מגפה עולמית מטרידה את הקריקטוריסט ואמן הקומיקס מישל קישקה. אך לא מדובר כאן במגפת הקורונה, אלא במה שהוא תופס כחולי שפוגע ביצירה עצמה: מגפת הפוליטיקלי קורקט.
״אנחנו בנסיגה בכל הנוגע לחופש הביטוי וההומור״ טוען קישקה, כשהוא נזכר בסוף שנות ה־90 – אז השתתף באופן קבוע בתכנית הבוקר קפה טלעד בערוץ 2, ואייר קריקטורות בשידור חי מדי בוקר. ״אף אחד לא ידע מה אני הולך לצייר – כולל אני עצמי. הייתי מגיע בשש וחצי בבוקר והיו מביאים לי עיתונים. הייתי עובר עליהם במשך חצי שעה ומחליט מה אני הולך לעשות.
״הבנתי שאין טעם שאחשוב בלילה לפני התכנית מה לצייר, כי זה היה כשהאינתיפאדה פרצה. נושא שחשבתי עליו כשהלכתי לישון היה הופך בבוקר לא מתאים כי היה פיגוע. אז הייתי בוחר נושא ומצייר סקיצה קטנה על דף, ובמשך תכנית שלמה הייתי מצייר עם צבעי מים על קן. במצלמה לא הראו על מה אני עובד, ראו את הגב שלי. בסוף התכנית הייתי מסובב את הציור למגיש דב גילהר ולמצלמה״.
לא רק הרעיון להקדיש כל כך הרבה זמן מסך לקריקטורה נראה היום בלתי אפשרי. בעיני קישקה גם האפשרות לצייר ולגעת בנושאים רבים כל כך נעלמה. ״החופש הגדול שנהניתי ממנו אז נדיר, היום הוא לא קיים בעיתונות. לכולם יש רק רגליים קרות שחס וחלילה קריקטורה לא תפגע באיזשהו מגדר או מגזר, במי־טו או בפוליטיקלי קורקט, שחורים ולבנים״.
מישל קישקה. צילום: סילבן העליון
איור לידיעות אחרונות
״והזהירות היתרה הזאת היא חומר משתק. אם קריקטוריסט או מאייר נכנע לזה ומחליט לנסות להיות בסדר עם כולם, הוא יכול להניח את העיפרון ולעשות משהו אחר. אין מצב שקריקטורה לא תפגע במישהו, גם אם לא התכוונת. תמיד יש נפגעים תורניים״.
״טוב לכולם״ זה למדריכים באיקאה
אל אותן קריקטורות הוא חוזר בתערוכה שהוא מציג באתר (מוזיאון יפו) במסגרת פסטיבל האיור, הנושאת את השם לפני מגפת הפוליטיקלי קורקט: 30 איורים וקריקטורות שהציג בעיתונות ובטלוויזיה בין שנות ה־80 לתחילת שנות האלפיים (נעילה: 26.12).
״אני לא חושב שיש משהו שאסור להגיד או לצייר״ הוא אומר, ״אבל יש הרבה נושאים שעכשיו אתה לא יכול לדבר עליהם בצורה ישירה, לדוגמה מין. יש לי הרבה איורים עם רמזים מיניים בוטים. אני לא חושב שהיחס למין השתנה בשנים שעברו, אבל לא רואים היום בעיתונות הרבה כתבות בנושאים דומים לכתבות שהייתי מאייר. איורים שעשיתי אז ופורסמו – לא יעברו היום באותה קלות, גם אם יפרסמו אותם״.
פעם הקהל נתן שיצחקו עליו בסוג של חוזה בלתי כתוב, וגם מי שצחקו עליו צחק יחד עם כולם; זה דבר שאבד. הפוליטיקלי קורקט מנטרל את חוש ההומור, הוא הופך ללא מצחיק דברים שהם באמת מצחיקים
בנושא זה מזהה קישקה גם שינוי בהלך הרוח של הקוראים. ״אני חושב שהקהל באופן כללי אוהב פרובוקציות. פעם היו סטנדאפיסטים שאילתרו עם הקהל וממש נטפלו שם לאנשים, כמו ימי השיא של אדיר מילר. הקהל נתן שיצחקו עליו בסוג של חוזה בלתי כתוב, וגם מי שצחקו עליו צחק יחד עם כולם; זה דבר שאבד.
״הפוליטיקלי קורקט מנטרל את חוש ההומור, הוא הופך ללא מצחיק דברים שהם באמת מצחיקים. רציתי להראות עבודות שעשיתי לפני 30 שנה כדי לפתוח צוהר לצעירים אל ישראל שהייתה לפני שהם נולדו, אל עיתונות שהייתה וכבר לא קיימת. שידעו שפעם היה יותר חופש״.
