הי אדיר, מה קורה? ומזל טוב שהצלחת להגיע לסוף הלימודים בשנת הקורונה. אני מניח שזה לא היה פשוט

זה אכן לא היה פשוט אבל יש לזה גם יתרונות: קודם כל, אפשר לחסוך את הנסיעות לירושלים, שזה כבר יתרון לאנשים עובדים, וגם המרצים פחות עסוקים בעקבות זה אז אפשר להתייעץ איתם יותר בקלות, אפילו מחוץ לשעות הלימודים, שזה משהו שיותר קשה להשיג כשמתרוצצים משיעור לשיעור

לגמרי. במה אתה עובד? ספר בכמה מילים על עצמך לטובת אלו שלא מכירים

אני עובד כיום כמעצב חווית משתמש בסטודיו בלינק. עד לא מזמן הייתי מעצב חווית משתמש בחברת אקספרטים ולפני כן הייתי במאי אנימציה בערוץ בייבי, שם עבדתי על סדרת ילדים לגילאים 0-3, ולפני זה הייתי סטודנט בתואר הראשון בבצלאל – במחלקה לאנימציה (אמנויות המסך), חוץ מזה אני בזוגיות מאושרת עם חן כבר 12 שנים ואני מכין שקשוקה נפלאה בשבת בבוקר

זה מסביר מה הוביל אותך לחקור בתואר את הקשר שבין אנימציה ואינטראקטיב (לא השקשוקה. או אולי כן). מה הייתה נקודת המוצא שלך?

נקודת המוצא שלי היא שיש משהו מאוד מנתק בלהסתכל כל היום בתוך מסכים: אנחנו עובדים על המחשב, יושבים עם הסמארטפון, ולפעמים אפילו ישנים איתו, ואני רואה איך אנשים מעבירים ימים שלמים מבלי לצאת מהמסכים. כל האינטראקציה מתבצעת באופן א־סינכרוני דרך פייסבוק, אינסטגרם ודומיהם, כבר אין את הרגע של ה״להיות ביחד״, שזה מעולה אם העסק שלך הוא לעשות אנימציה כי יותר מסכים זה גם יותר אפשרויות, אבל זה לא בהכרח טוב לקשרים האנושיים שלנו

יש משהו מאוד מנתק בלהסתכל כל היום בתוך מסכים. כל האינטראקציה מתבצעת באופן א־סינכרוני דרך פייסבוק, אינסטגרם ודומיהם, כבר אין את הרגע של ה״להיות ביחד״

זה השלב שבו אני שואל בן כמה אתה…

35, בקרוב אהיה בן 36, אבל אני לא חושב שזה עניין של הזדקנות. להפך: אני לא נגד הטכנולוגיה ולא טוען שזה שטויות של ילדים מתבגרים, הפתרון שלי הוא סך הכל גם טכנולוגי – אבל פחות מנתק

אדיר סלוצקי. צילום: חן לב

מה הפתרון?

בעיני הפתרון הטכנולוגי שכבר נמצא מעבר לפינה הוא מציאות מעורבת: כל הטכנולוגיה של מציאות רבודה (AR) היא דרך אלגנטית לקבל מה שאנחנו צריכים מהעולם הדיגיטלי מבלי הצורך להתנתק מהסביבה שלנו. ככה אפשר להנות משני העולמות, לעבוד, לשחק ולבלות באמת ביחד, באותו החלל הפיזי

בוא תהיה ספציפי וספר על פרויקט הגמר שלך

הפרויקט שלי הוא משחק במציאות רבודה: השחקנים מחזיקים מכשירי סמארטפון מעל שולחן פיזי בחלל והם נזרקים לתוך אותו משחק לוח וירטואלי, שמטרתו היא להגיע מנקודת חשמל אחת לנקודה השנייה. כדי לעשות זאת הם מחברים מנורות ״הלוגן״ אחת לשנייה בקווים ישרים אך כל אחד מהשחקנים אחראי על ציר אחר במשחק, כך שכדי לסיים את השלבים הם חייבים לעבוד ביחד, אחרת כל אחד יתקדם רק בציר שלו ולעולם לא יגיע לנקודה הנכונה

אני לא בטוח שהבנתי איך המציאות הרבודה עובדת פה: אני ״מכוון״ את המסך של הנייד מעל השולחן? מה שאני רואה משנה לפי המיקום שלי? השחקן השני רואה את אותה נקודת מבט? יכול להרחיב?

כל שחקן מחזיק את הסמארטפון מעל שולחן, שעליו נמצא ״טראקר״, כדי להקל על האפליקציה למקם אותך בחלל ביחס לשולחן. הלוח הווירטואלי מופיע על השולחן, אצל שני השחקנים הוא מופיע באותו המקום: גם אם הם מסתובבים סביב השולחן, לכל שחקן יש את נקודת המבט שלו על המתרחש לפי המיקום שלו בחלל הפיזי, אבל שניהם משחקים את אותו המשחק.

אני חוזה שיהיו אנשים שיתפסו נקודת מבט קצת שונה ממה שהתכוונתי כדי שיהיה להם נוח יותר להניח את המנורות. בכל מקרה יש להם את האופציה, אני לא מחייב אנשים לעמוד במקום מסויים, לא הדבקתי כפות רגליים על הרצפה

מה אתה חושב ההבדל, מבחינת האינטראקציה בין שני השחקנים, אם הם היו משחקים אותו כל אחד בבית שלו ולא אחד ליד השני. מה נותן הלהיות ביחד הזה שהזכרת מקודם?

זה כבר לא אנשים שיושבים פסיביים מול מסכים, אלא אנשים שמבלים זמן ביחד, אפילו שהמשחק עצמו די פשוט. האתגר נהיה הסינכרון בין השחקנים

אני בטוח שיש הבדל מהותי, אפילו הרגשתי אותו כששיחקתי את המשחק עם אנשים אחרים. פתאום כשאתם נמצאים באותו חלל זה מרגיש חברתי הרבה יותר, השחקנים (כולל אותי) מתחילים לדבר אחד עם השני, לתכנן את המהלכים קדימה, להתייעץ לגבי המנורות שיש לשים. זה כבר לא אנשים שיושבים פסיביים מול מסכים, אלא אנשים שמבלים זמן ביחד, אפילו שהמשחק עצמו די פשוט. האתגר נהיה הסינכרון בין השחקנים

ואני מניח שברגע שהמשחק יהיה מורכב יותר אז גם הפונטציאל לאינטראקציה גדל? יש לך מחשבות לאן אתה יכול לקחת את זה?

כמובן, קודם כל רמת הקושי עולה בין השלבים, אז ניתן לייצר עוד שלבים יותר מאתגרים. גם חשבתי על אפשרות בעתיד לצרף אפילו עוד שחקנים: אם משאירים את המטאפורה שכל שחקן מייצג ציר אז מהר מאוד זה יעלה את רמת הסיבוכיות, כמובן שאחרי שלושה צירים זה נהיה מאתגר לייצוג ויזואלי. גם חקרתי אפשרויות של משחק שבו השחקן השני לא רואה את המהלכים שלך, וכך המשחק נהיה הרבה יותר מאתגר, כמו בלאק־ג׳ק או צוללות שרק בסוף מגלים מי הוביל למהלך המנצח.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אבל ברור לי שהתערוכה היא רק עוד שלב בפרויקט הזה, אין ספק שהוא עוד ישתנה ויתפתח גם אחרי סיום התואר השני, פשוט חבל לעצור כאן ולא להגיע למצב שהמשחק מגיע לחנות האפליקציות וכל אחד יכול לשחק בו בבית עם אחים/ חברים/ בני זוג וכו׳

נייס. מי שיגיע לתערוכה יוכל לשחק במשחק?

ברור. מי שיגיע יוכל לשחק במשחק עם חבר וגם לראות קצת מאחורי הקלעים של תהליך העבודה. הקמתי חלל יפה ונעים לשחק בו וברור לי שעקב הקורונה יגיעו פחות אנשים, שזאת עוד סיבה לאפשר גם לשחק מהבית בעתיד

בהחלט. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

אני רוצה להודות לליאת לביא, ראש התכנית, וכמובן ממליץ על התואר השני לכל מי שרוצה להתנסות עם דברים שחדשים לו. גם לי לא היה נסיון מעשי עם מציאות רבודה לפני התואר, אבל בעזרת צוות מרצים תומך ומדרבן אני גאה לסיים את התואר, תודה לבצלאל

תערוכת בוגרי התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית, בצלאל
אוצר: גיא שגיא
רח׳ הרצל 119, תל אביב
פתיחה: 10.9; נעילה: 22.9

The post אדיר סלוצקי מחפש את הרגע של ה״להיות ביחד״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

הגרסאות הדיגיטליות שלנו בדמות המידע שנאסף עלינו בכל אינטראקציה דיגיטלית, מאוחסנות ומתעדכנות באופן בלתי פוסק במחשבי הענק של חברות הטכנולוגיה, נסתרות וסמויות מעין, מנבאות ומניעות אותנו לפעולה. 

אנחנו, חברי קולקטיב המעבדה לדיגיטציה אנושית, שמנו לעצמנו למטרה להנגיש ולחשוף חלק מאותם מנגנוני ניתוח ותיעוד, ואף לאתגר את פרדיגמות הניתוח ולייצר קריטריונים חדשים לבחינה. במעבדה, הנתונים נאספים ומנותחים לא ממניעים מסחריים, אלא כדי לשאול כיצד אפשר לדגום את המרכיבים האנושיים באדם, מנקודת מבטן של מכונות.

הקמת המעבדה לדיגיטציה אנושית היתה מצד אחד בלתי צפויה, ומצד שני מאד טבעית. עד לפני מספר שבועות עוד היינו סטודנטים בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי, במסלול עיצוב וטכנולוגיה בבצלאל. לאורך השנה האחרונה, עבדנו במרץ על פרויקטי הגמר שלנו. 

כשהקורונה הגיעה, העבודה על הפרויקטים עברה להתרחש במרחק מחברי הכיתה ומהמנחים. כמענה לחוסר שנוצר התחלנו להיפגש אנחנו, בנוסף ללוח הזמנים הכיתתי, פעם בשבוע בזום, ולבסוף גם פנים מול פנים כדי לשתף ולהתייעץ. יצרנו שגרת עבודה שבה כל אחד עובד על הפרויקט שלו, מעלה בפני הקבוצה שאלות, והקבוצה מסייעת בחשיבה. 

אלו היו זמנים מאתגרים ביותר לפיתוח פרויקט מסכם, גם מסיבות טכניות, כמו ימי בידוד וילדים שלא נמצאים במסגרות; וגם מבחינה רגשית, היה לא פשוט להמשיך את התהליך כשיש תחושה שהעולם קורס מתחת לרגליים. המסגרת הקבוצתית היוותה מעין נקודת משען, מקום מבטח מכל מה שמתחולל בחוץ. 

חודש לפני מועד ההגשה הסופית, התקשר תומר ספיר שאוצר יחד עם מאיה בן־דוד את תערוכת ״מגדל תצפית ומקרה הברירה המלאכותית״, המוצגת במוזיאון ארץ ישראל כחלק מהביאנלה לאומנויות ולעיצוב, והציע לנו לאחד כוחות עבור תכנית הרזידנסי של התערוכה. זו הייתה הזדמנות ממשית עבורינו לחבור רשמית כקולקטיב: חבורה של חמישה יוצרים שלאורך כל התואר עבדנו, חשבנו וגלגלנו יחד רעיונות. שלושה מאיתנו אפילו טסו ליפן ביחד לשיתוף פעולה עם מעבדת העיצוב של אוניברסיטת טוקיו, רגע לפני התפרצות הקורונה. 

גיבשנו רעיון שמאגד את חמשת הפרויקטים שלנו לכדי חוויה אחת, שמספרת את הסיפור ומעבירה את תפיסת עולמנו לגבי טכנולוגיה, אנושיות והממשקים בין השניים. כיוצרים אנחנו שואפים לרתום טכנולוגיה לצרכים הומניים ולייצר מבט מפוכח על הטכנולוגיה שסובבת אותנו. תפקידינו כמעצבים הוא לייצר חוויות המאפשרות מודעות וחופש בחירה.

אנחנו שואפים לרתום טכנולוגיה לצרכים הומניים ולייצר מבט מפוכח על הטכנולוגיה שסובבת אותנו. תפקידינו כמעצבים הוא לייצר חוויות המאפשרות מודעות וחופש בחירה. כל הפרויקטים במעבדה הם התנסותיים ומפגישים את המשתתף, באופן אינטראקטיבי, עם סוגיה משמעותית אחרת

יום לאחר הגשת פרויקטי הגמר שלנו הגענו למוזיאון להקמה. כל הפרויקטים במעבדה הם התנסותיים ומפגישים את המשתתף, באופן אינטראקטיבי, עם סוגיה משמעותית אחרת. כך, הפרויקט של טל ניסים, Open Face, עושה שימוש בטכנולוגיות זיהוי רגשות על ידי ניתוח הבעות פנים, מהטכנולוגיות המתקדמות והחמות ביותר בשוק.

העולם כיום מוצף בטכנולוגיות לזיהוי רגשות. החל מדמויות וירטואליות כסירי ואלקסה ועד מצלמות ביטחון, רכב אוטונומי וכו׳. במהלך המחקרי שלו, טל חושף את המקורות שעליהם הטכנולוגיות הללו מבוססות, ובוחן את המתח שבין אמינות הטכנולוגיה לבין האופן שבו היא חושפת את האישיות שלנו, תוך ניסיון להגדיר ולזהות רגשות חדשים.

Abstract You, הפרויקט של בן לב, נוצר כתגובה למגמה טכנולוגית של יצירת תאומים דיגיטליים אנושיים. בבסיס המגמה השאיפה ליצירת כפיל וירטואלי זהה לאדם שנראה ומתנהג כמוהו. הפרויקט מטיל ספק בתפיסה שייצוג היפר־ריאליסטי הוא בהכרח הייצוג הווירטואלי הכנה של האדם, ומציע למבחן את ההנחה שדווקא לייצוג חזותי מופשט ובסיסי, פוטנציאל גדול יותר לאותנטיות. כשם שמתמצתים אדם לכדי יצירת תאום דיגיטלי ריאליסטי, האם אפשר לתמצת אדם לכדי קו? האם בדיעבד יהיה אפשר לזהות את התכונות של אותו אדם באותו הקו?

Modified Self של תום רזניקוב, בוחן את התנהגותנו במרחב הדיגיטלי המנוטר. כמשתמשים דיגיטלים, נאספת עלינו כמות אדירה של מידע, המתורגמת לתחזיות סטטיסטיות על הזהות שלנו, מעין ״פרופיל אלגוריתמי״. במקביל, כיד נעלמה, בועות התוכן שלהן אנו חשופים מעצבות את השקפת העולם וחווית הסובייקטיביות שלנו.

למעשה, אנחנו (או הדאטה שאנחנו מייצרים) מעצבים את הפרופיל האלגוריתמי שלנו, והוא מעצב את הזהות שלנו בחזרה. הפרויקט מציע לקחת את השליטה ולהשתמש במנגנון למעננו: אם הזהות שלנו אכן מתעצבת ביחסי גומלין עם אלגוריתמים, מתוך התנהגות שאינה מודעת, אז מדוע שלא נרכב על המנגנון – ו״נאלף את האלגוריתם״ כרצוננו?

UN_APATHY MOVEMENT, הפרויקט של בילי רגב, נוצר בתגובה לניצול חברות הטכנולוגיה את תופעת המציאות המשתנה (תנודתיות, חוסר ודאות, מורכבות ועמימות), או בקיצור, VUCA. חוסר יציבות בעבודה, מגיפות, אי יציבות פוליטית, משבר האקלים ועוד, מעוררים אצלנו תחושת חוסר מסוגלות וחוסר מוטיבציה לביצוע פעולות פשוטות ותפקוד יומיומי. המנגנון הביולוגי שלנו מגיב באפתיה למצבים אלו ואנו מוצאים עצמנו משתמשים בטכנולוגיה בצורה פאסיבית. 

בילי פיתחה כלי למדידה, שיקוף והנעה לפעולה ממצבי אפתיה שאליהם אנו שוקעים בסביבת העבודה שלנו מול המחשב. מטרתו להתיר את המנגנון האוטומטי של תגובה אפתית ובאמצעות חשיפה למיומנות פיזית מעוררת, לאפשר לנו לקבל החלטות מודעות ומפוכחות.

ולבסוף Shifting, הפרויקט להסתגלות אקלימית של נעמי סלייני, הוא פלטפורמה לחקר ופיתוח כלים מתודולוגיים וחוויתיים להרחבת המיומנויות האנושיות להתמודדות עם מצבי קיצון אקלימיים. הפרויקט קם מתוך הפנמה וקבלה של עתיד דיסטופי, והבנה שמשבר האקלים הוא כאן להישאר ואף להחריף.

בבסיס הפעילות עומדת התפיסה שלפיה יש לבני האדם מיומנויות ואיכויות שעליהן הם יכולים להסתמך במקרי קיצון, ועל כן להיות מסוגלים להתמודד עם משבר האקלים ברמה האישית. התוצר הראשון של הפרויקט, Overflow, הוא חוויה אינטראקטיבית סיפורית החושפת ומנגישה תחזית אקלימית בתצורת סיפור אישי רב־שכבתי, תוך בנייה וחשיפה של פרופיל מיומנויות אישי מבוסס על הבחירות של המשתתף במהלך החוויה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

המעבדה לדיגיטציה אנושית מציגה במגדל התצפית, במוזיאון ארץ ישראל, עד ה־10 באוקטובר. אנחנו מזמינים אתכם/ן לבוא להיפגש, להתנסות לחוות ולשוחח על כל אחד מהפרויקטים בימים קבועים מראש (המידע המעודכן באתר המוזיאון).

The post טל ניסים, בן לב, תום רזניקוב, בילי רגב, נעמי סלייני // המעבדה לדיגיטציה אנושית appeared first on מגזין פורטפוליו.

שלושה בוגרים טריים של המחלקות לעיצוב תעשייתי הם זוכי מלגת סטודיו ראשון בבית בנימיני לשנת 2020-21: אורי שיפרין (שנקר), גל קופליק (בצלאל), זהר גל סאלי (מכון טכנולוגי חולון). 

מטרת מלגת סטודיו ראשון של בית בנימיני היא לעודד ולתמוך באמנים צעירים, בוגרי המחלקות ללימודי קרמיקה ועיצוב במוסדות ללימודי עיצוב ואמנות. תמיכה זו מוענקת לבוגרים המעוניינים להמשיך לעבוד וליצור בתחום הקרמיקה ולהתמחות בניהול סטודיו עצמאי. המלגה מסייעת לצלוח את התקופה המאתגרת שבין סיום הלימודים לבין העולם שמחוץ לאקדמיה ובמהלכה מתמרנים הזוכים בין המשך יצירה וביטוי אמנותי אישי, גיבוש עתידם המקצועי ופרנסה.

בית בנימיני מעניק לזוכים חלל עבודה מצויד במלואו ובתמורה משתתפים זוכי המלגה בניהול ותפעול הסטודיו בבית הספר לאמנות הקרמיקה בבית בנימיני. המלגה מאפשרת לזוכים בה להמשיך וליצור בתחום, לבסס קשרים עם אמני קרמיקה בעלי ניסיון ולקחת חלק בפעילויות הרבות והמגוונות שבמרכז. זאת, מתוך אמונה שחבירה לדור ההמשך של אמני הקרמיקה בישראל ופעולה משותפת, יבטיחו את המשך צמיחת התחום ויאפשרו קידום מקצועי ופיתוח הדדי.

עבודת הווידאו ״תרגיל בהיעלמות״, פרויקט הגמר של שיפרין ענבי, מתארת יצירה של סדרה בת שלושה אוביקטים מיצביים לצד התנסות פרפורמטיבית, תוך מחשבה והתייחסות לחומר, תנועה, צורה, חלל וסאונד. 

הפרויקט מבקש לבחון שאלות אודות עיצוב ותהליכי יצירה, על ידי שילוב של פרפורמנס וקראפט ותיעודם, ככלים לביטוי חומרי, חזותי ורעיוני. מחשבה על תהליך והתהוותו, הנקודה בה מתחיל ובה עוצר, אם בכלל, ושאלה על מקומו ותפקידו של המעצב בחברה.

אורי שיפרין ענבי. צילום: מיכאל שבדרון

גל קופליק. צילום: יוסי רוט

כחברה מודרנית המפגש עם הטבע מרגש ומעורר השתאות, והטבע כדרכו פועל במחזוריות מתמדת. דמיינו שאנו חיים עם הטבע, קירות ביתנו נושמים ומשתנים במקביל לשגרת החיים, אומרת גל קופליק ב״להכניס את הטבע הביתה״.

Grow היא מערכת הידרופונית ביתית לגידול צמחים. היא שואבת את המים מהשימוש האנושי בתשתית כמו הפעלת מדיח כלים, מכונת כביסה ושירותים. המערכת מבקשת להכניס את הטבע הביתה ובוחנת את יחסי הגומלין שבין המשתמש והטבע, ומעלה שאלות בנושא מודעות והשפעת החיים המודרניים על צמיחה וההשתנות. 

ב־Holding Smoke זהר גל סאלי חקרה את השילוב בין טקסטיל לקרמיקה. אם עד כה עבודות קודמות בחרו להעתיק את הטקסטורה והנראות של הטקסטיל אל תוך הקרמיקה, היא החליטה לקחת צעד קדימה ולהשתמש באפשרויות התלת־ממדיות של הטקסטיל כדי להשפיע על תהליך היציקה בקרמיקה.

הפיתוח דרש המצאה והתאמה מחדש של מושגים בעולם הקרמיקה, מה שיצר תהליך חדש שבסופו נוצרו אוביקטים בעלי נראות ייחודית, המטעה את הצופה לחשוב שכלל לא מדובר ביציקות קשיחות.

אך הפרויקט לא הסתיים שם והמשיך בפיתוח של תהליך חדש המאפשר לייצר אוביקטים בעלי נראות ייחודית בשיטה חצי אוטומטית. התהליך שילב אלמנטי ייצור שונים, חלקם מסורתיים כמו אוריגמי, וחלקם הדפסות תלת־ממדיות.

זהר גל סאלי. צילום: אנטולי רקיניצקי

The post זוכי מלגת סטודיו ראשון בבית בנימיני לשנת 2020-21 appeared first on מגזין פורטפוליו.

נרקיס יפה, אינה ברנפלד | Aqualibrium

על רקע הנזקים הקשים שנגרמו משיטפונות והצפות בחורף האחרון, הפרויקט בוחן מחדש את היחס העירוני כלפי מים, ומציע פתרון העושה שימוש מושכל בתכונותיהם במטרה להפוך אותם ממטרד לנכס ולהזדמנות. הפרויקט מציע לבנות תעלת מים שתחצה את תל־אביב-יפו ממזרח למערב ותעבור ברחוב שלמה שבצפון יפו – אזור עירוני מוזנח שהוגדר על ידי העירייה כזקוק לטיפול ולהתחדשות עירונית.

