, מציאות מדומה, ריאליטי, סלפי, פייסבוק ומדיות חברתיות – יישומים ותכונות שהשתרשו כתרבות המודדת ומעריכה את המציאות על־פי יכולתה להַראות או להיראות, ואת יצירת האמנות, שפועלת במרחבים מורכבים וסמויים, אפופת מסתורין וכמעט בלתי ניתנת לפענוח.
כשמצד אחד עומד אפלטון ומשל המערה, ומצד השני עומדת אפל והאצבעות המחליקות על מסך המגע, עלינו להבין כיצד לפעול במציאות זו אל מול תיווכם הקר, ההולך ומתגבר של מסכים ושל תודעות הפועלות בתדרים וירטואליים; על אלו אידיאות על האמן הצעיר להגן בתוך מערבולות הידע והנראות העודפת, וכיצד בתוך בליל סמיך ועכור זה ידע לאתר את קולו הפנימי ואת זהותו האישית.
מעל כל אלה, אני שואף להפוך את המחלקה לאמנות למרחב ליצירתיות, לידע, לניסיוניות ולפריצת גבולות של כל מה שמוכר, ידוע ומנוסח; מקום לביטוי, במה לדחפים אמנותיים, לתהיות, להובלת רעיונות חדשים ולאחרוּת. מרחב עדכני לחדשנות, לטכנולוגיות מתקדמות ולסימני הזמן, מקום ששואף לשיח ולפעולה במרחבים חברתיים וקהילתיים, מחשבתיים וגיאופוליטיים; מצע לאמנות חברתית, פוליטית ולגיבוש זהויות באופן שינסח ויקדם את השיח ואת הפעילות האמנותית בארץ.
השנה בלטו סרטים היברידיים, כאלו המשלבים וידאו ואנימציה, שני המסלולים שבהם המחלקה מתמחה. אופן השילוב בין פנטזיה ודוקומנטרי, ממחיש בצורה נפלאה את טבעיות החיבור בין שני מסלולי המחלקה
תמי ברנשטיין. צילום: תומי הרפז
תמי ברנשטיין
בת 43. ראש המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל.
מה עשיתי קודם
לפני ארבע שנים הקמתי, יחד עם המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, את פסטיבל האנימציה הבין־לאומי AniNation, ואני המנהלת והאוצרת של הפסטיבל. שימשתי כלקטורית ראשית של קרן גשר לאנימציה, הייתי מנהלת התוכן בחממת הסצנה, ביימתי ויצרתי סדרות, סרטים וקליפים בסטודיו שלי. הייתי מועמדת לפרס אופיר ולימדתי קרוב ל־20 שנה את התחומים שבהם אני עוסקת: בימוי, קונספט־ארט, אנימציה ואיור.
ציון דרך מהשנה האחרונה
סרטי הגמר של בוגרי המחלקה גרפו השנה עשרות פרסים בארץ ובעולם, בפסטיבלים החשובים ביותר בתחום. ההכרה הציבורית הזו ביצירה שהסטודנטים הקדישו לה את חייהם במשך שנה לפחות, היא מנוע משמעותי ומעודד לסטודנטים של השנים הצעירות יותר.
בהקשר זה, השנה בלטו סרטים היברידיים, כאלו המשלבים וידאו ואנימציה, שני המסלולים שבהם המחלקה מתמחה. אופן השילוב בין פנטזיה ודוקומנטרי, ממחיש בצורה נפלאה את טבעיות החיבור בין שני מסלולי המחלקה ולאן אפשר להגיע בחיבור שכזה. יהיה מעניין לראות כיצד זכיות אלו ישפיעו על יצירות השנים הבאות.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
המחלקה היתה ועודנה סמל למצוינות. שמירה על רף גבוה דורשת תשומת־לב לשילוב מאוזן ועדכני בין טכניקות מסורתיות והבאתן לשלמות ובין שימושים טכנולוגיים חדשניים המאתגרים את האופן שבו אנחנו יוצרים למסך. אני מתכוונת להרחיב את הבסיס המקצועי שהמחלקה נודעת בו בשלל תחומים, לצד התנסויות יצירתיות, ניסיוניות, הכוללות יצירה בכלים טכנולוגיים מתקדמים. אני רואה חשיבות בקידום תלמידי המחלקה לתפיסה מולטי־דיסציפלינרית דרך התנסות רבה ככל האפשר בחיבורים שונים המטפחים יצירתיות, כולל שיתופי פעולה עם מחלקות נוספות.
אשמח לעודד סטודנטים להיות חלק מהמרחב שהם חיים בו, לקחת חלק במתרחש סביבם במבט ביקורתי שמבין כמה כח יש להיותם יוצרים. בשביל לעודד מצב שבו כל הדברים הנפלאים האלו יתקיימו, אני מתכוונת לטפח במחלקה את תחושת השייכות והביטחון ליצור בסביבה תומכת, כזו שמזכירה למרצים ולסטודנטים כל בוקר, שכל הקסם הזה שנקרא ״המחלקה לאמנויות המסך״ לא היה מתקיים בלעדיהם.
חיכוך מתמיד של הסטודנטים עם העולם, כשהמצלמה היא גורם מתווך ומפרש
ערן ברק. צילום: רועי ברק
ערן חדד ברק
בן 43. ראש המחלקה לצילום, המרכז האקדמי ויצו חיפה.
מה עשיתי קודם
שימשתי כרועה לעדר של 50 חמורים, טיילתי בעולם, הקמתי משפחה + שלושה ילדים. אחר־כך הפכתי לבמאי וצלם של סרטים דוקומנטריים וניסיוניים, אוצר תוכניות של קולנוע תיעודי, לקטור ומרצה בכיר לצילום ולקולנוע במכללת אורנים ובמרכז האקדמי ויצו חיפה.
ציון דרך מהשנה האחרונה
בתחילת השנה התמניתי לראש המחלקה לצילום. אחת המטרות החשובות שראיתי לנגד עיניי היא השתלבות של המוסד והסטודנטים בחיי העיר והקהילה. השנה, בפעם הראשונה, הצלחנו להציג את תערוכת הבוגרים שלנו במרכז פירמידה לאמנות עכשווית בחיפה, הממוקם בליבו של ואדי סאליב. זאת היתה חוויה מאתגרת, שהציגה את היכולות והקולות המגוונים של המקום.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
מצפה לנו שנה עמוסה מאוד. אנחנו עומדים לראשונה לקיים קורס בשם ״סיפור, קול, תמונה״ באחד מבתי הסוהר בארץ בשיתוף עם אסירים; קורס נוסף יוצר חיכוך עם שכונת הדר בעיר והקהילה שבה; השתתפות בפסטיבל הצילום הבין־לאומי; ובעיקר חיכוך מתמיד של הסטודנטים עם העולם, כשהמצלמה היא גורם מתווך ומפרש.
הפורמט של גלריה לימודית והשיחה המתמשכת עם הסטודנטים לאורך השנה מזמנת רגעים קטנים של גילוי
אורית בולגרו. צילום: יח״צ
ד״ר אורית בולגרו
בת 41. אוצרת, מרצה וחוקרת, אוצרת הגלריה במכללת אורנים.
מה עשיתי קודם
אוצרת תערוכות במוסדות ציבוריים ופרטיים בארץ מאז 2007. זכיתי לעבוד בכמה מוסדות ברגעי התחדשות וצמיחה ולעצב את זהותם וחזונם, ביניהם מוזיאון בת־ים, מוזיאון חיפה ומכון שפילמן לצילום. כיום מתמקדת במחקר ובהוראת היסטוריה ותיאוריה של אמנות ואוצרות באורנים, בבצלאל, במכון טכנולוגי חולון ובסמינר הקיבוצים.
ציון דרך מהשנה האחרונה
בשנה האחרונה, בפתיחת התערוכות, הזדמן לסטודנטים ולי מפגש אינטימי עם האמנים המציגים שיצר מידה של קשב, ערנות ורגישות. בכלל, הפורמט של גלריה לימודית והשיחה המתמשכת עם הסטודנטים לאורך השנה מזמנת רגעים קטנים של גילוי.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
התערוכות השנה יתמקדו בחינוך ובמשפחה כמקרה מבחן וכמודל חינוכי; המוסד הראשוני ביותר של חינוך וחניכה. התערוכה הראשונה תפנה לעיצוב סביבות חינוכיות. שתי התערוכות הבאות יעסקו בדמות האב ובדמות האם כמודל חינוכי, גברי ונשי, ובציפיות המגדריות הסטריאוטיפיות מדמויות אלו. התערוכה הרביעית והמסכמת תציג את משפחות האמנים כחומר גלם ליצירה, כתא־גידול וכיחידת בסיס לבניית זהות, בה משפחות האמנים הופכים בדמותם סיטואציות ביתיות ושגורות למופרכות.
להמשיך בפיתוח האפיק הטכנולוגי־מדעי דרך שילוב קוד וקוגניציה, והאפיק החברתי של עיצוב משתף
ד״ר ליאת לביא. צילום: מ״ל
ד״ר ליאת לביא
בת 40. ראש התכנית לתואר שני בתקשורת־חזותית, בצלאל.
מה עשיתי קודם
הרקע שלי הוא רב־תחומי: בין היתר אני עורכת דין ובוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל. בעשור האחרון עסקתי בעיקר בפילוסופיה בכתיבה על אמנות, במחקר ובהוראה. המאמר האחרון שפרסמתי עסק בשאלה של זכויות רובוטים והומניזם במאה ה־21.
ציון דרך מהשנה האחרונה
ציון הדרך המשמעותי ביותר שלי מהשנה האחרונה הוא הכניסה לתפקיד ב־1.1.19. נחתתי לתוך עולם מרתק ומצאתי בו שותפים מדהימים. זו אחת התקופות המסעירות בחיי.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
בשנה הקרובה אני מתכוונת להמשיך בפיתוח של התכנית, בפרט בשני אפיקים: האפיק הטכנולוגי־מדעי, בקורסים כמו ״עיצוב בקוד״, שתלמד השנה בתכנית אביטל בן עזרא, ו־״קוגניציה ומדעי המוח למעצבים״, שילמד ד״ר רועי עמית. האפיק השני הוא החברתי, של עיצוב משתף, לדוגמה בהיפר־סטודיו ״מרד הסטודנטים״, שמעבירים פרופ׳ ענת קציר וד״ר אריאל הנדל, ובסדנת הנושא ״Social Dreaming״, של גיא שגיא. וזה רק חלק קטן מהתכניות.
האופי הרב־תחומי של המדיה החדשה מאפשר חיבורים מפתיעים, כר פורה ליצירה אמנותית חדשנית
איילה לנדאו. צילום: יח״צ
איילה לנדאו
בת 37. ראש המחלקה לאמנות מדיה חדשה, מוסררה – בית־הספר לאמנות וחברה על־שם נגר.
מה עשית קודם
מורה לאמנות בתיכון קשת בירושלים (עדיין) מרצה לפיסול במוסררה, אמנית פעילה ומציגה, לבד ובשיתוף עם אחרים.
ציון דרך מהשנה האחרונה
תערוכה זוגית שהצגתי עם הצייר מתן בן טולילה בגלריה קו 16 בתל־אביב. התערוכה הגיעה אחרי שנים של עבודה משותפת זה לצד זו, ובה הצגנו אינסטליישן משותף ללא גבולות.
חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה
הרצון הוא למקסם ולהנגיש את השילוב של טכנולוגיה מתקדמת עם עשייה אמנותית. האופי הרב־תחומי של המדיה החדשה מאפשר חיבורים חדשים ומפתיעים בין הפלטפורמות והפרקטיקות השונות, כמו גם שיתופי פעולה מסוגים מגוונים, ועל־כן טומן בחובו את הפוטנציאל להוות השראה וכר פורה ליצירה אמנותית חדשנית, שתצעיד את תחום האמנות קדימה.
מעולה. איזה כיף שזכינו בהקרנת הבכורה ברשת של ״חלומות על מקום אחר״!
תגידי, חייב לשאול: כשעבדת על הסרט בשנה השלישית ללימודים במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, חשבת שזה מה שיקרה איתו?
Naama:
ממש אבל ממש לא. בזמן שעשיתי אותו בכלל חשבתי איך להתחמק מלהציג אותו בביקורות בבצלאל. פחדתי נורא, כי גם לא ידעתי מה יצא כשהתחלתי את התהליך. זאת הייתה הפעם הראשונה שהתעסקתי באנימציה ובמערכת היחסים שלי בצורה כל כך ממוקדת
Yuval:
באיזו מסגרת הוא נעשה? מה היה התרגיל?
Naama:
למדתי בהתמחות של וידאו וניו־מדיה, ועשיתי את הסרט במסגרת ״יומן וידאו״, קורס חובה לכל תלמידי שנה ג׳. הקורס משותף לסטודנטים שלומדים וידאו ואנימציה. במהלך הקורס כל סטודנט עושה סרט דוקומנטרי על חייו האישיים באיזו שפה שהוא בוחר. את הקורס הנחה איל גולדברג, דוקומנטריסט בחסד ונשמה רגישה. הליווי שלו והמרחב שהוא נתן לי ליצירה היה מאוד משמעותי להיווצרות של הסרט הזה
נעמה שוחט. צילום: מ״ל
Yuval:
רגע לפני שנדבר על הסרט, למרות שזה קשור: לפני חודשיים הסרט זכה בפרס הסרט הניסיוני הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים. מה זה בכלל סרט ניסיוני?
Naama:
שאלה מעולה וחשובה… קולנוע ניסיוני הוא הגדרה קצת מתעתעת, ובעיקר רחבה. אני חושבת שקולנוע ניסיוני הוא קולנוע שמותח את הגבולות של הקולנוע הנרטיבי שאנחנו רגילים לראות, ומרחיב אותו לעוד טכניקות ועוד צורות שבהן אפשר לספר סיפור. יש שיגידו שבקולנוע ניסיוני אין צורך בנרטיב, אבל אני חושבת שנרטיב הוא בסיס חשוב לקולנוע ולכן אסור להתעלם מהקיום שלו לחלוטין, גם כדי לאפשר תקשורת עם הקהל שרואה את הסרט
Yuval:
וזה משהו שניסית לעשות? קולנוע ניסיוני?
Naama:
לפעמים משתמשים במילה ״ניסיוני״ כדי להגדיר את כל מה שאין לו הגדרה. בתחילת התהליך חשבתי שאני הולכת לעשות סרט דוקומנטרי די סטנדרטי מבחינה ויזואלית, אבל משהו היה לי חסר. חישבתי מחדש את הכיוון האמנותי והשארתי את הסיפור בבסיס. רציתי לעשות משהו קצת אחר
לפעמים משתמשים במילה ״ניסיוני״ כדי להגדיר את כל מה שאין לו הגדרה. בתחילת התהליך חשבתי שאני הולכת לעשות סרט דוקומנטרי די סטנדרטי מבחינה ויזואלית, אבל משהו היה לי חסר. חישבתי מחדש את הכיוון האמנותי והשארתי את הסיפור בבסיס. רציתי לעשות משהו קצת אחר
Yuval:
אז בואי נדבר על הסיפור ועל הסרט. ספרי קצת מה רצית לעשות, מאיפה זה התחיל ואיך זה התגלגל
Naama:
במהלך שנות הלימודים הייתי במערכת יחסים עם בחור ערבי מסחנין. וכמו שזה נשמע מורכב, ככה זה באמת היה. המשפחה שלי הייתה נגד, זה השפיע לנו על הקשר. התחלתי להתעסק בקונפליקט הזה כבר בשנה הראשונה ללימודים, וכשהגעתי לשנה השלישית ידעתי שאני רוצה לעשות על זה סרט רציני יותר.