ישראלים, האנשים שתמיד מדברים דוגרי, מקפידים על פוליטיקלי קורקט?
״יש לנו את המגבלות שלנו. גיליתי את הדוגריות הישראלית כשעליתי לארץ לפני 43 שנים והיא באיזשהו מקום כיסוי לחוסר יושר. אנשים קוראים אחד לשני ׳אחי׳ כשהם לא מכירים. מה אומרת הדוגריות הזו? אלה דברים חסרי ערך.
״אנחנו נורא אוהבים צ׳פחות, אבל בסוף ישראלים לומדים לא לחשוף רגשות. במסווה נורא פתוח ודוגרי הישראלי מאוד שומר על עצמו. אז הוא מדבר איתך בצורה דוגרית, אבל לא מקשיב לך וחותך אותך כשאתה מדבר״.
איור לשער הגליון הראשון של MAD הישראלי, 1994
אלונה לא מאת רימונה די־נור, הוצאת כתר
במהלך השיחה נדמה שהבעיה העיקרית של קישקה עם תקינות פוליטית היא הפגיעה בסיבה לשמה הוא מצייר: כדי לעורר משהו באנשים. ״כמאייר, אם אתה רוצה למצוא חן בעיני כולם ולהלך בין הטיפות, בסופו של דבר אתה עושה משהו פרווה. ׳טוב לכולם׳ זה טוב לספרי לימוד או למדריכים באיקאה, להסברים איך מרכיבים שידה או שמים חגורת הצלה במטוס. זה איור בינלאומי חסר אופי וזה לא המקצוע שלי.
״קריקטורה חודרת לבשר החי כדי לגרום לך לתגובה שלילית או חיובית. יש נטייה לחשוב שקריקטורה צריכה להיות מצחיקה, אבל לא כולן מצחיקות. על אירועים טרגיים כמו שארלי הבדו לא ציירתי שום דבר מצחיק. ברגעים שיש קושי לצחוק אני מחפש איזו אמירה פילוסופית על הסיטואציה, משהו שידבר אל הרגש של אנשים. וכל עוד מתעוררת איזושהי תגובה, חיובית או שלילית, עשיתי את העבודה שלי נכון״.
אתה חושב שנבחרי ציבור חוששים ממבקרים? אני חושב שכל פוליטיקאי היום חולם להגיע למעמד של לקבל חיקוי בארץ נהדרת.
״אחד החברים הכי טובים שלי בתחום הוא פלאנטו (Plantu), הקריקטוריסט של עיתון לה מונד כבר כמעט 50 שנה. בתקופת הכהונה של אדואר בלדור כראש ממשלת צרפת הוא היה מצייר אותו בצורה לעגנית. בקריקטורות הוא תמיד לעג לשפת הגוף שלו, כי הוא נראה כמו אריסטוקרט מתקופת המלכים.
״בסוף מסיבת עיתונאים ראש הממשלה בלדור עמד לצאת מהאולם ורואה את פלאנטו בין היושבים. הוא לחץ לו את היד ואמר לו ׳אני מאוד אוהב את מה שאתה עושה׳. מיד אחרי שהוא יצא מהאולם ניגש לפלאנטו העוזר של בלדור ולחש לו באוזן ׳זה אומר שהוא שונא אותך׳״.
קריקטורה חודרת לבשר החי כדי לגרום לך לתגובה שלילית או חיובית. אם אתה רוצה למצוא חן בעיני כולם ולהלך בין הטיפות, בסופו של דבר אתה עושה משהו פרווה. ״טוב לכולם״ זה טוב לספרי לימוד או למדריכים באיקאה, להסברים איך מרכיבים שידה או שמים חגורת הצלה במטוס. זה איור בינלאומי חסר אופי וזה לא המקצוע שלי
לדבריו, אין שנאה בעבודות שלו, גם בציורים הביקורתיים ביותר. ״כשהייתי מצייר בתכנית הבוקר בטלעד, האולפן היה בתיאטרון ירושלים והסטודיו שלי היה ליד שוק מחנה יהודה. בדרך חזרה המונית הייתה מורידה אותי בכניסה למחנה יהודה, וכדי להגיע לסטודיו הייתי חוצה את השוק בזמן שאנשים היו רואים את העבודה שלי על המסכים.