התכנון המוצע מתייחס לתפקוד התעלה בהתאמה לעונות השנה: בקיץ היא משמשת כמערכת טיהור ומילוי מי אקוויפר החוף, ובחורף מאפשרת ניקוז מהיר של שיטפונות והצפות, תוך מניעת נזקים ואסונות. בנוסף, בכל עונות השנה התעלה וגדותיה מאפשרות שגשוג של מגוון ביולוגי רחב שבדרך כלל אינו קיים בעיר, למידה על מערכות רגישות מים בעיר, ולהפחתה של אי החום העירוני. זיהוי ההזדמנות וניצולה לחידוש עירוני בדרום תל אביב ולחיזוק השכונות באזור, תוך קיום אנושי הרמוני עם ולצד מים, מהווה פתח לכינון מציאות משופרת ולחוויה עירונית חדשה.

נרקיס יפה, אינה ברנפלד | Aqualibrium

מירית צוק | Circular Living 

בחינת השימוש בדירה לאורך מחזור חיים, מובילה להבנה שמזה זמן רב אנו חיים בדירה שאינה מתאימה למידותינו. כך, לדוגמה, 42% ממשקי הבית בישראל, שכוללים שתי נפשות, מתגוררים בדירת ארבעה חדרים או יותר, כשהמשמעות היא ש־16,920,000 מ״ר אינם מנוצלים / מבוזבזים מפני שהדירה אינה מתאימה לצרכי הדיירים. 

הפרויקט מתבסס על מושגים מתוך עולם הכלכלה המעגלית ומציע מודל מגורים חדש בצורה של מניה. בוחרים את גודל הדירה שבו מעוניינים כרגע ובעתיד, ומשלמים בהתאם לגודלה המשתנה. המודל המוצע מבוסס על סימביוזה בין מגורים למנויים זמניים לבין מגורים למנויים קבועים – אלה שיכולים להתרחב ולהצטמצם, כך שהיחידות שעוד לא התרחבו אליהן משמשות מישהו אחר בזמן זה, ויכולות לתפקד כיחידות עצמאיות לחלוטין.

השינוי הפיזי בדירה מצריך הפחתה/הוספה של מודולים מעטים, כמעט בלי מאמץ, כך שהדירה יכולה להתרחב ולהצטמצם. תפיסת הפרויקט את הבית היא כשל מוצר במונחים של שימוש וזמן. בתוך כך חברות כמו חברות ריהוט מעניקות את השירות של המוצרים שלהן, ובתום השימוש הם מוחזרים לחברה. אימוץ תפיסת השימוש בדירה כשל שימוש במוצר, מאפשר להביא לחיסכון כלכלי אישי, כמו גם לחיסכון במשאבים ובמקום.

מירית צוק | Circular Living

יוסי חיו | ניאו אורגניזם

הפרויקט עוסק בעתידו של תכנון פרמטרי אדריכלי, ומציג שתי אפשרויות מבוססות בינה מלאכותית – ישות בדיונית המכונה גודה (מלשון גוד, אלוהים) שהיא יד ימינו של האדריכל. האחת היא אפשרות שבה הבינה המלאכותית משתלטת על התכנון ומתווה אותו – דיסטופיה, ובאפשרות השנייה הבינה המלאכותית ״משובשת״, באמצעות החדרת מערכת טבעית המחקה מנגנונים מן הטבע – אוטופיה. 

כמקרי בוחן נבחרו שכונת נוה צדק, כיכר המדינה ומחלף ארלוזורוב, ושתי אפשרויות התכנון נבחנו בקנה מידה עירוני, שהתייחס למידת הצפיפות העכשווית, ובקנה מידה של בית פרטי ישראלי גנרי. קנה המידה העירוני של האופציה הדיסטופית הפיק חיזוי צפיפות לטווח של 30 שנים קדימה, ובקנה המידה הביתי צמצם את המטראז׳ המקובל/רווח למינימום האפשרי, תוך התחשבות בפרוגרמות הנדרשות. האופציה האוטופית לעומת זאת, הניבה בקנה המידה העירוני הצעה חדשה לחלוטין לשינוי מידת הצפיפות ואופייה, וטיפולוגיה חדשה בקנה המידה הביתי.

כך הפרויקט מגיב למציאות הקיימת שבה פועלים שני צירים מקבילים המותירים בחירה בין הצטרפות להתבוננות: בשילוב עם גודה אפשר להתבונן ברזולוציות שונות של חיי העיר והבית הפרטי תוך צפייה בתכנונם העתידי; ומנגד, להצטרף למערכת המשובשת של העולם הפיזי, דרך הכלים המתקדמים שהטכנולוגיה הממוחשבת וכוחות הטבע מאפשרים. כשהאדם פעיל בתהליך ומשתף פעולה עם המכונה, המרחב העירוני והביתי מקבלים חיים, והופכים לאורגניזם שמתקשר, משתנה, מתרבה ומגיב לאורך זמן.

יוסי חיו | ניאו אורגניזם

גל מזר | The Theater Came to Town

יופיו של התיאטרון טמון בפשטות המסר, בעושר האמנותי ובהווייתו הטיפולוגית כמפעל לייצור חוויה מעוררת רגש. בכוחה של המחזת תכנים מחיי היום־יום לעורר מחשבה ולהפרות חברה באופן שהוא מעבר לבידור, שבמציאות העכשווית מקבלים יתר דגש.

הפרויקט מהווה פלטפורמה לתיאטרונים הרפרטוארים, שמאפשרת שינוע הפקות תיאטרון והקמה של ״תמצית החוויה״ בכיכרות העיר ובערי פריפריה שבהן לא קיימים תיאטרונים. במהלך המחקר נבחרו התיאטרון הנייד של ימי־הביניים כצורת תיאטרון הנגישה ביותר, והתיאטרון היווני כמכתיב מרכיבי התיאטרון שנשמרו עם השנים. הפרויקט התפתח בהשפעת התקופה הנוכחית שבה הכמיהה ״לבחוץ״ עולה ומשתלבת עם הרצון לחוות, כשאיסור ההתכנסות בחללים סגורים חידד את הצורך בפלטפורמה תרבותית חדשה.

התכנון המוצע נועד להוציא את התיאטרון לכיכר העיר ולייצר מופע מעצם הקמת המבנה. שיטות הפתיחה והסגירה של המבנה משלבות טכניקות מכניות הקיימות באולמות תיאטרון כיום: הקונסטרוקציה של המבנה בנויה ממתכת, בשילוב משטחי עץ, והמעטפת עשויה מבד אקוסטי, המעניק הצללה ואף מאפשר חוויה אינדיבידואלית ומנתקת.

גל מזר | The Theater Came to Town

 רון מרקוביץ | Flexi House 

אסונות טבע, מלחמות, בעיות הגירה ומגיפות, הם מצבי חירום שבין תוצאותיהם נדרש לא פעם סיוע במתן קורת גג שאבדה. הפרויקט מתמקד במתן מענה למצבים מסוג זה בפרמטרים של זמן, גמישות, ניידות ותקציב, ועל רקע המציאות העכשווית מתייחס לאוכלוסיה המוגדרת כ״פליטי קורונה״ – חולים או מחוסרי בית הנמצאים ברחובות ומצויים בסכנת הידבקות גבוהה.

המענה המוצע הוא יחידה מולטי מודולרית גמישה, המבוססת על קיט בהרכבה פשוטה ומאפשרת התאמה לסיטואציות משתנות, דוגמת שימוש של מספר אנשים ביחידה. כמקרה בוחן לתפקודה ״בזמן אמת״ נבחר אצטדיון (אצטדיון סמי עופר בחיפה), בשל היותו מרחב תחום המכיל תשתיות מים וצנרת, תשתית רפואית, וכן דרכי מילוט ראשיות. המרחב יכול לכנס בשטחו כ־30,000 אנשים, ומעבר לשימוש כמחנה מגורים יכול לסייע לעומס אשפוז בבתי חולים.

היחידות ימוקמו בשטח באמצעות משאית מנוף, ותהליך ההקמה המוצע נחלק לשלבים, שהראשון שבהם הוא מיקום היחידות בטריבונות הסמוכות לגרעין האצטדיון, תוך הסתמכות על התשתית הקיימת בו. לאחר הקמת תשתיות נוספות ימוקמו יחידות ביתר הטריבונות, ויוקמו חללים ציבוריים לצרכים שונים. תכולת היחידה מבוססת על קוביות שמידותיהן תואמות למידות מכולת תובלה, המאפשרת הובלה של 15 יחידות. הקוביות מכילות רהיטים המבוססים על מידות אוניברסליות, כשהיחידה מכילה את הפרוגרמה הנבחרת – מגורים או חללים ציבוריים.

המודול מתוכנן במידות של 75/225 ס״מ, ובהתבסס על המערכת המודולרית הבנויה מאלמנטים ותוספים המותאמים לה אפשר לייצר התאמות לסיטואציות שונות. הממד העיצובי של היחידות נוצר משימושי החומרים ומתוספות דקורטיביות שונות המוצעות לבחירה מתוך קטלוג. 

רון מרקוביץ | Flexi House

The post בוגרים 2020 // המחלקה לאדריכלות, בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

זומאין במחלקה לתקשורת חזותית בצלאל

זומאין, סדרת מפגשים מקוונים עם בוגרות ובוגרי המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל. בכל מפגש יציגו שישה סטודנטים.ות את פרויקט הגמר שלהם.ן, יספרו על מקורות השראה ועל תהליך היצירה, ויציגו חומרים שירדו בעריכה, סקיצות ועוד. לאחר הצגת הפרויקטים יתקיים דיון ויוקדש זמן לשאלות הצופים. המפגשים יהיו פתוחים לקהל הרחב, יונחו על ידי סגל המחלקה ואורחים.ות מבחוץ, ויותנו בהרשמה מראש.

המפגש השני, שיייערך הערב בהנחיית ג׳ודית אשר בשעה 19:00 תחת הכותרת חילוף חומרים, יעסוק בטקסטיל, איור, פיסול, מגזרות נייר, וגם קצת פלסטלינה. המפגש השלישי בהנחיית תרזה בן פורת, ארבע קירות, יעסוק בפרידה, בידוד, זיכרון וגעגוע; והמפגש הרביעי בהנחיית להב הלוי, מקום, יעסוק בין יהודה, שומרון לשומקום.

מאור מיכאלוב, המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל. צילום: דניאל חנוך

אלמגרין ודראגסט, מתוך התערוכה במוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג

מחוץ למסגרת: בית אבי חי ומוזיאון תל אביב

פתח שער, הפרויקט המקוון של בית אבי חי, כולל מגוון תכנים שיועלו לאורך כל חגי תשרי: ראש השנה, יום כיפור, סוכות ושמחת תורה. הפרויקט כולל גם את מחוץ למסגרת, שיתוף פעולה עם מוזיאון תל אביב הכולל שבעה סרטונים קצרים: כל סרטון מציע ניתוח ליצירות אמנות הנוגעות לחג.

הסרטים שכבר עלו: רותי דירקטור,אוצרת לאמנות עכשווית, על העתיד המלנכולי של צמד האמנים אלמגרין ודראגסט; דלית מתתיהו, אוצרת בכירה לאמנות ישראלית, על בעל תוקע של בוריס שץ; סופיה בארי ליפשיץ, עוזרת אוצרת, אמנות מודרנית ואמנות אירופאית 16-19, על עקדת יצחק של מנשה קדישמן.

יעלו בקרוב: דלית מתתיהו על תימני כנרת; נועה רוזנברג, אוצרת אמנות מודרנית ואמנות אירופאית 16-19, על יונה הנביא כאמן מודרני; סופיה בארי ליפשיץ, על הגוטליב האחרון; רותי דירקטור, על ביתר מתיקות נגנו את הריקוד של ויליאם קנטרידג׳.

התערוכה והתחרות הבינלאומית למדיה דיגיטלית

Wander, התערוכה והתחרות הבינלאומית למדיה דיגיטלית במהדורתה השלישית – כחלק מהפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים וסטודנטיות – מציגה פרויקטים פרי עבודתם של סטודנטיות וסטודנטים מכל העולם היוצרים במגוון פלטפורמות שונות מעולם המדיה הדיגיטלית. מציאות מדומה, מציאות רבודה, מיצגים אינטראקטיביים ופלטפורמות רשת הן רק חלק מהכלים החדשים להעברת סיפור בעידן הטכנולוגי. התערוכה שמה דגש על עבודות אינטראקטיביות ואימרסיביות מבוססות נרטיב, הבוחנות את השילוב בין יצירה וסיפור לבין טכנולוגיות מתקדמות.

אמיר כהן, ממחפש. מתוך Wander

איתמר דאובה, מתוך פסטיבל אנימיקס

אנימיקס גם בסגר

אנימיקס תל אביב – הפסטיבל הבין לאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורה – התקיים השנה בפעם ה־20 בגרסת רשת. לרגל החגים ולאור תקופת הסגר, החליטו מפיקי הפסטיבל להחזיר את הפסטיבל ל״גל שני״ ברשת, שבמסגרתו יוצגו מחדש 16 מתכניות הפסטיבל ששם השנה דגש מיוחד על האנימציה הישראלית העכשווית ומפגשי אמן מובילים בתחום הקומיקס, הקריקטורה והאנימציה בארץ. בין התכנים שאפשר יהיה לצפות בהם: מפגשי אמן עם זאב שושקה אנגלמאיר, איתמר דאובה (יקיר הפסטיבל השנה), עמוס אלנבוגן ועוד. הגישה להרצאות ולמפגשים בתאריכים 18.9-12.10. מחיר כרטיס 10-20 ₪ למפגש.

The post הרשימה המשותפת // 24.09.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

אורי בליך | CADmanship

כלי ליצירה בתלת־ממד, המדמה פעולת מלאכת יד. הפרויקט חוקר את תהליך היצירה במדיום הדיגיטלי ומציג ממשק פיזי יחודי, המאפשר לפסל משטחים מורכבים באופן אינטואיטיבי. CADmanship שואף להיות כלי המתרגם את הכוונה המנטלית והפעולה הפיזית לשדה הדיגיטלי עבור יוצרים, אמנים ובעלי מלאכה.

אורי בליך | CADmanship

גפן ימין | Live'n'Breathe

הפרויקט עוסק במניעת זיהום אוויר במרחב הביתי. החיים בסביבה אורבנית הביאו לשכלול יכולתנו לאטום הרמטית את בתינו לאבק, זיהומים וריחות מהרחוב. אך למרות שנדמה כי הצלחנו לייצר מרחב נקי ובטוח, ולהשאיר את זיהום האוויר בחוץ, האמת המטרידה היא שלכדנו אותו בפנים. האוויר בין כתלי ביתנו מזוהם פי חמישה מהאוויר בחוץ, והצורך במערכת לטיהור האוויר הביתי נוכח היום יותר מתמיד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

Live'n'Breathe היא מערכת טיהור והעשרת אוויר ביתי המבוססת על היכולת של מיקרו־אלג׳י (אצות) לספוח פחמן דו־חמצני וחלקיקים מזיקים, ולייצר חמצן. המערכת נוצרה בשאיפה לשפר את איכות החיים, לתת מענה אקולוגי חלופי לפילטרים הקיימים כיום בשוק, ולהחיות מחדש את הסימביוזה בינינו לבין הטבע באמצעות שילוב מיקרו־אורגניזם חי, במרכז הבית ובאורח החיים שלנו.

גפן ימין | Live'n'Breathe

יולי מרוז | קילפתי תפוז

״חתכתי, ליפפתי, קיפלתי, גרסתי, מרחתי, שייפתי, הרחתי, הרגשתי. כל אלה הם חלק מפרויקט מחקרי על קליפת התפוז, במטרה למצוא בה פוטנציאל של חומר שימושי, ולרענן את נקודת המבט עליה״.

גישה אקולוגית לחיים ולעיצוב הובילה לבחירה במשאב מקומי נפוץ, המגלם גם סיפור ישראלי, תרבותי ואינדיבידואלי. בעבודה ידנית רגישה פותחו טכניקות ומערך כלים המותאמים לעבודה עם החומר ומאפשרים יצירה של גופים בגדלים שונים, שאינם תלויים בגודל הקליפה. כפי שהקליפה בצורתה הטבעית היא כלי הקיבול של פנים התפוז, כך גם הגילויים החומריים מוצגים בצורת מיכל המשמר את האיכויות הייחודיות של החומר, המרקם, הריח והאופי המוכרים.

יולי מרוז | קילפתי תפוז. צילומים: יוסי רוט

מוחמד שריף | ניצול פסולת נגרות

הפרויקט עוסק בניצול פסולת נגרות, בשאיפה לצמצם את כמות העצים הנזרקים לאשפה ולנצל אותם ליצירת אוביקטים נחשקים. במסגרת הפרויקט עוצב ריהוט מחומרים ממוחזרים, ללא שימוש בחומר חיצוני נוסף, ופותח קו עיצובי ושיטת עבודה חדשה בחומר גלם ייחודי.

נקודת המוצא בסיפורו האישי של שריף: ״כשהייתי צעיר, לפעמים הגעתי לעזור לאבא שלי בנגריה המשפחתית שלנו, באזור התעשייה עטרות בירושלים. לאורך השנים רכשתי ידע ומיומנות בייצור ובעבודות יד בעץ והחלטתי ללמוד עיצוב ולחבר בין הידע בעיצוב לבין הרקע שלי בנגרות.

״שוטטתי בנגריה וחקרתי את שיטות העבודה וקווי הייצור, ושמתי לב שהפסולת שנותרת לאחר הייצור כוללת לא רק עץ, אלא חומרים רבים נוספים. כחומרים לפרויקט בחרתי בפסולת של חומרים בעלי פוטנציאל לשימוש חוזר יעיל – כמו נייר שיוף, שאריות עץ וחומרי הדבקה – שבהם אנו משתמשים בנגריה״.

מוחמד שריף. צילום: ג'ובאני פקוסה

מוחמד שריף | ניצול פסולת נגרות

עדי קופמן, קמע דיבון | מופע ייצור

הפרויקט חוקר את הדיאלוג והאיכויות העולות מחיבור בין עולם התנועה לעולם העיצוב, בעזרת כלים טכנולוגיים, כך שהמופע והבמה נתפסים כמרחב להתנסות וחקירה של מרחב, אסתטיקה, יחסים ורגש. במסגרת הפרויקט פותחו כלים להעלאת ״מופע ייצור״, שבוחן את תהליך היצירה בזמן אמת, במהלך המופע, ואת התוצרים הסטטיים שנשארים לאחר המופע, כעקבות לאחר פעולה.

המופע מייצר עולם עם חוקיות של זרימת דאטה וקשרי גומלין בין הרקדנים למכונה, שמשפיעים אחד על השני. המידע שהרקדנים מייצרים מגיע לידי ביטוי על ידי אוביקט מרחבי, שנוצר בזמן המופע ובהמשך משפיע על תנועות הרקדנים במרחב.

עדי קופמן, קמע דיבון | מופע ייצור. צילומים: דניאל מקמל

שירה הורנשטיין | שריפה מבוקרת

הפרויקט עוסק באש ובשליטה, ובמסגרתו נעשה שימוש בתהליך ובמתודה של עיצוב ליצירה ״משותפת״ עם האש. ״300 אלף שנים של למידה והתבוננות הניבו שליטה בהדלקת ובכיבוי אש. כיום, האש המבויתת היא חלק משגרת חיינו, בדמות נרות, מצתים ומדורות. נדמה כי החיבור בין האדם לאחד מאיתני הטבע מחזיר אותנו למקומות הפראיים והבסיסיים שמהם באנו.

״הופעתה של האש מרהיבה אך גם מאיימת, והיא משמשת כמקום מפגש בין אנשים ובין השקט שנמצא בתוכנו. בפרויקט שלי האש היא הדרך וגם התוצאה. לחצתי חומר בתבניות עץ והפקדתי אותו בידי המדורה, לשרוף וללטף כרצונה. כלי הקרמיקה, שעיצבנו יחד האש ואני, מכילים ערכים של משחק כוחות ויופי אקראי״.

שירה הורנשטיין | שריפה מבוקרת

שירה הורנשטיין. צילום: יערה שטיינר

The post בוגרים 2020 // עיצוב תעשייתי, בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

לפני חצי שנה פנה המעצב פדי מרגי, אביו של כוכב הפופ יהונתן מרגי, אל שלי סתת קומבור, ראש המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, והציע לה לשתף פעולה. פדי, המייסד והבעלים של חברת המיתוג Talking Brands, מתמחה בבניית אסטרטגיה, מיתוג וזהות של ארגונים, חברות, מוצרים, אנשים ורעיונות במתן פתרונות חזותיים כוללים.

במקביל הוא משמש גם כמנהל האישי של בנו, אחד מכוכבי הפופ הבולטים בתעשיית המוסיקה המקומית בשנים האחרונות. שיריו הופכים ללהיטים, הוא מנהל זוגיות מתוקשרת עם כוכבת הפופ נועה קירל, מקיים שיתופי פעולה עם יוצרים נוספים, וכבר בתכנית הגמר של הכוכב הבא לאירוויזיון (שם הגיע למקום השני כשהפסיד לנטע ברזילי), החל לבסס את מעמדו כאייקון אופנה שמייחס חשיבות למראה, לא פחות מהתוכן.

סתת קומבור זיהתה את ההזדמנות ושידכה בין מרגי ל־12 סטודנטים בקורס ״לבוש לבמה, הדמות והבגד״, שמנחה המעצב דורון אשכנזי. במסגרת שיתוף הפעולה נדרשו הסטודנטים להתחקות אחר מרגי וליצור מערכת לבוש אחת, שתשמש אותו בהופעות ובצילומי קליפים, תוך שמירה על הייחוד והשפה האישית שלהם כמעצבים צעירים.

סער עילם

טטי כהן

יעל שולץ

הסטודנטים נפגשו עם מרגי מספר פעמים במהלך הקורס. הפגישה הראשונה התקיימה לפני פרוץ הקורונה, ולאחר מכן המפגשים התנהלו דרך הזום. במסגרת המפגשים הסטודנטים הכירו את עולמות ההשראה שלו מכמה הבטים: ארט, לוקיישנים, השפעה מסגנונות שונים, אמנים ופרפורמרים מזרמים שונים מעולם המוזיקה והאמנות. 

״הבחירה להתמקד במרגי הייתה מוצלחת נוכח העובדה שהוא לקח חלק פעיל בכל התהליך ושיתף את הסטודנטים בעולמו הפנימי ובהשפעות שהוא חווה בתחום האופנה והמוזיקה״, מספר אשכנזי. ״הסטודנטים יכלו לייצר מערכות לבוש התואמות את רצונותיו ושאיפותיו, למרות שתהליך העבודה דרש סנכרון בין כל מערכות הלבוש של הסטודנטים, מכיוון שכולן יועדו לאותה דמות. 