התחלתי דווקא מלצלם סצנות דוקומנטריות של כל מני דמויות בחיים שלי שנמצאות על הספקטרום בין ערבי ליהודי. צילמתי את סבתא שלי העירקית, צילמתי חבר פלסטיני ממזרח ירושלים. התכוונתי להמשיך בכיוון הזה עד שראיתי שזה לא מפרה אותי ולא מעניין אותי מספיק ושאני צריכה לעשות סרט שיהיה לי כיף ומעניין לעשות.
אז התחלתי לשחק עם הסורק שלי ובמקביל לכתוב כמה סיפורים שקרו לי ולבן הזוג במהלך השנים ביחד, ואז שני הצירים התחברו לעבודה שמבוססת על טקסט ותמונות סרוקות. אחד הדברים שהיו לי הכי חשובים היה לייצר מבנה חזק לסרט שיחזיק את השפה הקצת שונה שלו
Yuval:
יכולה להרחיב קצת על השפה האמנותית, כי היא יוצאת דופן, אפילו מבחינת הפריים, שלכאורה את לא משתמשת בשלושת רבעי מהמסך והוא נשאר לבן
Naama:
כל הזמן היה לי חשוב לתמצת כמה שיותר.
הסרט מורכב מחמישה סיפורים קצרים שקיצרתי וקיצרתי כל הזמן כדי שהצופים לא יאבדו את עצמם בתוך החוויה. בהתאם לזה, בחרתי להתמקד בדימויים מאוד מאוד ממוקדים וסמליים שהחיבור ביניהם מייצר את המשמעות. רציתי שהסרט יהיה כביכול כמה שיותר רזה בגלל שהסיפור שלו מורכב. נוצר מצב שבאמת רוב הפריים ריק ותשומת הלב ממוקדת רק במרכז המסך לאורך כל הסרט.
האנימציה בסרט מאוד בסיסית ומקרטעת ביחס לאנימציה שאנחנו מכירים. כשהתחלתי לעשות את הסרט הרגשתי שהווידאו קצת מגביל אותי. אני חושבת שדווקא בגלל שהגעתי מלימודים של וידאו ולא של אנימציה, נתתי לעצמי את החופש לעשות אנימציה אחרת שלא נענית לחוקים ברורים של תנועה, זה היה משהו יותר אינטואיטיבי, או ראשוני
Yuval:
איזה תגובות קיבלת עליו? מניח שהן התחלקו בין הפורמט האקספרימנטלי לנושא הטעון
Naama:
הייתי מאוד לחוצה להציג את הסרט, פחדתי שזה יהיה פיאסקו לא נורמלי, והתגובות הפתיעו אותי. הדבר שהכי פחדתי ממנו היה שהסרט לא ייצר רגש בגלל השפה המאוד ״קרה״ שלו. הופתעתי לגלות שאנשים עקבו אחרי הסיפור והפיקו משמעות מהדימויים. חשבתי שזה בעיקר סרט מקומי שאין סיכוי שיבינו בחו״ל, אבל הוא אפילו התקבל לפסטיבל האנימציה ״אנסי״ בצרפת, שם בכוונה שאלתי כמה שיותר אנשים האם הם הבינו ממנו משהו. וכן, הם הבינו, וזה היה מרגש לשמוע.
הייתי מאוד לחוצה להציג את הסרט, פחדתי שזה יהיה פיאסקו לא נורמלי, והתגובות הפתיעו אותי. הדבר שהכי פחדתי ממנו היה שהסרט לא ייצר רגש בגלל השפה המאוד ״קרה״ שלו. הופתעתי לגלות שאנשים עקבו אחרי הסיפור והפיקו משמעות מהדימויים
כמובן שקיבלתי גם תגובות מאנשים שפחות הצליחו לעקוב אחרי הסרט, שהיה להם איטי, שהיה מעיק. הסרט הוצג במסגרות שונות ומול קהלים שונים (מקהל של חובשי כיפות בירושלים עד קהל של אנימטורים מקצועיים בחו״ל), וזה תמיד מעניין להרגיש את האווירה באולם בזמן ההקרנה ולשמוע את הדעות של האנשים אחרי. אני מניחה שהרבה אנשים שהנושא מורכב להם חששו או התביישו להגיד את דעתם עליו, וקצת חבל לי
Yuval:
כן… ומה עכשיו? סיימת את הלימודים ומה הלאה?
Naama:
ממש עכשיו סיימתי את סרט הגמר שלי ״שלושה דברים שהלכו לאיבוד״, שמספר את הסיפור של סבא שלי, שהיה סופר ועיתונאי שכתב בערבית. אז העיסוק בטקסט ובשפות ממשיך. אני עובדת בהפקה של פסטיבל האנימציה ״אניניישן״ בירושלים, וממש עכשיו התחלתי לפתח את סרט ההמשך ל״חלומות על מקום אחר״, ואני מאוד מתרגשת
Yuval:
אז יש למה לצפות! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Naama:
הסרט הזה הוא סרט על אהבה. אמנם אהבה שנגמרה, אבל בשבילי הוא כמו איזו קפסולה של זמן שתתקיים לנצח, ואני שמחה לפתוח אותו לצפייה ולחלוק אותו עם כמה שיותר אנשים
התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בצלאל ובית הנסן יציינו את החנוכה באירוע שיחגוג אור, שמן ותנועה, ביום חמישי (26.12 בשעה 19:00). אירוע ״שימו שמן״, שיתקיים זו השנה השלישית, הוא קרנבל קטן של עיצוב, שנועד לשבור את השגרה ולחבר את העשייה בבית הנסן לקהילה הקרובה. באירוע יודלקו נרות חנוכיה טכנולוגית ייחודית, ויצוינו פרשנויות חדשות למסורות החג דרך עיצוב עכשווי.
גלריית בית הנסן תציג את התערוכה ״מסתובבים״, שתפתח בערב הדלקת נר ראשון (22.12) ותנעל בערב האחרון של החג. התערוכה, שאוצרת מאיה בן־דוד, תבחן את הפעולה הסיבובית המאפיינת את חג החנוכה ומגולמת באחד מסמליו הבולטים – הסביבון.
בילי רגב
יואב קוטיק
הסיבוב, לצד היותו כוח מניע ואנרגיה, היתולי ומשחקי מאפשר תנועה שיש בכוחה לשמח, להפתיע, לסחרר ולהרשים. העבודות בתערוכה משתמשות בסיבוב כהזדמנות לגילוי ויצירה של מרחב ניסיוני וביקורתי, כפעולה משחקית־חזרתית המחייבת אימון ושליטה, כמדיום לספר סיפורים וכאמצעי מעורר חושים.
משתתפים: ניר בט, יואב קוטיק, בילי רגב, שירי מלר, ענת גלזר, אלון חלמית, אבישג שטרנגולד, אורלי כהן־אלורו. עיצוב גרפי ומיתוג: רותם כהן־סואיה.
התערוכה ״מה שעתיד לבוא״, שהוצגה בגלריה בנימין ב־2015 לא הייתה הראשונה, אך היא משמעותית עבורי. בחרתי להזמין משתתפים רבים (25ׂׂׂ) במדיומים שונים, ובכל זאת לשוות לתערוכה מראה של יצירה אחת שלמה. כצלמת ומרצה במשך שנים רבות, אין אצלי הפרדה בין העיסוק באמנות (שלי) לאוצרות של אמנים אחרים, הכל חלק מעשייה טוטאלית אחת.
חלל הגלריה היה קטן ואינטימי והצפייה בתערוכה הייתה מעקב אחר הרצף האסוציאטיבי, והתגבשה בדרך של צבירה לתחושה כללית מופשטת, שהינה בין מציאות קיימת לתהייה על העומד לבוא, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה קיומית פילוסופית. הרגישות האישית של כל אמנית או אמן לשבירות ביחס לחיים בארץ התגבשה לאמירה כללית כי אין מובן מאליו, ומדיום הצילום – לוכד המציאות הידוע – מחזק את השבירות הקיומית הזו. אני מסתייגת מאד מצילום מילולי פוליטי שמנסה להעביר מסר ומעדיפה צילום מרובד, שמתייחס למורכבות הזהות הישראלית באופן לא פופוליסטי או דוגמטי.
בתערוכה השתתפו גסטון צבי איצקוביץ, רע בן דוד, נועה בן נון מלמד, יותם בר אילן, שירה גפשטיין מושקוביץ, אורי גרשוני, דיאן חנין, איריס חסיד סגל, סשה טאמרין, נורית ירדן, מירי כהניֿ, פראנס לבה נדב, שלומית ליוור, עמית מן, מיקי נועם־אלון, ענת עופרי, רון עמיר, יוני פזי, איריס פשדצקי, רבקה קוה, מיכל קרן, ברוך רפיח.
מראה הצבה בתערוכה מה שעתיד לבוא, גלריה בנימין. צילומים: אתי שוורץ
נולדתי וגדלתי בירושלים, למדתי צילום במכללת הדסה ונשארתי ללמד שם ובהמשך גם בבצלאל. כצלמת אני מיוצגת על ידי גלריה עינגע. בעבודה במכללת הדסה פגשתי את רע בן דוד, כתלמיד בשיעורי המעבדה, ומשם צמח הרעיון להקים בית מלאכה לצילום, שהפך לעסק המשלב מעבדת צילום ובית מלאכה למסגור, עם פעילויות רבות ושיתופי פעולה בשיח הצילומי המקומי. כשאני מדפיסה ומלווה אמנים בעבודתם, נוצרים באופן יום־יומי מפגשים ושיחות מרתקים, והתעורר אצלי רצון לרקום רצפי־דימויים ותחבירים משולבים, להוציא את השיח הזה החוצה. הצילום בכלל והצילום הישראלי בפרט מרתק אותי, והפיכתו לנוכחות פיזית בחלל מעסיקה אותי מאוד.
התחנה האחרונה
בגלריה P8 מוצגת ״ברגע, מאפס למאה״, עד 4.1.20. האמנים בתערוכה – רע בן דוד, גיא בנאים, מירי ברנד, מיכאל ליאני, אסף עיני, הדס פליישמן, אילנית קונופני – חלקם עובדים בבית המלאכה וחלקם הוזמנו להשתתף כי עבודתם קשורה לרעיון הראשוני שהניע את התערוכה: תהליכי התבגרות ושינוי. ״מאפס למאה״ הוא ביטוי שמייצג שינוי חד ברגע, ומותח ציר תלול בין מצבי רוח ומצבי קיום שמתהפכים ברגע אחד. גם הצילום כמדיום, במהותו הופך בחלקיק שניה רגע לנצחי מתוך רצף הזמן המתמשך.
התערוכה היא המשך של העיסוק שלי במהות הצילום ובעיקר הצילום הישיר שבו ההתרחשות המצולמת אכן קרתה, מאפיין מובהק זה של הצילום סופג לתוכו שביב קיומי והמציאות הנוכחת במקרה זה היא בסתירה או בתעתוע לגבי הקונקרטיות שלה. הקו המנחה אותי בכל התערוכות ובזו גם הוא ליצור תערוכה שלמה שאינה מבוססת על סדרתיות או אחידות אלא לחבר בעזרת הצבה בין הקולות השונים של כל צלם או צלמת.
מרתק אותי במיוחד להבין את הקול האישי של כל יוצר ולרתום את חלל הגלריה כמקום שסך המוצבים בתוכו הם העבודה השלמה. צילומים של אסף עיני ומיכאל ליאני מתעדים תהליכי התבגרות, צילומיו של גיא בנאים הינם בהקשר של מגדר או גוף, בצילומו של רע בן דוד היופי נתון בין חיות לקיפאון וצילומיה של אילנית קונופני צולמו במצלמה שהעניק לה הצלם רוברט פרנק, מחווה שגרמה לה לאחר זמן רב לאחוז במצלמה שוב ובאופן מרוחק ומהוסס מצלמת את בנה נח בטיול משפחתי בכנרת ובים המלח.
בתערוכה זו מוצגות שתי עבודות שאינן בהכרח תוצר של צילום ישיר אלא עקבות של הפעולה הצילומית. עבודה חדשה של הדס פליישמן המתבססת על יצירת הדמיות נוף שאינו קיים באמת, הדמיות המבוססות על זכרון צילומי מהגליל ודימויים אוטופיים של נהר הגעתון והדפסתם במדפסת תלת מימד. התוצאה מוצגת כקופסת אור.
עבודות נוספות הם של מירי ברנד, רישומים שנעשו בעזרת נייר העתקה (נייר קופי) של צילומים מהאלבום המשפחתי האישי שלה. הקו רישומי מעתיק את הפרטים בצילומים באופן הקורא בין השורות את מורכבות היחסים המשפחתיים.
רע בן דוד
מיכאל ליאני
גיא בנאים
מכל מלמדי השכלתי
הצלם וולפגנג טילמנס הוא הדמות המשפיעה ביותר עבורי ביחס לצילום והצבה. בשנות ה־90 המוקדמות, כסטודנטית לצילום במכללת הדסה, רכשתי ספר שלו. הייתי בת 19 והכרתי בעיקר את הצלמים הקנוניים: רוברט פרנק, וויליאם קליין, לי פרידלנדר (הנערץ עלי עד היום), ווקר אוונס, ויליאם אגלסטון רוברט אדאמס ואחרים. בדפים האחרונים של הספר צורפו צילומים של ההצבה בחלל של עבודות של טילמנס. הייתי מהופנטת מהאופן השונה כל־כך שבו הוא התייחס לחלל ולנייר הצילום, ויצר הצבה חדשה שנראתה לי כמו יומן אישי שהתפרק ונבנה מחדש על קירות הגלריה. הגאונות של טילמנס לדבר צילום ולפרוץ את התצוגה הקלאסית באופן שהקריאה הוויזואלית היא החשובה ולא בהכרח הקריאה הסדרתית, שינתה משהו בעשייה שלי, ומאז באופן כזה או אחר אני מנסה להתנסח שוב שוב בתחביר הצילומי.
תערוכת החלומות
הייתי רוצה לאצור תערוכה מוזיאלית מקיפה של צילום ישראלי עכשווי, ביחס לאוסף של צילום בארץ במאה ה־19. הייתי רוצה להציג צלמות וצלמים מעולים ומרתקים, שיוצרים כאן, אך לא מקבלים במה עבור יצירתם. ישראל היא מקום טעון כל־כך מבחינה פוליטית. הדימוי הישראלי שנבנה ברובו דרך צילום, מציע נרטיבים שונים של האתוס הציוני והאופן שבו הוקמה ומתקיימת המדינה, ומתבקש לחפור באופן בלתי פוסק בצילום מקומי עכשווי.
בקרוב אצלך
כרגע אני עובדת על תערוכת צילום גדולה בשני חלקים, שתוצג בגלריה טדי בירושלים ותעסוק בצילום ישראלי עכשווי. אני בעיצומו של גיבוש הרעיון ובניית החלק הראשון, שיפתח במרץ 2020.