״בעלי בסטות בשוק היו מזהים אותי ואומרים לי ׳אני לא מסכים עם הדעות שלך, אבל אני אוהב את מה שאתה עושה׳. בשבילי זו ההגדרה של דמוקרטיה ואני חושב שזה משהו שהולך ונעלם בישראל של היום. שנות השלטון של נתניהו שינו את זה לרעה, אבל יום אחד זה יחלוף. תהיה לזה עדנה מחודשת, הוא לא נמצא פה לעד״.
למילה שמאלני אין יותר ערך, זה מושג ששייך לעבר
בשנה שעברה פרסם קישקה בהוצאת מודן אוטוביוגרפיה ברומן גרפי בשם פלאפל עם חריף, שתיארה את עלייתו ארצה בשנות ה־70 והשינויים שעברו על ישראל מאז. זו ביוגרפיית הקומיקס השנייה שהוציא, שש שנים אחרי שפרסם את הספר ״הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא״, שעסקה באביו ניצול השואה וביחסים ביניהם.
ברגע אישי במיוחד בספר החדש הוא כותב ״אני יהודי חילוני. כשהגעתי ארצה הייתי חלק מהרוב אך היום אני במיעוט. הפכתי עם השנים לזן נכחד… אולי ישמרו אותי בפורמלין על מדף מאובק של מכון לחקר העבר תחת הסיווג ׳שמאלני חילוני׳. דוקא נשמע לי נחמד!״.
משחקים אסורים, הוצאת ספריית מעריב
פלאפל עם חריף, הוצאת מודן
הדור השני – דברים שלא סיפרתי לאבא, הוצאת מודן
״המציאות מחקה את השמאל בכל העולם״, הוא מסביר, ״כמעט אין יותר סוציאליזם. כשעליתי לכאן זו הייתה מדינה סוציאליסטית. הייתי חדור אידיאלים וחשבתי שהלוואי וכל ישראל הייתה קיבוץ אחד גדול – וכמעט חשבתי שזה באמת המצב, הייתי מאוד נאיבי.
״אבל המציאות טפחה על פני, ואם יש היום מפלגה שמאלית אז ספק אם היא תעבור את אחוז החסימה בבחירות הקרובות. היום כל מי שנגד ביבי מתוייג כשמאלני. אומרים שגדעון סער וליברמן שמאלנים; אין למילה הזו יותר ערך, זה מושג ששייך לעבר״.
כשאתה מסתכל על העבודות שלך מכל השנים, מה עובר לך בראש?
״אני רואה שאני כל הזמן מצייר את החברה הישראלית. המאמרים שהייתי מאייר בעיתון במחנה, דברים בעיתונות, הציורים בתכנית הבוקר, הספרים שפרסמתי – הפנתי לישראלים מראה כדי להראות איך הם נראים, או איך אנחנו נראים. כי גם אני ישראלי, אבל אני ישראלי טיפה אחר. לא גדלתי פה לגמרי, מבחינה תרבותית יש לי שורשים במקום אחר.
״אבל אני חושב שישראלים בהחלט יכולים למצוא את עצמם בעבודה שלי. אני רואה אנשים בני גילי שבאים לתערוכה וחושב שהיא כמעט כמו ספר היסטוריה. אם ספרי היסטוריה היו עם יותר קריקטורות ואיורים מהסוג הזה ופחות צילומים הרואים הם היו יותר מרתקים״.
אחרי יותר מ־40 שנה של ציור קריקטורות וקומיקס בישראל, הוא מרגיש בשלב חדש בקריירה שלו. ״לפני 20 שנה הייתי בשלב שבו בניתי את הקריירה שלי, הייתי צריך להוכיח מה אני שווה. יש צורך שיראו אותך ויראו כמה אתה טוב ומיוחד. הצורך הזה קצת ילדותי ונעלם עם השנים.
״אני חושב שהיום אני בעיקר מנסה להוכיח לעצמי דברים, אני כבר לא צריך לחכות ללייקים ברשת. אני מנסה לכתוב עכשיו ספר שלישי. חשבתי שהקורונה היא הזדמנות טובה לזה, אבל אני לא מרוכז. האווירה מסיחה את דעתי וכדי לכתוב אני צריך להיות באי של שלווה לבד בסטודיו.
״אבל לכל דבר מגיע זמנו, אני יודע שעוד מעט יפתח לי מרחב חדש לכתוב. אני מרגיש שיש לי תכניות עד אין סוף. לומר שאני בתחילת הקריירה זה מגוחך, אבל אני מרגיש שיש לפני שנים מאוד חשובות ומשמעותיות ובוערת בי אש למלא אותן בתוכן יצירתי״.