״ומכיוון שהעבודה נעשתה בתנאי קורונה, הסטודנטים היו גם אלו שיצרו לעצמם את חומרי הגלם שמהם יצרו את מערכת הלבוש: שילוב של חומרים ממוחזרים לצד עבודה עם חומרים חדשים״. 

למה דווקא מרגי ולא כל מוסיקאי אחר?

״כי יש בו משהו מעמיק מעבר למוסיקה שהוא יוצר. עולמות התוכן שלו רחבים וההשראות שלו באות משם: ברור שמדובר באמן שמושפע מאופנה ועיצוב שמשתלבים כולם לתוך המוסיקה שהוא יוצר. הוא בעצמו מגבש את הנראות שלו והופך להיות אייקון אופנה במקביל להיותו זמר״.

איך באה לידי ביטוי המעורבות שלו? 

״כמנחה הקורס היה לי חשוב שבכל התהליך הוא יהיה מעורב באופן מעשי, נוכח באופן אינטגרלי בתהליך העבודה ובשיעורים, וגם שיביע את דעתו. וכך היה: התרומה של מרגי הייתה משמעותית ובאה לידי ביטוי כבר במפגש הראשון עם הסטודנטים, שבו חשף בפני הסטודנטים את עולמות התוכן שמשפיעים עליו, כך שלסטודנטים היה קל להכיר אותו, את הצרכים והרצונות שלו.

״בהמשך, ועם פרוץ מגיפת הקורונה, הסטודנטים שיתפו את מרגי בזום בהתלבטויות שלהם, שלחו לו סקיצות ודרכי ביצוע אפשריות. הוא הגיב והביע את דעותיו הכנות לכל דבר וענין. במחצית הדרך התקיים יום מדידות שבמהלכו מרגי נחשף בפעם הראשונה למערכות הלבוש בתלת־ממד״. 

איך שיתוף פעולה כזה מסייע ללימודי הסטודנטים? 

״אנחנו יודעים שלא כולם יהיו מעצבי אופנה ביום שאחרי וזה בסדר גמור, ולכן מתפקידי הוא לפתוח ולחשוף אותם לאפשרויות נוספות. אחת מהן היא לעבוד מול פרפורמרים כמו מרגי: לדעת לשאוב ממנו השראה ולבטא דרך כך את עצמם״.

אופנה היא כמו מוסיקה

כל תהליך העבודה התנקז ליום צילומים שהתקיים במוזיאון העיצוב בחולון, שם דגמן מרגי את 12 הדגמים הנבחרים. אז הוא גם סיכם את שיתוף הפעולה ואמר ש״הפרויקט עם הסטודנטים מהמחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל היו אחת החוויות המעניינות ביותר שעשיתי במהלך הקריירה שלי.

״כל לוק קיבל את הפינה ואת הסטייל שלו. אני נחשף מידי יום לעוד ועוד סגנונות, למעצבים מוכשרים, לטרנדים. אופנה היא כמו מוסיקה – זה דבר דינמי, חי ונושם, אז בלתי נמנע שהסטייל שלי ישתנה גם הוא. נהניתי מאוד, אני מודה על החוויה וההזדמנות״.

אביב בלאש

הילאל סרסור

גבריאלה ג׳ייז

שישה סטודנטים מספרים על מערכות הלבוש הבולטות בפרויקט. הילאל סרסור: ״רציתי לעצב דגם שמרגי יתחבר אליו ולכן עיצבתי דגם אובר־סייז ונוח, שעוצב בהשראת טכניקות של שזירת בגד אחד למשנהו, כך שהשניים משלימים אחד את השני ויוצרים מערכת לבוש חדשה ושונה. הדגם מעוצב משני סוגי בדים: הבד הלבן תפור על הבד הירוק, ומתוך כך שני הבדים משתלבים זה בזה ויוצרים פטרן ייחודי שממנו נוצרה המערכת״.

סער עילם: ״בחרתי ליצור מערכת לבוש מפריטי ג׳ינסים ממוחזרים. נושא הקיימות צובר תאוצה בעולם האופנה וחשוב להציג אותו. ההשראה הגיעה מאופנת רחוב ובהתאמה לסגנון הלבוש של מרגי״.

אביב בלאש: ״כשראיתי את מרגי רציתי לעצב לו מערכת לבוש שתבלוט בסביבה ותתן אמירה אופנתית מיוחדת ונועזת כיאה לסטאר כמוהו; רציתי להוציא אותו ממקום הנוחות שלו ולעצב לו בגד שהוא לא חשב שילבש. בניתי מערכת לבוש של שני חלקים (ז׳קט וחצאית): את הז׳קט חוררתי ידנית מסביב לצוואר,
ואת החצאית גזרתי באלכסון על מנת שתהיה לה נפילה מעניינת. חלק מההשראה שלי היה אוסף תכשיטים יהודיים ממוזיאון ישראל בירושלים: משם הגיע הרעיון והצורה של החיתוכים ושל הצבע הירוק, הצבע הירוק הבולט״.

גבריאלה ג׳ייז: ״בחרתי לשלב בין צבעוניות מרעננת וצעירה לטקסטיל שיצרתי בטכניקה ירוקה, התואמת את רוח התקופה. הטקסטיל נוצר משימוש בשקיות סופר שכיכבו בבתים של כולנו בזמן תקופת הסגר עקב משבר הקורונה״.

יעל שולץ: ״שילבתי סטריט־סטייל עם הבט מחויט וצורות גיאומטריות. ההשראה לגזרת הדגם מגיעה מסגנון הלבוש הספורטיבי – מכנסי כדורסל וסווטשירט אוברסייז עם קפוצ׳ון. את יריעות הטקסטיל יצרתי מחומרים ממוחזרים – ג׳ינסים וחולצות מכופתרות, והשתמשתי בחיבור מגוון חולצות סול״. 

טטי כהן: עיצבתי אוברול וג׳קט ללא שרוולים היוצרים שילוב בין העולם המחויט, שממנו אני שואבת השראה בעיצובים שלי, לעולם ה׳סטריט׳ שממנו מגיע מרגי״.

אסף כץ

אפרת אישטו

מיכל שרון

אופיר לב

צגה גברזגי

אמבר שכטר

The post מרגי ובצלאל: האופנה היא המסר appeared first on מגזין פורטפוליו.

קרן אור זלינגר ואבישי שמחוביץ׳ | המנוח

מחזמר באנימציית בובות המלווה את יומו האחרון של חיים, קשיש השוכב על ערש דווי במיטתו בבית החולים. בני משפחתו של חיים מגיעים כדי להיפרד ממנו, כל אחד בדרכו האבסורדית שלו: צילה (האמא) מנסה לשלוט ולתכנן, רותי לא יכולה להתמודד ולא נכנסת לחדר, פשוש (הילד) נפגש עם המוות פעם ראשונה וחושב שאפשר להתמקח עליו, אצל מנאל הרופאה זה עניין יומיומי וחלק מהעבודה. 

המטרה שלנו הייתה לקחת אירוע סתמי ויומיומי ובעזרת המחזמר להפוך אותו לגדול מהחיים, אז הלכנו על האירוע הכי יומיומי שיכולנו לחשוב עליו: המוות. הוא נמצא מסביבנו בכל מקום, כל הזמן. ולמרות שהוא תמיד נוכח, אנחנו כפרטים לא יודעים איך להגיב אליו ובדרך כלל מתאמצים להדחיק אותו. ההתמודדות עם המוות היא חסרת אונים. אתה לא יודע איך אתה אמור להתאבל, וגם לא איך אתה אמור לנחם: אין דרך אחת נכונה להתמודד עם המוות, אבל יש המון דרכים לא נכונות.

הדבר העיקרי שלמדנו על עבודה עם בובות היה המשקל של הראשים. בגלל שהראשים היו כבדים באופן קיצוני, כל תנועה של הדמות גרמה לה גם להתכופף מעט. לכן בכל פריים היינו צריכים גם לתקן את הפוזיציה של הראש ואת כל הגוף. הפתרון היה להשתמש בראשים חלולים עשויים מעיסת נייר. בתוך עיסת הנייר יש מגנטים, מה שאיפשר לנו להחליף בין הפיות.

המוזיקה היא הבסיס שמחזיק את הסרט שלנו. את הטקסטים כתבנו בעצמנו, ואחת ההשראות המוזיקליות שהתאימו לנו בעת כתיבת הטקסטים היה השיר ״אני אשתגע״ בביצוע של נורית גלרון, אפיינו את הדמות של צילה ואת הצורה שבה היא פוקדת ומנהלת לפי הקצב של השיר הזה. כשהגרסה החמישית של התסריט הייתה מוכנה, שלחנו מייל לאמרגן של נורית גלרון. להפתעתנו היא לא רק ענתה, אלא גם הסכימה להשתתף. 

ערן לוזון ומיכאל נגארי | החרא הזה רק ממשיך לגדול 

בקע מסתורי מחלק את ירושלים ושואב לתוכו כל חפץ מתכתי. רויטל, בהריון מתקדם מאוד, מנסה להגיע לבקע על מנת להתאבד ולהרוג את התינוק שבבטנה. העיר ריקה והאדם היחיד שמוכן לקחת אותה הוא ניסים, נהג מונית חסר בית, שמוכן לקחת אותה בתמורה לדירה. כלל שהם מתקרבים לבקע, כך העיר מאבדת את צורתה המקורית, משילה שכבות של תרבות וזיכרון ומותירה אותם מול אדמה בתולית.

היה לנו חשוב לנסות ליצור שפה אנימטיבית חדשה ולחקור חיבורים מעניינים. ידענו שנעבוד עם בובות סטופ־מושן, אבל לא היינו בטוחים איך נטפל בהבעות פנים ובדיבור, מכיוון שהדבר דורש שימוש בחומרים קשים ורכים ביחד, או יצירה של המון ריפלייסמנטים לאיברי הפנים. 

בסופו של דבר בחרנו ללכת על חיבור של וידאו באיברי הפנים כי אהבנו את המראה ההיברידי שזה מייצר: שילוב קצת מעוות של עולמות שלא מתחברים ודמויות שיש בהן משהו אנושי ומלאכותי ביחד. את הרקעים בנינו מעיבוד של תמונות של רחובות ירושלים, בהתאם למקומות שבהם נמצאות הדמויות: ככל שהדמויות מתקרבות לבקע כך העיר יותר הרוסה.

באופן כללי הסרט עוסק במשבר ובתגובות של אנשים אליו. פיתחנו את הרעיון עוד לפני התפרצות הקורונה ובמובן מסוים לא מעט דברים שכתבנו הפכו למציאות בצורה כזאת או אחרת. הדמויות מייצגות כל אחת תפיסה אחרת לגבי ההתמודדות שלנו עם מצבי קיצון – אשמה, חרדה ואסקפיזם.

נטע מוזס | Inner Window

מיצב תלוי חלל הבוחן את המתח בין החלל הממשי והווירטואלי דרך המסך. העסיקה אותי היכולת של מסך להוות באותה עת חלון לעולם שבחוץ ומראה לעולמי הפנימי.

העבודה נבעה מתוך אדריכלות של חלל ספציפי בבצלאל, חדר גדול ועמוק המחובר בחלקו העליון בחלון לחדר צר וקטן. הצופה יושב לבד בחדר הקטן למעלה, ורואה את העבודה מבעד לחלון המזכיר את חדר המקרין באולם קולנוע. אני יושבת למטה בחלל הגדול, מפעילה את העבודה דרך המחשב. המערך שיצרתי כלל מצלמה שמוצבת מאחורי הצופה, ובשלב מסויים הדימוי של הצופה מושתל בתוך הסרט המוקרן. כך ברגע אחד יחסי הכוחות משתנים, הצופה הופך ממתבונן מהצד לחלק אינטרגלי מהעבודה.

בעבודת הווידאו השתמשתי במידול תלת־ממדי של החלל שבו העבודה הוצגה. כך יכולתי לדלג בין מרחבים דיגיטליים וטבעיים ולשאול שאלות על יצוגים שונים של הממשי והמדומיין.

הצופה הוזמן להצטרף לשיטוט מודרך בתוך המחשב בחיפוש אחר הפרדוקסים שהאינטרנט מגלה. טרסנפורמציות ומעברים בין בסוגים שונים של מרחבים מאפשרים בחינה של גבולות חלל וזמן, כפי שהם מתקיימים במציאות ההיבדרית שבה אנו חיים.

מתיו חורי | דפקתי על דלת ביתי

ג׳ורג׳, ילד בן 11, מתמודד עם צמיחת שיער גופו וזהותו הגברית בגיל יחסית מוקדם לבני הכיתה שלו בכפר קטן. הם מציקים ולועגים לו כל הזמן, וג׳ורג׳ מתחיל מסע של קבלה עצמית ומחפש דרכים להתמודד עם השינויים האלו, מה שמוביל אותו למקומות שלעולם לא חשב שיגיע אליהם.

הסרט מבוסס על חוויות אישיות שעברתי. גם הדמויות והרקעים של הסרט הם השראה והתפיסה שלי של עצמי, של דמות האב ושל הבית שגדלתי בו; של החוויה שלי מהעולם הדתי בפרט והעולם מסביב ככלל. 

הסרט נעשה בתוכנת procreate על אייפד. הוא מבוסס על טכניקת רוטוסקופינג: חלק מהסצינות צילמתי ולאחר מכן ציירתי את הדמויוית מעל הצילום ושילבתי אותן עם אנימציה קלאסית. 

אלון אבידר | טרדות

סרט אנימציה קצר בטכניקת סטופ־מושן העוסק בתשוקות ובחרדות, בהתמודדות עם הצדדים האפלים שבנפשנו, וברגע האימה של אדם חרד הרוצה ליצור קשר. סיפור קטן ואישי על תחושות חזקות ומבלבלות, ניסיון להבין ולהביע דרמה גדולה ובלתי נראית המתרחשת עמוק בנפש: סערה גדולה ברגע קטן שמקורה אי שם במקום מסתורי ואפל, תת מודע.

הרעיון לסרט החל מסיפורו של אדוארד מודרייק, אגדה אורבנית מאנגליה הוויקטוריאנית על בן אצולה שנולד עם פרצוף נוסף מאחורי ראשו: פרצוף, שלפי האגדה, עינה את מודרייק ולחש לו מדי לילה מחשבות שטניות ונוראיות. מודרייק לא יכל להתמודד עם העינוי הקבוע ותלה את עצמו.

רציתי להביע את החוויה המסויטת בכל אלמנט על המסך ולשם כך פניתי אל האמנות של תחילת המאה ה־20, ובמיוחד לסוריאליזם ולאקספרסיוניזם הגרמני. הסרט ״הקבינט של ד״ר קליגרי״ (1920) היווה השראה מיוחדת ומובהקת: הסגנון המוגזם שלו, עם התפאורות המצוירות בעיוות חד, מלא קוים שבורים, שפיצים כואבים וחללים שסוגרים על הדמויות, תרמו לחוויית האימה הפסיכולוגית לאורך הצפייה, ורציתי להביא את החוויה הזאת לסיפור שלי.

הסטים כללו חפצי רדי־מייד (הפער בין גודל הבובות לחפצים הוא סוריאליסטי בפני עצמו), שנבנו ברובם מחתיכות קאפה שחתכתי, הדבקתי, טייחתי וצבעתי. עיצובי הדמויות נבעו אף הם מאמנות אקספרסיוניסטית ומחיתוכי עץ של תחילת המאה ה־20, שהושפעה רבות ממסכות אפריקאיות. הגילוף בעץ איפשר לי לייצר דמויות עם תווים זוויתיים וחדים, ועדיין לקבל טקסטורה טבעית כלשהי.

רנן אדר, נטע זיידל | סובייקט

בלב הרים מדבריים, אישה עורכת מחקר תיעודי אודות יצור מוזר שנמצא על הגבול שבין האנושי לחייתי. אט אט, הגבולות בין השניים הולכים ומטשטשים. 

הרעיון לסרט התפתח כשילוב של שני רעיונות מרכזיים: סרט טבע שיהווה משל ביקורתי על התנהגות בני אדם ומערכות יחסים, ויעסוק בגבולות ובטשטוש שלהם. כך התחלנו לטוות את סיפורו של Subject – או כמו שכינינו אותו בקיצור, סאב – יצור היברידי מוזר על הגבול שבין אנושי לפראי. כניגוד לסאב יצרנו את החוקרת ג׳יין (קריצה לחוקרת השימפנזים ג׳יין גודאל), שייצגה את מי שרואה עצמה כ״האדם הנאור״ לכאורה, שתמיד עסוק בלהגדיר מהו אנושי לעומת פראי, לחקור את אותו פראי אך גם לראות אותו כנפרד מעצמו. שתי הדמויות האלה עוברות מסע שבמהלכו הגבולות החוצצים ביניהם, שהתחילו כברורים מאוד, הולכים ומיטשטשים.

הטכניקה שבה השתמשהו, סטופ־מושן בובות, נעה על הגבול שבין אסתטי ומעורר הזדהות לאל־ביתי מעורר הדחייה. היא אפשרה לנו לעצב את הדמויות בדיוק על הגבול שבין כמה עולמות: בין חמוד למגעיל, בין תמים למסוכן, בין ״אנושי״ ל״פראי״.

תהליך ההפקה כולו התפרש על פני שנתיים, כשמתוכם ההנפשה עצמה לקחה במצטבר כשנה וכללה בערך 5,500 פריימים שכולם עוצבו והונפשו ביד. לאורך כל התהליך חקרנו כמה שיותר מקורות שקשורים לתחום שבחרנו, למדנו תנועות של בעלי חיים ובני אדם שונים ושילבנו ביניהן, צילמנו את עצמנו משחקים כל שוט ושוט כרפרנס להנפשה, וביצענו אינספור טסטים באנימציה קלאסית ובסטופ־מושן.

The post בוגרים 2020 // המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

דניאל (קיזמן) קאפ | רעד קל

מערך עבודות פיסול וצילום המתעדות את גופו של האמן במצבי מאמץ שונים. העבודות מתאפיינות במונוכרומטיות, מינימליזם־צורני ובהכלאה בין גוף לאוביקט.

בכל עבודה בתערוכה מתקיימת תנועה לימינלית, איזון עדין המנסה לשממור על שיווי משקל – פיזי או מטאפורי. מבעד לתצוגת הראווה הסטרילית של הגוף והפסלים, נחשפת פגיעות – פגיעותו של האמן, פגיעותם של אחרים.

דניאל (קיזמן) קאפ | רעד קל

צילום: לני גאונט

צילום: עודד יונס

מועתסם סיאם | חיכאייתי מע אז־זמאן (עלילתי עם הזמן)

״עלילתי עם הזמן״ הוא שם הסרט ושיר הנושא של הזמרת ורדה אלג׳זאירייה משנת 1973. בילדותי התבוננתי רבות בתמונתה של אמי, שצולמה בשנות ה־90. היה לה שיער נפוח, גבות דקיקות, איפור ותכשיטים דומיננטיים. בעודי מתבונן בתמונה, אני שומע את אמי ברקע מזמזמת את שירה של זמרת הטראב הקלאסית, ורדה אלג׳זאירייה. שנים חשבתי שאימא היא ורדה בעצמה.

בגיל 13 פגשתי את הנביא מוחמד בשנתי. זה היה במדבר צחיח לחלוטין. הוא היה שם לבדו עם עץ דקל אחד. שאלתי לפשר החלום, והסבירו לי שאני מתקרב להיכנס לגן עדן בזכות פגישתי איתו! הזמרת ורדה והדקל מרמזים על קשר אהבה נעלם עם אמי ועם הדת שגדלתי עליה – החיים שלי ההשתנו, אך הקשר שלי איתם לא השתנה בכלל.

מועתסם סיאם | חיכאייתי מע אז־זמאן

רני קטן, גיא נחמד שטרן | X

גדלנו יחד עם האינטרנט. היינו הילדים הראשונים שהתחברו לגרסה המתפקדת שלו, בשונה משנות ה־90 וה־80, כשהאינטרנט היה עוד בחיתוליו והצעירים של אז קיבלו אותו חדש ופרוץ. בגיל עשר היה לנו כבר בלוג ועמוד יוטיוב, אנחנו היינו צעירים עם אינטרנט טינאייג׳ר. 

הוא היה שווה לנו בגיל, במעמד, מתפרץ ממיניות, מחוצ׳קן עם גשר בשיניים ומוצף בהומור מטומטם. אנחנו היינו תת־התרבות החדשה, שהתקיימה בתוך פורומים, עם שמות משתמש מגניבים. נפגשים במציאות כדי לצפות בסרטוני יוטיוב ומשחקים במחשב אחד נגד השני כל אחד מחדרו. קיצרנו מילים לאותיות וצילמנו את עצמנו עוד לפני הסלפי עם זרוע מתוחה מעלה ומצלמה הפוכה ביד, כותבים סטטוסים וציוצים לראשונה בהיסטוריה ומעלים את התמונות הראשונות אי־פעם לאינסטגרם. 

הנוסטלגיה לעולם הזה היא מגוחכת מרוב שהיום אנחנו טובעים וחיים בתוכה, והאינטרנט כבר הגיע לשיא. הדיגיטליות של הזמן שלנו היא ערך בפני עצמו לפני שהוא פוגש בחומר. לפני המכשירים והגאדג׳טים, לפני האפליקציות ומסכי המגע, היינו ילדים תמימים שרצו לצאת אל העולם ולראותו. העולם הזה היה בתוך קופסה שמתחברת לחשמל שלה מסך דק, ממש בחדר השינה שלנו.

רני קטן, גיא נחמד שטרן | X. צילומים: לני גאונט

איתי מתן

סדרת ציורי שמן וטכניקה מעורבת העוסקים בפירוק והרכבה של חללים, דרך שימוש בעולם דימויים המורכב מתמונות שמצאתי, צילומים אישיים, דימויים שנוצרו בתוכנות דיגיטליות, דימויים שנגנבו מיצירות של אמנים שונים ועוד.

בעבודות אלו אני מקווה לאפשר מרחב שהייה אל מול האישי והמוכר, וליצור חיבורים בין המרכיבים השונים. בעבודות מופיעים אוביקטים, טקסטורות ואופני ייצוג שונים, לעיתים דרך זרות ולעיתים דרך חיבור, ומאפשרים להשתהות ולחשוב דרכם על יכולתם של אותם דימויים לתפקד כמייצגי תרבות, או לייצר שיח על אודות העולם הערכי המשתקף מהם.מהעבודות עולות סוגיות המתחברות לדיון בשאלת הייצוג והמדיום, ובפרט שאלת רלוונטיות על המדיום.

איתי מתן

חן פלמנבאום | אחדות הניגודים

התערוכה היא מעין מגרש משחקים, מרחב של מקום וזמן עם מערכת חוקים פנימית. שפע של חומרים והתרחשויות המזמינים שיטוט ילדי מתוך סקרנות וגילוי, הומור והפתעה. המשחק הוא גשר דו־כיווני בין העולם הפנימי והאישי שלי לעולם החיצוני, חסר השליטה.