במרץ 2020 תיפתח באגף לאמנות ותרבות יהודית במוזיאון ישראל התערוכה ״כסאות מתבודדים״, שתעסוק בכסאות שבורים ומתוקנים שמעמידים חסידי ברסלב ביערות ישראל. הכסאות, המשמשים את החסידים להתבודדות ביערות, תועדו במהלך מחקר שערך ערן לדרמן, מעצב תעשייתי ומרצה בבצלאל. התערוכה – יוזמה משותפת של האגף לאמנות ותרבות יהודית במוזיאון ישראל, והמחלקות לעיצוב תעשייתי ולתרבות חזותית וחומרית בבצלאל – תתחקה אחר ההבטים השונים של התופעה דרך מעשיותיו וכתביו של רבי נחמן מברסלב, תבחן את משמעות ההתערבות גם באמצעות עבודות של מעצבים בין־לאומיים עכשוויים, ותלווה בכנס בנושא תיקון ועיצוב.
לאחרונה ניסח האיחוד האירופי תקנה חדשה המחייבת את חברות האלקטרוניקה לייצר מוצרים עם אורך חיים משמעותי, להשתמש ברכיבים עמידים, ולאפשר ללקוחות לתקן מוצרים באופן פרטי מבלי להיענש על כך. התקנה נוסחה בעקבות המחאה הצרכנית שנקראת ״הזכות לתקן״. מחאה זו יוצאת כנגד מגמת הייצור שקידמה ״התיישנות מתוכננת״ ועודדה מערכת צרכנית שבה כל מוצר הוא אופנתי ומתחלף, ובעל חיי מדף קצרים.
בתרבות כזו, אף מוצר אינו נחשב ״ראוי לתיקון״ משום שתמיד יהיה יותר זול ונוח לרכוש מוצר חדש במקומו. כתוצאה מכך, מלאכות ובעלי מקצוע שבעבר עמדו לרשות מי שרצה לתקן מוצרים, בהם שענים או סנדלרים, הולכים ונעלמים. באקלים תרבותי כזה התפתחה שיטת המיחזור כאסטרטגיה ״להלבנת״ רגשות האשמה שמלווים את עודף המוצרים והקניות המיותרות, אבל צמח והתעצם גם תחום הקיימות והשימור. מתוכו התפתח לאחרונה מושג התיקון כעמדה ביקורתית חדשה ביחס לחשיבה הכלכלית הנאו־קלאסית, טביעת הרגל האקולוגית, גלובליזציה, אי־צדק, כוחות אנטי־דמוקרטים, עוני, אבטלה, פליטות, ניצול העולם השלישי ועוד.
מנקודת מבט כזו, מסתמן התיקון הפיזי כאמירה ערכית ואחראית, הגולשת גם לתיקון חברתי או לתיקון הנפש, עמדה המאמינה כי הנפש כמו גם המוצר הופכים שלמים רק לאחר שנפגעו ותוקנו. תיקון מסוג זה אינו מכסה על השבר, אלא תומך ברעיון שכל תיקון – פיזי או נפשי – הוא סוג של טרנספורמציה. השינוי המפגין את ההיסטוריה ואת עמידות הנפש או המוצר, מאיר את התיקון ככוח כלכלי ותרבותי, כמקור ליצירתיות וחדשנות האוצר בחובו ידע תרבותי עשיר.
הכנס יושתת על פאנלים המשלבים תיאורטיקנים לצד מעצבים, אמנים ואדריכלים שיציגו את עבודתם. בין הנושאים בהם יעסוק הכנס: אסתטיקה של תיקון; תיקון בתרבות החומרית והחזותית; גנאלוגיה והיסטוריה תרבותית של מושג התיקון; תיקון, זיכרון והנרטיב ההיסטורי; מסורות של תיקון; טרנספורמציה מגדרית כאקט של תיקון; תיקון בתרבות הצריכה; מעמד התיקון בפסיכואנליזה, תורות הנפש והעולם הרוחני; תיקון באמנות, בעיצוב ובאדריכלות פוסטמודרנית ועכשווית; תיקון, שימור ומוזיאולוגיה; תיקון, דת, מיסטיקה והעידן החדש תיקון כעמדה ביקורתית וככלי עבודה; תיקון הגוף.
הכנס יתקיים בימים שלישי ורביעי, 19-20 במאי 2020, במוזיאון ישראל ובבצלאל. חוקרים ויוצרים המעוניינים לשאת דברים בכנס מוזמנים להציע נושאים להרצאות בהיקף של כעשרים דקות או פאנלים שלמים בנושא מסוים. את ההצעות, הכוללות כותרת ותקציר בהיקף של עד 300 מילה, יש לשלוח לדוא״ל iritb@bezalel.ac.il לא יאוחר מיום ראשון 2.2.
Work In Progress – בוגרי התואר שני עיצוב תעשייתי בבצלאל
בסוף השבוע (חמישי-שבת, 23-25.1) תקיים התכנית לתואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל אירוע בוגרים, במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית שבחולון. בשלושת ימי האירוע יוצגו 17 פרויקטים של בוגרי התכנית בתערוכה הפתוחה לקהל הרחב.
בין הפרויקטים שיוצגו: זרוע רובוטית שמציעה גישת טיפול חדשנית לסובלים מבעיות דיסגרפיה, פרויקט שמציע עיצוב מחדש לתהליכי קליטת העולים לארץ, טכניקה חדשנית לייצור כלי יודאיקה ממלח בישול, פרחי אוריגמי רובוטיים שמטרתם להאט מחשבות, מיתרים היברידיים שיוצרו מחומרים חכמים המאפשרים חווית נגינה אלטרנטיבית. התערוכה תנעל עם אירוע שיכלול סדנאות, דמואים ושיחות סלון בהשתתפות כ־40 מבוגרי מחזור 2019.
מיכל ברואר. מתוך התערוכה במוזיאון פתח תקוה
שחר יהלום. מתוך התערוכה במוזיאון פתח תקוה
דב הלר ויעקב חפץ. מתוך התערוכה במוזיאון פתח תקוה
האוסף כמאובן חי במוזיאון פתח תקוה
התערוכה חַי – Vividus, שתפתח בסוף השבוע הבא (30.1) במוזיאון פתח תקוה (אוצר: בר ירושלמי), תבחן את עיקרון פעולת ההחייאה כטקטיקת הישרדות עבור יצירת האמנות. התערוכה מבקשת להאיר את אוסף המוזיאון באור חדש ולדמיין אותו כמאובן חי: צורת חיים ביולוגית־תרבותית המקיימת את העבר ואת ההווה שלה בעת ובעונה אחת. העבודות המוצגות בתערוכה – אבני הבניין של האורגניזם – נבחרו כולן מאוסף האמנות של המוזיאון, והן משקפות את השכבות ההיסטוריות הייחודיות במעגל החיים של גוף האוסף: מאז ראשית דרכו כאוסף יצירות הנצחה וזיכרון לנופלים ועד לכניסתן של עבודות אמנות עכשוויות מן העשור האחרון.
במקביל, תפתח במוזיאון ״פרסונה פיקטה״, תערוכת יחיד לאמנית קרן גלר (אוצרת: שלומית ברויר). עטלף זעיר ממדים מזן ״אשף מקסיקני״ הוא גיבור התערוכה. גופו המשומר מונצח ומוצג דרך קבע במוזיאון האדם והסביבה בפתח תקוה לצד קורות חייו המרתקים, שראשיתם ב״מבצע אקס ריי״ (שתכנן להטיל עטלפים נושאי פצצות נפאלם על הקיסרות היפנית, בימי מלחמת העולם השניה), ואחריתם בהיחלצות נועזת ממתקן ניסויים והשתקעות בפתח תקוה. מציאות ובדיה, אמת היסטורית וביוגרפיה מומצאת, הם חומרי הגלם שמשמשים בערבוביה את גלר לבנייתה של מיזנסצנה פיסולית, שגיבוריה העטלפים משייטים בה בקומפוזיציה חדשה של מרחב וזמן.
קרן גלר. מתוך התערוכה במוזיאון פתח תקוה
אורה כהן. מתוך התערוכה ז/נ בגלריה זוזו
רונית גורביץ. מתוך התערוכה ז/נ בגלריה זוזו
תערוכה קבוצתית על מיניות בגלריה זוזו
התערוכה ז/נ שאצר יוסי וסיד בגלריה זוזו להנעה תרבותית, עמק חפר ותפתח מחר (שישי, 24.1), מבקשת לזהות את רגע החולשה הנוכחי, שבו העיסוק במין ומיניות עוברים תהליך של השטחה והשתקה. ניכר כי למרות הזמינות והשקיפות כביכול של מידע ודימויים מיניים, קיים בלבול באשר למהותה של המיניות בחברה. העיסוק במין ומיניות בתקשורת ובמרחב הציבורי נוטים בעיקר להדגיש את הפן הפרוורטי, ה״צהוב״, ולהתמקד בפשעי מין, בסטיות ובבעיות, ולהתעלם כמעט מכל מה שקשור להנאה, ללגיטימיות של מיניות ולגילויים הבריאים והשמחים שלה.
בנוסף ליצירות העוסקות במיניות שנבחרו מתוך גוף העבודות הקיים שלהם, התבקשו האמניות והאמנים המשתתפים בתערוכה ליצור עבודת אמנות שבה יתייחסו לאחת מתוך 15 שאלות שנלקחו כלשונן מתוך השאלונים המקוריים של קינסי והייט. המטרה היא לייצר תגובה שתשקף את נוכחותו ההיסטורית של שאלון שחיוני גם לימינו אנו, ולהבטיח שהשיח על מיניות ממשיך להתקיים כל העת. מציגים: אביבית בלס ברנס, אורה כהן, אורה ראובן, איתי זלאיט, אתי דה לנגה, דפנה דור, טל הפנר, טלי אוקסנברג, לב ארי פלג, לימור היידי אמסלם, לירז סיאני לופז, סמדר לומניץ׳, רונית גורביץ׳, רפי מינץ, שילה אורינג׳ר.
התערוכה מתאימה למבקרים מגיל 18 ומעלה.
ז׳אן קלוד ז׳יטרואה, מתוך אוסף ארכיון רוז לופנה וטקסטיל. צילומים: לי ברבו
מתוך אוסף ארכיון רוז לופנה וטקסטיל. צילומים: לי ברבו
סלבטורה פרגאמו. צילום: אחיקם בן יוסף
בגד | גוף – על חיות בעולם האופנה
תערוכה חדשה מתוך אוסף ארכיון רוז לאופנה וטקסטיל נפתחה השבוע בגלריה לורבר בשנקר (אוצרת: איילת שץ. נעילה: 15.2). התערוכה, בגד | גוף, בוחנת סוגיות של שימוש בחומרים מן החי בתעשיית האופנה, תוך ייצוג מגוון בעלי־החיים בהם השתמשו והיחס לנושא בתקופות שונות. בשל התכונות הייחודיות שלהם, עורות ופרוות היו המרכיבים הראשונים לבגדים שבני־אדם הכינו ולבשו. לאורך ההיסטוריה השימוש בבעלי חיים לטובת כסות ועיטור הפך מצורך הישרדותי לאקט אופנתי וסמל סטטוס. יונקים, זוחלים, דגים ועופות הפכו לחומרי גלם של תעשיית האופנה, שאף הביאה להכחדתם של מינים שונים וסיכנה את קיומם של אחרים.
השימוש בבעלי חיים רבים דעך לאורך השנים כתוצאה מחקיקה, חינוך ושינוי בדעת הקהל. כיום חומרי גלם כמו עורות ופרווה עדיין שכיחים, אך מתרבים התחליפים שמנסים לתפוס את מקומם. בשנים האחרונות עולה המודעות לנזקים שתעשיית האופנה גורמת לסביבה, ואיתה ההבנה שמשהו חייב להשתנות. בין המוצגים: דגמים של בתי־אופנה עילית כדוגמה ורסאצ׳ה, רוברטו קוואלי, פרגאמו, ונילי טוויג; בתי־אופנה ישראלים ובהם לולה בר, גוטקס ומשכית. לצד אלו, יוצגו פריטים נדירים עבודת יד מהמאה ה־19: מעיל קטיפה ונוצות, ותיקי שריון צב.
בתחילת יוני פנה אליי אודי אורמן, מנכ״ל אגודת ידידי בצלאל, והציע לי לאצור תערוכה של בוגרים וסטודנטים מכלל המחלקות. כמובן שהסכמתי. הרגשתי שנפלה בחלקי זכות לפרויקט מעניין, ומאותו הרגע התחיל תהליך אינטנסיבי שנמשך עד רגע זה.
בראש ובראשונה, חשבתי על תמה לתערוכה. החלטתי להקרין מבפנים החוצה: העיסוק בחומר הוא חלק מרכזי בעבודותיי ואני מוצא בו עניין רב. אני מייחס חשיבות עליונה לחומר הגלם, לומד את התכונות שלו ומשם יוצא לפרויקט. זה יכול להיות כל דבר, אך בדרך כלל אלו חומרים הנמצאים בסביבתי הקרובה. ההצעה לאצור תערוכה היתה המקום המושלם להרחיב את הפרספקטיבה בנושא ולהראות דרך הפרויקטים המוצגים זוויות שונות לשימוש בחומר. מכאן נולדה התערוכה MaterialNess, שתפתח בגלריה פאראסול בניו־יורק ביום שלישי.
״המיטיב ללכת אינו משאיר עקבות…״ כתב לאו דזה בספר הטאו, והוסיף ״עיקר העיקרים של הסוד הוא אהבת החומר אשר בידך״. פרק זה – אהבת החומר – הוא הבסיס הרעיוני לתערוכה, שבאה לבחון, לחקור ולתהות על מהות וזהות החומרים סביבנו כבסיס ליצירה. התערוכה תעסוק בהשפעות ובהשלכות, לחיוב ולשלילה, של החומר והתהליך על הסביבה, הן במישור הצרכני־חברתי והן במישור הפיזי־סביבתי, וכן במשולש היחסים הסבוך בין חומר, תהליך וסביבה.
אריאל לאביאן. צילום: מ״ל
נטע לי פלדסמן, פריים מתוך וידאו
התערוכה מבקשת להאיר זרקור על עבודות שבבסיסן מצוי המתח בין אדמה, צמיחה ומקור החומר, לבין תהליך, תוצר ותופעות הלוואי. בעידן שבו נראה שרוב הדברים נגישים, מהירים וברי החלפה, בתערוכה מוצגים פרויקטים השמים את הדעת על התהליך עצמו, משך הזמן שבו הוא מתרחש, חומרי הגלם שבהם השתמשו, ולחילופין התוצאות הסביבתיות של המהלכים המתרחשים כחלק מתהליך היצור או לאחריו.
פרויקטים שעוצבו על־ידי מרצים, בוגרים וסטודנטים בבצלאל משלל מחלקות בצלאל יוצגו בתערוכה, ויציגו את הנושא בפריזמה רחבה ומזוויות מגוונות. בעוד שחלק מהפרויקטים חוקרים ובוחנים דרכים חדשות לשימוש, עיבוד או גידול חומר, אחרים באים להעביר ביקורת – דרך חומר – על האופן שבו אנו כחברה מתייחסים למשאבים סביבנו.
בעוד שחלק מהפרויקטים חוקרים ובוחנים דרכים חדשות לשימוש, עיבוד או גידול חומר, אחרים באים להעביר ביקורת – דרך חומר – על האופן שבו אנו כחברה מתייחסים למשאבים סביבנו
לדוגמה, Twenty Five Nature Films, עבודת הווידאו של נטע לי פלדסמן, אמנית רב־תחומית המייצרת סביבות תלויות־מקום שכוללות וידאו, סאונד, פיסול, ציור ורדי־מייד. הווידאו שיוצג הוא קולאז׳ מחומרי ארכיון מתוך 25 סרטי טבע בחיתוכים גסים, שכבות ושקיפויות, עד שהופכים לוידאו מופשט. באמצעות מבטו של האדם על הטבע, פלדסמן מבקשת לשאול אודות משמעות שליטת האדם על הטבע והמרחק הגובר ביניהם.
