01. הכי חשוב שיהיה אפשר לראות שיש לך מודעות
אם הראיון עם גבריאל מאהר (Gabriel Maher) היה מתפרסם בשפה האנגלית, החיים שלי היו יותר פשוטים בכל הקשור לתרגום השיחה שניהלנו לעברית. ולא שאני חושב שהכל צריך להיות קל ופשוט, במקרה הזה אפילו להפך: הנושא שדיברנו עליו – האם העיצוב יכול להיות נטול מגדר – הוא נושא מורכב.
והעניינים מורכבים עוד יותר מכיוון שלפני מספר שנים מאהר החלו להשתמש בכינויי הגוף they/them. במהלך השיחה הסברתי – להם? להן? להם.ן? להם/ן? וכן הלאה – שבשפה העברית אין כינויי גוף ניטראליים ושלכל אוביקט או גוף יש הטייה מגדרית, ושאפילו המילה גוף היא בלשון זכר.
שיתפתי את מאהר בסוגיה ולהפתעתי גיליתי שזו פעם ראשונה שהנושא מונח לפתחם.ן (בסוף החלטתי להשתמש בנקודה שנתפסת כמכלילה יותר, ולא בלוכסן שנחשב לבינארי). ״לא חשבתי על זה״, הם.ן אמרו והציעו ש״אולי נמציא מילה חדשה, משהו שיתאים לשפה של הרשת?
״אבל נראה לי שהכי טוב שתשתמש בסימן כלשהו, אולי כוכבית, מקף תחתי מחבר, או לוכסן או נקודה מפרידה? איזה סימן שיוסיף איזו מורכבות. הכי חשוב שיהיה אפשר לראות שיש לך מודעות לסוגיה ושאתה מתייחס אליה, שאתה שם לב. יהיה מסקרן לראות איך השפה העברית מתתמודדת עם זה״.
02. הרבה קופי פייסט של אותם מטבחים
ביום חמישי (17.12) תתקיים ההרצאה של מאהר במסגרת אירוע הפתיחה של אירועי הבוגרים של התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, ״עיצוב בעולם משתנה״. הפרויקטים של מאהר מתמקדים במגדר וזהות בעיצוב, על ידי ניתוח ביקורתי של הגוף, המרחב שעוטף אותו והיחס בין אוביקט ומערכת.
במרכז העשייה של מאהר מתקיים פירוק של אוביקטים, חללים, אתרים, חפצי אמנות או טכנולוגיות כדי לגלות כיצד אנו – כפרטים וקהילות – ממוקמים, מאורגנים ומכוונים באמצעות מערכות עיצוב ומדיה. בעזרת התערבויות אלו ומיצבים ומיצגים – שעוסקים לדוגמה באופן שבו אנחנו יושבים או תובעים לעצמנו מרחב (חפשו בגוגל manspreading אם אתם לא בקיאים במשמעות המושג) – נבחנים נושאים כמו מגדר, פריבילגיה (לבנה, מעמדית) ומיניות, מנקודת מבט עיצובית ושל מערכות הכח.
Technologies For Seductive Criticism, 2016
העניין בנושאים אלו החל כבר בזמן הלימודים לתואר ראשון באדריכלות־פנים בסידני (אוסטרליה). תוך כדי הלימודים, בזמן ההתמחות במשרד אדריכלים, ״הרגשתי מה זה לעסוק באדריכלות דרך הידיים שלך. זה היה משרד עם חשיבה אבסטרקטית יותר לעומת הלימודים, שהתמקדו בפרקטיקה ובתעשייה. הכל היה מאוד ידני, זה היה אימון נפלא.
״בתעשייה הכל ממוקד בלרצות את הלקוח, בלהספיק לעשות הכל בזמן. שם, בהתמחות, התחילו לנבוט הרעיונות של איך הגוף קשור לאדריכלות. גדלתי בעיירה קטנה ממעמד הפועלים, ניגוד מוחלט ללקוחות המעמד הבינוני והגבוה שהגיעו למשרד. לא הבנתי את צורות המגורים שלהם, זו הייתה טריטוריה לא מוכרת: איך האנשים האלה חיים, לאלו אפשרויות יש להם גישה״.
לאחר הלימודים מאהר עברו למלבורן והחלט לעבוד במשרד שעסק בפרויקטים בהקפים גדולים יותר. ״זה היה עוד שוק: רחוק מהלקוח, רחוק מהחללים שהרבה פעמים אפילו לא ראיתי במציאות: הכל מתוכנן במחשב, הרבה קופי פייסט של אותם מטבחים, סלוני מגורים, חדרי שינה. הכי חשוב לגמור מהר את העבודה ולעבור לפרויקט הבא.