כל מה שנכנס למגרש משפיע על המערכת. המנוע המניע את המערכת, הוא הצופה, הסוביקט. המקום שבו אני עומד ונקודת המבט הם בחירה, הגורמת למרחב כולו להתפרק ולהיבנות מחדש. בכל פסיעה נעלם עולם ומתגלה חדש.

חן פלמנבאום | אחדות הניגודים. צילומים: זואי חרודי

טמיר חן | אל בטן הארנב

מהו ציור בשרני? שאלה העולה מתוך המתח המרתק שבין דו־הממדיות של הציור לבין חומריותו. כיצד מדיום שבסיסו בשטיחות יכול להיות בעל נפח, כבד משקל? מהרגע שבו הבד נפרש יש בשר, יש גוף; עבודה עם חתיכות חיות, רקמות. הסטודיו הוא חיה פועמת שמארחת אותי בקיבתה מדי יום. הבד, הדימוי, הצבע – אלה חומרי הלישה, חומרי העיכול של העבודה.

מתוך כך צומחת מחשבה על ציור הקשור במיניות ובמגע, נברא מתוך שפע גרגרני ובולמי, החותר לחלץ את האיכות הבשרנית האינהרנטית לו. פעולת הציור הופכת למעשה ליבידינלי, שמבסיסו עולה שאלה חדשה: על אודות מערכת היחסים שבין הציור כגוף לגוף המצייר, מעשה של תשוקה ואינטימיות.

טמיר חן | אל בטן הארנב

טליה קורמן | איידופוסיקון (וריאציה 4)

הציור כחלל, והחלל כציור: הרצון לצאת מההגדרה המסורתית של הציור כצורת אמנות חזותית קונקרטית. רעיון הציור יכול להגיע לידי ביטוי בהצעות הניתנות למימוש בחומרים שונים, ובנוכחות המועברת לפי גודל ומראה.

רדיפה אחר תשובות הציור הדו־ממדי בגבולות התלת־ממד, לצד שמירה על הדו־ממד כדרך פעולה ומחשבה, עדיין מהדהדות בתוך המיצב שנוצר. האוביקט והצורה הופכים לנושא הציור, שכל רצונו הוא להפעיל ולנתב את המתבונן, מתבניתו הקלאסית אל חוויה ציורית שונה, שכוללת ריבוי נקודות מבט שכל אחת מהן מגדירה את הציור מחדש.

טליה קורמן | איידופוסיקון (וריאציה 4)

יקירה אמנט | אינטגרציה רציפה

בהתמקדות בפעולת הנשימה ובכיפוף הזמן בסטודיו, נוצרת הזדמנות לחיבור ארכאי לתדרים הנעים בין חוויית המציאות הקיימת והממשית בקצה האחד, לבין פנטזיה, חלימה והיזכרות בקצה השני. פשט ודרש לעומת רמז וסוד.

התדרים האלו פותחים צירי רוחב ועומק בין דורי עוצמתיים. בתרגול של חיבור וחידוד חושים אני מזהה אנרגיה, מסה, משקל וצורה, שמקודדים דרך החומר לתנועה ודימוי. תנועה המנציחה רטט של חיוניות בתוך זמן קפוא ומתוך הוויית הסוף.

ההתמסרות לקצוות היא בחירה ערנית ומודעת הנובעת מסקרנות ועניין בטיב מערכת היחסים בין כוחות מנוגדים וכוחות משלימים. הדואליות והחיוניות ביניהן חושפת את עצמה במלוא הדרה וקסמה ומאפשרת התחברות אל הזמן העכשווי.

יקירה אמנט | אינטגרציה רציפה. צילומים: לני גאונט

The post בוגרים 2020  // המחלקה לאמנות, בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

יובל פארמן | יום הולדת לחתול

סרטון אנימציה הומוריסטי סאטירי על עולם הפרסום בכללי ובפרט באינטרנט. מהלך הסרטון מתאר נסיון לצפות בסרטון אינטרנטי בשם ״יום הולדת לחתול״, רק שלפני הצפייה עולות פרסומות המציגות קלישאות פרסום ומגחיכות את הטקטיקות הפרסומויות הפופולריות.

לדוגמה, שימוש ב״מדע״ ובמונחים שנתפסים אצל הצופים כ״מוכחים״ או ״מחקריים״ למרות שבפועל הם לא אומרים כלום; להלחיץ את הצופה שאם הוא לא ימהר המבצע יגמר ובכך לגרום לו לקנות משהו שהוא ממש לא צריך; אותנטיות ותחושת שייכות (״חובה בכל בית ישראלי״); שימוש במין, הצגת המוצר כטוב יותר ממה שהוא באופן קיצוני, פנייה ״כנה ואמיתית מהלב״ , ג׳ינגל שמח ודביק שמסתיר את אופי המוצר עצמו וכמובן שימוש בסלבריטי, גם אם הוא לא ממש רלוונטי למוצר. 

בנוסף, בסוף הסרטון מתגלה כי גם הסרטון המקורי שאותו רצינו לראות (יום הולדת לחתול) גם הוא פרסומת סמויה. הפרויקט מעלה שאלות על כמה פרסום אנחנו סופגים ביום יום־שלנו, מהם השיטות שקונות אותנו, וכמה זה הזוי שזה עובד.

יובל פארמן | יום הולדת לחתול

יפתח ליאור | ד״ש מהגבעה

לאורך חודשיים צילמתי קבוצה של נוער הגבעות המתגוררים בגבעה באיזור שילה. הימים הם תקופת הסגר ואני נוסע לחפש אקשן בגבעה בשומרון. לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה להשיג, ידעתי איפה ואת מי. בגלל שהם קבוצה מאוד סגורה אז בהתחלה הייתה הרבה חשדנות: מה לבחור חילוני מתל אביב לחפש בגבעה. גם לי לא היה ברור אז. לאט לאט הם התרגלו אליי.

הם אירחו אותי יפה. אפילו ישנתי שם. דיברנו על פוליטיקה וגם על קשיים בזוגיות. אני מצלם, מקליט שיחות ובעיקר מחכה שיקרה איזה משהו מעניין. חיפשתי אקשן. אבל האקשן לא בא. ככל שעבר הזמן הבנתי שאקשן אני לא אמצא פה אבל התחברנו יותר. חשבתי שאולי מהסיפורים שלהם אני אמצא את הסיפור לסרט שלי.

כשהזמן דחק וכבר כמעט זנחתי את הפרוייקט ניסיתי להבין למה בכלל הגעתי לשם. מה חיפשתי שם. חיפשתי פנטזית נעורים. חיפשתי את מרד הנעורים בצורה הכי רדיקלית שלו, חיפשתי לחזור לרגע לילדות פרועה נטולת פחד. הבנתי שהסיפור פה הוא לא הם אלא סיפור אישי שלי בחיפוש אחרי זהות וגבריות אידאלית. 

יפתח ליאור | ד״ש מהגבעה

ליעד שירן | Arcadia

מיצב אינטראקטיבי המכניס את הצופים והמשתמשים לחוויה ייחודית של איור, סאונד ואנימציה. החוויה מציגה עולם חדש במצבי יום ולילה, המושפע מצלילים ומנגינות שונות. יצאתי מהמילה exploration, מתוך רצון לתת חוויה שונה וייחודית לכל אחד שמפעיל את הפרויקט. 

לוח המקשים שמפעיל את העבודה זמין ומזמין לכולם, כך שכל אחד, לא משנה מהן יכולותיו המוסיקליות, יכול לתפעל את העבודה ולהנות ממנה. בחירות הסאונד גם כן נעשו בכוונה לכך שאין יכולת ״לטעות״, כל דרך נגינה לגיטימית ואין דרך אחת נכונה לנגן.

ליעד שירן | Arcadia

מיכל כץ | מיקומך בתור הוא

״מיקומך בתור הוא״ מבקש לנסח את התור כתופעה חברתית, חזותית וייחודית המתקיימת במדינת ישראל. במהלך הפרויקט בחנתי את האמון של החברה הישראלית במוסד התור, ומצאתי שאותו אמון הלך והתערער עם השנים: התורים הפכו למושג פרום יותר ולבשו צורה אחרת. מיקומך בתור הפך לנזיל – בהתאם למיקומך בחברה, או בספקטרום המגדרי. 

ההמתנה הפכה לדיכוטומיה, שמלווה בחוסר אמון כי הדבר שעבורו אנו ממתינים אכן יתממש, לצד הרצון העז להגיע אליו. זו הדיכוטומיה שמלווה את חיינו בישראל: אנו נאחזים ועם זאת נאבקים. איש ברעהו, איש בממשל. התור הפך מזמן למיקרו־קוסמוס של החברה הישראלית, על יופיה ועל כיעורה.

מיכל כץ | מיקומך בתור הוא. צילומים: דניאל חנוך

מתי קלטר | Being

Being היא חוויה משחקית אינטראקטיבית לאייפד שמדמה הרכבה של ישות באמצעות מושגים, חפצים, זכרונות, חברויות וקשרים. החוויה חוקרת את תפקידם וחשיבותם של החלטותינו אל מול הנסיבות שאליהן אנו נקלעים, ומאפשרת לכל שחקן לפרש נרטיב אישי עבור ישות משל עצמו.

מתי קלטר | Being

נטע מרים פרץ | באנו בשביל הכנפיים, נשארנו כי לא הצלחנו לעוף

סרט אנימציה קצר המבוסס על סיפור קצר שכתבתי.  האנימציה עשויה מהדפסים ביתיים מהחומר סול ומגזרות נייר. כשהתחלתי לעבוד על הפרויקט ידעתי שהוא יהיה עשוי מהדפסים. הטכניקה נוצרה עם תחילתו של הסגר הראשון שבעקבותיו נאלצתי להעביר את ״סדנת ההדפס״ אלי הביתה, וחיפשתי טכניקה שתייצר את הנראות שאני מחפשת. 

נטע מרים פרץ | באנו בשביל הכנפיים, נשארנו כי לא הצלחנו לעוף

בן אוסטרוב | אמא, ישו לא יציל אותי

הסיפור מתחיל ביציאה שלי מהארון בפני אמא וממשיך לאורך חמש שנים עד היציאה שלי בפני אבא. הסיפור נכתב בשם עט על מנת להדגיש את ההבדל שבשיח ובנורמות המגדריות בתרבות הרוסית שממנה מגיעה המשפחה שלי. הומור הוא כלי שמשמש את רובנו בניסיון הנואש, לפעמים, להתמודד עם סיטואציות קשות ומכאיבות. מהמקום הזה אני רוצה להחלים ולרפא את הפצעים שלי.

אני תמיד אומר שאמא שלי הזויה. אמא של כולם הזויה, אבל שלי ממש. אולי אני רואה אותה ככה כי היא גדלה במקום שונה, ואולי בגלל זה גם היא רואה אותי ככה. ובכל זאת אני מת עליה, גם אם היא לא מצליחה להבין אותי. לפני שש שנים סיפרתי לה שאני אוהב בנים, ואת זה היא ממש לא הצליחה להבין. אז מצאתי את עצמי בסיטואציה שבה אני מנסה להסביר והיא מנסה להקשיב, ולמרות שזה לפעמים מתסכל, מאכזב, אבסורדי וגם מצחיק. אמא, אני אוהב אותך, ועכשיו את meme.

בן אוסטרוב | אמא, ישו לא יציל אותי

עומר אלון | מלכת אמבטיה 2020

50 שנה לאחר העלאת (והורדת) המחזה ״מלכת אמבטיה״ של חנוך לוין בתיאטרון הקאמרי, הטקסטים והמסרים הסאטירים עדיין רלוונטיים. לכן החלטתי להגיש מחדש את קטעי המחזה בפורמט של אתר אינטנרט.

בפרויקט בחנתי את המרחב שבין המחזה הכתוב למחזה הבימתי, וכניסתו של המחזה לעולם אינטראקטיבי. יצרתי מרחב של שיטוט תלת־ממדי על מסך, המשלב את טקסט המחזה יחד עם הקלטות מההצגה המקורית, לצד דימויים חדשים שיצרתי. בנוסף עיצבתי אותיות לטרינג תלת־ממדיות המלוות את הפרויקט, שמבוססות על תפאורת המחזה המקורי.

עומר אלון | מלכת אמבטיה 2020

ענבר בצלאל | A.brief.history.of.womankind

חקרתי את המסרים שמעצבים אותנו כנשים: על אילו מיתוסים הם נבנו? ואיך אנחנו עדיין סוחבות את אותם סטריאוטיפים איתנו, בין אם במודע ובין אם לא.

ברבים מהמיתוסים, אלה שסופרו לאורך ההיסטוריה ואלה שסיפרתי אני, נמצאות הנשים בתוך ברירת מחדל איומה. הן יכולות להיטמע ברקע השליו, הנעים, מלא הצמחיה ולהיעלם בתוכו, להפוך לשקופות ובלתי נראות. האפשרות האחרת היא לפרוץ מתוכו החוצה, לצאת מאזורי הטוהר האמיתיים או המדומיינים. כשהן עושות זאת הן נתפסות כ״אחרת״ – כדמונית, כזו שמתוכה בוקע הרוע.

הדרך שבה מיוצגות הנשים כדמוניות בא לידי ביטוי בשני אזורי ייצוג נשיים: באיבר המין הנשי, שמסמל תמיד משהו אפל, מפחיד, כזה שכדאי להיזהר ממנו; ובפה – זה שמתוכו יכולות לצאת המילים שיש חשש שיכפרו בסדר הגברי ההיררכי וההגמוני.

ענבר בצלאל | A.brief.history.of.womankind

אלה יהודאי | מה שנגזר החוצה

כתב־היד שבו אנו כותבים וכותבות היום הוא כתב־יד אשכנזי, ועד לפני זמן לא רב כתבו גם במְעַלַּק (״התלוי״), כתב כתב־יד ספרדי שהתפתח על ידי יהודים בארצות האסלאם. במסגרת הפרויקט שלי למדתי לכתוב ולקרוא בכתב, מתוך ניסיון להתחקות אחרי הייחוד הצורני והטיפוגרפי שלו שהושפע מהכתב הערבי ומהתרבות המוסלמית. הכתב לעתים מחובר ועמוס בליגטורות ובשונה מהכתב האשכנזי ומאותיות הדפוס, הכתב הספרדי נכתב מתחת לשורה כשהבייסליין הוא החלק העליון של האות.

הספר שהכנתי מציג מחקר צורני וטיפוגרפי על הכתב וכן חלקים ממחקרה ההיסטורי ופורץ הדרך של החוקרת יעל ברוך. חלקו האחרון של הספר מוקדש לבחינת התופעה של הדרת תרבות יהדות ארצות האסלאם, מתוך הבנה שהיעלמותו של הכתב לא התרחשה בחלל ריק. בחלק זה אצרתי טקסטים ושירים שונים העוסקים בשאלות של זהות ובהדרת תרבות ומסורת, תוך ניסיון להתבונן בתהליך ההיכחדות שעבר הכתב מזווית רחבה יותר.

אלה יהודאי | מה שנגזר החוצה. צילומים: דניאל חנוך

אריאל לאון עזוז וגיא בר־חוה | RiPiT H00K

RiPiT היא חברת מכונות משחק המחדשת, מעדכנת, ומשדרגת מכונות משחק אלקטרוניות ישנות, תוך בחינה של תרבות משחקים, תרבות פופולרית, אמנות, עיצוב והיסטוריה. החברה מאמינה שבהתממשקות המשחק הפיזי עם החדשנות הדיגיטלית קיים הכוח והפוטנציאל לחבר בין הדורות השונים ובכך לאפשר לילדים של היום (מסכים) וילדים של פעם (מכונות), לשחק וליהנות ביחד!

בתהליך מחקר מעמיק למדנו אודות המערכות השונות, האפשרויות והאתגרים העומדים לפנינו. מתוך מגוון מכונות שהוצעו לנו על ידי יריב פלור, אספן מכונות הפינבול, החלטנו לעבוד עם מכונת H00K משנת 1992, ששוחררה כפריט אספנות יחד עם משחק ארקייד יפני. זירת המשחק הושארה אותנטית ואליה הורכב מוח דיגיטלי חדש בן זמננו, המתקשר עם הרכיבים האלקטרוניים המקוריים של המכונה.

אריאל לאון עזוז וגיא בר־חוה | RiPiT H00K. צילומים: נעמה דשבסקי

בן ויסמן | בעקבות העצים

האם האדם הוא עץ השדה? בעקבות הנחיות הסגר והריחוק החברתי מצאתי את עצמי בורח אל היערות שבפאתי העיר פעמים רבות. במקום שבו נוכחות האדם נעלמת, צפיתי בסוג אחר של התקהלות. עצים בקבוצה גדולה קרובים זה לזה, נעים ברוח והאיוושה בעליהם, נשמעה כאילו הם מתלחששים. תהיתי האם חברתם מתנהלת כערוץ עצמאי, נפרד מהכאוס השורר בעולמינו.

עלה בי רצון עז להכיר את העצים ויצאתי למסע ברחבי הארץ. במהלך חיפוש אחר רגעים שונים בחייהם, החלתי באיסוף רשמים שונים מהטבע דרך ציור מהתבוננות. מצאתי נקודות ממשק רבות בין חיינו לחיי העצים. כמונו, העצים חווים קשיים, תשוקות, סבל ותקווה. אך מעל הכל העץ הוא יצור חברתי וחבר בקהילה, שלה הוא תורם וממנה הוא מקבל. 

המיצב שיצרתי הזמין את המבקרים להתקרב אל העצים, ופתח שער לחייהם באמצעות שבעה רגעים משותפים שאנו בני האדם חולקים עם העצים. אלו נבחנים דרך מבט רומנטי ומבט מדעי במיצב אינטרקטיבי, המשלב ציורי טבע אימפרסיוניסטים מול רישומים מחקריים.

בן ויסמן | בעקבות העצים. צילומים: דניאל חנוך

גיא קוסובסקי | מיטה. שליש חיים

הפחד מהיעדר שינה, או משינה ארוכה מהצפוי ולא להצליח לקום למסיבה, לטיסה לברלין או ליום הנחייה עם הקבוצה ביפו, הוא פחד יומיומי שכבר מימש את עצמו. ובכל זאת, למרות הפחדים, מיטה היא האוביקט האולטימטיבי. היא רגעית ומרגיעה, היא נחמה, היא סיבה, היא תוצאה, היא אש וגם מים, היא רוח והיא אדמה. היא בסיס להכל. היא תרופה, והיא גם מחלה. היא החיים, היא מוות.

את המשפט ״אני מת להיות במיטה שלי״, יכולתי לשמוע, יותר מאשר את המשפט ״אני מתגעגע לאמא שלי״. את החיבוק הרך של המיטה שלי, אף אחת או אחד לא תוכל להחליף. בספר שיצרתי ביצעתי חלוקה של המיטה לשישה פרקים: בסיס, מזרן, סדין, שמיכה, כרית ומיטה. בחנתי אותה בזירות והקשרים שונים: תרבותיים, חברתיים, פוליטיים ועוד. הספר מלווה ביומן וצילומים אישיים מחיי במיטות שונות.

גיא קוסובסקי | מיטה. שליש חיים

דליק סמקאי | Blubbles

בלאבלס היא אפליקציית מציאות רבודה להנגשה ויזואלית של מלל עבור אנשים בעלי לקות שמיעה, באמצעות בועות קומיקס בעולם האמיתי. האפליקציה מיועדת להיות מותקנת בעתיד על משקפי מציאות רבודה (AR), כך שמשתמשים יוכלו לראות את המלל שנאמר בסביבתם כטקסט שמוצמד לפני הדוברים, ולעשות באפליקציה שימוש יומיומי שוטף ונוח, כתוספת או כתחליף למכשירי השמיעה. כרגע גרסת הדסקטופ של האפליקציה עובדת על כל מחשב עם דפדפן כרום, בחיבור מצלמה ומיקרופון, ובגרסת דמו למשקפי VR עם מצלמה.

דליק סמקאי | Blubbles. צילומים: שירה ביליג

The post בוגרים 2020 // המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

כחול לבן בעין הוד

כחול לבן, תערוכה וירטואלית חדשה של דורון פישביין, תיפתח הערב במוזיאון ינקו דאדא, עין הוד (אוצרת: הדס וייס־פלד). בתערוכה מציג פישביין סדרה של תצלומי שקיות ניילון, שנסחפו ממרחב הקניות הטבעי להן, והסתבכו באופן אקראי בגדר תיל שעל החומה המקיפה מפעל לייצור מיץ תפוזים. לסדרה מתלווה עבודת וידיאו קצרה שבה נראה זוג נעליים תלוי על אותה גדר תיל.

פישביין מתבונן בשקיות בגלגוליהן השונים, מנוטרלות מתפקידן במרחב הצרכני. כשהרוח מנפחת אותן על רקע פסי התיל והרקיע, הן הופכות ליצירות כמעט מופשטות. מראה האוביקט המופיע במרכז התצלום על רקע הקווים המקבילים, והצבעים הכחולים־לבנים, מזכירים את דגל המדינה.

דורון פישביין, כחול לבן

חומרים מופיעים

Performing Materials הוא שיתוף פעולה בין תכנית התואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, בהובלת מסלול אודות עיצוב, ובין המרכז לננו־מדע וננו־טכנולוגיה באוניברסיטה העברית. הוא קם במטרה לייצר מסגרת אקדמית סינרגטית שתצליח למצות שני תהליכים מרכזיים: מציאת שימושים מעשיים ורעיוניים לחומרים חדשים לצד יצירה של חדשנות בתחומי טכנולוגיות החומרים.

הערב (22.10) בשעה 20:00 תתקיים בזום סדרה של הרצאות קצרות שיספקו הצצה לתחומים השונים, לנקודות החיבור, לתהליכי העבודה ולפרויקטים המגוונים שנרקמו במסגרת ייחודית זו. אוצרי האירוע: מאיה בן דוד, ליאורה רוזין ודב גנשרוא. 

אלפ טוגן, קיום של אחרים. התנהגות פורצת

התנהגות פורצת

התנהגות פורצת, יוזמה משותפת של קבוצת גנרטור וטופלפ ישראל, היא אירוע שיוקדש ליצירה ואמנות גנרטיבית, יצירה באמצעות קוד וטכנולוגיות בשירות היצירה והאמנות (אוצרת: דפנה פלק). האירוע, שיתקיים ביום רביעי 28.10, ישודר בלייב־סטרימינג ויכלול מסימפוזיון שאחריו יוצגו עבודות של יוצרים נבחרים בווידאו, סאונד, הופעות חיות ועוד.