Obessidian, פרויקט הגמר של ניצוץ סרנגה, מעצבת תעשייתית המתמחה במחקרים חומריים וצורניים, תציג מחקר חומרי, טכנולוגי וצורני של אבנים געשיות. המחקר הבוחן מחדש לבה כחומר גלם ומתערב במקום שאמור להיות טבעי – בגלגול שבין לבה, אבן וזכוכית געשית. באמצעות יצירת תנאים מלאכותיים להתגבשות ולהתקררות, וטכנולוגיות עיבוד שונות ומודרניות, מונצחים מצבי צבירה שונים באבן; מופעים חזותיים ואסתטיקה חדשה־ישנה, תוך חיבור צורני ורעיוני לארכיאולוגיה ולמטען ההיסטורי שהוא חלק בלתי נפרד מהאבנים.
ניצוץ סרנגה. צילום: מ״ל
עדי פרבר. צילום: ואדים ק.רייז
ענהאל אטב אזולאי. צילום: גבריאל אטב
עבודה נוספת שתוצג והוכנה במיוחד לתערוכה היא עבודתה של עדי פרבר, בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה, שבוחנות את קו התפר העדין בין העניד ללביש. פרבר תציג את ״מאובנים חדשים״, סדרת תכשיטים החוקרת את המתח הקיים בין צמיחה להתפרקות. מחרוזות פנינים מפורקות הושרו בתמיסה של פטרית הקמבוצ׳ה והתחברו לכדי אוביקטים חדשים. הפטריה היא גוף חי, גדלה כקרום על פני השטח, מתפרשת, עוטפת, ולעתים גם מקלפת את שכבות הפנינה. חוסר היציבות של החומר שגדל וההשתנות שלו בתגובה לסביבה, מבטא את הזמניות של האוביקטים שפרבר יצרה ואת היותם ברי חלוף.
השלב השלישי ואולי המאתגר ביותר, היה עיצוב התערוכה, שנעשה בשלט רחוק: הגלריה נמצאת בניו־יורק ואני במבשרת ציון. עם זאת, תהליך עיצוב התערוכה היה מדהים. זאת התערוכה הראשונה שאני אוצר ולא ידעתי למה לצפות, ואני רוצה להודות לאודי ולכל הצוות שעובד איתו, שממלאים כל בקשה (גם המופרכות ביותר) במקצועיות ובחיוך.
–
התערוכה Materialness תפתח ביום שלישי 28.1 בשעה 18:00 בפארסול פרוג׳קט גלרי, ניו־יורק. משתתפים: ענהאל אטב, אריאל לאביאן, ניצוץ סרנגה, מעיין פימה, נטע לי פלדסמן, עדי פרבר.
מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו
לקח לי הרבה זמן להגיע לשם הזה – חיפשתי משהו שקודם כל לא יהיה פרובוקטיבי מידי, שאני לא אתבייש להגיד שזה השם של הספר שלי (או שמישהי אחרת לא תתבייש להגיד שזה הספר שהיא קוראת). וחוץ מזה, רציתי להכניס גם טיפה מהעמדה שלי, קצת ציניות, קצת הומור עצמי, קצת הפוך־על־הפוך.
מין כמיהה למשהו טוב יותר אולי? אני גם אוהבת את הפלרטטנות הקטנה שבו, מין תשובה לשאלה המעושה ״אז מה את מחפשת?״
יובל:
כן, הא? ציניות ופלרטטנות בצד, זה לא היה פשוט לקרוא את הטקסטים בספר, ואני בכלל מה שנקרא משחק בקבוצה השנייה… (ולא שאצלנו חסר). מאיפה הגיע הרעיון להקדיש את פרויקט הגמר שלך למיניות ובושה נשית (ושהכל יהיה מאוייר)
שקד:
מצד אחד זה היה המשך ישיר לעבודות שעשיתי כל התואר, שעסקו בנשיות ובגוף, ומצד שני העיסוק דווקא במיניות היה לי קשה – התביישתי מאוד לצאת עם זה החוצה. בפגישות ההנחיה הראשונות, המנחה שלי, איל זקין, זיהה שיש פה משהו שמצד אחד מאוד מעניין אותי, ומצד שאני מפחדת לדבר עליו: הוא זיהה את הפוטנציאל ונתן לי את האומץ לגעת בנושא ולעשות משהו שאהיה גאה בו.
אני חושבת שהלימודים זה מקום מצויין לחקור, לחפש את עצמך דרך היצירה, ואני שמחה שהצלחתי לעשות את זה בפרויקט הגמר. האיור זה כלי שטבעי לי. אני גם חושבת שבמקרה הספיציפי הזה, הוא איפשר להביא את הדברים בצורה יותר אישית ופחות פרובוקטיבית: בעזרת טכניקה והסגנון ניסיתי ליצור תחושה יותר אישית, יומנאית
שקד בשן
יובל:
אז יש רעיון ויש נושא: איך מתחילים? ספרי על תהליך העבודה
שקד:
יושבים ועושים רשימה של שאלות שרציתי לשאול ולא העזתי, ואז מתייעצים עם חברות שמוסיפות שאלות נוספות. ואז מפרסמים קול קורא שמזמין בחורות להתראיין. ואז מראיינים – כל ראיון הוא קצת מלחיץ, כי את לא יודעת מול מי תשבי ואיך השיחה תתפתח. כל בחורה מביאה איתה עולם שלם. ואז כשמסיימים לראיין, יש הלם של מה עושים עכשיו? איך יוצרים?
זה התחיל מלעבוד על הסיפורים שעניינו אותי, כל פעם על סיפור אחר – ולנסות לראות איך אני יוצרת רצף, איך אני מוצאת חוטים מקשרים. אבל יש גם דברים שהם לא בדיוק סיפור, שלא יכולים להפוך לקומיקס, משהו שהוא יותר שאלה או תובנה – ואז מגיע הפתרון של המילונים ושל הגוגל.
וכל הזמן מנסים למצוא את הרצף הנכון של הדברים ואיך הם מתחברים יחד? והאם הרצף הדפדפוי נכון? הקריאה מעניינת? והאם יש מספיק סיפורים? ומה חסר וצריך עוד לשאול לגביו?
יובל:
והסגנון האיורי? הוא משהו שליווה אותך לאורך הלימודים? פותח לספר? תגידי עליו משהו?
שקד:
איירתי בפעם הראשונה בטושים בקורס פנזינים בשנה ג׳, בפרויקט משותף שעשיתי עם ניב אבודרם – לקחנו פרינטסקרינים מפייסבוק ואיירנו אותם בטושים. התאהבתי בטכניקה ובאופי שהיא מביאה, ושכללתי אותה למקום קצת אחר בפרויקט הגמר, טיפה יותר נאיבי, טיפה פחות ריאליסטי. גם חיפושי הגוגל הם תולדה של הקורס הזה – משהו שמוכר לנו מהדיגיטל והופך פתאום לפרינט מאויר
יובל:
כן. אלה חלקים שאהבתי במיוחד שאיפשרו לי קצת לנשום לרווחה בין הסיפורים (למרות שגם הם לא היו מעודדים במיוחד). ואני רוצה לשאול: מה גילית או הבנת תוך כדי העבודה, בסוף שהיה לך ספר ביד? או אולי השאלה היא מה החוויה שאת מייעדת לקורא?
שקד:
הבנתי שאני לא לבד במערכה, שאני בסדר בסך הכל. זו לא מסקנה חותכת, אני יודעת, ואין לי הצהרות גדולות לצאת בהן. אבל בעייני זה מספיק חשוב לגרום לאנשים להרגיש שהם בסדר
יובל:
מה היו התגובות שקיבלת מהסביבה? בהגשות?
שקד:
המשפחה הייתה בהתחלה קצת בהלם מהעיסוק, אבל בסוף גם אמא וגם אבא עזרו בהגהות
ביום של ההגשה הייתי מאוד מתוחה ומפוחדת, אבל אנשים כל הזמן ישבו בכתה וקראו בספר, צילמו קטעים, ניגשו אליי והביעו התעניינות, סיפרו מה הכי נגע בהם. התגובות של האנשים גרמו לי לצאת לאור ולפתוח בהדסטארט
יובל:
תגידי, בת כמה את בכלל?
שקד:
חחחחח
כמעט 25
יובל:
בדיוק האמצע של גיל המרואיינות שלך. נכון? הן היו בנות 20-30
היה הבדל בין התשובות של בנות ה־20 לבנות ה־30? ושוב, במילים אחרות: את אופטימית בכל מה שקשור לנושא הספר שלך?
שקד:
אני חושבת שזה עניין של תהליכים שכל אחת עוברת עם עצמה, חווה ולומדת מה נכון לה. כל אחת גם מגלה את המיניות שלה בשלב קצת אחר, וזה לא תמיד עניין של גיל – מישהי בת 22 יכולה להיות יותר שלמה עם עצמה ממישהי בת 30.
אבל כן, אני אופטימית. אני עוד צעירה ותמימה ומאמינה באהבה
יובל:
מאחל לך שזה לא יעבור לך. מה עוד? משהו חשוב שעוד לא אמרת, לפני שמסיימים?
שקד:
כן, שהספר בהדסטארט, אז קודם כל להגיד תודה לכל מי שכבר תמך והצטרף אליי כשותף לתהליך הזה, ואחר כך – שאני מזמינה את מי שעדיין לא תמך להצטרף ולקחת חלק
EXTREme – התואר השני של בצלאל משתלט על מוזיאון העיצוב
תלמידי התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל ישתלטו בסוף השבוע (14-15.2) על מוזיאון העיצוב חולון, באירוע שיכלול סיורים אלטרנטיביים, הייד־פארק, הדפסת פנזין, הרצאות בנושא חיים בתנאי קיצון, תא וידויים שקוף בפני אלכסה ומרחב דינמי של פרפורמנס ויצירה.
Extreme, תערוכת העשור למוזיאון, עוסקת בתגובות להקצנה בתופעות חברתיות, סביבתיות וגלובליות ומבקשת להציג את הפוטנציאל לביקורת על התהליכים הגלובליים דרך עיצוב. מהלך ההתערבות EXTREme יציע למבקרים לבחון את מקומם ביחס למציאות המשתקפת בתערוכה; להציב את ה״אני״ מול תופעת הקיצון ולאפשר מבט נוסף, אישי, קרוב ומעורב יותר על מה שבדרך כלל נתפס מרוחק ומאיים. סדרת המהלכים שייצרו הסטודנטים, בליווי מיה דבש ורונה זינגר, ידגימו את כוחו של העיצוב לקרב לציבור סוגיות בוערות ולהניע לפעולה.
מוזיאון העיצוב חולון, אקסטרים. צילום: אלעד שריג
אדיר עקובי, מתוך התערוכה Color Touch. צילום: מ״ל
דובי רונן. צילום: מ״ל
נועה רזר. צילום: איה וינד
Color Touch – תערוכת פופ־אפ לאמנות ועיצוב ישראלי
אבני טל ו־Two Curators נותנים במה לקהילת המעצבים המקומית בתערוכת מכירת אמנות ועיצוב ישראלי. תערוכת הפופ־אפ Color Touch תתקיים בסוף השבוע (14-15.2) באבני טל, בית לחומרים וגלריה לאדריכלים ולמעצבי פנים בתל־אביב. במטרה להאיר אמנים ומעצבים הפועלים בזירה המקומית לקהל הרחב ובפרט לאדריכלים ומעצבי פנים, זו תהיה הראשונה מתוך סדרה של תערוכות עיצוב שיתקיימו השנה.
בתערוכה יוצגו פרטי ריהוט, תאורה, כלי קרמיקה, טקסטיל לבית, אמנות, עבודות עץ וכלי זכוכית. אוצרות ויוזמות הסדרה: Two Curators, תמר למדן וכרמית אדרי. משתתפים: שרון וזנה, מאיה בן יהונתן, מעין בן יונה, נעמה בן משה, אדיר יעקובי, טומי לוי, איל פומרנץ, שי פרי, מיכל צדרבאום ונועם דובר, דובי רונן, נעה רזר.
טל גולני בגלריה זימאק
תערוכת יחיד לאמנית טל גולני תפתח הערב (13.2) בגלריה זימאק. Window Box, התערוכה הראשונה של גולני בזימאק, מסמנת נקודת שיא בעבודתה החוקרת את גבולות החלל האדריכלי. בגופי העבודות הקודמים שהציגה הופיעו זירות התרחשות ומרחבים מקבילים שבחרה להקים מחדש בתוך מרחב הקוביה הלבנה כאולמות תיאטרון, מגרשי ספורט שונים וגני שעשועים. גולני מתיקה חלל תצוגה אחד אל תוך אחר, ומתערבת לתוך חלל אדריכלי שלא נלקח בחשבון בזמן היצירה. החלוקה שמכתיב החלל משנה את מקצב הצפיה, מזמנת התבוננות בכל רגע בציור כיחיד. מהלך זה של דה־קונסטרוקציה, המתקיים גם באדריכלות עכשווית, מציע גישה מחודשת להסתכלות בציור ובמרחב.
בדומה לקו רציף שנחשף בתקריב כאוסף של נקודות צמודות, חושפת התצוגה בגלריה את המיצב המצויר כרצף של ציורים מחוברים. פירוקו של רצף זה מאפשר לבחון ולהגדיר מחדש את גבולות המרחב, ואת ההפרדה שלכאורה מתקיימת בין החוץ והפנים, והציורים הופכים לחלונות הנפתחים אל המציאות המצוירת.
לצד התערוכה של גולני תפתח הערב בגלריה גם Prima Facie, תערוכת יחיד לאמן קובי אסף, בעבודות ציור שמתוות את הנראה והבלתי־נראה, ומעודדות את הצופה לפקפק במוצג לפניו. נעילה: 20.3.
טל גולני. צילומים: דוריאן קרידו
אם גדולה בבית אורי ורמי נחושתן
״אם גדולה״, מקבץ תערוכות חדש שנפתח השבוע במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, מאגד ארבעה פרויקטים אישיים וסדרת ציורים המפגישים, כל אחד בדרכו, בין מושג האימהוּת לבין היסטוריה חומרית. המיצב אִשְתָר של אסתר שניידר משלב גופים אדריכליים ממשיים, ארכיטקטורות של מרחבים ציוריים, ייצוגים גאומטריים, צמחיים ואנושיים, ומעלה את דמות האישה היוצרת, הבוראת יש מאין. דוריס ארקין מציגה את ההצבה Matter, הממזגת בין חומר כמוליך יצירתי לבין אימהות כאופציה אתית וקיומית. תערוכתה של נטעלי שלוסר, יִרְמְסוּך, משלבת אבנים, תצלומים, קולאז׳ים דיגיטליים, רישומים ופסלים, החושפים תרבות חומרית המחברת בין שני קצוות ההיסטוריה – בין הפרהיסטורי לעידן החדש.