״המתח גבר, ואז התחזק העניין שלי בלעבור מחשיבה אדריכלית לגישה מולטי־דיסצילפינרית של עיצוב; של מחשבה מה חלל עושה לאנשים, לגוף שלנו. זו גם הסיבה לבחירה לעשות תואר שני באקדמיה לעיצוב באיינדהובן״.
03. מה אני לא רואה
״עניין אותי העיסוק המולטי־דיסציפלינרי, או ליתר דיור עיצוב שלא מחוייב להגדרות השגורות של דיסציפלינות. התאהבתי בגישה של האקדמיה באיינדהובן. זה היה מאתגר, יכולתי למצוא את עצמי בעבודה, בקהילה, במערכת עיצוב שאני חלק ממנה״.
אז החלה גם ההזדהות כ־they/them?
״כבר אז הגדרתי את עצמי כקוויר, זו הייתה הקהילה שלי גם במלבורן וגם סידני, אבל זה לא היה חלק מהפרקטיקה המקצועית שלי. כשהתחלתי להבין מה חללים עושים, איך הם מייצרים מחדש סגנונות של מגורים ואורינטציות של סגנון חיים, אמרתי רגע, יש פה פער גדול״.
״זיהיתי שהמיקום המגדרי שלי לא פשוט כמו פעם, הכל קרה במקביל. פתאום היה לי חשוב לבחון איך מתנהלים החיים שלי, מה אני לא רואה, איפה המקום שלי בתוך זה, איפה האנשים שחשובים לי נמצאים. זה היה רגע מסעיר בעבורי: להבין את החשיבות של האישי והפוליטי.
״התחלתי להגדיר את עצמי באקדמיה כ־non binary queer. השתמשתי בהגדרה הזו כדי להבין מבנים חברתיים, להבין איך האורינטציה שלי קשורה לחוויה ואיך זה יכול לבוא לידי ביטוי בעיצוב. האקדמיה נתנה לי את ההזדמנות להבין את זה ואת עצמי״.
זה הזמן לדוגמה.
״בשנה השנייה ללימודים לא ידעתי אם אצליח להשאר בהולנד לגמור את התואר מבחינה כספית. ואז פגשתי משפחה שהציעה לי לשמור על הבית שלהם ולגור בו, מבלי לשלם שכר דירה. זה היה בית שסירב לכל נסיונות ביות: הייתה לי הרשות לשנות, לזוז בחללים, להתאים אותו ולחשוב על מושגים של נוחות, של ביתיות.
״יכולתי לעבוד שם, לגור שם, ולשאול מה זה אומר לגור בבית שלא היה בו ׳זה המטבח׳, ׳זה חדר השינה׳. היה בחוויה הזו משהו לא יציב, חסר אורינטציה, ונדמה לי שלא יכולתי לעשות את העבודה האקדמית שלי אם זה היה בית רגיל, חלל קונבנציונלי״.
04. להראות את המציאות לקהל שיש לו את הפריווילגיה לא לראות
עניין נוסף שאתגר את מאהר היה ההבדל בין השיח על נושאים אלו באותה תקופה בין אוסטרליה להולנד. ״באוסטרליה השיח על הנושאים של ג׳נדר ואקטיביזם היו מאוד נוכחים, וכשהגעתי להולנד הופתעתי שזה לא היה המצב. רציתי להנכיח אותו, אבל לא רק לדבר עליו מתוך החוויות שלי אלא לעשות משהו מוחשי.
״הייתה לי ערימה של מגזיני Frame (מגזין עיצוב הולנדי ידוע), והתחלתי לדפדף בהם. לאט לאט הבנתי שאני רוצה להתמקד בגוף ובאופן שבו הוא מוצג בהם. חתכתי עם מספרים את הדמויות שהופיעו במגזין, 300 בסך הכל, הוצאתי אותן מהקונטקסט. גם מהפרסומות, שם אין למערכת שליטה על מה מתפרסם, אבל גם מעמודי המערכת שפורסמו בהן תמונות של המעצבות והמעצבים.
מתוך המחקר של מגזין פריים, 2014
״לא ממש הופתעתי ממה שגיליתי, זה היה ממש ברור, איך גם בפרסומת של מרסל ונדרס למוווי וגם בצילום מערכתי אתה רואה את הגוף הופך לאוביקט, עם דינמיקה של ג׳נדר, כוח, אלימות״.
ההוצאה מהקונטקסט איפשרה למאהר להבין את מילון התנועות שמאפיין גברים לעומת נשים: את הידיים השלובות והג׳סטות הנינוחות של הגברים, שמחזקות סטריאוטיפים של מגדר. ״זה היה מרתק, זו הייתה דרך מוצלחת להראות את המציאות לקהל שיש לו את הפריווילגיה לא לראות. זה היה מאוד ברור, פתאום שיש פוקוס על איך הגוף מוצג״.