בין הנושאים שבהם יעסוק האירוע: אסתטיקה של מערכות מורכבות, יצירה אמנותית מקודדת במרחבי ההיי־טק, מערכות סאונד אלגוריתמיות מורכבות, בין קוד לקשרים סוציאלים ועוד. דוברים: ליאור בן גיא, צילה חסין, דפנה פלק, דומיניק גריס, קופי אודורו, צמד קלמבור, ד״ר איל גרוס. מתחם האירוע (כניסת קהל מוגבלת): Workshop, תל אביב.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

הפוסט הרשימה המשותפת // 22.10.2020 הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

הי נאדין, בוקר טוב, מה שלומך? ואיך עובר עליך סגר ב׳ בינתיים?

בוקר טוב, שלומי מצוין: שומרת על אופטימיות ומתרגלת למציאות החדשה. ושלומך?

גם, לא רע בכלל. ואני רואה שבינתיים גם לא משעמם אצלך עם הנעליים: תחרויות, תערוכות, פרסומים

כשזה סביב הנעליים אף פעם לא משעמם… קורים המון דברים טובים ומפתיעים

זה נכון. אז בואי ניקח כמה צעדים אחורה: מאיפה הגיע הרעיון לעצב עקבים אנטומיים בהדפסת תלת־ממד בטיטניום? ובכלל למה נעליים (ולא שצריך סיבה מיוחדת)

מאז ומתמיד הייתה לי פנזטיה להיוולד בעקבים. הרעיון נוצר מתוך חשיבה על העקב והתפיסה שלו כחלק מגוף האישה, תוך יצירת עקבים גבוהים המתאימים לכף הרגל האנושית, בשימוש בכף רגל אישית ואנטומית. כמעצבת שאוהבת נעליים, ובייחוד נעלי עקב, אני רוצה ליצור אלטרנטיבה נוחה יותר – ואולי אפילו בריאה יותר – שלוקחת בחשבון את האנטומיה של הגוף והרגל.

מצאתי קשר בין הדפסת טיטניום 3D לעולם הרפואה והתעופה – לעולם הפנטזיה שלי. הדפסת תלת־ממד בטיטניום אפשרה לי להשיג תוצאה של נעליים עדינות ולהתאים את הטכנולוגיה לעיצוב מאתגר. טיטניום הוא החומר החזק ביותר שאפשר להשתמש בו כיום בהדפסת תלת־ממד וגם במתכת הקלה ביותר

איך זה עובד? הוא מגיע במצב נוזלי? אבקה? מה בדיוק קורה שם?

הוא מגיע באבקת טיטניום. תהליך היצור של החלקים מתבצע על ידי הוספת שכבה על גבי שכבה. זו טכנולוגיה שמאפשרת לייצור רכיבים בעלי גיאומטריה מורכבת ותכונות מכניות גבוהות, תוך שימוש בקרן אלקטרונים בהספק גבוה המייצרת את האנרגיה הדרושה בשימוש של קרני לייזר

זה היה פרויקט הגמר שלך במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל לפני שנתיים: מה קרה מאז? איך הפרויקט התפתח ואיפה הוא נדד בעולם?

הפרויקט הוצג במוזיאון ישראל, בגלריית אדמונד דה רוטשילד בתל אביב, בכנס AIPAC בוושינגטון, ארצות הברית; וכרגע הוא משתתף בתחרות בינלאומית בהדפסת תלת־ממד המתקיימת מדי שנה בפרנקפורט, גרמניה. נושא התחרות השנה הוא גיאומטריה וחומר בהרמוניה, והפרויקט נבחר לפיינליסטים שנבחרו מ־13 מדינות.

בחרתי להשתמש בטכנולוגיה יקרה מאד להדפסת הנעליים, אני עדיין בחיפושים ופיתוחים כיצד להנגיש את הנעל לקהל בדרך מסחרית יותר במחיר שפוי יותר

את יכולה להרחיב מעבר לחומר גם על המראה של הנעל, שמזכיר קצת שלד?

המראה השלדי מתכתב עם הפנטזיה שלי – לעקבים כחלק אינטגרלי מגוף האישה. השלד נגמר בעקב ולא בכף הרגל (: העקבים מינימליסטיים במינימום חומר – מקסימום חוזק. בין הרגל לבין שלד הטיטניום ישנם ״מדרכים אנטומיים״ טיילור־מייד לרגלי הנועלת, העשויים מפולימר מודפס חצי שקוף.

המדרכים מתממשקים לשלד הטיטניום באופן מכני ומתפרק הנתון להחלפת צבע, טקסטורה, התאמה אישית אנטומית, מידת הרכות/קשיות.

נייס. הבנתי גם שבחודש ינואר נפתחת תערוכה בדנמרק עם נעל אחרת שלך – BAROCOCO: מה את יכולה לספר על התערוכה?

התרגשות גדולה! הנעל הוצגה בעבר בתערוכה a walk of art שאצרה יערה קידר בניו יורק ובסן פרנסיסקו. את התערוכה הנוכחית, OCEANISTA – Fashion & the Sea אוצרות ד״ר מריה מקיני־ולנטין מהאקדמיה המלכותית לאמנויות הדניות, ומארי אורסטדהולם, ראש התערוכות במוזיאון הימי M/S של דנמרק. היא תיפתח בינואר במוזיאון הימי של דנמרק, שעומקו שמונה מטרים מתחת לפני האדמה, ובכך הוא הופך את המזח בצורת הספינה למרכז תערוכות. המוזיאון נמצא מול טירת קרונבורג, לוקיישן חלומי למדי.

התערוכה היא תוצאה של שיתוף פעולה בין־תחומי בין חוקרי אופנה להיסטוריונים ימיים, במטרה להתחקות אחר מקורותיהם של בגדים ואביזרים איקוניים בארון המלח. תשומת לב מיוחדת מוקדשת לסיפורים המעשיים אך גם הפנטסטיים של האופן שבו בגדי הים הקלאסיים עשו את דרכם גם באופנה עילית וגם בהלבשה יומיומית. 

יוצגו בה פריטים נדירים של ביגוד ימי, חפצים, סרטים ומלאכת מלחים מקורית עם יצירות מאוספים בינלאומיים ולאומיים, כולל כמה מבגדי המלחים הראשונים עוד מהמאה ה־17. הנעליים שלי יוצגו לצד מספר גדול מהשמות הגדולים ביותר בזירת האופנה הבינלאומית – בהם איריס ואן הרפן, ז׳אן פול גוטייה, קרייג גרין, תום בראון, בלמיין, שאנל, מרג׳יאלה, אוף ווייט ובלנסיאגה

נאדין רם. צילום: מ״ל

נעלי BAROCOCO. צילומים: אור זהבי

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

והנעליים?

רציתי לגרום לאנשים להיות מנותקים לחלוטין מהסכמי סחר, נוחות או פונקציונליות. ההשראה שלי הגיעה מכנסייה בסגנון רוקוקו שנבנתה באמצע המאה ה־18. סגנון הרוקוקו הדקורטיבי, ובעיקר השימוש באלמנט הצדף, היו ההשראה שלי לעיצוב הנעל. הרוקוקו צמח במאה ה־18 כתגובה לאלגנטיות, סימטריה וכללים נוקשים, כנגד סגנון הבארוק. יצאתי מתוך ההבטים הוויזואליים של העידן וקישוטי הקירות בכנסייה, ״עולם הטירוף והאריסטוקרטיה״

זו גם נעל שעיצבת בבצלאל, נכון?

כן, ב־2016, בהנחיית אליאורה למר גינזבורג. זו הנעל הראשונה שעיצבתי

מעניין אותיאם כך מה עוד עשית מאז שסיימת את בצלאל לפני שנתיים, במה עבדת או עדיין עובדת, מלבד מה שכבר דיברנו עליו

בשנה שקדמה לקורונה עבדתי כקניינית נעליים על קו סין – תל אביב לחברת נעליים גדולה בעלת 85 חנויות. אספר לך שהפעם האחרונה שהייתי בסין הייתה שבועיים לפני פרוץ המגפה. מאז המון דברים התבטלו וכל התוכניות השתנו. זו תקופה שמלווה בהרבה חוסר וודאות.כיום אני מעצבת נעליים בריפליי וסטיב מאדן

מה זה אומר מעצבת נעליים בריפליי וסטיב מאדן? איפה זה קורה ואיך זה עובד?

זה קורה בישראל: חברת אינטר ג׳ינס היא יבואנית המותג ריפליי (50%) ומותג הנעליים האמריקאי סטיב מאדן (50%). אני מגיעה מוקדם בבוקר למשרד, שותה קפה ומעצבת נעליים להנאתי… לגברים, לנשים ולילדים. וביחד איתי עובדים אנשים עם ותק של עשור, שניים או שלושה בתעשייה

מעניין. מה הסיכוי שנראה יום אחד את הנעליים שעיצבת בבצלאל אצל מותג אופנה מסחרי יותר?

תודה רבה. סיכוי גבוה, מחכה להצעה המתאימה (;

יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

מרילין מונרו אמרה ״תנו לבחורה את הנעליים הנכונות, והיא יכולה לכבוש את העולם״. אני מסכימה איתה

הפוסט נאדין רם: גיאומטריה וחומר בהרמוניה הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

אחד מפרויקטי הגמר הבולטים בתחום בצילום בשנה שעברה היה ״להחזיק מים״ של יום עומר במחלקה לצילום בבצלאל, שבו הוא תיעד את ההתמודדות של אביו עם מחלת ALS, ואת חיי המשפחה סביב המורכבות הזו. ״הוא היה חולה בערך חמש שנים״, מספר עומר, ״שזה ממוצע תוחלת החיים של החולים במחלה הזו. זה ניוון שרירים, תהליך מאוד קשה שרואים אותו מאבד את היכולות שלו לאט לאט. באמת זוועה. הייתי מגיע הביתה לעזור כל סוף שבוע בשנים שהוא היה חולה.

״הייתי באמצע התואר, היה לי בן זוג באותה תקופה, והסיטואציה הזו הייתה מאוד קשה. הוא היה במצב סיעודי לגמרי, ותקופה ארוכה לא היה לנו מטפל בכלל. בשנה ב׳ כחלק מתרגיל עשיתי סרט שהראה את החיים ואת נקודות קיצון האלה; אני בים עם חברים בעירום, וכאן סועד את אבא שלי.

״פרויקט הגמר היה ניסיון לעשות את אותו דבר רק בסטילס. יותר רחב, עם ניסיון להפוך את זה לפרויקט שהוא יותר גדול מדוקו על המשפחה, מעבר ל׳רק אני בתוכה׳״.

למה הכוונה במעבר ל״רק אני בתוך המשפחה״? 

״רציתי להראות תמונה יותר רחבה של המקומיות הזו, של איפה אני חי. וגם רציתי לדבר על צילום עצמו ועל ההשראות שלי, על המסורת הזו של צילום רחוב, על המשיכה שלי לגברים וליופי בתוך כל זה. על החיבור עם מוות ועם נושאים קשים יותר, משפחה. רציתי להראות שכל זה מתקיים ביחד כי זה באמת מתקיים ביחד. זו הייתה השאיפה שלי״.

הבחירה לכשעצמה לצלם את התהליך הזה נראית לא פשוטה. איך היה התהליך הזה עבורך, עבור המשפחה?

״אין לי בעיה לחשוף את עצמי, אני ממש מעריך כנות ואמת. אני חושב שזה יוצר חיבורים בצורה יעילה ויותר והזדהות, אותי אישית זה מרגש. והמשפחה התרגלה לזה, אחותי הגדולה, לדוגמה, ממש מקפידה על פרטיות, היא הסכימה להצטלם רק בעבודה בבית חולים (היא מנהלת תפעולית בחדר מיון). הפרויקט התחיל מתמונות שצילמתי ולא חשבתי שאני אשתמש בהן, ואז הבנתי יחד עם המרצים שלי שזה הולך להיות סביב המשפחה״.

אני מחליט מי אני

עומר, בן 30, נולד בשם תומר עמר. ״כשהייתי בבית ספר יסודי ההורים שלי שינו את שם המשפחה לעומר מבלי להתייעץ איתי, אז הייתי תומר עומר רוב חיי״, הוא מספר על שמו הלא שגרתי. ״בגיל 23 הכרתי מישהו טייאווני שחשבתי שקראו לו יום. בדיעבד הסתבר שעיוותתי לו את השם במוחי ואין כזה שם בטייוואן.

״בכל אופן התאהבתי בשם. הייתי כותב הרבה באותה תקופה והתחלתי לכתוב על עצמי בגוף שלישי בשם הזה. ואז ביום אחד הבנתי שאני יכול להחליף את השם, ופשוט עשיתי את זה למחרת. אמרתי לעצמי שזה יהיה תזכורת בשבילי לזה שאני מחליט מי אני״.

אין לי בעיה לחשוף את עצמי, אני ממש מעריך כנות ואמת. אני חושב שזה יוצר חיבורים בצורה יעילה ויותר והזדהות, אותי אישית זה מרגש. והמשפחה התרגלה לזה

הוא גדל בהרצליה ואנחנו נפגשים בבית ילדותו. אותו בית, הסיפור המשפחתי והמקומיות הם הנושאים שגם מובילים את אותו גוף עבודות שמוצג בימים אלו בפסטיבל הצילום PHOTO IS:REAL; והוא בכלל רצה להיות מוזיקאי.

״התעסקתי כמה שנים במוזיקה, למדתי להיות סאונדמן, כתבתי שירים במשך תקופה, והיה לי מופע של איש אחד, על כמה כלים ולופר. רציתי מאוד להצליח בתור מוזיקאי, אבל אחרי כמה הופעות הבנתי שבמה זה ממש לא בשבילי. אז מכרתי את כל הציוד שלי ונרשמתי ללימודי אדריכלות. לא נגעתי בזה מאז״.

למה דווקא אדריכלות?

״הלכתי ללמוד בשביל לקבל מקצוע, מאוד קונקרטי. דמיינתי אדריכלות בתור משהו מאוד נוצץ. התעסקתי באמנות כל החיים, אבל היה לי אנטי ללימודי אמנות. חשבתי שזה משהו שאי אפשר ללמד, ושזה בטח יהיה נורא. מה שהתגלה כדיי נכון. אחרי שנה וחצי הבנתי שזה לא מתאים לי, אז עברתי ללימודי צילום.

״תמיד צילמתי, נמשכתי לצילום אנלוגי מגיל צעיר, לאלבומי תמונות ולנוסטלגיות שבזה. באיזשהו שלב התחלתי להתעמק בצילום קצת יותר-חקרתי על מאסטרים של צילום, והתעניינתי בצילום רחוב. לימדתי את עצמי. התחלתי לצלם זרים ולפנות לאנשים ברחוב, שזה אחד הדברים שהכי מעניינים ומרגשים אותי בצילום״.

לעומת הזרים שאתה מצלם, איך לדעתך הייתה החוויה עבור אבא שלך?

״אני חושב שזה היה תרפי לכולנו. היה לי קשה להיות כאן בזמנים האלה, היה לי קשה לראות את זה, לכולנו. אבל הייתי חייב לעבור את זה איכשהו, והדרך שלי הייתה צילום. זו הייתה גם הדרך שלי לעשות איתם דברים. 

אני חושב שזה היה תרפי לכולנו. היה לי קשה להיות כאן בזמנים האלה, היה לי קשה לראות את זה, לכולנו. אבל הייתי חייב לעבור את זה איכשהו, והדרך שלי הייתה צילום

״ברגעים שלא הייתי מצלם הייתי פחות נחמד, לא רציתי להיות כאן באמת. התמונה של אמא שלי היא תמונה שונה, כי הלבשנו אותה ולקחנו אותה ללוקיישן. חשבתי על זה כמו סרט, וזו הייתה בשבילי כמו סצנה של חלום. ריגש אותי אחר כך להסתכל על התמונות. היא אחת ההשראות הכי גדולות שהיו לי כשהתחלתי לצלם. מודל לנשיות ולחוזק, היא לביאה״.

הוא זכה לראות את הפרויקט?

״לא, הוא היה ממש לקראת סוף חייו. בהתחלה הוא לא רצה להצטלם אבל זה השתחרר לו, אני חושב שלא היה לו אכפת באיזשהו שלב. אולי הוא עשה את זה בשבילי. אני חושב שהוא היה גאה בי. המערכת יחסים איתו הייתה קצת יותר מורכבת: גבר מרוקאי, הוא קיבל פחות טוב את היציאה מהארון שלי״.

גברים ממש בסדר עם זה באופן מפתיע

בגוף עבודות אחר שלו, עומר מצלם בחורים צעירים: ״את הבחור שמצולם בים עם המטקה ביקשתי לצלם, הבחור העירום במים הוא מישהו שהכרתי בגריינדר, ולפעמים אני גם מצלם בחורים שאני יוצא איתם״. ולמרות התחושה המשוחררת שעולה מצילומים, הוא מעיד שהוא עדיין מרגיש חסר ביטחון כשהוא פונה לאנשים ומציע להם להצטלם.

״גם בצילום עצמו, אני מזיע, אני מרגיש שאני לוקח להם מהזמן. וצריך לבוא עם ביטחון בשביל שיסכימו. בלימודים היו מרצים שאמרו לי ׳התמונות יפות, אבל אנחנו רוצים שממש תכיר את המצולמים׳. אז התחלתי לקבוע עם אנשים לסשנים יותר ארוכים, להגיע אליהם הביתה, והייתי מלהק גם אנשים שאני מכיר בברים, בחוץ, דרך רשתות חברתיות״.

אתה אומר שאתה ביישן, אבל כצופה אני מרגישה קרובה למצולמים, אתה מצליח לייצר אינטימיות ואותנטיות. מה שנראה לי מורכב יותר עם גברים, שאולי מרגישים פחות בנוח ״לדגמן״ ולהצטלם. 

״בתרבות היום כולם מפתחים גוף מגיל ממש צעיר. לכולם יש אינסטגרם, והם נראים כאילו הם משווקים את עצמם, כמו דוגמנות. ויש הרבה גברים שעושים את זה. הם מרגישים איתי בנוח ואני מרגיש איתם בנוח״.

יום עומר. צילום: גל חוברה

״האמת שדווקא לנשים יותר קשה לי לפנות בים, וגברים ממש בסדר עם זה באופן מפתיע. לפעמים אני פונה למישהו אבל בסוף החבר שלו ממש רוצה להצטלם. לפעמים קשה לי עם הידיעה שאצטרך לעשות את אותו הדבר כל החיים. מצד שני, אני גם כמה לדעת מה זה הדבר שאני עושה; שאוכל לראות את זה באופן יותר ברור, ויהיה לי יותר קל לפעול״.

על פי מה אתה מלהק את המצולמים?

״בהתחלה ההשראות העיקריות שלי היו פורטרטים של כל מיני אאוטסיידרים, אנשי שוליים. איכשהו זה התגלגל לצעירים יותר, אידיאליים מסויימים של יופי. גם פתחתי חשבון אינסטגרם, שאני חושב שדי השפיע על החשיבה שלי בצילום, ועל המהלכים שלי.״ 

באיזה אופן?

״בשלב מסויים היה לי חשוב להוכיח שאני יודע ללהק דוגמנים מעניינים ושאני יכול לצלם גם אופנה, כדי להשתלב בתעשייה. בבצלאל זה לא התקבל בעין יפה, אבל האינסטגרם לעומת זאת מאוד עודד אותי להמשיך עם הקו הזה. התחלתי ללהק אנשים כמו להפקות אופנה, רציתי להתנסות בזה לתקופה. פניתי לאנשים שהם יותר יפים, סוג של אידיאלים של יופי. 

״באינסטגרם יש הרבה אידיאלים של גוף; ויש קהל ויש לייקים. מה שתופס הרבה פעמים זה יופי וצעירים. הדברים האלה יכולים להיות די שטחיים ומשעממים לפעמים, אבל רציתי לחקור את זה ולהוכיח לעצמי שאני יכול.

בשלב מסויים היה לי חשוב להוכיח שאני יודע ללהק דוגמנים מעניינים ושאני יכול לצלם גם אופנה, כדי להשתלב בתעשייה. בבצלאל זה לא התקבל בעין יפה, אבל האינסטגרם לעומת זאת מאוד עודד אותי להמשיך עם הקו הזה

״כצלם, האמנות, ההתפתחות האישית שלי והרגש הם הדברים העיקריים שחשובים לי. אבל כשאת נכנסת לשוק הזה, אז את גם חושבת איך את מתחבבת, איך את מפרנסת את עצמך. אני רוצה להראות שאני מסוגל לעשות כל מיני דברים בסקאלות של צילום.

״בצילום דוקומנטרי לפעמים הגישה היא של ׳לא עשית כלום, עברת ליד משהו וצילמת אותו׳. גם התחלתי להיכנס לפוליטיקה של מה אני יכול למכור, ומה אפשר לתלות על קיר: לאן התוצר של העבודה שלי הולך בסופו של דבר, אם זה ספר, תערוכה, תחרויות״.

כשאתה מדבר על אידיאלים של יופי שרואים באינסטגרם, הם לא בהכרח גברים מקומיים ״טיפוסיים״ בחוף הים. למה הכוונה?

״אולי אני מדבר יותר על אירוטיות, נפתחתי גם לעולם של צילום הומו־אירוטי, וצעירים אוהבים יותר את מה שהוא לא בר רפאלי, בנות רגילות, לוק יותר טבעי, פחות איפור. ואת האווירה הזו של חיים, חוף, ועירום חלקי״.

ומאיפה מגיעה המשיכה לים שיש הרבה ממנה בצילומים?

״מכמה הבטים: האהבה שלי לצילום התחילה מאלבומי תמונות עם  בריכות, ים, והאווירה או הלך הרוח של חופשה. זה משהו שאני מאוד אוהב ומרגש אותי. מצד שני יש את הפרקטיקה העיקרית שלי, שהיא פשוט לצאת החוצה ולצלם. בחוף יש המון אנשים והתרחשויות. ויש גם עירום חלקי, מה שיוצר מתח שאני אוהב.

״אני אוהב מורבידיות, הייתי רוצה לקוות שגם בתמונות האלה של חוף, אנשים יפים ועירום, יהיה את הצד הזה שהוא הפוך לגמרי. איכשהו, אני מרגיש שיש את זה בי ובראייה שלי. כשאני מתבונן במשהו יפה, אני תמיד רואה בו גם את זה שהוא בר חלוף. אני חושב על מוות דיי כל יום״.

מה מעסיק אותך בימים אלה? אתה ממשיך לצאת החוצה ולצלם?

״לאחרונה כל הצילומים שעשיתי היו בחוף, ופה ושם אני מתעניין בעירום גברי. עכשיו כבר חורף אז אני עושה קצת מודלים ומצלם ברחוב. אני מאוד ביקורתי, מטיל ספק באיכות של העבודות שלי. וקשה לי עם העובדה שיש עוד אנשים שעושים את מה שאני עושה. נורא קשה להתבלט. באופן כללי הערך של צילום דוקומנטרי ירד, אין לו הילה כמו של אמנות״.