נועה תבורי, בעבודה סלע קיומה, מסכמת מסע שהחלה לפני כשנתיים בעקבות פסל האם ובנה של חנה אורלוף; כסוכנת־נוסעת בשליחות עצמה, תבורי עוטה על עצמה את דמות הפסל ויוצרת אינטראקציות גופניות עם אנדרטאות ופסלים נוספים. לצד ארבעת הפרויקטים מוצגת הסדרה ״אהל הגר״ של גרשון קניספל, ובה ציורי הכנה לפסל חוצות שיצר בנצרת. הופעת הגר המקראית ביצירות נוספות של קניספל מבהירה את זיקתה כביטוי פייטה מובהק של אם מקוננת, כהזדהות עם גירוש העם הפלסטיני. אוצרת התערוכות: סמדר קרן. נעילה: 2.5.
גם, לא רע בכלל. עוקב מרחוק אחרי הפרויקט שלך, ללבוש צילום, ונראה שהוא מצליח לעורר עניין אצל קהלים שונים: ון ליר, בצלאל, מוזיאון העיצוב וביום חמישי גם בתערוכה ״מסיבת תחפושות״ במרכז אדמונד דה רוטשילד
גיא:
תודה. אני חושב שהפרויקט מצליח לעורר עניין בקהלים רבים בזכות החדשנות שבו, אבל בעיקר כי הוא משלב הרצאה פרפורמטיבית המאפשרת לקהל לקחת חלק פעיל ובעצם ללבוש צילום
יובל:
מסכים, אני חושב שזה בעיקר כי הוא מסקרן, מה זה הדבר הזה… מן תערובת של קריפיות, טכנולוגיה שהופכת להיות ממשית, פיזית, על הגוף שלנו; שילוב שקשה להישאר אליו אדיש. תסביר רגע מה בדיוק קורה שם
גיא:
מדובר בפרוייקט המתבסס על טכנולוגיה חדשה שפיתחתי להדפסת צילומי, שבעזרתה אפשר להעביר פני שטח של צילום על גבי אובייקטים תלת־ממדיים או גוף. הטכנולגיה משלבת בין טכניקה יפנית עתיקה בשם סומינגשי (דיו־צף) עם טכניקת הידרו־פרינט. מה שקורה בפועל זה פילם מיוחד הנמס במים שמאפשר להפוך פרינט לשכבה של דיו צף באמבט מים. אפשרויות השימוש הן אינסופיות, מגישה חדשה לצילום ועד רפואה אסתטית
יובל:
זה השלב שבו אני שואל מה זאת אומרת טכנולוגיה חדשה שפיתחת? איך זה קרה?
גיא:
התחנכתי כצלם בבצלאל עם גישת צילום מסורתית, ובמשך השנים בתערוכות שיצרתי ניסיתי להעניק לצילום תוכנות פיסוליות ועומק תלת־ממדי. בשנתיים האחרונות הבנתי שהכלים שרכשתי הם לא מספקים ולכן החלטתי ללמוד תואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל
יובל:
כן, שם גם נפגשנו בקורס שהעברתי
גיא:
בהחלט! במסגרת שיתוף פעולה עם פרופ׳ שלמה מגדסי והמחלקה לכימיה בגבעת רם, נחשפתי למצע נמס במים שעליו הם מדפיסים מוליכים לתעשיות מיחשוב. ברגע מכונן הבנתי שאפשר להדפיס צילום על גבי אותם משטחים, ועל ידי שילוב בין טכניקות הדפסה מעולם הצילום ומסע של ניסויים רבים נוצרה הטכניקה המולטידיסציפלינרית הזאת, Photographic Hydro Print
צילומים: דור קדמי
יובל:
אז יש צילום ויש עיצוב ויש טכנולוגיה, אבל מה עכשיו? אני מניח שאני לא הראשון שאשאל אותך מה עושים עם זה
גיא:
כן , הפיתוח של הטכניקה זה רק השלב הראשון, שאיפשר לי להחזיר את הצילום לעולם התלת־ממדי. עכשיו, מה עושים עם זה? בחצי שנה האחרונה התחלתי פרויקט חדש – Image: Prêt-à-Porter – שבו יצרתי סדרה של מסכות פנים המבוססות על צילום ומאפשרות הגנה על הפרטיות שלנו, בעידן שבו מערכות לזיהוי פנים בבעולת תאגידים וממשלות מנטרות אותנו כל הזמן.
מצד אחד הפרויקט מתמודד עם אחד האתגרים הגדולים של העידן הדיגיטלי, ומצד שני אני מבקש להרחיב את החשיבה שלנו כלפי צילום: מה אם כמו בסנאפצ׳ט היינו יכולים לשנות פילטרים לא במסך אלא בחיים האמיתיים?
אז מצד אחד הפרויקט שלי מתמודד עם אחד האתגרים הגדולים של העידן הדיגיטלי, ומצד שני אני מבקש במהלך להרחיב את החשיבה שלנו כלפי צילום: מה אם כמו בסנאפצ׳ט היינו יכולים לשנות פילטרים לא במסך אלא בחיים האמיתיים?
יובל:
איפה עובר הגבול מבחינתך בין מראה ששואף להיות ״טבעי״, לבין מראה שברור שנעשתה עליו מניפולציה? גם אפרופו שאלות של פרטיות וגם אפרופו פילטרים
מעניין שאתה שואל את זה. בהיסטוריה של הצילום והאמנות הנושא של שינוי מראה וזהות תמיד היה מרכזי. מה שמדהים זה שהיום כל אחד, ולא רק אמנים, יכול לערוך את המראה ואת הזהות שלו דרך פילטרים נגישים. לדעתי זאת התפתחות מקובלת כי זה נותן אפשרות לכולנו לאתגר מונחים ישנים בתפישות של זהות וניראות
יובל:
אבל מה אתה רוצה? האם שאני אשים על עצמי פרצוף חדש אתה רוצה שזה יהיה ברור שזה לא הפרצוף שלי, או שאתה רוצה שלא נזהה (קצת כמו המסיכות בסרטי משימה בלתי אפשרית)
גיא:
אני אענה בכמה שאלות: האם היית רוצה להגן על הפרטיות שלך ושלא נדע לזהות שזה אתה? או שאתה מעוניין לשחק עם הזהות שלך? או שהיית מעוניין לשנות משהו במראה באופן בעי? עבורי זה כמו איפור או רפואה אסתטית, שנוגעים בדיסציפילנה נוספת -אופנה – ופה יש עניין של מטרה וטעם אישי
יובל:
וזה גם מה שקורה במיצגים שלך, כמו שיתקיים בפתיחה של התערוכה מסיבת תחפושות, במרכז אדמונד דה רוטשילד? אנשים יוכלו לבחור מה להדפיס ואיפה ללבוש את זה?
גיא:
כן, נכון. במהלך הפרפורמנס אני מעביר צילומים בעזרת אמבט מים על גבי העור. אני מציע לקהל להעביר את העין שלי על גבי הידיים שלהם אבל למעשה יש אפשרות לעשות זאת עם כל דימוי צילומי על כל איבר בגוף
יובל:
ומבחינה טכנית, איך זה נדבק? איך זה מרגיש? כמה זמן זה יכול להישאר? ואיך מורידים את זה?
גיא:
זה נדבק על ידי דבק שנמצא בפילם הנמס במים. התחושה היא אלסטית קרירה ונעימה. ההדפסה יכולה להישאר על הגוף כמה ימים, אם רוצים להוריד כדאי לשפשף עם סקוץ׳
יובל:
אז מה עכשיו? איך אתה מתכוון להמשיך עם הפרויקט?
גיא:
במהלך השנה הקרובה אני מתכוון להרחיב את הפרפורמנס לעבודה עם פרפורמרים נוספים, סאונד ואפקטים, מעין מופע קוסמות עכשווי
יובל:
וואלה. מתאים לך להיות קוסם… ומה עוד בתכניות? מה עוד על הפרק?
גיא:
תודה. בינתיים אני ממשיך עם פרויקט Naked Profile שבו אני מזמין זוגות אליי לסטודיו להצטלם בעירום, ולייצר עבודת אמנות עם הגוף שלהם שאותה הם לוקחים איתם הביתה. ובמקביל גם קולקציית קימונואים חדשה המתבססת על צילומים בעירום: זאת עבודת אמנות שאפשר לתלות על הקיר אך היא גם לחלוטין לבישה (שמוצגת גם בתערכה ״הסרה של תגובות הסתרה״ בגלריה בנימין)
יובל:
הפרופיל העירום קצת מזכיר לי את מה שהצגת ברוזנפלד. נכון? ומה מושך אותך בעירום (ולא שצריך סיבה מיוחדת…)
גיא:
נכון, תמיד התעסקתי בגוף כנושא מרכזי בעבודות שלי. הביקוש לייצר עבודות אמנות פרטיות הגיע מאנשים שפנו אליי בכדי שאצלם אותם. לגבי המשיכה לעירום, אני יכול רק להאשים את ההורים שלי שתלו בבית פוסטרים של תערוכות ממוזיאון תל אביב בשנות ה־80, ביניהם צילומי עירום יפניים ועבודות של ארכיפנקו. הסתכלתי על העבודות האלה כדוגמה לאמנות טובה, ומאז שאני זוכר את עצמי יוצר, גם בילדות, תמיד הגוף עמד במרכז היצירה
יובל:
נדמה לי שאני אפילו זוכר על איזה פוסטרים אתה מדבר… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
גיא:
פוסטרים מדהימים, יש לי אותם עד היום. אני מזמין את הקוראים וגם אותך (מלונדון) להגיע לאירוע הפתיחה של התערוכה במרכז אדמונד דה רוטשילד ב־5.3 בשעה 20:00 שבו גם הם יוכלו ללבוש צילום
מסיבת תחפושות מרכז אדמונד דה רוטשילד, שד׳ רוטשילד 104, תל אביב
אוצרות: אושרי כהן נדר ואור־יה רוזמן איזנשטדט, סטודיו 89
משתתפים: אופיר זמודזיאק | גיא און | דוד וקסלר | דנה פלד | ולנטין סבירידה | הדר יחזקאל | טל קובליו | יובל אברמי | נועה דנציגר | רביד הקן | שיר נאה | שימרית בן יעקב | רות פילוסוף | תום לרנטל
פתיחה: חמישי, 5.3, 20:00 + הופעת הפרפורמנס ״ללבוש צילום״ של גיא און
הי דניאלה, הי ליאנה. מה קורה? ומזל טוב על הזכייה בפסטיבל כנרת
דניאלה:
הי יובל, תודה רבה
ליאנה:
תודה רבה רבה! איזה כיף
יובל:
זה היה פרויקט הגמר שלכן במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל?
ליאנה:
כן, זה סרט הגמר שלנו, הוא לקח לנו שנתיים בהתמחות באנימציה קלאסית
יובל:
שנתיים! אז בוא נלך אחורה: איך נוצר החיבור ביניכן, ומאיה הגיע הרעיון לעשות סרט ביחד?
דניאלה:
ליאנה ואני חברות מתחילת הלימודים ומעבר לזה שהיינו ביחד באותה הכיתה וההתמחות, בשנה ב׳ עשינו פרויקט משותף וראינו שאנחנו עובדות ביחד לא רע וגם ״מתחלקות״ בעבודה בצורה יחסית טבעית ברמה ההפקתית: לליאנה יש אהבה גדולה ללוקשיינים ולרקעים, ולי יש נטייה מסויימת לפיתוח דמויות.
דניאלה בוקור וליאנה ברקוביץ׳, פאטה מורגנה
בין שנה ג׳ ל־ד׳ הייתי בחופשה בסרי לנקה עם בן זוג שלי. איכשהו יצא שטיילנו כל העת עם בנות בערך בגילי שטיילו סולו במזרח. יצא לנו לקשקש איתן על ההבדלים בין בחורה שבוחרת לטייל בגפה לבין בחור שעושה את אותה ההחלטה. שיתפתי את ליאנה בשיחות שהיו לי איתן ובמחשבה שזה יכול להיות כיוון מעניין לפרוייקט הגמר (באותה העת, עוד לא הרחבנו את הנושא לנשים נוודות, אלא לרחרוח סביב טיולי סולו נקודתיים של נשים והקשיים שצצים מדי פעם בטיולים הללו).
ליאנה בעצמה הייתה באותו הזמן בנסיעה בארצות הברית והתמודדה עם מחשבות ותהיות סביב נושאים מאוד דומים. התחלנו להלהיב אחת את השנייה באפשרויות, מחשבות וכיוונים לפיתוח הגרעין הקטן הזה עד שבנינו את הבסיס שהצמיח את ״פאטה מורגנה״
יובל:
נייס. אז איפה ואיך וממה מתחילים?
ליאנה:
מתחילות מלדבר עם המון נשים שנודדות באיזשהו אופן. התחקיר של הסרט היתה תקופה מדהימה: מצאנו את עצמנו נוסעות להמון מקומות בארץ כמעט כל סוף שבוע. התחלנו להכיר קהילות מאוד מאוד מגניבות בארץ. קהילות של מטיילים לבד, קהילה של ״נשים על גלגלים״ (שחיות בקרוואנים או משאיות), היו לנו גם המון שיחות סקייפ. את כריסטינה הכרנו דרך קאוצ׳סרפינג ואת רחל ואנה הכרנו דרך אותו חבר שפגש אותן בהזדמנויות אחרות. אני חושבת שיחסית מתחילת הדרך הבנו שאנחנו מחפשות דמויות צעירות ומבוגרות
יובל:
ובאיזה שלב מתחילים להתגבש תסריט ושפה אמנותית? מה קדם למה? או שזה היה במקביל?
דניאלה:
זה הולך יד ביד. ברמת העיקרון, גם מבחינת תהליך ההנחיה של בצלאל, עבדנו עם מרצים ומרצות מרקעים שונים – כאלה עם נטייה לתסריט וסטורי־טלינג, וכאלה עם נטייה לארט ואנימציה. ברמת העבודה בינינו, ממש מהשלבים הראשוניים, ישבנו וערכנו הקלטות שעשינו עם הנשים שהסכימו לדבר איתנו (היה לנו מאוד ברור שאנחנו רוצות לספר את הסיפור בקולן של הבנות ולא להשתמש, נניח, בשחקניות), ובמקביל ניסינו לחשוב איך לבנות עולם ייחודי שיהיה על התפר שבין דוקו לאנימציה. זה עזר לנו מאוד לגבש את ההבנה שאנחנו רוצות לבנות מתח בין ״בית״ לבין ״נדודים״ שיתבטא גם ברמה התסריטאית וגם ברמה הוויזואלית
דניאלה בוקור. צילום: רוני אביב
דניאלה בוקור: ניסינו לחשוב איך לבנות עולם ייחודי שיהיה על התפר שבין דוקו לאנימציה. זה עזר לנו מאוד לגבש את ההבנה שאנחנו רוצות לבנות מתח בין ״בית״ לבין ״נדודים״, שיתבטא גם ברמה התסריטאית וגם ברמה הוויזואלית
ליאנה ברקוביץ׳. צילום: דניאלה בוקור
ליאנה ברקוביץ׳: מאוד רצינו לשלב גם אנימציה וגם וידיאו. החופש שיש בשפה אנימטיבית דיבר את הסצינות של הנדודים כבר מההתחלה, והפוטג׳ – הווידיאו – דיבר את הסצנות של הבית
יובל:
אתן יכולות לתת דוגמאות איך המתח בין בית לנדודים נבנה בשתי הרמות האלו?
