תערוכת הבוגרים של התוכנית לתואר שני באמנות (MFA) של בצלאל דורשת מהצופים מידה של התמסרות וכניעה. אי אפשר לחלוף בה ולהציץ, על מנת לראות באמת את העבודות, ויותר מכך, על מנת להכיר משהו מהמבע האישי של כל אחד מ-21 האמנים המציגים בה: דרוש זמן הבשלה מסויים. התחושה הזו קשורה הן למבנה בסלמה 60, שבו מממוקמים חללי הסטודיו של התואר השני באמנות, אך גם לעובדה שאלו מקבץ של תערוכות יחיד, שגם אם למראית עין יש מעברים וקשרי סמיכות ביניהן, וחלקן אף חולקות חללים משותפים, יש פערים גדולים בתשומת הלב שדורשות העבודות ובתפיסת העומק שלהן.

במבט ראשון אפשר פשוט לחלוף בין החדרים, להציץ בחלון העגול הכפול שפערה נועה שוורץ, לפסוע על מרצפות הבטון שיצקה; לדלג אל קרעי הציור שמחפים את הקירות הזוויתיים שהציבה אליה כהן; לעבור במבט חטוף על ציור הקיר הלבן-על-לבן של מיכל טוביאס; ולהשתאות לרגע לנוכח הפסל השמוט על הפנים של קארין יציב, השוכב במרפסת הגג, מול מראות דרום תל אביב המקיפים את הבניין.

אולם סיבוב שני (מומלץ) מגלה שטוביאס הציבה מחסום: פסל-קיר, שבו הטביעה חותם בדרכים שונות של ציור, גריעה, התערבות בחלל או הותרתו כפי שהוא, כשריד של קורותיו בעבר. באמצעות הלבן הכמעט נעלם היא מבדלת את עצמה מהחלל, שבו שולטים פסליו המורכבים של ניב כהן וציוריה של קטורה מנור. אלה יוצרים יחד הרכב צבעוני-חומרי גדוש למדי, כמעט מנוגד לרוח הכללית של התערוכה.

עוד מבט דרוש כדי להבחין שהחלונות של שוורץ לא נסגרים מבלי לפגוע זה בזה, וכמה יפה הם ממסגרים את קווי המתאר של החלון העגול בדלת האש המקורית של הבניין. גווני היציקות שלה משתנים בהתאם ל״מחזור״ הגיל של כל קבוצת מרצפות, כמו מסמנים את משך הזמן החולף. את המזגן בחדר הפכה לנעדר נוכח וכך גם חסמה הרמטית את החלון המשקיף אל הרחוב – כראוי למי שמפנים מבטו ולא רואה את סביבתו.

לעומתה, מיקה חזן בלום מסתכלת רק החוצה. למרות שהיא מטביעה סממנים ביתיים כמו חלקת סלון במרכז החדר, היא הופכת את קירותיו לנוף רחוב. במחווה לאמן בצלאל ההיסטורי זאב רבן, היא ממסגרת את דרום תל אביב כמחוז חפץ אקזוטי – עד לבלי הכר כמעט; מעכבת את המבט על נקודות נסתרות בזמן ובמקום – שוטרים רכובים על סוסים לצד בית כנסת, ששמו מתעתע ומסיט את האסוציאציה לירושלים; עץ דקל ממוסגר בהבלטה על רקע בנייני התעשייה האטומים של קריית המלאכה. שדרות הר ציון הופכות לסמל כמיהה לציון – אולי ציון מטאפורית של הפליטים ומהגרי העבודה, המסתפקים בתל אביב של מטה.

הסלון ביתי משחק תפקיד גם בעבודתה של גלי גרינשפן – שיצרה שילוב בין מודל אדריכלי מרחף באוויר לסרטי הדמיה שהופכים את הבית הפרטי שלה (על רהיטיו ותושביו, ילדיה וצעצועיהם) למציאות וירטואלית מורחקת. גם דוריאן גוטליב בוחר בביטוי אדריכלי, בעבודה שמעתיקה קטע מסטודיו לאמן שתכנן לה קורבוזייה ב-1922, וש הפך למודל משפיע בעולם. כאשר הוא מעתיק לתוך חדרו שלו את דמותו של הארכיטיפ, גוטליב מנסה להעביר ״כמיהה לסטודיו המושלם״, כדבריו.