או דודו גבע או כלום
לצד התערוכה מיצירותיו נגד הפוליטיקלי קורקט, אצר קישקה בפסטיבל האיור גם תערוכה שמוקדשת לפרס קרטס לקומיקס – פרס המוענק כבר שבע שנים לפרויקטים מצטיינים בתחום במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שם הוא מלמד קומיקס מאז 1992. 18 פרוייקטים שזכו עד היום בפרס מוצגים בתערוכה, שננעלת אף היא בסוף השבוע הקרוב, לצד פרויקטים עכשוויים של כל אחד מהזוכים בפרס.
״הרבה מהבוגרים עדיין נמצאים בתחום וחלקם הפכו להיות אמנים מובילים, כמו רותו מודן שהייתה סטודנטית במחזור הראשון שלימדתי. אני רוצה להדביק את הסטודנטים בווירוס של אהבת התחום, גם אם לא כולם מגיעים לרמות גבוהות. אפשר לעשות תערוכה גדולה יותר של כל הבוגרים מאז שנות ה־90 ונמצאים היום בשוק.
״רותו, דוד פולונסקי, ירמי פינקוס, קרן כץ, עומר הופמן, ליאב צברי, ארז צדוק ונעה כץ, שממשיכים בזה כעיסוק עיקרי. קומיקסים ישראלים מתורגמים בחו״ל ויש התעניינות במה אנחנו עושים פה״.
צח ויינברג, מתוך תערוכה פרס קרטס של המחלקה לתקש״ח, בצלאל
נועה כץ
ארז צדוק
הוא חושב שהעתיד לאמנים צעירים מעורפל יותר מאשר כשהתחיל, אך שהדרך ליוצרי קומיקס בישראל נפרצה ונסללה. ״יש היום בארץ זירה שלא הייתה קיימת כשהייתי סטודנט, זה לקח עד שנות ה־90 כדי שתהיה מסה קריטית של יוצרים.
״פעם כשהייתי מתראיין השאלה הראשונה הייתה ׳מה זה קומיקס׳, הייתי צריך להסביר מה אני עושה. היום אנשים כבר מבינים ולא שואלים אותך את זה, אתה כבר לא צריך להילחם על ההגדרה שלך כאמן קומיקס. לדעתי זה ההשג הגדול של בצלאל כי היינו חלוצים בתחום.
״כשהייתי סטודנט לא היה אפשר להגיש קומיקס כעבודת גמר, עבודת גמר הייתה צריכה להיות בעיצוב, מקסימום באיור. קומיקס הפך להיות חלק מהתרבות שלנו וזה מעניין כי אין לנו מסורת שמכבידה עלינו בתחום. מי שרוצה לעשות קומיקס בצרפת או בארצות הברית צריך להתמודד עם ענקי העבר ממסורת שנמשכת מסוף המאה ה־19. לנו אין ענקי עבר, היה או דודו גבע או כלום״.
פעם כשהייתי מתראיין השאלה הראשונה הייתה ״מה זה קומיקס״. היום אנשים כבר מבינים, אתה כבר לא צריך להילחם על ההגדרה שלך כאמן קומיקס. זה ההשג הגדול של בצלאל כי היינו חלוצים בתחום. קומיקס הפך להיות חלק מהתרבות שלנו
הוא מזהה גם נושא אחד שחוזר ביצירה המקומית העכשווית: עיסוק בחוויה ובזהות הישראליות, שמככבות בעבודות של אסף חנוכה, רותו מודן וגם של קישקה עצמו. ״אני רואה בעבודות של בוגרים שהם מסוגלים לחשוף דברים אישיים שלי לקח 20 שנה לחשוף. כשאילנה זפרן (מאיירת המדור ״פינת ליטוף״ בעיתון הארץ) סיימה את שנקר, עבודת הגמר שלה הייתה סיפור על היציאה שלה מהארון כלסבית. זה דבר שאי אפשר היה לחלום עליו לפני 30 שנה בארץ, ותהיה לזה השפעה גם על הדור הבא.
״הדברים הכי אישיים הם גם הכי אוניברסליים, יציאה מהארון היא שאלה עולמית שמעסיקה אנשים. גם התמודדות עם מלחמה או השואה מעסיקים אנשים בכל העולם. וכשאנחנו מספרים עליהם מזווית אישית כמו ארי פולמן עם הסיפור שלו בוואלס עם באשיר או אני עם אבא שלי והשואה, אנחנו מציעים דרך אחרת לקרוא את החברה הישראלית. אנחנו מנגישים אותה לעולם בצורה אחרת. אלה לא דפי המסרים של הממשלה או הסיסמאות של הסוכנות היהודית, זו האמת של העם״.
הפוסט מישל קישקה: באופן כללי הקהל אוהב פרובוקציות הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.