ליאנה:
מה שעלה באופן בולט בשיחות עם הנשים השונות, זה הדיאלוג שלהן מול בית לעומת הנדודים וזו גם הרבה מהסיבה שבגללה פנינו לנושא הזה והיינו סקרניות לגביו. רצינו לבנות שפה ויזואלית שתדבר את התוכן הזה ומאוד רצינו לשלב גם אנימציה וגם וידיאו. החופש שיש בשפה האנימטיבית דיבר את סצנות של הנדודים כבר מההתחלה, והפוטג׳ – הווידיאו – דיבר את הסצנות של הבית.
לדוגמה, בשביל לבנות את סצינת ה״בית״ של כריסטינה בסרט היא שלחה לנו תמונות של הסלון של ההורים שלה, ונעזרנו בתמונות האלו כדי לבנות הקומפוזיציה והסביבה שבה היא מספרת על הרגע שבחרה לנדוד. הרגשנו שהפוטג׳ ייתן תחושת תיעודית של זיכרון.
זה סרט שמספר את הסיפור של הנוודות בדיעבד, כלומר אנחנו כבר פגשנו נוודות ולא ליווינו אישה שבזמן התיעוד שלנו משנה את אורך החיים שלה. ולכן זה התחבר לתיעוד של זיכרון. דרך החלטה האמנותית הזו מתקיימות בסרט גם סצינות ״היברידיות״ שמשלבות פוטג׳ של חפצים מה״זכרונות של הבית״ בסביבה האנימטיבית של הנדודים
יובל:
ומבחינת העבודה המשותפת שלכן – איך חילקתן את העבודה על הסרט?
דניאלה:
לאורך כל העבודה על הסרט היינו תחת הכובע של במאיות ולשתינו הייתה עבודה משותפת (ויחסית זהה) בשלב התחקיר, שבו בין היתר הפקנו וחיפשנו ונסענו וראיינו את המשתתפות ביחד. לאחר מכן היה בינינו פינג פונג סביב שלב העריכה של הסאונד ובניית השלד של הווייס שיוביל את הסרט. זה היה חשוב כדי שנוכל לבחור מבין 15 נשים מרתקות שדיברנו איתן בטוטאל ״שלישיית גמר״, שתייצג עבורנו אמירה כללית ככל האפשר לסרט של 11 דקות.
רצינו שהנשים יהיו בשלבים אחרים של חייהן (אימא, סבתא, רווקה) ובקונפליקט דומה אבל שונה (כל אחת מהן עשתה בסופו של יום בחירה שונה מזולתה ליישוב הקונפליקט המרכזי בסרט). כשהייתה לנו שלישיה חידדנו וחיזקנו, גם בתהליך יחסית משותף, את הארט של הסרט ואת האנימטיק שלו, שהוא סוג של סטוריבורד זז, שנותן מושג כללי לאיך הסרט עובד ברמת התזמון והעלילה. בשלבים המתקדמים יותר, כשכבר התחילה להתגבש איזו צורה כללית לסרט קצר, ליאנה לקחה את המושכות על הרקעים, הקומפוזיטינג והאנימציות ״החופשיות״ (במקרה שלנו, ישנו מוטיב מרכזי של קו שמצטייר לצד הגיבורות) ואני לקחתי את המושכות על העיצוב של הדמויות והאנימציה שלהן- על כל שלביה.
לאט לאט הבנו שכנראה נצטרך להוסיף ידיים נוספות לסרט וככה הפכנו ממש להפקה לא קטנה עם אנשי צוות רבים כשליאנה ואני משמשות כמפתחות והמפקחות על כלל הזרועות האלה. לקראת הסוף היו לנו גם כמה ימי צילומים עם הבנות עצמן, לחלק החותם של הסרט. זה היה כנראה הרגע היחיד שבו עצרנו קצת את הימים הארוכים של העבודה שלנו תחת פלורסנטים בדירה אחת לקצת שמש ואוויר צח
יובל:
תהיתי באמת על ההחלטה לעבור בסוף הסרט לצילומים. מעניין אותי למה ומתי החלטתן שעם הווייב הזה אתן רוצות לגמור את הסרט
ליאנה:
אני חושבת שדי בהתחלה החלטנו שככה אנחנו רוצות לסיים את הסרט. זה צף מאוד מהר דרך השיחות סקייפ וגם לכל אחד מהטיולים שעשינו בתחקיר הראשוני לקחנו גם מצלמה איתנו. הטקסט של הסצינות האחרונות התגבש בחדר העריכה ברף קאט בתור הסיקוונס שבו הנשים מתבוננות על עצמן (בשונה משאר הסרט שבו הן מספרות את הסיפור שלהן). חשבנו שזה נכון גם כלפי הדיאלוג הנשי העכשווי
יובל:
יפה! ועכשיו אחרי הזכייה בכנרת, מה עוד צפוי לסרט ומה התכניות שלכן לעתיד
דניאלה:
בימים אלה אנחנו מפיצות את הסרט לכל מיני פסטיבלים, בארץ ובעולם. בחודש מרץ הוא יופיע בשתי הקרנות בארץ, במסגרת פסטיבל אפוס במוזיאון תל אביב ב־12.3 ובפסטיבל גליל לסרטי הרפתקה שמתקיים בסינמטק ראש פינה בתאריכים 18-21.3. הוא התקבל גם לפסטיבל ברומא ובארצות הברית ואנחנו ממתינות לתשובות מיעדים נוספים שיטפטפו ככל הנראה בשנה הקרובה.
בנוגע לעתיד, אנחנו מקוות בתור התחלה לנדוד קצת בעצמנו עם הסרט, אחרי שכל כך הרבה זמן רק הקשבנו לחופש של אחרים
יובל:
יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
ליאנה:
כן: תודה לכריסטינה, אנה ורחל שפתחו את הלב והיו שותפות כל כך מהממות למסע שלנו. אנחנו מקוות להמשיך לתעד, לאנמץ ולהכיר ולעבור עוד מסעות מרגשים
גם, לא רע בכלל. שנתחיל עם התערוכה Designing for the Senses לונדון? אני ממש מצטער שפספספתי אותה
דניאל:
וואי לגמרי, ופספסת אותה ממש ביום. בגדול, התערוכה בלונדון הייתה בהאנגר ענק בבריק ליין, וריכזה פרויקטים חדשים מסביב לעולם, הנוגעים בעיצוב לחושים. הוצג שם מנעד רחב של פרויקטים, חלקם חומריים חלקם ספקולטיביים. התערוכה נאצרה על ידי צוות מדהים של Material Driven, שעשה עבודה נהדרת
יובל:
ומה הצגת שם?
דניאל:
הצגתי שם פרויקט חדש שנולד מתוך שיתוף פעולה עם מעצב הנעליים הגרמני Sebastian Theis. לאחר שסיימתי את לימודי בבצלאל, ממש לפני כמה חודשים, פרויקט הגמר שלי התגלגל במדיה ונוצרו קשרים ושיתופי פעולה חדשים הקשורים בחומרים וביריעות שיצרתי מאצות ים. אחד מהם היה עם סבסטיאן: יחד עבדנו על עיצוב של נעלי סניקרס שנעשו במלואן בעבודת יד, ובטכנולוגיות וחומרים מקיימים. האצות משתלבות בנעליים כפרט עיצובי שטמון בו הסיפור הייחודי של החומר
שיתוף הפעולה עם Sebastian Theis
יובל:
מגניב. למה אצות? ואולי תגיד כמה מילים על פרויקט הגמר?
דניאל:
למה אצות זו שאלה שנתקלתי בה לא מעט. אני חושב שמעבר לכל היתרונות היותר טכניים של האצה, כמו היותה משאב טבעי מתחדש המקיים פוטוסינתזה, לאצות יש עולם תוכן רווי בטקסטורות, בריחות, בתכונות ובקונוטציות שאותי אישית מאוד מושך. פרויקט הגמר שלי, SEAmpathy, עסק בחוויה הביופילית ובאסתטיקה טבעית של חומרים ברי־קיימא. הפרויקט הציג שתי גישות שיוצרות היבריד בין ים ויבשה במטרה לייצר אוביקטים שמכניסים את הטבע חזרה למרחבים הביתיים ולסביבה העירונית.
לאצות יש עולם תוכן רווי בטקסטורות, בריחות, בתכונות ובקונוטציות שאותי אישית מאוד מושך. פרויקט הגמר שלי, SEAmpathy, הציג שתי גישות שיוצרות היבריד בין ים ויבשה במטרה לייצר אוביקטים שמכניסים את הטבע חזרה למרחבים הביתיים ולסביבה העירונית
הוא התחלק לשני חלקים. הראשון (YAMA) עושה שימוש באצות מתות שנאספו מהטבע, ומציע יישום מחדש של החומר כיריעות טבעיות, עם פוטנציאל לתיעוש ומחזור, ובכך מעניק לאצות מחזור חיים מעגלי. בחלק השני (MAYMA), שנעשה בשיתוף פעולה עם מכון ויצמן למדע, תחת המעבדה של ד״ר פיליפה נטליו, יצרתי רה־קונסטרוקציה של אצות מיקרוסקופיות לכדי תצורת סיבים חיים המקיימים פוטוסינתזה ומייצרים מערכות יחסים חדשות בין האדם לטבע
יובל:
זה חומר שלכאורה הפוטנציאל שלו בעיצוב הוא אין־סופי, נכון? היה לך גם איזה שיתוף פעולה עם חברת חיפויי קיר
דניאל:
נכון. היריעות שאני מייצר מאפשרות שימוש מחדש באמצעות התכה, כך שאפשר לחזור על תהליך הבישול שלהן שוב ושוב, ולצקת אותן מחדש. מעבר לכך הן טבעיות לגמרי ולכן גם בסוף חיי החומר, הוא ניתן למיחזור כזבל אורני. החומר מאפשר ומעודד תרבות צריכה אחרת, גם שלנו בתור צרכנים וגם בתור מעצב.
דניאל אלקיים
YAMA. צילומים: עודד אנטמן
MAYMA. צילומים: עודד אנטמן
גלגול נוסף של פרוייקט הגמר שלי נוצר מחיבור עם חברת העיצוב הפולנית OVO, חברה צעירה עם ראש פתוח שפנתה אלי על מנת לעצב להם ליין של חיפויי קיר המשלבים את האצות בתוכם. מה שהיה חשוב לשנינו בתהליך העבודה זה הדגש על הסיפור הביופילי.
הביופיליה מאמינה שלבני האדם נטייה טבעית מולדת ליצור קשרים וחיבור עם הטבע, ורואה בטבע כמרכיב עיקרי בהמרצת חושינו לאורך כל האבולוציה. כלומר, נולדנו והתפתחנו לצד הטבע, ובתקופה האחרונה של האנושות התבצרנו בערים, בנינו עוד ועוד, ובעיקר איבדנו כל תחושת טבע סביבינו. שני הדגמים שעיצבתי הוצגו בתערוכה Warsaw HOME בפולין באוקטובר האחרון, ונמכרים כחלק מהדגמים שהחברה מציעה
יובל:
אז אם לקשר בין הפרויקטים ולקחת את זה צעד אחד קדימה, למאקרו: אני תוהה עד כמה זה הייפ וטרנד? מה הסיכוי של האצות או חומרים דומים להיכנס לשימוש יום־יומי אצל חברות הענק?
דניאל:
אני חושב שהעיסוק הגובר בתקופה האחרונה בפרויקטים הוא כבר התחלה טובה. כמו שהזכרתי מקודם, אחד הערכים המרכזיים ששמתי לעצמי בפרוייקט הגמר הוא לעודד תרבות אחרת. הפרויקט דן בנושאים גדולים כמו קיימות, ומיחזור, אבל המהות העיקרית שלו עבורי הייתה לייצר סביבה טבעית, לחקור את החומר, למצות ממנו את כל איכויותיו ולבטא אותו באוביקטים.
אין כאן התיימרות לייצר את תחליף הפלסטיק הבא. רציתי ליצור מעין חלון הצצה לעולם ספקולטיבי המשלב את הטבע כחלק מסביבת החיים שלנו, גם כחומרי גלם וגם כאורגניזמים שאיכות חיינו תלויים בהם
כך שאין כאן התיימרות לייצר את תחליף הפלסטיק הבא. מה שכן, רציתי ליצור מעין חלון הצצה לעולם ספקולטיבי המשלב את הטבע כחלק מסביבת החיים שלנו, גם כחומרי גלם וגם כאורגניזמים שאיכות חיינו תלויים בהם.
התגלגלות החומר שאני יצרתי מאצות, מוכיחה לי שיש מקום לשימוש בו גם בפן היותר קונספטואלי שלו, וגם בפן היישומי שלו, כחומר גלם חדש שיכול להשתלב בשלל ישומים בסקייל ייצור יחסית קטן. הבעיה העיקרית היא בייצור עצמו: למרות שאני עושה התאמות וייעול של תהליכי הייצור כל הזמן, הכמות שאני מצליח לייצר בעצמי ביום היא עדיין מוגבלת בגלל אופן הייצור הידני, ולכן לגבי חברות הענק זה עוד קצת רחוק
SEAmbio, שיתוף פעולה עם חברת העיצוב הפולנית OVO
יובל:
אז מה הלאה? מה התכניות שלך ושל האצות לשנה הקרובה?
דניאל:
מבחינת האצות אני ממשיך לעבוד ולשפר את איכות היריעות יחד עם סבסטיאן, במטרה לייצר עוד פאטרנים לנעליים. במקביל אציג את הפרויקטים בכמה תערוכות: פרוייקט הגמר שלי עתיד להיות מוצג בגלריית ויטרינה בתערוכה ״חד־פעמית״ שאוצר אמיר צובל, שתיפתח בשבוע הבא. נעלי האצות יוצגו בסוף אפריל בתצוגת אופנה באדינבורו בסקוטלנד.
מעבר לכך אני עובד על פיתוח של פרויקטים חדשים חדשים (לא מאצות הפעם), אבל גם הם – כמו ברוב עבודותיי – מביאים לקדמת הבמה חומרים שבמחשבה ראשונה נתפסים כבלתי נחשקים ואפילו מייצרים דחייה. שליטה באסתטיקות אלו, וה״ביות״ שלהן לכדי אוביקטים מעסיק ומסקרן אותי בטירוף, ומשמש כמוטיב חוזר בעבודותי
יובל:
אתה יודע להגיד למה זה כל כך מעניין ומושך אותך?
דניאל:
זו שאלה קשה, כי קצת קשה להסביר משיכה, ובמיוחד כזאת לאסטיקות שלא נתפסות כמושכות. אבל אני חושב שעיקר העניין שלי קשור בהתפעלות מהגילויים החומריים ובאינסוף האפשרויות שהם מציעים. הרגע היפה ביותר בתהליך הזה הוא המעבר בין אסופה גדולה של ניסיונות חומריים, עליית המדרגה איתם ביישום ובשימוש שלהם בצורה נשלטת באיזורים מסויימים ופראית באחרים. מעין היפוך היוצרות ושליטה מכוונת בטבע
יובל:
אתה רואה, לא כל כך קשה… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
דניאל:
צודק לגמרי, זה לא היה כל כך קשה.