PHOTO IS:RAEL
פסטיבל הצילום הבינלאומי ה־8
ככר המדינה, תל אביב
9-21.11

הפוסט יום עומר: חיים ומוות, חוף הים ועירום חלקי הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

כדורגל נשים בחוצות ירושלים

במשך שלוש וחצי שנים ליוותה הצלמת אלמה מכנס קז קבוצות של כדורגל נשים, כחלק ממחקר צילומי אמנותי שניסה לתעד את רגעי ההצלחות, הכישלונות, ההתקפות וההגנות, ובתוכן הנראות של נשים שפועלות במרחב המיוחס לגברים. מתוך אלפי הדימויים נבחרו צילומים שיוצגו בתערוכה ״תעמדי יציב״ (אוצרת: טלי קיים) על גבי לוחות הענק של שלטי נצבא (מול גשר המיתרים), כשהם מזמינים את הציבור להשתתף בדרמה על המגרש ובסיפור רחב של הדרה.

כך, נשים במרחב המיוחס לגברים (מגרש הכדורגל), תופסות את מקומן על שלטי חוצות, ומציעות ערכים אלטרנטיביים לנשיות שמוצגת בדרך כלל בפרסום המסחרי. התערוכה מבקשת להגביר את הקול הנשי, היכולות והכישרונות, מעל במה מרכזית במרחב הציבורי. הצפייה בחינם ולרווחת הקהל הרחב 24 שעות ביממה.

אלמה מכנס קז, מתוך התערוכה ״תעמדי יציב״

יאג מאת אוהד נהרין: הסרט

במוצאי שבת בשעה 21:00 תתקיים הקרנת בכורה בין־לאומית בשידור חד־פעמי של יאג, ההפקה הראשונה של בת־שבע שאוהד נהרין עיבד במיוחד למסך. ביטול הבמה, שמוחלפת בפריים הקולנועי, יוצר מפגש ישיר עם הרקדנים. יוצר הווידאו רועי שאלתיאל, שמצלם בקביעות את עבודת הלהקה, צילם וערך את היצירה עם נהרין.

המופע, שאורכו כ־50 דקות, הוא בביצוע שישה מרקדני להקת בת־שבע: יעל בן־עזר, שון האו, יוני (יונתן) סימון, חני סירקיס, איגור פטשנצ׳וק, לונדיווה קוזה. ביום ראשון 22.11 בשעה 21:00 תתקיים שיחה בשידור חי עם נהרין בעקבות הצפיה, בהנחיית הילה כהן־שניידרמן, האוצרת הראשית של מוזיאוני בת־ים. השיחה כלולה במחיר הכרטיס ל״יאג״, ותתקיים באנגלית. 

יולי מרוז. צילום: מ״ל

נעמי משיח. צילום: מ״ל

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

*כוכבית מייצגת שדה חובה

*כתובת המייל שלך כאן...

הרשמה

קצר ולעניין בגלריה BY5

״קצר ולעניין 1״ היא תערוכה ראשונה מתוך סדרה שתשולב בתכנית התערוכות של גלריה BY5 כחלק מיוזמה של חשיפה וקידום בוגרי אקדמיה טריים, שעבודתם רלוונטית לתחומי העיסוק של הגלריה. לתערוכה הראשונה בסדרה בחרה האוצרת מירב רהט את יולי מרוז, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, ואת נעמי משיח, בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, למפגש המנכיח דיאלוג סביב סוגיות של חומר מקומי ואינטרפרטציות אישיות לטכניקות קראפט מסורתיות.

עבודתה של מרוז מבוססת על פס ייצור של חומרי גלם מפרי התפוז שאותו היא מנצלת עד תום. משיח פועלת עם עיתונים יומיים, משבשת את התכנים ואת מבנה הגריד, מפרקת, מתערבת ומרכיבה מחדש את היומיום הנשקף מדפי העיתון. במהלך ימי התערוכה יפעלו מרוז ומשיח במרחב הגלריה והחצר ויאפשרו למבקרים להתבונן על ואל תהליכי עבודתן.

דנה אריאלי במוזיאון ינקו־דאדא

במסגרת מסעות הפנטומים שלה, דנה אריאלי מתעדת אתרים נטושים בישראל וברחבי העולם כבר יותר מעשור, וממשיכה לעשות זאת גם בימי הקורונה כשהבריכות מלאות במים אך נעדרות אנשים. הצילומים מוצגים בריק מלא, תערוכה וירטואלית חדשה באתר מוזיאון ינקו־דאדא, עין הוד. התערוכה היא חלק מפרויקט רחב הקף שקיבל את הכותרת ״הפנטום הציוני״, ועתיד להיות מוצג בתערוכה מקיפה במהלך 2021.

דנה אריאלי

דנה אריאלי

הפוסט הרשימה המשותפת // 19.11.2020 הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

יובל: הי דברת, מה שלומך? ואיך את מתמודדת עם התקופה המשונה והמוזרה הזו שאנחנו חיים בה?

דברת: הי יובל, אני בסדר יחסית, לפי התורים שראיתי בארטא ביום שישי נראה שאנשים פונים לציור… אני גם לחוצה כי נגמר להם הצבע הלבן בגואש

יובל: נראה לי שהיו ביום שישי תורים בכל מקום שהיה פתוח, לא משנה מה מכרו בו… את מאיירת/מציירת בעיקר או רק ידני, נכון? אני צודק?

דברת: כן רק ידני, גואש, אקריליק ועפרונות צבעוניים

יובל: אז כל העבודות שתציגי בתערוכה בפסטיבל האיור הן עבודות ידניות?

דברת: כן, כולן ידניות. יש גם גזירות ומעט עבודה בשכבות. זה התחיל מזה שהיו טעויות וכיסיתי אותן בתיקונים… וגם כי אני אוהבת מספריים

יובל: יפה! האמת שאני ממש מצפה לתערוכה, כי אני פחות מכיר את העבודות שלך, ואני מאמין שאני לא היחיד. ואני רק יכול לנחש שהצטברו לך המון עבודות לאורך השנים. מאיפה מתחילים אם כך את העבודה על התערוכה?

דברת: תודה, מצפה לראות אותך. וזה באמת מוזר שהצלחתי לשמור על סוג של חשאיות. יש באמת המון עבודות, איתן אלוא שהוא האוצר של התערוכה וגם אוצר (מנוקד בקמץ) הגיע אלי ויחד הוצאנו עבודות משידת המגירות השחורה שלי. הוא הציע לחשוב על קבוצות של עבודות וכך עשינו

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

*כוכבית מייצגת שדה חובה

*כתובת המייל שלך כאן...

הרשמה

יובל: איך נוצר הקשר ביניכם?

דברת: אני מרצה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ואצרתי תערוכת חילופי סטודנטים שחזרו מחו״ל. הוא היה אחד הסטודנטים והתרשמתי מהיכולת שלו להיות מפוקס ולא לתת להפרעות מסביב להשפיע על ההחלטות שלו. הוא ידע לבחור את הכי טוב. 

וגם אפשר לצחוק איתו שזה הכי חשוב

יובל: זה נכון. אבל הוא היה סטודנט לפני יותר מחמש שנים, מה קרה מאז?

דברת: מאז אנחנו מלמדים יחד במסלול איור בתקשורת חזותית בבצלאל

יובל: יפה. אז פנית אליו בבקשה שיהיה אוצר התערוכה שלך?

דברת: יש שם עבודות, כלומר עכשיו הם כבר ציורים ״הארט־וורק״ שנשארו אצלי מפרוייקטים שאני עושה ללקוחות כמאיירת עצמאית. 

אחרי שסיימתי את הלימודים בבצלאל למדתי ברויאל קולג׳ בלונדון במסלול איור, וגרתי שם עשר שנים. שם התחלתי לעבוד דרך סוכן של מאיירים שהציע לייצג אותי. איירתי לעיתונים, מגזינים, לוחות שנה, ספרים, מיתוגים. וזה התפתח לעבודות בכל העולם, לדוגמה לניו יורקר, הגרדיאן, ווג, אל, משרד התקשורת ביפן, או קום דה גרסון שהשתמשו באיורים לבגדים.

ואז חזרתי לארץ. מפה אני ממשיכה לעבוד בעיקר ליפן, דרך סוכנת מאיירים, כרגע על פרויקט לחנות בסין לקראת שנת השור שכולם מקווים שתהייה טובה יותר, כי שנת העכברוש שהיא עכשיו, לא היתה משהו… בקיצור אני מציירת שור שיהפוך לתלת־ממד אם הכל ילך כשורה, וגם ציירתי קצת במיוחד לתערוכה

יובל: על איזה שנים אנחנו מדברים? מתי סיימת בצלאל ומתי חזרת לארת אחרי לונדון?

דברת: סיימתי בצלאל ב־1982, חזרתי לארץ ב־1991

יובל: ולא עניין אותך לעבוד בארץ? זו הייתה החלטה מודעת להמשיך ולהתמקד בעבודה עם חו״ל?

דברת: לא היתה החלטה מודעת. אבל יש משהו בכך שאני לא פוגשת או מדברת עם הקליינטים שנותנים לי את העבודה, שבאיזשהו אופן מאוד משחרר אותי לעשות את העבודה בלי להילחץ. כי אין לי בראש איזה דמות שלמענה אני עובדת. זה מאפשר ניתוק. ואז אפשר לעוף.

וכמובן יש מנטליות אחרת: מאוד מכבדים ואם פונים למישהו לא מציקים עם אובר ארט־דיירקטינג. אם אתה מבין למה אני מתכוון… אבל כן יצא לי לעבוד בארץ

יובל: עם מי? מי היו הלקוחות ומה עשית להם?

דברת: הוצאת מפה, עלית, ויטה, ויסוצקי, כרמל, מזרחי, בנקים. במקביל לאיור, וקצת בלי קשר, אני מעצבת בגדים תחת שם המותג Fig. התחלתי לייצר בקטן, כי כשחזרתי מלונדון היה לי חם ומגרד ולא נוח בבגדים. בשלב מסויים זה נהיה עסק ממש גדול לבגדי נשים: אני קונה את הבדים, מעצבת ומוכרת בחנויות, או יותר נכון מכרתי. כי זה ממש התכווץ. העסק לא הבגד…

דברת בן נחום בתערוכה בגלריה P8

בגן, גלריה P8

יובל: בואי נחזור לתערוכה: מה בסופו של דבר תציגי בה? העבודות יחולקו לפי נושאים? באופן כרונולוגי?

דברת: יהיה כרונולוגי אבל לא באדיקות. כן לפי תקופות: יש את תקופת הקולג׳ של עבודות קטנות, עדינות וחיפושים. ואחר כך את האנגלים שמאוד טולרנטים ומחפשים את השונה והזר והמיוחד, וזה מאוד מעודד לעבוד ככה. ויש את הפרוייקטים ליפן שמשפיעים עלי לעבוד מעט לכיוון מתוק יותר, עם כל מיני מגבלות מוזרות.

ויש את העבודות החדשות שעדיין נראות לי מוזרות. ננסה להראות שגם כשמדובר בעבודה לקליינטים ופרויקטים שונים, יש בעבודות מוטיבים ונושאים אישיים שאני מתעסקת איתם בציורים, ושהם חוזרים על עצמם או מקבלים טרנספורמציה.

במילים אחרות, מה שמניע הוא הבריף של כל פרויקט, ואחר כך יש מניע לחפש בתהליך העבודה איזה מקום שהוא ״מושלם״

יובל: סיקרנת! אני מת לראות את העבודות שלך מהקולג׳. תגידי, אמרתי מקודם שהאיורים המוזמנים עכשיו הן ציורים, עבודות אמנות. איך את רוצה שהמבקרים בתערוכה יתייחסו אליהן: זה משנה באיזה הקשר הן נוצרו או שהכלים שבהם אני אמור לשפוט אותן הם כלים אמנותיים בלבד?

דברת: מממ… זה כן משנה באיזה הקשר הן נוצרו. אני לא יודעת אם צריך לשפוט אותן עם כלים אמנותיים בלבד או לא. אני פשוט ציירתי.

יובל: אז עוד שאלה: שם התערוכה – בגן. מה את יכולה לספר עליו? למה הוא נבחר?

דברת: זה גם בגן במובן של גן ילדים, וגם במובן של גינה. אלה שני מקומות שיש בהם גילויים חדשים ואפשרות לשוטט

יובל: ויש להם קשר ישיר לאיורים?

דברת: כן. אני חושבת שאני תמיד מציירת הבזקים ותמונות מהתקופה ההיא, או מנסה לשחזר איך ראיתי את הדברים אז.

יובל: וואלה? מתקופת גן הילדים?

דברת: כן, טנא וזר מגרד על הראש. גם היתה איזו הבנה שיש איפשהו משהו מושלם וכדאי לי לשאוף אליו

יובל: מעניין. עכשיו בכלל עשית לי חשק לבוא לתערוכה. מה עוד? משהו חשוב נוסף שלא אמרת לפני שמסיימים?

דברת: זה מעניין כל עניין המקריות. יכול להיות שבאותה מידה ביום אחר היינו יכולים לבחור קבוצה שונה לגמרי של עבודות לתערוכה

יובל: כן, זה הרבה פעמים ככה

דברת: ואני גם רוצה להודות מאוד לאורית ברגמן, ראש המסלול לאיור בבצלאל, שהציעה לי את ההזדמנות הזאת להציג את העבודות בגלריה P8 שמארחים אותנו בנדיבות כל שנה בשבוע האיור

דברת בן נחום | בגן
אוצר: איתן אלוא
גלריה P8 בשיתוף המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל
נעילה: 12.12

הפוסט דברת בן נחום: אני פשוט ציירתי הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

כשהקורונה פרצה בסערה לחיינו, התחלתי בדיוק לחשוב על פרויקט הגמר במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, כשכל מה שידעתי הוא שאני רוצה לספר סיפור. במהלך הלימודים מצאתי את עצמי מתעסק לא מעט בחוויה הצבאית (לא רק שלי, אלא בחוויה הצבאית כקונספט), וכשהייתי צריך להחליט איזה מין סיפור אני רוצה לספר, החלטתי לגשת לעניין מזווית אישית: סיפור המלחמה שלא דיברנו עליו בבית. 

כשמלחמת לבנון הראשונה פרצה, אבא שלי, גדעון אברמי, היה מ״פ צעיר בגדוד 195 בחטיבה 500 של חיל השריון. למלחמה הוא יצא עם מצלמת אולימפוס ישנה תלויה על הצוואר, והתמונות שהוא צילם במהלך הקרבות, והגלויות ששלח לאמא שלי בהפוגות שביניהן, היו במשך שנים הגישה היחידה שלי לסיפור. באמצעותן ניסיתי להשלים לעצמי את התשובות לשאלות שהיו לי על המלחמה.

השיחות שהוא ואני ניהלנו, ממש סביב תחילת הסגר הראשון (בהתחלה פנים אל פנים, ולאחר מכן כשכבר היה אסור להיפגש, בטלפון), הפכו לבסיס של הספר. במקביל אני עברתי תהליך של לנסות להבין איפה המלחמה הזו פוגשת אותי. התוצאה של התהליך הזה היא הספר המאויר מזכרות מלבנון, המתאר בכנות את הניסיון שלי להבין מה עבר על אבא בלבנון, דרך החפצים שאיתם חזר הביתה.

הספר נע בין שני סיפורים שונים: סיפור המלחמה של אבא שלי במילותיו שלו, מהכניסה ללבנון ביום הראשון למלחמה ועד לפציעתו בביירות; והסיפור שלי, מההבנה הראשונה כילד קטן שאבא היה במלחמה, דרך הניסיונות שלי להשלים לעצמי את הסיפור; ועד לפגישה שבה לראשונה שאלתי אותו מה היה שם?

במהלך העבודה על הפרויקט ניסיתי למצוא איזה איזון בין עבודה שמספרת את הסיפור שלו שלא סופר, על המלחמה כפי שנשקפה מעיניו, לבין עבודה שמספרת את הסיפור שלי: של הרגעים שבהם אני פוגש את המלחמה, וכיצד הנוכחות שלה ושל השתיקה סביבה, השפיעה עליי, אם בכלל. רק עמוק לתוך העבודה על הספר, הבנתי שהסיפור אינו על אבא שיוצא למלחמה, וגם לא על ילד שמנסה להבין אותה, אלא יותר מהכל סיפור על התקרבות של אב ובנו, בצל המלחמה שעליה מעולם לא העזו לדבר.

הספר מאופיין בשתי שפות ויזואליות לכל אחד מהסיפורים. סיפור המלחמה מתואר באופן יותר ריאליסטי, מבוסס כתם, וצבעוניות שמושפעת מאלבום התמונות שעליו הסיפור מתבסס – הכתומים של התמונות הדהויות, הירוקים של הנוף הלבנוני והשריון הישראלי; וסיפור הילד, שמאופיין בהדגשה של קווי מתאר, ונוטה לצבעוניות יותר נאיבית – בכחולים של בריכת השחייה, לדוגמה. הבדל ויזואלי נוסף הוא הרקע, כשרוב סיפור המלחמה מתרחש בקרבות של שעות הלילה החשוכים, בעוד שסיפור הילד מתרחש בשעות היום ומאופיין ברקעים בהירים.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

*כוכבית מייצגת שדה חובה

*כתובת המייל שלך כאן...

הרשמה

הספר, שמתאר תהליך של התקרבות בינינו, הוא לא חיצוני לתהליך שאותו הוא מתאר – הוא ממש חלק ממנו. העבודה על הספר, שאפשרה לי לראשונה לשאול את השאלות, ואפשרה לאבא שלי לראשונה לענות – היא חלק מתהליך רחב יותר של ניסיון לשבור דפוסים של שתיקה סביב הנושאים אלה. כששאלתי את אבא שלי בפעם הראשונה, אם אכפת לו לספר לי על המלחמה הוא ענה בפשטות: ״אין מה לספר: נכנסנו, נלחמנו, חזרנו.״ אבל אחרי רגע של מחשבה הוא הוסיף: ״אבל בעצם יש״. 

אני חושב שסביב העניין הזה, הבנתי שלספר הזה יש חשיבות מעבר לסיפור האישי שלי. התהליך שאותו הוא מתאר הוא אישי מאוד, אבל הוא נוגע לחייהם של רבים, בטח בארץ. רבים מאלה שנחשפו לספר דרך קמפיין ההדסטארט פנו אליי וחלקו איתי את הקשיים שלהם לדבר עם הילדים שלהם על חוויות מהמלחמה, או את הרצון שלהם לפתוח עם אבותיהם את השאלות, שכמוני, במשך שנים לא העזו לשאול.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

הפוסט אלון אברמי // מזכרות מלבנון הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

מאיה שולדנפריי, ניסים קרלוס קזנטיני, שרונה קרמר ויותם אורן מהמחלקה לאדריכלות בבצלאל; ואנסטסיה פוקלצ׳וק מהמחלקה לאדריכלות בוויצו חיפה – הם זוכי פרס דוד עזריאלי לפרויקט סטודנטים לאדריכלות לשנת 2020. עבודותיהם נבחרו מתוך 15 עבודות שהגיעו לישורת האחרונה של התחרות.

״תת אביב״, הפרויקט של מאיה שולדנפריי וניסים קרלוס קזנטיני, הוא הפרויקט שזכה במקום הראשון, ובנימוקי בחירתו הוגדר על ידי השופטים כ״רעיון חדשני ומבריק של ניצול אזור המפגש בין תחום תכנון ערים לבין תחום האדריכלות, כדי לגלות שימושים נוספים לחללים הנלכדים במעבר בין שני קני המידה, ובכך הופך בעיה להזדמנות״.

הפרויקט מציע חשיבה מחודשת על עיצוב מפלס הרחוב ושימושי תת קרקע, תוך שהוא מתבסס על שני תהליכים מרכזיים שעתידים לשנות את פני העיר תל אביב. הראשון מתייחס לקליטתם הצפויה של כחצי מיליון תושבים נוספים ב־50 השנים הבאות, שיתרמו לשגשוגה הכלכלי של העיר, אך בה בעת יהיו כרוכים בעומס רב על תשתיותיה. התהליך השני מתייחס לשינוי דרמטי שצפוי במערך התחבורה העירוני, הכולל את הפעלתם של קווי הרכבת הקלה, המטרו, והשתלבותם של כלי רכב שיתופיים ואוטונומיים.

הפרויקט בוחן תהליכים אלה, שצפויים לשנות את דפוסי השימוש בקומת הרחוב והשטחים הבנויים מתחת לקרקע, בשני מוקדים מרכזיים בעיר – בכיכר התרבות ובכיכר התעסוקה, ומפתח בעבורם תרחישים מרחביים ופרוגרמטיים: תנועת ההמונים היוצאים מתחנות המטרו מנוצלת כהזדמנות ליצירת ריבוד מפלסי, מורכבות מרחבית ואינטנסיביות עירונית מסוג חדש.

כך, לדברי השופטים, כשהוא מתייחס לקנה מידה של תכנית בניין עיר ובמקביל לקונספט אדריכלי המתייחס לחוויה המרחבית בקנה מידה אנושי, ״הפרויקט מציע פתרון מעמיק ואסתטי לצורך להתאים חללים תת קרקעיים גדולים המשמשים כחניונים להתפתחות הנוף האורבני של תל אביב״. 

IN-du-City, הפרויקט של אנסטסיה פוקלצ׳וק, הגיע למקום השני, כשהוא מציע חשיבה מחודשת על שילוב תהליכי ייצור ותעשייה כחלק מהרקמה האורבנית, בשאיפה ליצור מערכת כלכלית־חברתית חדשה וערים רב תכליתיות חזקות. הקדמה הטכנולוגית משנה את החוקים, ובכלל זה את תהליכי הייצור, את תרבות הצריכה ואת מערכי הייצור המסורתיים.

כתוצאה מכך מתאפשר, ואף מתחייב, תכנון מחדש של סביבות עבודה מוכרות, תוך התאמה לייצור חדשני המבוצע בתהליכים ידידותיים לסביבה. בתוך כך מושם דגש על התאמת המרחב הפיזי לצרכיו של הפרט כחלק ממערכת אורבנית שלמה, כשההבנה היא שתעשייה ותהליכי ייצור הם חלק בלתי נפרד מהעיר. 

כמקרה בוחן ההצעה מתמקדת במפעל הקמח ההיסטורי ״הטחנות הגדולות של חיפה״, שנוסד בשנת 1921 וממוקם בתוך הרקמה האורבנית של העיר התחתית בחיפה, אך כמו מנותק ממנה. באמצעות חיבור המתחם לרשת העירונית, חיזוק צירי מעבר ויצירת שדרה פעילה, שלאורכה פזורות יחידות ייצור בקני מידה משתנים, נוצרת מערכת אחת המשלבת תעשייה מגורים מסחר ותרבות, ותהליכי הייצור המקומי הופכים כך לחלק אינטגרלי מהחוויה העירונית, כשהציבור לוקח בהם חלק.