איך הם הגיבו?
״זה היה בזהירות, לא רציתי להגיד אתם עובדים כל כך רע, אתם עיוורים. עניין אותי לבדוק איך ניתן לאפשר שיח, להעלות קונפליקטים מבלי להילחם; איך אפשר לעבוד ביחד כדי לפתור את הבעיה, להבין את הפערים, להבין מה אנחנו מפסידים אם נמשיך להתנהל כמו שזה קורה עכשיו.
״וזה הפך לשיתוף פעולה עם פריים. הם אמרו שהם הולכים לחשוב מחדש איך הם מצלמים את האנשים במגזין, ואז אמרתי אוקיי, אבל מה עם המפרסמים? וזו בעיה, כי הם לא יכולים להכתיב למפרסמים מה להציג.
״הטענה הייתה שהם מציגים עיצוב טוב, לא מעצבים טובים, או במילים אחרות – גברים; זו הייתה דרך שלהם להצדיק את זה. לשמחתי הם המשיכו לעשות את הניתוח הזה בשנים שאחרי מה שאיפשר לפתוח בדיאלוג עם המפרסמים לטובת יצוג חזותי שוויוני יותר״.
אתם.ן אופטימיים?
״לגמרי. זו פרקטיקה אקטיבית שלא נגמרת; חשיבה עקבית על הנושאים האלו – מה הפוזיציה שלי, מה מעניין אותי, למה אתה לא מודע. אחרי פריים פנו אלינו מ־dazed, גם הם גם רצו להבין איפה הם עומדים, במיוחד כמערכת שתמיד עסקה בשאלות של יצוג. התבקשתי להגיד להם מה הם לא רואים, איזה קולות הם לא מציגים. גם זה היה שיתוף פעולה מעניין״.
מה התגלה?
״במשך שנה בדקנו 10 אלפים גופים, שאת רובם לא הם צילמו אלא קיבלו. הרוב היו תמונות של בודדים, מחזיקים אוביקטים כמו אייפון, סיגריות ואפילו נשק. אבל מה שהדהים אותם יותר מהכל הייתה הדומיננטיות של הגוף הלבן, למרות שהם תפסו מעצמם בעלי ברית של קהילות שונות. מאז זה השתנה, הם שמים לב יותר לקולות השונים שהם מציגים בכיסוי המערכתי שלהם״.
05. נטול מגדר ומגדר ניטרלי זה לא אותו דבר
אז האם העיצוב יכול להיות נטול מגדר?
״בחשיבה אוטופית, אידיאל העיצוב הוא לא נטול מגדר אלא בעל מגדר ניטרלי. זה לא אותו דבר. מגדר הוא גם ככה עניין מורכב, ולמחוק אותו זה לא בהכרח משהו חיובי.
״לאוביקט אין משמעות אם אנחנו לא נותנים לו את המשמעות הזו. אנחנו מקודדים אותו: בקבוק של בושם הוא אחרי הכל בקבוק עם נוזל, אבל אנחנו נותנים לו משמעות. גם בעיצוב, אם אתה מסתכל על ספרים ומגזינים, על ארוגונמיה, על סטנדרטים ממוצעים – זה לגמרי על הגוף הגברי, זו פיזיקליות מאוד ספציפית. כל מערכת העיצוב תוכננה לפיזיות הזו.
״בסופו של דבר זו שאלה מורכבת. אנחנו צריכים להיות מודעים אליה, להסתכל על המורכבות של הגוף, לא על טיפולוגיה ספציפית אחת. הממוצע לא קיים. הרעיון כבר שם, הבעייה היא שכחברה אנחנו עדיין חושבים על זה בדרך פשטנית״.
כמו ביחסים בפייסבוק: it's complicated.
״לגמרי, וככה זה צריך להיות. גם היום אנחנו משתמשים ב־they כשאנחנו לא יודעים מה המגדר של מי שאנחנו פונים אליהם.ן, אנחנו משתדלים לא להניח את זה מראש. קורה כמובן שנפלט משהו לא בכוונה, אחרי הכל זה כל כך מוטבע בנו להניח הנחות בינריות״.
עיצוב בעולם משתנה
אירועי הבוגרים של התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל
אוצרת: איה בנטור
17-31 בדצמבר 2020
אירוע פתיחה, הרצאת אורח של גבריאל מאהר: 17.12, 18:30
הפוסט 5 דברים שלמדתי על עיצוב ומגדר מגבריאל מאהר הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.