ואולי זה זמן טוב לספויילר קטן: עבר לתערוכה בגלריה ויטרינה, אני שמח ומתרגש לספר שאקח חלק בתכנית ״השדכן״, תכנית מדהימה בשיתוף עם בית הנסן ושבוע העיצוב ירושלים. השנה בנוסף לדניאל נחמיאס מצטרפת השפית עתליה עין מור לאצור את הפרויקט יחד איתו, במסגרת התמה של שבוע העיצוב, קרקס בריחה (ואסקפיזם),והתכנית תעסוק בקולינריה. מטרת הפרויקט היא להפגיש בין מעצבים ירושלמים לבין בעלי מלאכה הקשורים לאוכל מסורתי ומיוחד. אני שודכתי לאפרת גיאת שהיא אדם מקסים ורועת צאן מעמק התימנים שבעין כרם. הולך להיות מעניין וטעים!
תערוכה חד פעמית
אוצרות: סמדר פרננד ואמיר צובל גלריה ויטרינה, מכון טכנולוגי חולון
משתתפים: אורי זוהר־שמש איזנברג, דניאל אלקיים, שלומית באומן, ליטל גולדנברג, איה זהבי, בר
כהן, אריאל לביאן, שחר ליבנה, גיא מגידס, ירדן מור, שרון מורו, דוד סגל, אורי שיפרין־ענבי, דניאל
פלדהקר, עידן פרידמן, מיכאל צינזובסקי, אלונה קציר, טל שוטנפלס, עילם חנוך שחף, ניצן שלו
פתיחה: 19.3; נעילה: 30.4
כשתמי ברנשטיין הייתה שוליה של דני קרמן – בתחילת הקריירה שלה, אי אז לפני שהחלה את לימודי האנימציה בבצלאל – קרמן סיפר לה שכשהוא מאייר ילד, הוא לא מחפש את זוג המכנסיים הנכון או את העגיל באוזן. המרדף אחרי איך ילד אמור להיראות ״עכשיו״ הוא מגוחך במידה מסוימת, הוא קבע, וברנשטיין משתמשת במה שלמדה מקרמן בתפקידה החדש: ראש המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל.
״אני לוקחת את הסיפור של קרמן, ומדברת עליו בהקשרים של טכנולוגיה. אני מסתייגת מהמונח ׳טכנולוגיות חדשות׳ כבאזז־וורד, שנועדה למשוך סטודנטים או להאדיר את המחלקה. טכנולוגיה היא אמצעי מחקרי־סיפורי קולנועי: אני לא מחפשת ללמד את הטכנולוגיה האחרונה, המרדף הזה נידון לכישלון״.
מה חשוב אם כך?
״חשוב לי ללמד סטודנטים חשיבה תסריטאית א־ליניארית, ולאפשר להם ליישם אותה בכלים שונים שמאפשרים תפיסות נוספות של זמן ומרחב. אני חושפת סטודנטים לסרטים שנעשו בטכנולוגיות אחרות ומראה להם דוגמאות של סטורי־טלינג רגשי, שבו הטכנלוגיה היא כלי שממקסם את הסיפור.
״אני רוצה להגביר את השימוש בטכנולוגיות מתקדמות לטובת סיפור קולנועי, שמגדיר מחדש את המרחב שבתוכו הוא מתקיים. אחד הדברים הראשונים שאני רוצה לעשות זה ליצור לאפשר לסטודנט ליצור את סרט הגמר שלו בהתמחויות רבות, שהזליגה בין המסלולים שקורית בעולם תקרה גם במחלקה״.
תמי ברנשטיין. צילום: תומי הרפז
טמיר אהרוני וגיל מקניל, גולדן ג׳ים
כדוגמה לכיוון שאליו היא מכוונת, ברנשטיין מספרת על שלושת סרטים של בוגרי המחזור האחרון, ״דוגמה נפלאה למגוון הסיפורים והטכניקות שבהן הבוגרים שלנו יוצרים את סרטי הגמר שלהם. לכל קול יש מקום אצלנו ואנחנו מטפחים ומעודדים את החיפוש אחר הקולות האלו.
״גולדן ג׳ים היא קומדיית סטופ־מושן מרירה על זיקנה, המשתמשת בפיתוח טכניקה אישי של היוצרים טמיר אהרוני וגיל מקניל. שלושה דברים שהלכו לאיבוד של נעמה שוחט הוא סרט קצר ונפלא, הממחיש את יכולות המחלקה ליצור קולנוע היברידי חדש ומרתק המספר סיפורים מרגשים ואישיים – נסיוני, דוקומנטרי, וידאו ואנימציה. תמו, סרטם של צור אדרי ותום פרזמן, הוא סרט אנימציה קלאסית נסיוני, שמתאר את הערגה לעולם הגברי ואת חוויית היציאה מהארון אחרי עימות מול כוחות החברה השמרנית״.
ואיך זה יבוא לידי ביטוי בעתיד?
״כבר בשנה הבאה יהיו קורסים משותפים לשנים א׳ עד ד׳ שהסטודנטים יצטרכו ליצור בהם תרגילים בזוגות. יצרנו פורמט של סדנאות שקורות כבר השנה: סדנת קונספט ארט ו־game asset (כל הרכיבים האמנותיים שמרכיבים את המשחק – רקעים, דמויות, אנימציה, צבעים); וסדנת motion capture (לכידת תנועה), שעוסקת באפשרות לעבוד עם שחקנים אמיתיים באולפן, להלביש תנועה של שחקן אמיתי על דמות אנימטורית.
״בנוסף, במקביל לקורסים חדשים לשנה א׳ כמו מבוא להפקה ומבוא לפסקול, הכנסו ללימודי סטופ־מושן רובוט מיוחד שפותח על ידי תלמידי המחלקה שהפכו למרצים: הוא מאפשר לדייק את תנועת המצלמה בצורה מכנית ללא מגע יד אדם עם תנועות מדוייקות ברמת בימוי קולנוע, שיש למעט מאוד סטודיות בעולם, בטח שלא בתי ספר. הסטודנטים הם גם מייקרים, ומבחינתי זה בדיוק השילוב של יצירתיות וטכנולוגיה שאליו אני מכוונת״.
בלי קלטות VHS בשיעור
ברנשטיין היא בוגרת לימודי אנימציה בבצלאל (2000). בשנה א׳ ללימודים זכתה בתחרות פרומואים של אחת מזכייניות ערוץ 2 דאז, טלעד. שנתיים לאחר מכן החלה לעבוד במחלקת הפרומו של טלעד בתפקידים שונים, עד שהערוץ נסגר. במקביל פתחה סטודיו לאנימציה שקיים עד היום: ״יצרתי פרסומות מסחריות, תכנים משמעותיים, סדרות, סרטים, ותמיד הקפדתי לשלב עבודה מסחרית עם עבודה אישית, ארט האוס״.
הסרט האחרון שיצרה עם הצ׳לנית מאיה בלזיצמן, מבוסס על הלחנה מחודשת לשיר הבריגדה, והוא עדיין מוקרן בפסטיבלים וזוכה בפרסים (״זו יצירה אישית וכיפית שאני גאה בה״). בשלב מוקדם של הקריירה שלה נכנסה גם לתחום הגיימינג, בשילוב אנימציה, ועבדה על מספר משחקי מחשב. במקביל לימדה במוסדות שונים – בימוי, קונספט האוס, אנימציה, ליווי סרטי גמר ועוד.
ב־2016 זכתה באות יקירת פסטיבל אנימיקס, וחצי שנה לאחר מכן קיבלה פנייה ממיזם ירושלים לקולנוע וטלוויזיה, להקים ברקץ פסטיבל אנימציה חדש. אניניישן, פסטיבל האנימציה הבינלאומי הגדול בארץ, יתקיים בהמשך השנה בפעם החמישית עם סדנאות אמן, פרמיירות, אורחים מחו״ל, חללים דיגיטליים ניסיוניים, אנימציה עם חיישנים, VR ועוד. בתפקידה החדש היא החליפה את פרופ׳ רוני אורן, ששימש כראש מחלקה מחליף לאחר ששרה ג׳יין חתוכה פרשה מהתפקיד לאחר פחות משנה.
למה רצית להיות ראש מחלקה?
״זה פשוט הגיע בזמן הנכון. בשנים האחרונות אני מתמקצעת יותר ויותר ולאור הניסיון בניהול וכיוצרת, הרגשתי שזה האתגר הנכון בזמן הנכון. יש לי המון אנרגיה ואהבה למקצוע והכרות עם דיסציפלינות שונות. בסטודיו שלי התעסקתי בסוגים ובתחומים שונים של אנימציה, ב־AR וב־VR, בקשר בין אנימציה לחדשנות, הרגשתי שאני יכולה להביא לשלב את זה עם תפיסה ניהולית ואקדמית חדשנית״.
מה את רוצה לשנות?
״קיבלתי לידיי מחלקה במצב מצויין. גם רוני אורן, שיצא השנה לפנסיה, וגם דודו מזח – שני ראשי המחלקה המשמעותיים של השנים האחרונות – העבירו לידיי מחלקה מצטיינת עם מספר משמעותי של נרשמים. אנחנו המחלקה השלישית בגודלה בבצלאל, עם 270 סטודנטים וסטודנטיות ו־50 מרצים.
צור אדרי ותום פרזמן, תמו
״בכל נושא של ׳הקראפט הקלאסי׳, בצלאל הוא אחד המקומות המובילים בעולם בכל הקשור למיומנויות של סטופ־מושן, אנימציה קלאסית, דו־ממד, וידאו, קולנוע נסיוני, וידאו ארט. כעת השאלה היא איך תיראה המחלקה ב־2024, עוד ארבע שנים בסוף הקדנציה הראשונה שלי. אני רואה חשיבות בלבדוק מתודות הוראה ולהבחין בין קורסי תוכן קונספטואליים לבין קורסים שיכולים לעבור לפורמט של סדנאות קצרות. אני בודקת גם את האפשרות לשנות את המבנה הסטנדרטי של קורס של שלוש שעות ולהתאים אותו לימינו״.
מה זה אומר?
״כשהתחלתי ללמד לפני 20 שנה, הבאתי קלטות VHS לשיעור וחשפתי את התלמידים לתכנים. החלק הזה השתנה: אין בו צורך, הם לא זקוקים לי לראות דברים. הם יכולים להרוויח מהניסיון שלי, מהיכולת שלי לערוך את השפע הזה. אני אוצרת ועורכת להם את התכנים, זה חלק מהתפקיד שלי, לעורר בהם השראה ולייצר מרחב ביקורתי־רעיוני שלא מתקיים במקום אחר.
הסטודנטים יכולים להרוויח מהניסיון שלי, מהיכולת שלי לערוך את השפע. אני אוצרת ועורכת להם את התכנים, זה חלק מהתפקיד שלי, לעורר בהם השראה ולייצר מרחב ביקורתי־רעיוני שלא מתקיים במקום אחר
״אנחנו בוחנים כל הזמן את המתודיקה של מרחב ההוראה, את האופן שבו אנחנו נתנים לסטודנטים משוב. הכנסתי את האפשרות של מרצים לכתוב את המשוב בהערות, לצמצם את המעמד שבו שכולם אומרים את דעתם. או קורסים טכנולוגיים: איך הם צריכים לעבור, מה קורה בבתי ספר מקבילים בעולם? אני רוצה להחליף את כיתת הלימוד בסוג של האב, מרחב עבודה משותף שקורים בו תהליכים במקביל״.
בין המדבר לעיסאוויה
במהלך החודש קיבלה ברנשטיין הודעה שסרט של שני בוגרים טריים של המחלקה התקבל לתחרות היוקרתית ביותר בפסטיבל קאן, לכשזה יתקיים. ״אסור לנו לחשוף את הבחירה עד אפריל אבל זה ארוע חריג מאוד, שלא קרה בבצלאל 20 שנה״, אומרת ברנשטיין, שלאורך השיחה מדגישה את עיניים שהיא נושאת לסצינה הבין־לאומית.
ברנשטיין מספרת על גיילין סוסמן, מפיקה בכירה בפיקסאר (אפ, רטטוי ועוד) אנימטורית (לחפש את נמו) שעובדת בתחום מ־1990, והגיעה לפגוש את הסטודנטים במסגרת פסטיבל AniNation. ״ההזדמנות לפגוש אנימטורית ותיקה, אישה, היא מקור השראה לסטודנטיות ולסטודנטים״, היא אומרת.
עוד היא מוסיפה שהמחלקה קיימה סדנת אמן בשיתוף פסטיבל האנימציה של אנסי. דלפין ניקוליני (Delphine Nicolini) מפיקת ״הסנוניות של קאבול״, ובסטין דובואה (Bastien Dubois) יוצר עצמאי עטור פרסים שהקרין את סרטו החדש בפעם ראשונה בבכורה עולמית במפגש, העבירו שתי כיתות אמן במחלקה.״בנוסף היה פיצינג׳ מקצועי ומתוך שמונה הצעות בחרנו ארבעה פרויקטים של בוגרי בצלאל שיוצגו באנסי. הרעיון הוא ליצור הזדמנויות לבוגרים שלנו כיוצרים וכאנשי תעשייה. אנחנו רוצים להכשיר אותם גם לזה וגם לזה.
גיילין סוזמן. צילום: דן יהודה ורותם בכר
מיצב וידאו בספרית מורגן, ניו יורק. צילום: Arnold Bower
״בחודש ינואר נערך אירוע הגאלה השנתית של ידידי בצלאל בניו יורק שהוקדש למחלקה. חודשים של עבודה מאומצת הגיעו לשיא במיצב וידאו שהוצג בספרית מורגן בשדרת מדיסון במנהטן. ובנוסף מוצגות בימים אלו בטיימס סקוור 20 עבודות וידאו של סטודנטים ובוגרים, כחלק משיתוף פעולה של המחלקה עם גלריית ZAZ 10TS בפרויקט גלריה דיגיטלית חדשה, המציגה אמנות על מסך לד רחב בטיימס סקוור (את שני הפרויקטים אצרה שרון בלבן)״.
מעבר להשגים המרשימים, מה עושים הבוגרים שלכם אחרי שהם גומרים את הלימודים?
״יש המון פרנסה, גם בווידאו וגם באנימציה. חברות צובאות על פתחי המחלקה, ממש היינו צריכים לבקש מהסטודנטים להגביל את הקף העבודה שלהם בזמן הלימודים. מאחר ואנחנו מלמדים גם קראפט, גם תפיסה וגם קונספט, יש להם יתרון, ואתה רואה אותם עובדים כמנהלי קריאייטיב בחברות מסחריות, בכל ערוצי הטלוויזיה, ממשיכים ליצור סרטים אישיים אמנותיים שזוכים בפרסים.
״אנחנו רואים אנימציה כמעט בכל התחומים: כל חברת היי־טק מעסיקה אנשים מהתחום. הבוגר שלנו לא עושה רק מושן: הוא שולט בהרבה טכניקות ויודע לספר סיפור ב־15 שניות. במקביל אנחנו מעונייים לייצר להם אופק אמנותי, שזוכה למענקים מקרנות, ועובדים על פיתוח אופק ועומק אקדמיים, שיכללו כתיבה אקדמית על הנושאים הנלמדים במחלקה.
״ואני לא שוכחת את החשיבות של שייכות וגאווה. קודם כל שיהיה כיף. אני בוגרת המחלקה מלפני 20 שנה ואני זוכרת שהייתי מתגנבת בשעות לא קונבנציונליות לעשות את הסרט שלי. היינו קטנים והייתה תחושה של חוויה משמעותית. עכשיו שגדלנו עם 270 תלמידים בשנה, אני מעוניינת לשמר את הערך הראשוני הזה״.