״הפרויקט מציע מבט רענן על דה־תיעוש, וממציא אותו מחדש במונחים של חללים ציבוריים, אינטראקציות חברתיות, כלכלה, עבודה וחיים״, נימקו השופטים את בחירתם. ״מעל ליעד המצומצם של הצלת מפעל כזה או אחר, פרויקט שאפתני ומתוכנן היטב זה טווה רקמה אורבנית עשירה מההזדמנויות הגלומות בדה־תיעוש, על ידי יצירת מערכת חיים שלמה שבה תעשייה וייצור משולבים מחדש בתוך המרקם העירוני״. 

אנסטסיה פוקלצ׳וק, IN-du-City

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

״שטח מת״, הפרויקט של שרונה קרמר ויותם אורן, שמגיב למצוקת שטחי הקבורה החמורה בישראל, זיכה את מתכנניו במקום השלישי. הפרויקט מציע צמצום משמעותי של השטחים הנדרשים לקבורה תוך שיפור איכותם המרחבית והטקסית, לצד שילובם כחלק מהמרחב העירוני. הפתרון המוצע נשען על חזרה לטקס קבורה יהודי עתיק, תוך התאמתו לצרכי ההווה: קבורה דו־שלבית ושימוש ביחידת קבורה קומפקטית – גלוסקמה.

בנוסף לניצול יעיל של שטח, הפרויקט שואף לנצל את סוגיית הקבורה כהזדמנות ליצירת מרחבים ציבוריים ייחודיים המשולבים בחיי היום־יום של הסביבה העירונית, מתוך תפיסת המוות כחלק בלתי נפרד מהחיים. שטח מת מציג פתרון מקיף בקשת רחבה של קני־מידה, שנעה מיחידה קבורה בודדת ועד לתכנית אסטרטגית כוללת, המספקת מענה לצפי התמותה בגוש דן במאה השנים הבאות.

במסגרת זו הוא מציע סדרת התערבויות אדריכליות שיש בידן לספק פתרון עשיר ומורכב, שמתאים לקהלים מגוונים ולסיטואציות מרחביות שונות, ובמקביל חותר לעורר את הדיון המרחבי על נושא הקבורה, הן בתוך הדיסציפלינה והן בקרב הציבור הרחב. ״שטח מת הוא פתרון עוצמתי ופואטי לבעיה קונקרטית וכלל עולמית של צורך הולך וגדל בשטחי קבורה״, ציינו השופטים בהתייחסם לפרויקט.

״תוך החייאת מסורת תרבותית יהודית עתיקה והתאמתה למאה ה־21, הפרויקט מציע פתרון מעשי וחדשני לאתגר זה, תוך ראיית האפשרויות של משמעות אתרי הקבורה בהקשר של הנוף הציבורי; כרחבה בלב העיר, או בראיית החוויה האמיתית של המבקרים באתר. במיוחד בתקופת הקורונה, אנו רואים בפרויקט יפהפה זה אמירה אופטימית לעולם, המתבוננת בכאב המוות מזווית יצירתית, אנושית וחיונית״. 

שרונה קרמר ויותם אורן, שטח מת

בצל מגיפת הקורונה, בשנה ה־17 לקיומו, התקיים טקס הענקת הפרסים באופן וירטואלי. לדברי דנה עזריאלי, יו״ר קרן עזריאלי ישראל ויו״ר קבוצת עזריאלי, על אף האתגרים שהציבה השנה הלא פשוטה ״התעקשנו לקיים את התחרות כדי לחגוג יצירתיות בתכנון מרחבי שמשפיע על חיינו״.

הפרס השנתי מוענק במסגרת פעילותה המחויבת של קרן עזריאלי לקידום החינוך, החברה, הרווחה, האמנות והתרבות בישראל ומחקר רפואי ומדעי, ומטרתו עידוד מצוינות במוסדות האקדמיים לאדריכלות, תוך הידוק הקשר וההפריה ההדדית עם הקהילה המקצועית בארץ ובעולם.

״נדהמתי מהיצירתיות של הפרויקטים השנה ובעיקר התרגשתי מהדאגה של הסטודנטים לסביבה ולשימור, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעבודות שהוגשו״, הוסיפה עזריאלי בדברי הברכה שלה לזוכים. ״ניתן לזהות בעבודות מוטיב חוזר של לקיחה מחדש של מרחבים חברתיים למען הקהילה והאנשים סביבה, חשיבה יצירתית מחוץ לקופסה, והגדרה מחודשת של המרחבים ושל הדרך שבה נשתמש בהם בעתיד״. 

על צוות השופטים בתחרות נמנו אנשי מקצוע מובילים מהארץ ומהעולם. את הזירה הבינלאומית בפאנל השיפוט ייצגו השנה האדריכל האמריקני אלי גמבורג וד״ר שרון עזריאלי. גמבורג הוא שותף בכיר בפירמת האדריכלים המובילה KPF, שבסיסה בניו יורק. עזריאלי היא מייסדת פרס עזריאלי למוסיקה והמוציאה לאור של מגזין האדריכלות ״בתים בקנדה״. 

לצדם של גמבורג ועזריאלי נמנו על חבר השופטים האדריכל גיל שנהב, שותף בכיר בכנען־שנהב אדריכלים ומייסד בחברה לפיתוח והתחדשות עירונית; האדריכלית איילת כרמון, מרצה בכירה בפקולטה לעיצוב בשנקר, העומדת בראש CIRTex, מרכז בלומנטל לחקר הטקסטיל בשנקר; והאדריכל גבי בועז־עובד, המשמש כאדריכל ראשי ומנהל התכנון בקבוצת עזריאלי. 

הפוסט הזוכים בפרס עזריאלי לאדריכלות 2020 הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

נולדתי לתוך עידן וסביבה שבהם חיבור לאינטרנט מהיר היה נגיש ונוכח בכל בית. אך בתור ילדה קטנה, בזמן שרוב חבריי בילו את זמנם מול המחשב וטיפחו את יכולותיהם הטכנולוגיות, אני העדפתי לצייר קומיקסים ולברוא עולמות מומצאים על רוחבו של דף A4. 

המפגש הרצוני הראשון שלי עם האינטרנט התרחש בגיל שבע. שמעתי את הוריי מדברים על ״גוגל״, וכששאלתי על מה מדובר סופר לי על מנוע החיפוש האינטרנטי שאפשר למצוא בו הכל. מלאת התלהבות מהתגלית המרעישה על ישות מסתורית יודעת כל, ביקשתי מאחותי הגדולה שתעזור לי לחפש באינטרנט תמונות אמיתיות של חייזרים. מאז השתנה עבורי הכל.

יחד עם רבים מבני דורי מצאתי באינטרנט מפלט, עוד לפני שהפך לאחת הדרכים הנפוצות ביותר לתקשורת. נחשפתי למגוון גדול מאוד של אינפורמציה, והייתה לי האפשרות להבין בקלות יחסית מה אני אוהבת ומה פחות. בחרתי עם מי להתחבר, מצאתי אפשרויות ביטוי חדשות וגיליתי קהילות רבות ומגוונות שחוגגות את התחביבים והתשוקות שלהן. ייתכן אפילו שוויתרתי במידה מסוימת על האפשרות לחפש את כל אלה בחיים האמיתיים.

יש שיגידו שהגישה הבלתי מוגבלת של האדם הפשוט לכל אלה יוצרת מפלצת הרסנית, אבל עליי המפלצת הזו חביבה במיוחד. וכך, מתוך אהבה גדולה לסביבת המחייה בה התפתחתי, החלטתי להקדיש את פרויקט הגמר שלי לאינטרנט, ויצרתי את Weird Wide Web – מדריך מאויר המאגד תופעות אינטרנט מוזרות, מספר את סיפורן של קהילות משונות, פלטפורמות נישתיות, אסתטיקות וסגנונות־חיים שמקורם ובסיסם באינטרנט. 

סיפאנק

מארק צוקרברג הוא לטאה

האם הכלב מת?

אסמ״ר

וויפיי־פיקנינג

התעניינתי במהלך שבו האינטרנט המבולגן והאבסטרקטי מומר אל תוך עולם החומר המוחשי של הפרינט. הרגשתי שבעזרת מדריך מודפס וכרוך, שבו המידע מחולק לקטגוריות כלליות ומלווה במילון מושגים לעזרת המשתמש, אני מסוגלת להעניק לכל תופעה אינטרנטית מקום של כבוד. מתוך המחשבה הזאת בניתי את הבריף לפרויקט, אבל מכאן עד לתוצר הסופי הדרך הייתה ארוכה ומלאת מהמורות. זמן קצר אחרי שהתחלנו לעבוד על הפרויקטים בבצלאל, פרצה מגפת הקורונה והגבילה את תהליכי העבודה שלי ושל חבריי למחזור.

הבנתי שמבלי ששמתי לב לקחתי על עצמי משימה שאפתנית שבה אני אחראית על מחקר, כתיבת תוכן, איור, עיצוב ועימוד של הספר. על מנת להצליח לסיים את הפרויקט בזמן הנתון הייתי צריכה לבנות לעצמי לוח זמנים צפוף ולהיצמד לו. 

האיורים הראשונים שיצרתי היו פשוטים מאוד, וכללו פורטרטים בצבעי מים של דמויות מוכרות מהאינטרנט. בשלב זה המנחה שלי, מיכל בוננו, ייעצה לי בחוכמה שצריכה להיות הצדקה לשימוש שלי באיורים – עליהם לספק ערך מוסף בתיאורם את עולם האינטרנט המופרע, בשונה משימוש בתמונות או דימויים מסוג אחר. לכן החלטתי להרכיב סצנות בטכניקת קולאז׳ דיגיטלי ולהשתמש בהן כרפרנס לאיורים.

על מנת לשרת את החזון האנציקלופדי בחרתי בשפה איורית ריאליסטית קלאסית, בטכניקה של צבעי מים בשכבות ועפרון שחור. החלטתי גם לשלב באיורים עצמם סממנים מעולם האינטרנט – בין אם זה הנגן של יו־טיוב או טיפוגרפיה ידנית של כתובות לינקים ותגיות

על מנת לשרת את החזון האנציקלופדי שהיה לי בתחילת הדרך בחרתי בשפה איורית ריאליסטית קלאסית, שנעשתה בטכניקה של צבעי מים בשכבות ועפרון שחור. החלטתי גם לשלב באיורים עצמם סממנים מעולם האינטרנט – בין אם זה הנגן של יו־טיוב או טיפוגרפיה ידנית של כתובות לינקים ותגיות. 

הכתיבה התגלתה כחלק המאתגר ביותר בפרויקט. השתדלתי לסקר כל נושא באופן הנאמן ביותר למציאות, בדרך שמכבדת את האנשים והקהילות הללו ולא מלעיגה אותם, ולשלב מעט הומור כדי לתרום לקריאה קלילה ומהנה. כבר בתחילת הדרך הבנתי שיש צורך במילון מושגים על מנת להנגיש כמה מהנושאים לכלל הקוראים.

כשהבנתי שהכתיבה לוקחת לי יותר זמן משצפיתי, פניתי לעזרתם של קרובים וחברים – עמית בר־נוי, אולי דנון, שי דיין ועומר שוקרון, שתרמו רבות במחקר ובכתיבת הטקסטים. 

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

למרות התשוקה הגדולה שלי לנושא, מצאתי את עצמי חודש לפני מועד ההגשה כשאני עדיין נאבקת בכתיבת טקסטים ויצירת דימויים. העבודה על פרויקט גמר בזמנים של סגר, בידוד חברתי וחוסר יציבות כללי הייתה לי קשה משחשבתי, וכששמעתי שהמחלקה מאפשרת למספר תלמידים לדחות את ההגשה שלהם לנובמבר בעקבות המצב, החלטתי להשתמש בתוספת הזמן הזו.

זו לא הייתה החלטה קלה מפני שלא זכיתי להגיש את הפרויקט יחד עם רוב חבריי או להשתתף בתערוכת הסיום העצמאית שהקימו, ומעבר לכך הארכתי את זמן העבודה שלי לשמונה חודשים ארוכים ומתישים. עם זאת, כעת היה לי זמן רב יותר להתעמק בפרויקט ולבסס את השפה הויזואלית שלו.

עיצוב ועימוד הספר היו השלב הסופי. גם אלה התגלו כאתגר מפני שהייתי צריכה למצוא דרך לשלב בין עולם הדיגיטל המסועף וחסר הגבולות לעולם הדפוס של המילונים והאנציקלופדיות, שבו הכללים קבועים וידועים. בסופו של דבר בחרתי להציג את הטקסטים בצורה קריאה וברורה, כשהם מחולקים לקטגוריות של דמויות, קהילות, רעיונות וקונספירציות ותופעות רשת.

שילבתי בספר אלמנטים דיגיטליים של ASCII – צורת אמנות ממוחשבת שהייתה נפוצה בפורומים וצ׳אטים בראשיתו של האינטרנט, שבה משתמשים בתווי טקסט על מנת ליצור תמונות. את יצירות ה־ASCII שהשתמשתי בהן מצאתי בארכיונים באינטרנט, והן שייכות לאמנים שהתירו אותן לשימוש חופשי

שילבתי בספר אלמנטים דיגיטליים של ASCII – צורת אמנות ממוחשבת שהייתה נפוצה בפורומים וצ׳אטים בראשיתו של האינטרנט, שבה משתמשים בתווי טקסט על מנת ליצור תמונות. את יצירות ה־ASCII שהשתמשתי בהן מצאתי בארכיונים באינטרנט, והן שייכות לאמנים שהתירו אותן לשימוש חופשי. על כריכת הספר הרכבתי דימוי שמשלב את שמו של המדריך, Weird Wide Web, כשהוא מופיע בפונטים שונים המורכבים מתווים בלבד.

כעת, לאחר שהגשתי את הפרוייקט, אני יכולה להעיד שאין דבר מספק יותר מעבודה על נושא הקרוב ללבך. האינטרנט כותב את ההיסטוריה של עצמו, ולפעמים נדמה שאין סיבה לקשור את הדברים לרצף כרונולוגי הגיוני.

אבל דווקא בימינו, כשהעולם האינטרנטי יוצא משליטה ואולי מאבד חלק מהתום שאפיין אותו בשנות התבגרותי, אני מרגישה שיש טעם לעצור ולהתבונן בתופעות הללו, לא להירתע מהקיצוניות המסוימת שהן טומנות בחובן ולחגוג את החופש וסערת הדמיון שהן מאפשרות.

הפוסט ליאור בר־נוי // Weird Wide Web הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

01. הכי חשוב שיהיה אפשר לראות שיש לך מודעות

אם הראיון עם גבריאל מאהר (Gabriel Maher) היה מתפרסם בשפה האנגלית, החיים שלי היו יותר פשוטים בכל הקשור לתרגום השיחה שניהלנו לעברית. ולא שאני חושב שהכל צריך להיות קל ופשוט, במקרה הזה אפילו להפך: הנושא שדיברנו עליו – האם העיצוב יכול להיות נטול מגדר – הוא נושא מורכב. 

והעניינים מורכבים עוד יותר מכיוון שלפני מספר שנים מאהר החלו להשתמש בכינויי הגוף they/them. במהלך השיחה הסברתי – להם? להן? להם.ן? להם/ן? וכן הלאה – שבשפה העברית אין כינויי גוף ניטראליים ושלכל אוביקט או גוף יש הטייה מגדרית, ושאפילו המילה גוף היא בלשון זכר. 

שיתפתי את מאהר בסוגיה ולהפתעתי גיליתי שזו פעם ראשונה שהנושא מונח לפתחם.ן (בסוף החלטתי להשתמש בנקודה שנתפסת כמכלילה יותר, ולא בלוכסן שנחשב לבינארי). ״לא חשבתי על זה״, הם.ן אמרו והציעו ש״אולי נמציא מילה חדשה, משהו שיתאים לשפה של הרשת?

״אבל נראה לי שהכי טוב שתשתמש בסימן כלשהו, אולי כוכבית, מקף תחתי מחבר, או לוכסן או נקודה מפרידה? איזה סימן שיוסיף איזו מורכבות. הכי חשוב שיהיה אפשר לראות שיש לך מודעות לסוגיה ושאתה מתייחס אליה, שאתה שם לב. יהיה מסקרן לראות איך השפה העברית מתתמודדת עם זה״. 

02. הרבה קופי פייסט של אותם מטבחים

ביום חמישי (17.12) תתקיים ההרצאה של מאהר במסגרת אירוע הפתיחה של אירועי הבוגרים של התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, ״עיצוב בעולם משתנה״. הפרויקטים של מאהר מתמקדים במגדר וזהות בעיצוב, על ידי ניתוח ביקורתי של הגוף, המרחב שעוטף אותו והיחס בין אוביקט ומערכת.

במרכז העשייה של מאהר מתקיים פירוק של אוביקטים, חללים, אתרים, חפצי אמנות או טכנולוגיות כדי לגלות כיצד אנו – כפרטים וקהילות – ממוקמים, מאורגנים ומכוונים באמצעות מערכות עיצוב ומדיה. בעזרת התערבויות אלו ומיצבים ומיצגים – שעוסקים לדוגמה באופן שבו אנחנו יושבים או תובעים לעצמנו מרחב (חפשו בגוגל manspreading אם אתם לא בקיאים במשמעות המושג) – נבחנים נושאים כמו מגדר, פריבילגיה (לבנה, מעמדית) ומיניות, מנקודת מבט עיצובית ושל מערכות הכח.

Technologies For Seductive Criticism, 2016

העניין בנושאים אלו החל כבר בזמן הלימודים לתואר ראשון באדריכלות־פנים בסידני (אוסטרליה). תוך כדי הלימודים, בזמן ההתמחות במשרד אדריכלים, ״הרגשתי מה זה לעסוק באדריכלות דרך הידיים שלך. זה היה משרד עם חשיבה אבסטרקטית יותר לעומת הלימודים, שהתמקדו בפרקטיקה ובתעשייה. הכל היה מאוד ידני, זה היה אימון נפלא.

״בתעשייה הכל ממוקד בלרצות את הלקוח, בלהספיק לעשות הכל בזמן. שם, בהתמחות, התחילו לנבוט הרעיונות של איך הגוף קשור לאדריכלות. גדלתי בעיירה קטנה ממעמד הפועלים, ניגוד מוחלט ללקוחות המעמד הבינוני והגבוה שהגיעו למשרד. לא הבנתי את צורות המגורים שלהם, זו הייתה טריטוריה לא מוכרת: איך האנשים האלה חיים, לאלו אפשרויות יש להם גישה״.

לאחר הלימודים מאהר עברו למלבורן והחלט לעבוד במשרד שעסק בפרויקטים בהקפים גדולים יותר. ״זה היה עוד שוק: רחוק מהלקוח, רחוק מהחללים שהרבה פעמים אפילו לא ראיתי במציאות: הכל מתוכנן במחשב, הרבה קופי פייסט של אותם מטבחים, סלוני מגורים, חדרי שינה. הכי חשוב לגמור מהר את העבודה ולעבור לפרויקט הבא.

״המתח גבר, ואז התחזק העניין שלי בלעבור מחשיבה אדריכלית לגישה מולטי־דיסצילפינרית של עיצוב; של מחשבה מה חלל עושה לאנשים, לגוף שלנו. זו גם הסיבה לבחירה לעשות תואר שני באקדמיה לעיצוב באיינדהובן״.

03. מה אני לא רואה

״עניין אותי העיסוק המולטי־דיסציפלינרי, או ליתר דיור עיצוב שלא מחוייב להגדרות השגורות של דיסציפלינות. התאהבתי בגישה של האקדמיה באיינדהובן. זה היה מאתגר, יכולתי למצוא את עצמי בעבודה, בקהילה, במערכת עיצוב שאני חלק ממנה״.

אז החלה גם ההזדהות כ־they/them?

״כבר אז הגדרתי את עצמי כקוויר, זו הייתה הקהילה שלי גם במלבורן וגם סידני, אבל זה לא היה חלק מהפרקטיקה המקצועית שלי. כשהתחלתי להבין מה חללים עושים, איך הם מייצרים מחדש סגנונות של מגורים ואורינטציות של סגנון חיים, אמרתי רגע, יש פה פער גדול״.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

״זיהיתי שהמיקום המגדרי שלי לא פשוט כמו פעם, הכל קרה במקביל. פתאום היה לי חשוב לבחון איך מתנהלים החיים שלי, מה אני לא רואה, איפה המקום שלי בתוך זה, איפה האנשים שחשובים לי נמצאים. זה היה רגע מסעיר בעבורי: להבין את החשיבות של האישי והפוליטי.

״התחלתי להגדיר את עצמי באקדמיה כ־non binary queer. השתמשתי בהגדרה הזו כדי להבין מבנים חברתיים, להבין איך האורינטציה שלי קשורה לחוויה ואיך זה יכול לבוא לידי ביטוי בעיצוב. האקדמיה נתנה לי את ההזדמנות להבין את זה ואת עצמי״. 

זה הזמן לדוגמה.

״בשנה השנייה ללימודים לא ידעתי אם אצליח להשאר בהולנד לגמור את התואר מבחינה כספית. ואז פגשתי משפחה שהציעה לי לשמור על הבית שלהם ולגור בו, מבלי לשלם שכר דירה. זה היה בית שסירב לכל נסיונות ביות: הייתה לי הרשות לשנות, לזוז בחללים, להתאים אותו ולחשוב על מושגים של נוחות, של ביתיות.

״יכולתי לעבוד שם, לגור שם, ולשאול מה זה אומר לגור בבית שלא היה בו ׳זה המטבח׳, ׳זה חדר השינה׳. היה בחוויה הזו משהו לא יציב, חסר אורינטציה, ונדמה לי שלא יכולתי לעשות את העבודה האקדמית שלי אם זה היה בית רגיל, חלל קונבנציונלי״.

04. להראות את המציאות לקהל שיש לו את הפריווילגיה לא לראות

עניין נוסף שאתגר את מאהר היה ההבדל בין השיח על נושאים אלו באותה תקופה בין אוסטרליה להולנד. ״באוסטרליה השיח על הנושאים של ג׳נדר ואקטיביזם היו מאוד נוכחים, וכשהגעתי להולנד הופתעתי שזה לא היה המצב. רציתי להנכיח אותו, אבל לא רק לדבר עליו מתוך החוויות שלי אלא לעשות משהו מוחשי.

״הייתה לי ערימה של מגזיני Frame (מגזין עיצוב הולנדי ידוע), והתחלתי לדפדף בהם. לאט לאט הבנתי שאני רוצה להתמקד בגוף ובאופן שבו הוא מוצג בהם. חתכתי עם מספרים את הדמויות שהופיעו במגזין, 300 בסך הכל, הוצאתי אותן מהקונטקסט. גם מהפרסומות, שם אין למערכת שליטה על מה מתפרסם, אבל גם מעמודי המערכת שפורסמו בהן תמונות של המעצבות והמעצבים.