אני מניח שזה לא פשוט להיות ראש מחלקה בעידן הקורונה…
״אכן. נכון לימים אלו אנחנו מתנסים באתגר אמיתי: איך ממשיכים ליצור וללמוד מהבית תוך שמירת ה־D.N.A המפורסם של בצלאל; איך שומרים על הקראפט, על חווית הסדנאות וכל זה עוד מבלי לדבר על השאלות של פרנסה ודאגה כללית שעוברות גם על הסטודנטים שלנו. אני מתרגשת לראות את מידת המחוייבות של המרצים.ות ושל הסטודנטים.יות. כולם ממשיכים לנסות לעבוד מהבית, לשתף ברעיונות, ולהיות חלק מחיפוש של אפשרויות והזדמנויות חדשות שמסתתרות בקשיים שמביא איתו משבר הקורונה.
נכון לימים אלו אנחנו מתנסים באתגר אמיתי: איך ממשיכים ליצור וללמוד מהבית תוך שמירת ה־D.N.A המפורסם של בצלאל; איך שומרים על הקראפט, על חווית הסדנאות, מבלי לדבר על שאלות של פרנסה ודאגה כללית שעוברות גם על הסטודנטים שלנו
״הסטודנטים המדהימים של המחלקה יוצרים ברשת יומני קורונה, מסיבות וידאו, אדפטציות לשיעורי רישום, הפסקות זום משותפות למחלקה שבהן הם מעבירים אחד לשני תכנים חוויתיים, וכל זה רק בשבוע הראשון ללימודים המקוונים. אני שואבת הרבה כוחות בניהול המשבר הזה משיחות איתם ועם המרצים והמרצות שרק מחפשים לעזור. אני גאה במחלקה הזו, יותר מאי פעם!״.
מה נראה בתערוכת הבוגרים בעוד כמה חודשים, בהנחה שתהיה אחת כזו?
״עוד מוקדם לדעת איך תתקיים תערוכת הגמר ומתי, אבל אם יש מוסד שיידע למנף את האתגר – זה אנחנו, בצלאל והמחלקה לאמנויות המסך. אני בטוחה שלמציאות הסוריאליסטית שאנחנו חווים כרגע, תהיה השפעה מרתקת על התוצרים, ושיהיה מעניין לראות איך יוצרים צעירים ורגישים יעבדו את הקושי הזה לכדי אמירה קולנועית חדשה באנימציה ובווידאו. בכל מקרה נראה זליגה מבורכת בין התחומים שמגיעה גם מהתלמידים, ומעידה על השינוי התפיסתי של מסך.
״במקביל אנחנו חושבים על תערוכה שהיא לא ׳אתה מול מסך׳: הקרנה יותר חוייתית לצד הקרנה מסורתית מול מסך גדול. להציג אלמנטים ואוביקטים של סטופ מושן, תוצרים, תהליכים. עבודות שיוצגו בחלל כמיצבים, טריפטיכון של אנימציה, עבודת וידאו שמתעסקת בזיהוי פנים, עיסוק בביג דאטה בתוך וידאו, מחקר דור שלישי לשואה, התייחסות לזיכרון דיגיטלי.
״וזה חלק מהאג׳נדה: להוביל את הסטודנטים לחשיבה מחוץ לפופיק שלהם, להביע עמדה ביקורתית כלשהי, לא חשוב על מה. אני רוצה להביט מסביב ולקבל השראה לנקודות מבט שונות: אני כבר מזהה בסרטי הגמר שעובדים עליהם מגוון גדול של נושאים כמו זהות מינית, זהות לאומית, פוסט טראומה, דור שלישי, לצד פיקשן שגם הוא מבורך.
״הסטודנטים צריכים להשתמש בקול היחודי שלהם כדי לספר סיפור אישי ולתת לו קונטקסט רחב, בין המקומי ללאומי. אנחנו נמצאים בירושלים, בין המדבר לעיסאוויה: לא הייתי רוצה להתעלם מזה״.
הימים הם ימי הקורונה וגם אני, כמו שאר העולם, ספונה בבית; משפשפת עיניי מול טיימס סקוור הריקה, מביעה אהבה בנגיעות מרפק ובריחוק; ומשתאה איך סבון הפך לפריט מציל חיים. בימים אלה הבתים שלנו הם המקלט מפני מגפה. מעולם לא חוויתי קודם בחיי מגפה – מקלטים מאידך, כמו רוב תושבי מדינת ישראל, אני מכירה היטב.
נחזור שנתיים אחורה, לאביב 2018. לימים שבהם אני סטודנטית בשנה הראשונה, במחזור הראשון של התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. במסגרת תרגיל בקורס של יעל בורשטיין, אני קמה בוקר אחד, מגלגלת את השטיח מסלון ביתי, שמה פעמיי למרכז המסחרי המנומנם בשכונה שבה אני מתגוררת ופורשת אותו שם, על הבטון החשוף. ילדי השכונה שהולכים לבית הספר מתבוננים בי לרגע וחוזרים באדישות לשוקו שלהם.
המהלך הזה גורם לי לתחושת עונג מפתיעה. אני מגלה שהערבוב הלא צפוי בין הפנים לחוץ, בין הביתי והאישי לבין המרחב הישראלי המאובק מסעיר אותי. דיאלוג פנימי ניצת בי ואיתו שאלה שמנקרת: אם הפנים כרגע בחוץ, איפה החוץ בפנים? או אם אנסח יותר בבירור: היכן נוכח המרחב הציבורי בתוך הבית?
את השאלה הזו אני בוחרת לחקור במשך שנתיים במסגרת THE FUTURE IS SAFE, עבודת הגמר שלי בתואר. אני מוצאת שבמציאות הישראלית התשובה לשאלה ברורה מאוד. יתרה מזו, היא מסומנת, משולטת, נגישה ומוסדרת בחוק. היא נמצאת בחדר השינה בדירה הקודמת; בנוכחית, כשיורדים כמה מדרגות בכניסה לבניין; במטבח במשרד; בגינה, מאחורי הקפה השכונתי; בסופר, בין הביצים לחלב. סביבנו, מולנו בכל מקום במרחב הישראלי והיא נקראת: ״המרחב המוגן״.
רוב הזמן, ברוב חלקי הארץ, המרחב הזה נותר רדום; מתפקד תחת ההגדרות האחרות שלו – סטודיו שכונתי לבלט, חדר שינה לילד, חדר מדרגות. אולם בהישמע קול מובחן, צליל אזעקה רועם, יודע הישראלי הסביר בדיוק מה עליו לעשות: הוא יעבור במהירות דרך דלת טרנספורמטיבית לעולם שבו הופך חדר השינה למקלט, הכביש למקום מחסה וגרם המדרגות למגן.
ברגעים אלה השימוש והשיבוש הכפול של המרחב זולג גם לתחום השפה. מילים כמו הפוגה, התרעה, סבב – נטענות במשמעויות אחרות. בזמן שאנחנו במרחב המוגן, בחוץ יחכה העולם: על הפגישות שייאלצו להידחות, על התוכניות שבלית ברירה ישונו. בחלוף רגעים יישמע הבום המיוחל ואיתו תשוב המציאות על מכונה. או שלא.
במרחבים הפואטיים, הפיזיים והנפשיים האלה מתקיימת העבודה שלי. בתשעת המטרים הרבועים של הבטון המזויין הנקראים ממ״ד, שכל אזרח במדינת ישראל מחוייב לשאת בתוך ביתו־מבצרו, ולא מאפשרים לנו (גם אם נרצה) להסתגר או לאטום עצמנו למתרחש בחוץ. כי החוץ, על ממשותו המאיימת, כבר קיים לגמרי בבית; וממשיך איתנו לכל מקום שאליו נלך.
שילמנו מחירים גדולים מאלה, אז מה זה כבר חדר? ולמה לא גם צלחת? או כוס. או מגבת. או חולצה. ובכלל, איך אורזים את התחושה המופשטת הזו, איך מעצבים את החרדה?
במציאות חיינו מתגלה שבכל מבנה נתַּנו חדר למצב. אבל בואו נודה, הרי שילמנו מחירים גדולים מאלה, אז מה זה כבר חדר? ואם חדר, אז למה לא גם צלחת? או כוס. או מגבת. או חולצה. ובכלל, איך אורזים את התחושה המופשטת הזו, איך מעצבים את החרדה?
לשם כך גייסתי את כל אמצעי הפיתוי של שדה העיצוב, שלפתי את התותחים הכבדים. לצד שימוש בצבעוניות עזה ידעתי שאני רוצה לייצר מפגש בין תוכן לצורה, בין מילה לחפץ, ושהמפגש שיווצר יהיה לא צפוי ומעורר מחשבה.
הוספתי שיבוש נוסף לדו־המשמעות המובנית בז׳רגון הישראלי ל״מצב״, על ידי כך שכתבתי את המילים העבריות בפונט לועזי, באנגלית. בזמן הקריאה של מילה בעברית הכתובה באנגלית, תיווצר השהייה קטנה. קטנטנה. אותן מיקרו שניות מעטות ויקרות לפני שמבינים את משמעותה של המילה שאנו קוראים, קונות לנו זמן משחק קצר, אפשרות לבלבול. קצת כמו הרגע שבו פתאום נשמעת אזעקה באמצע שגרת היום; שניה לפני ההתעשתות והבנת הסיטואציה שאליה נקלעת.
אבל לא רק את המילים הפקעתי, כביכול, מתוך הקונטקסט המקומי. גם את החפצים. בחרתי בקפידה הדמיות (מוקאפים) נייטרליות ונטולות זהות, כאלה שאי אפשר לשייך למדינה מסויימת או לתקופת זמן. מעין סימולקרות אידיאליות, לביטוי ״שגרת חירום״. בתערוכת הגמר, לצד החפצים והמילים גם ריצדו על מסך, חמישה טקסטים אישיים שכתבתי: על לבנון, על צוק איתן, על פרידה, על החיים עצמם. בחירה בפורמט הדיגיטלי השאירה לי פתח לכך, שאם חלילה, בזמן התערוכה, יתחמם ״המצב״, אוכל להגיב באופן מיידי. האפשרות הזו קיימת כאן תמיד, לא?
כל זה היה בספטמבר האחרון. לא העליתי בדעתי שכעבור כמה חודשים, ההפסקה הכפויה והפתאומית של כמה דקות בחיים תתרחב מעניין מקומי מוכר להכאיב למצב עולמי; לעצירה מוחלטת של החיים. המחשבה על רגע שבו עולם שלם יושב במרחבים מוגנים, הפכה מפרמיס של רומן דיסטופי־פרנואידי למצב אמיתי שבו כולנו כרגע נמצאים.
הפעם אין לנו אזעקה ובום שיסמנו התחלה וסוף; כבר אין צורך להסביר באנגלית לזרים איך נכנסים לזמן מה לחדר שמיועד להגנה ומחכים שזה יעבור; וגם עכשיו, אף אחד מאיתנו לא יודע איך הכל ייגמר. פשוט מחכים. ומה אני עושה בזמן הזה, אתם שואלים? שוטפת ידיים, שמה מסכה וממשיכה לעצב.
– – –
העבודות בוצעו במסגרת התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל, בהנחיית ד״ר טל פרנקל אלרואי ואורי סוכרי.
מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו
״הגדה של פסח״ – אירוע לייב לזכרו של האמן והמורה פסח סלבוסקי, שהלך לעולמו לפני שנה, יתקיים הערב (חמישי בשעה 19:00). שיתוף הפעולה בין נעמי טנהאוזר, אורי הולבן, נעמי בריקמן (זוגתו של פסח) וגלריות ברבור וכורש 14 הירושלמיות, נועד להציג תערוכה במלאת שנה למותו, אולם במצב הדברים תחת הסגר העבירו את הארוע למרחב הווירטואלי, והוא יתקיים במפגש זום פתוח לכל, ובעמוד הפייסבוק של מגזין קומה 6 של המחלקה לאמנות בבצלאל. האירוע יכלול קטעי דיבור, שירה, הרצאה, פרפורמנס ומוסיקה. קישור לצפייה בזום: https://zoom.us/j/683722633
פסח סלבוסקי במופע של שלישיית אותו־עולם. ברקע: עבודת וידאו של שי לי עוזיאל וגלעד רטמן. צילום: אבשלום סולימן
יצירה מתגלגלת בשיחים
שיחים היא קהילת תרבות צעירה שהקימו שירה שטייניץ, עודד קישיק, אוריה מידן ואנה בורד, במטרה לקיים מפגשי סלון אינטימיים במסגרת ביתית מדי חודש־חודשיים, ״עם יוצרים, אמנים, חוקרים או אנשים מעניינים שאפשר ללמוד מהם משהו, בלי טייטל מוגדר ומצופה״. כעת, ״בחסות הקורונה, כשאי אפשר יותר להיפגש ממש או לצאת מהבית, ואולי גם קשה יותר לשאוב השראה מהעולם החיצון, האמנות יכולה לאפשר מפגש אמיתי. לשמש כהשראה לעצמה. לייצר סוג חדש של שיחה״, העלו אנשי שיחים את Rollo – אוסף שמורכב משרשראות של יצירות.
כל שרשרת התחילה במילה שצוות ״שיחים״ בחר והעביר הלאה לאמן, שיצר בעקבותיה יצירה חדשה. היצירה הזאת הועברה הלאה למשתתף הבא, שיצר בהשראתה יצירה חדשה וכך הלאה. לרשות כל אחד עומדות 24 שעות בלבד ובכל שרשרת עשרה משתתפים. כל השרשראות מופיעות באתר ובחשבון האינסטגרם שפתחו לפרויקט.
להיות מדף יומי
האוצרת שלומית באומן מצאה דרך משלה להתמודד עם החלל שנותר כשחללי התערוכות נסגרו. ובעוד שלוש תערוכות עומדות סגורות וממתינות ליום שאחרי בבית בנימיני, בחשבון האינסטגרם האישי שלה היא מעלה דימוי יומי אצור היטב, שבו היא מופיעה כמדף אנושי ואוחזת בידיה מוצגים שונים בתערוכה מתחלפת בזעיר אנפין.
בצילומים מאופיינים היטב שמצלמת בתה, גיל מידוסר באומן, היא מופיעה כשידיה עמוסות לעייפה, בפריטים חדשים מעשה ידי יוצרים מקומיים וזרים, ובפריטי וינטג׳ ועתיקות מהבזאר בקהיר ועד שוקי הפשפשים של ברלין; כדי מים פלסטינים; קנקנים אריתראים וכלי לפיד מאוספים פרטיים.
יומני קורונה מצולמים ותערוכת אופנה וירטואלית באקדמיה
הגלריה של המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, שמציגה בשגרה עבודות סטודנטים, לובשת פנים חדשות ברוח התקופה. התערוכה הווירטואלית הראשונה של המחלקה, מציגה את פרויקטי הסטודנטים מסמסטר (אוצר: עומרי גורן).
סטודנטים לצילום בשנה ג׳ במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה, הקימו אתר מיוחדלתיעוד חוויותיהם בתקופת הקורונה. עם שינוי שיטת הלימוד והמעבר לעבודה מרחוק, במסגרת קורס בהנחיית ליבי קסל ואסף אורן ״העיר כמרחב פעולה פוליטי״, הסטודנטים מציגים כל אחד יומן אישי ויזואלי בווידאו או סטילס, מלווים בטקסטים אישיים, ויחד נוצרת תמונה מזוויות שונות, שמגיבה בזמן אמת על המתרחש.
אני בסדר, מה שלומך?