מתוך המחקר של מגזין פריים, 2014

״לא ממש הופתעתי ממה שגיליתי, זה היה ממש ברור, איך גם בפרסומת של מרסל ונדרס למוווי וגם בצילום מערכתי אתה רואה את הגוף הופך לאוביקט, עם דינמיקה של ג׳נדר, כוח, אלימות״.

ההוצאה מהקונטקסט איפשרה למאהר להבין את מילון התנועות שמאפיין גברים לעומת נשים: את הידיים השלובות והג׳סטות הנינוחות של הגברים, שמחזקות סטריאוטיפים של מגדר. ״זה היה מרתק, זו הייתה דרך מוצלחת להראות את המציאות לקהל שיש לו את הפריווילגיה לא לראות. זה היה מאוד ברור, פתאום שיש פוקוס על איך הגוף מוצג״.

איך הם הגיבו?

״זה היה בזהירות, לא רציתי להגיד אתם עובדים כל כך רע, אתם עיוורים. עניין אותי לבדוק איך ניתן לאפשר שיח, להעלות קונפליקטים מבלי להילחם; איך אפשר לעבוד ביחד כדי לפתור את הבעיה, להבין את הפערים, להבין מה אנחנו מפסידים אם נמשיך להתנהל כמו שזה קורה עכשיו.

״וזה הפך לשיתוף פעולה עם פריים. הם אמרו שהם הולכים לחשוב מחדש איך הם מצלמים את האנשים במגזין, ואז אמרתי אוקיי, אבל מה עם המפרסמים? וזו בעיה, כי הם לא יכולים להכתיב למפרסמים מה להציג. 

״הטענה הייתה שהם מציגים עיצוב טוב, לא מעצבים טובים, או במילים אחרות – גברים; זו הייתה דרך שלהם להצדיק את זה. לשמחתי הם המשיכו לעשות את הניתוח הזה בשנים שאחרי מה שאיפשר לפתוח בדיאלוג עם המפרסמים לטובת יצוג חזותי שוויוני יותר״.

אתם.ן אופטימיים?

״לגמרי. זו פרקטיקה אקטיבית שלא נגמרת; חשיבה עקבית על הנושאים האלו – מה הפוזיציה שלי, מה מעניין אותי, למה אתה לא מודע. אחרי פריים פנו אלינו מ־dazed, גם הם גם רצו להבין איפה הם עומדים, במיוחד כמערכת שתמיד עסקה בשאלות של יצוג. התבקשתי להגיד להם מה הם לא רואים, איזה קולות הם לא מציגים. גם זה היה שיתוף פעולה מעניין״. 

מה התגלה?

״במשך שנה בדקנו 10 אלפים גופים, שאת רובם לא הם צילמו אלא קיבלו. הרוב היו תמונות של בודדים, מחזיקים אוביקטים כמו אייפון, סיגריות ואפילו נשק. אבל מה שהדהים אותם יותר מהכל הייתה הדומיננטיות של הגוף הלבן, למרות שהם תפסו מעצמם בעלי ברית של קהילות שונות. מאז זה השתנה, הם שמים לב יותר לקולות השונים שהם מציגים בכיסוי המערכתי שלהם״.

05. נטול מגדר ומגדר ניטרלי זה לא אותו דבר

אז האם העיצוב יכול להיות נטול מגדר?

״בחשיבה אוטופית, אידיאל העיצוב הוא לא נטול מגדר אלא בעל מגדר ניטרלי. זה לא אותו דבר. מגדר הוא גם ככה עניין מורכב, ולמחוק אותו זה לא בהכרח משהו חיובי.

״לאוביקט אין משמעות אם אנחנו לא נותנים לו את המשמעות הזו. אנחנו מקודדים אותו: בקבוק של בושם הוא אחרי הכל בקבוק עם נוזל, אבל אנחנו נותנים לו משמעות. גם בעיצוב, אם אתה מסתכל על ספרים ומגזינים, על ארוגונמיה, על סטנדרטים ממוצעים – זה לגמרי על הגוף הגברי, זו פיזיקליות מאוד ספציפית. כל מערכת העיצוב תוכננה לפיזיות הזו.

״בסופו של דבר זו שאלה מורכבת. אנחנו צריכים להיות מודעים אליה, להסתכל על המורכבות של הגוף, לא על טיפולוגיה ספציפית אחת. הממוצע לא קיים. הרעיון כבר שם, הבעייה היא שכחברה אנחנו עדיין חושבים על זה בדרך פשטנית״.

כמו ביחסים בפייסבוק: it's complicated.

״לגמרי, וככה זה צריך להיות. גם היום אנחנו משתמשים ב־they כשאנחנו לא יודעים מה המגדר של מי שאנחנו פונים אליהם.ן, אנחנו משתדלים לא להניח את זה מראש. קורה כמובן שנפלט משהו לא בכוונה, אחרי הכל זה כל כך מוטבע בנו להניח הנחות בינריות״. 

עיצוב בעולם משתנה
אירועי הבוגרים של התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל
אוצרת: איה בנטור
17-31 בדצמבר 2020
אירוע פתיחה, הרצאת אורח של גבריאל מאהר: 17.12, 18:30

הפוסט 5 דברים שלמדתי על עיצוב ומגדר מגבריאל מאהר הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.

מגפה עולמית מטרידה את הקריקטוריסט ואמן הקומיקס מישל קישקה. אך לא מדובר כאן במגפת הקורונה, אלא במה שהוא תופס כחולי שפוגע ביצירה עצמה: מגפת הפוליטיקלי קורקט.

״אנחנו בנסיגה בכל הנוגע לחופש הביטוי וההומור״ טוען קישקה, כשהוא נזכר בסוף שנות ה־90 – אז השתתף באופן קבוע בתכנית הבוקר קפה טלעד בערוץ 2, ואייר קריקטורות בשידור חי מדי בוקר. ״אף אחד לא ידע מה אני הולך לצייר – כולל אני עצמי. הייתי מגיע בשש וחצי בבוקר והיו מביאים לי עיתונים. הייתי עובר עליהם במשך חצי שעה ומחליט מה אני הולך לעשות.

״הבנתי שאין טעם שאחשוב בלילה לפני התכנית מה לצייר, כי זה היה כשהאינתיפאדה פרצה. נושא שחשבתי עליו כשהלכתי לישון היה הופך בבוקר לא מתאים כי היה פיגוע. אז הייתי בוחר נושא ומצייר סקיצה קטנה על דף, ובמשך תכנית שלמה הייתי מצייר עם צבעי מים על קן. במצלמה לא הראו על מה אני עובד, ראו את הגב שלי. בסוף התכנית הייתי מסובב את הציור למגיש דב גילהר ולמצלמה״. 

לא רק הרעיון להקדיש כל כך הרבה זמן מסך לקריקטורה נראה היום בלתי אפשרי. בעיני קישקה גם האפשרות לצייר ולגעת בנושאים רבים כל כך נעלמה. ״החופש הגדול שנהניתי ממנו אז נדיר, היום הוא לא קיים בעיתונות. לכולם יש רק רגליים קרות שחס וחלילה קריקטורה לא תפגע באיזשהו מגדר או מגזר, במי־טו או בפוליטיקלי קורקט, שחורים ולבנים״. 

מישל קישקה. צילום: סילבן העליון

איור לידיעות אחרונות

״והזהירות היתרה הזאת היא חומר משתק. אם קריקטוריסט או מאייר נכנע לזה ומחליט לנסות להיות בסדר עם כולם, הוא יכול להניח את העיפרון ולעשות משהו אחר. אין מצב שקריקטורה לא תפגע במישהו, גם אם לא התכוונת. תמיד יש נפגעים תורניים״. 

״טוב לכולם״ זה למדריכים באיקאה

אל אותן קריקטורות הוא חוזר בתערוכה שהוא מציג באתר (מוזיאון יפו) במסגרת פסטיבל האיור, הנושאת את השם לפני מגפת הפוליטיקלי קורקט: 30 איורים וקריקטורות שהציג בעיתונות ובטלוויזיה בין שנות ה־80 לתחילת שנות האלפיים (נעילה: 26.12).

״אני לא חושב שיש משהו שאסור להגיד או לצייר״ הוא אומר, ״אבל יש הרבה נושאים שעכשיו אתה לא יכול לדבר עליהם בצורה ישירה, לדוגמה מין. יש לי הרבה איורים עם רמזים מיניים בוטים. אני לא חושב שהיחס למין השתנה בשנים שעברו, אבל לא רואים היום בעיתונות הרבה כתבות בנושאים דומים לכתבות שהייתי מאייר. איורים שעשיתי אז ופורסמו – לא יעברו היום באותה קלות, גם אם יפרסמו אותם״.

פעם הקהל נתן שיצחקו עליו בסוג של חוזה בלתי כתוב, וגם מי שצחקו עליו צחק יחד עם כולם; זה דבר שאבד. הפוליטיקלי קורקט מנטרל את חוש ההומור, הוא הופך ללא מצחיק דברים שהם באמת מצחיקים

בנושא זה מזהה קישקה גם שינוי בהלך הרוח של הקוראים. ״אני חושב שהקהל באופן כללי אוהב פרובוקציות. פעם היו סטנדאפיסטים שאילתרו עם הקהל וממש נטפלו שם לאנשים, כמו ימי השיא של אדיר מילר. הקהל נתן שיצחקו עליו בסוג של חוזה בלתי כתוב, וגם מי שצחקו עליו צחק יחד עם כולם; זה דבר שאבד.

״הפוליטיקלי קורקט מנטרל את חוש ההומור, הוא הופך ללא מצחיק דברים שהם באמת מצחיקים. רציתי להראות עבודות שעשיתי לפני 30 שנה כדי לפתוח צוהר לצעירים אל ישראל שהייתה לפני שהם נולדו, אל עיתונות שהייתה וכבר לא קיימת. שידעו שפעם היה יותר חופש״. 

ישראלים, האנשים שתמיד מדברים דוגרי, מקפידים על פוליטיקלי קורקט?

״יש לנו את המגבלות שלנו. גיליתי את הדוגריות הישראלית כשעליתי לארץ לפני 43 שנים והיא באיזשהו מקום כיסוי לחוסר יושר. אנשים קוראים אחד לשני ׳אחי׳ כשהם לא מכירים. מה אומרת הדוגריות הזו? אלה דברים חסרי ערך.

״אנחנו נורא אוהבים צ׳פחות, אבל בסוף ישראלים לומדים לא לחשוף רגשות. במסווה נורא פתוח ודוגרי הישראלי מאוד שומר על עצמו. אז הוא מדבר איתך בצורה דוגרית, אבל לא מקשיב לך וחותך אותך כשאתה מדבר״. 

איור לשער הגליון הראשון של MAD הישראלי, 1994

אלונה לא מאת רימונה די־נור, הוצאת כתר

במהלך השיחה נדמה שהבעיה העיקרית של קישקה עם תקינות פוליטית היא הפגיעה בסיבה לשמה הוא מצייר: כדי לעורר משהו באנשים. ״כמאייר, אם אתה רוצה למצוא חן בעיני כולם ולהלך בין הטיפות, בסופו של דבר אתה עושה משהו פרווה. ׳טוב לכולם׳ זה טוב לספרי לימוד או למדריכים באיקאה, להסברים איך מרכיבים שידה או שמים חגורת הצלה במטוס. זה איור בינלאומי חסר אופי וזה לא המקצוע שלי.

״קריקטורה חודרת לבשר החי כדי לגרום לך לתגובה שלילית או חיובית. יש נטייה לחשוב שקריקטורה צריכה להיות מצחיקה, אבל לא כולן מצחיקות. על אירועים טרגיים כמו שארלי הבדו לא ציירתי שום דבר מצחיק. ברגעים שיש קושי לצחוק אני מחפש איזו אמירה פילוסופית על הסיטואציה, משהו שידבר אל הרגש של אנשים. וכל עוד מתעוררת איזושהי תגובה, חיובית או שלילית, עשיתי את העבודה שלי נכון״.

אתה חושב שנבחרי ציבור חוששים ממבקרים? אני חושב שכל פוליטיקאי היום חולם להגיע למעמד של לקבל חיקוי בארץ נהדרת.

״אחד החברים הכי טובים שלי בתחום הוא פלאנטו (Plantu), הקריקטוריסט של עיתון לה מונד כבר כמעט 50 שנה. בתקופת הכהונה של אדואר בלדור כראש ממשלת צרפת הוא היה מצייר אותו בצורה לעגנית. בקריקטורות הוא תמיד לעג לשפת הגוף שלו, כי הוא נראה כמו אריסטוקרט מתקופת המלכים.

״בסוף מסיבת עיתונאים ראש הממשלה בלדור עמד לצאת מהאולם ורואה את פלאנטו בין היושבים. הוא לחץ לו את היד ואמר לו ׳אני מאוד אוהב את מה שאתה עושה׳. מיד אחרי שהוא יצא מהאולם ניגש לפלאנטו העוזר של בלדור ולחש לו באוזן ׳זה אומר שהוא שונא אותך׳״.

קריקטורה חודרת לבשר החי כדי לגרום לך לתגובה שלילית או חיובית. אם אתה רוצה למצוא חן בעיני כולם ולהלך בין הטיפות, בסופו של דבר אתה עושה משהו פרווה. ״טוב לכולם״ זה טוב לספרי לימוד או למדריכים באיקאה, להסברים איך מרכיבים שידה או שמים חגורת הצלה במטוס. זה איור בינלאומי חסר אופי וזה לא המקצוע שלי

לדבריו, אין שנאה בעבודות שלו, גם בציורים הביקורתיים ביותר. ״כשהייתי מצייר בתכנית הבוקר בטלעד, האולפן היה בתיאטרון ירושלים והסטודיו שלי היה ליד שוק מחנה יהודה. בדרך חזרה המונית הייתה מורידה אותי בכניסה למחנה יהודה, וכדי להגיע לסטודיו הייתי חוצה את השוק בזמן שאנשים היו רואים את העבודה שלי על המסכים.

״בעלי בסטות בשוק היו מזהים אותי ואומרים לי ׳אני לא מסכים עם הדעות שלך, אבל אני אוהב את מה שאתה עושה׳. בשבילי זו ההגדרה של דמוקרטיה ואני חושב שזה משהו שהולך ונעלם בישראל של היום. שנות השלטון של נתניהו שינו את זה לרעה, אבל יום אחד זה יחלוף. תהיה לזה עדנה מחודשת, הוא לא נמצא פה לעד״.

למילה שמאלני אין יותר ערך, זה מושג ששייך לעבר

בשנה שעברה פרסם קישקה בהוצאת מודן אוטוביוגרפיה ברומן גרפי בשם פלאפל עם חריף, שתיארה את עלייתו ארצה בשנות ה־70 והשינויים שעברו על ישראל מאז. זו ביוגרפיית הקומיקס השנייה שהוציא, שש שנים אחרי שפרסם את הספר ״הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא״, שעסקה באביו ניצול השואה וביחסים ביניהם.

ברגע אישי במיוחד בספר החדש הוא כותב ״אני יהודי חילוני. כשהגעתי ארצה הייתי חלק מהרוב אך היום אני במיעוט. הפכתי עם השנים לזן נכחד… אולי ישמרו אותי בפורמלין על מדף מאובק של מכון לחקר העבר תחת הסיווג ׳שמאלני חילוני׳. דוקא נשמע לי נחמד!״.

משחקים אסורים, הוצאת ספריית מעריב

פלאפל עם חריף, הוצאת מודן

הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא, הוצאת מודן

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

״המציאות מחקה את השמאל בכל העולם״, הוא מסביר, ״כמעט אין יותר סוציאליזם. כשעליתי לכאן זו הייתה מדינה סוציאליסטית. הייתי חדור אידיאלים וחשבתי שהלוואי וכל ישראל הייתה קיבוץ אחד גדול – וכמעט חשבתי שזה באמת המצב, הייתי מאוד נאיבי.

״אבל המציאות טפחה על פני, ואם יש היום מפלגה שמאלית אז ספק אם היא תעבור את אחוז החסימה בבחירות הקרובות. היום כל מי שנגד ביבי מתוייג כשמאלני. אומרים שגדעון סער וליברמן שמאלנים; אין למילה הזו יותר ערך, זה מושג ששייך לעבר״.

כשאתה מסתכל על העבודות שלך מכל השנים, מה עובר לך בראש?

״אני רואה שאני כל הזמן מצייר את החברה הישראלית. המאמרים שהייתי מאייר בעיתון במחנה, דברים בעיתונות, הציורים בתכנית הבוקר, הספרים שפרסמתי – הפנתי לישראלים מראה כדי להראות איך הם נראים, או איך אנחנו נראים. כי גם אני ישראלי, אבל אני ישראלי טיפה אחר. לא גדלתי פה לגמרי, מבחינה תרבותית יש לי שורשים במקום אחר.

״אבל אני חושב שישראלים בהחלט יכולים למצוא את עצמם בעבודה שלי. אני רואה אנשים בני גילי שבאים לתערוכה וחושב שהיא כמעט כמו ספר היסטוריה. אם ספרי היסטוריה היו עם יותר קריקטורות ואיורים מהסוג הזה ופחות צילומים הרואים הם היו יותר מרתקים״. 

אחרי יותר מ־40 שנה של ציור קריקטורות וקומיקס בישראל, הוא מרגיש בשלב חדש בקריירה שלו. ״לפני 20 שנה הייתי בשלב שבו בניתי את הקריירה שלי, הייתי צריך להוכיח מה אני שווה. יש צורך שיראו אותך ויראו כמה אתה טוב ומיוחד. הצורך הזה קצת ילדותי ונעלם עם השנים. 

״אני חושב שהיום אני בעיקר מנסה להוכיח לעצמי דברים, אני כבר לא צריך לחכות ללייקים ברשת. אני מנסה לכתוב עכשיו ספר שלישי. חשבתי שהקורונה היא הזדמנות טובה לזה, אבל אני לא מרוכז. האווירה מסיחה את דעתי וכדי לכתוב אני צריך להיות באי של שלווה לבד בסטודיו.

״אבל לכל דבר מגיע זמנו, אני יודע שעוד מעט יפתח לי מרחב חדש לכתוב. אני מרגיש שיש לי תכניות עד אין סוף. לומר שאני בתחילת הקריירה זה מגוחך, אבל אני מרגיש שיש לפני שנים מאוד חשובות ומשמעותיות ובוערת בי אש למלא אותן בתוכן יצירתי״.

או דודו גבע או כלום

לצד התערוכה מיצירותיו נגד הפוליטיקלי קורקט, אצר קישקה בפסטיבל האיור גם תערוכה שמוקדשת לפרס קרטס לקומיקס – פרס המוענק כבר שבע שנים לפרויקטים מצטיינים בתחום במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שם הוא מלמד קומיקס מאז 1992. 18 פרוייקטים שזכו עד היום בפרס מוצגים בתערוכה, שננעלת אף היא בסוף השבוע הקרוב, לצד פרויקטים עכשוויים של כל אחד מהזוכים בפרס.

״הרבה מהבוגרים עדיין נמצאים בתחום וחלקם הפכו להיות אמנים מובילים, כמו רותו מודן שהייתה סטודנטית במחזור הראשון שלימדתי. אני רוצה להדביק את הסטודנטים בווירוס של אהבת התחום, גם אם לא כולם מגיעים לרמות גבוהות. אפשר לעשות תערוכה גדולה יותר של כל הבוגרים מאז שנות ה־90 ונמצאים היום בשוק.

״רותו, דוד פולונסקי, ירמי פינקוס, קרן כץ, עומר הופמן, ליאב צברי, ארז צדוק ונעה כץ, שממשיכים בזה כעיסוק עיקרי. קומיקסים ישראלים מתורגמים בחו״ל ויש התעניינות במה אנחנו עושים פה״.

צח ויינברג, מתוך תערוכה פרס קרטס של המחלקה לתקש״ח, בצלאל

נועה כץ

ארז צדוק

הוא חושב שהעתיד לאמנים צעירים מעורפל יותר מאשר כשהתחיל, אך שהדרך ליוצרי קומיקס בישראל נפרצה ונסללה. ״יש היום בארץ זירה שלא הייתה קיימת כשהייתי סטודנט, זה לקח עד שנות ה־90 כדי שתהיה מסה קריטית של יוצרים.

״פעם כשהייתי מתראיין השאלה הראשונה הייתה ׳מה זה קומיקס׳, הייתי צריך להסביר מה אני עושה. היום אנשים כבר מבינים ולא שואלים אותך את זה, אתה כבר לא צריך להילחם על ההגדרה שלך כאמן קומיקס. לדעתי זה ההשג הגדול של בצלאל כי היינו חלוצים בתחום. 

״כשהייתי סטודנט לא היה אפשר להגיש קומיקס כעבודת גמר, עבודת גמר הייתה צריכה להיות בעיצוב, מקסימום באיור. קומיקס הפך להיות חלק מהתרבות שלנו וזה מעניין כי אין לנו מסורת שמכבידה עלינו בתחום. מי שרוצה לעשות קומיקס בצרפת או בארצות הברית צריך להתמודד עם ענקי העבר ממסורת שנמשכת מסוף המאה ה־19. לנו אין ענקי עבר, היה או דודו גבע או כלום״. 

פעם כשהייתי מתראיין השאלה הראשונה הייתה ״מה זה קומיקס״. היום אנשים כבר מבינים, אתה כבר לא צריך להילחם על ההגדרה שלך כאמן קומיקס. זה ההשג הגדול של בצלאל כי היינו חלוצים בתחום. קומיקס הפך להיות חלק מהתרבות שלנו

הוא מזהה גם נושא אחד שחוזר ביצירה המקומית העכשווית: עיסוק בחוויה ובזהות הישראליות, שמככבות בעבודות של אסף חנוכה, רותו מודן וגם של קישקה עצמו. ״אני רואה בעבודות של בוגרים שהם מסוגלים לחשוף דברים אישיים שלי לקח 20 שנה לחשוף. כשאילנה זפרן (מאיירת המדור ״פינת ליטוף״ בעיתון הארץ) סיימה את שנקר, עבודת הגמר שלה הייתה סיפור על היציאה שלה מהארון כלסבית. זה דבר שאי אפשר היה לחלום עליו לפני 30 שנה בארץ, ותהיה לזה השפעה גם על הדור הבא. 

״הדברים הכי אישיים הם גם הכי אוניברסליים, יציאה מהארון היא שאלה עולמית שמעסיקה אנשים. גם התמודדות עם מלחמה או השואה מעסיקים אנשים בכל העולם. וכשאנחנו מספרים עליהם מזווית אישית כמו ארי פולמן עם הסיפור שלו בוואלס עם באשיר או אני עם אבא שלי והשואה, אנחנו מציעים דרך אחרת לקרוא את החברה הישראלית. אנחנו מנגישים אותה לעולם בצורה אחרת. אלה לא דפי המסרים של הממשלה או הסיסמאות של הסוכנות היהודית, זו האמת של העם״.

הפוסט מישל קישקה: באופן כללי הקהל אוהב פרובוקציות הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.