טל רוזן אליעזר מציג מיצב של אולם עבודה ובו שורת מכונות תפירה עומדות-הכן בהמתנה לפועלי המתפרה (אלה מופיעים במיצג שהוא מציג במקום). לצד שולחנות העבודה אפשר לראות את התוצרים – אריגים שמאחים בתפירת זיגזג רצועות של קליפות מלפפונים, מעין עור מן הצומח, שיילך ויתייבש. רגלי השולחנות טובלות בתבלין סומק אדמדם-סגול, המכסה את הרצפה ומעניק למיצב ארומה אורגנית והד למאכלים מזרחיים או לשיטות צביעה מרוקאית בתבלינים, כמעין אוריינטליזם מרומז.

ג׳וליה בולי, שהגיעה בחילופי סטודנטים מלוצרן, שוויץ, מחפה את קיר המבואה בטפט שדוגמתו הדקורטיבית עשויה מצילום של בהונותיה. את החלל החבוי בקיר היא מאירה מבפנים באור אדמדם, כאות אזהרה או להיפך, כהזמנה ופיתוי להיכנס אל הלא נודע ברובע מדומיין של אורות אדומים. במקום מרצפת חסרה היא מטמיעה ברצפה מסך בו מצולמות רגליה מרקדות, בזווית מטרידה ההופכת את העולם על פיו, כאילו היא מגיחה מלמטה.

יובל אברהם אצילי עוסק בזהותו המינית ובמקומו של המין והמיני בחברה, בצילומים ובעבודות וידאו הומו-ארוטיות, שאחת מהן מציגה סצנה אלימה, שבה שולטים קולות הקוראים לעברו קריאות גנאי ואיומים ״אצילי מת״. לצד הסרטים הוא משלב נוכחות מפתיעה של ״ציפורים משונות״ – תמונת עשויות בעמלנות, באמצעות אלפי פיסות של מגזרות נייר קטנטנות, שמעידות לא רק על הדימוי העצמי של יוצרן, אלא כנראה גם על המרחק הגדול בין הטבע לדרכי ביטויו באמנות (הפלמינגו עשוי מפיסות גזורות של מגזין פורנו).

אם החדר הזה הוא דיוקנו העצמי, השברירי, של אצילי, הרי שפסל הדיוקן העצמי של יציב, שהוצב במרפסת הגג, פגיע עוד יותר. הוא עשוי שעווה וצבוע באקריליק, ובמהלך התערוכה הוא הולך ונמס, כשחלקים ממנו מבעבעים כמורסות ופצעים פתוחים. אנטי-מונומנט מעורר חמלה. אם זה הלבוש הצמוד, המגפיים המנומרים, הנשיות המוטלת מושפלת, הד לדמותה של החברה המסואבת שבתוכה היא יוצרת. מול הדמות – שכבר בפתיחת התערוכה נפלה על פניה ונותרה שכובה כגוויית הפעוט הפליט על חופי יוון – העמידה יציב שני כסאות פלסטיק מזמינים, בזווית המתאימה במיוחד לצפייה סקרנית ואדישה. כהד לפסל היא מציגה גם מגזרת נייר של עצמה במארז הקטלוג שמציעים הבוגרים למכירה במהדורה מוגבלת.

אם אפשר לומר משהו בהכללה על התערוכה והפרויקטים השונים מאוד המרכיבים אותה, הרי זו נטייה לעבודה רבה שמותירה מעט על פני השטח. על התערוכה שורה רוח של פוסט-מינימליזם, שמתבטא בין היתר בבחירת המוצגים והנושאים, אך גם באופי העבודות. הן לא קטנות, אבל הן מצומצמות, מעטות ותמציתיות. אפילו העובדה שהפעם מסתפקים הבוגרים בחלל הקומה בסלמה ואינם מתפרסים לחללי משנה, מעידה במשהו על אופיו הקבוצתי של מחזור הבוגרים הנוכחי – שאותו מציין גם ראש התוכנית לתואר שני, ניקולא טרזי. התערוכה הוקדשה לזכרו של האמן, המרצה וראש החוג לצילום בבצלאל בעבר, יוסי ברגר, ששימש כאוצר שותף בהכנתה ונפטר לפני פתיחתה.

כמחווה מיוחדת לברגר, הפך משרדו של טרזי, בלב התערוכה, למעין תערוכה בתוך תערוכה – קפסולה מרוכזת של עבודות הבוגרים, שנראות בו במיטבן. בין אלה אפשר למצוא סרטון אנימציה של מתן אורן, המבוסס על ציור רציף שהוא מציג בחלל האישי שלו. אורן מציב את ציוריו כחלק מפיסול מרחבי, בין אובייקטים המשמשים כספק כני מסגור וספק רהיטים או מחיצות בחלל. כך הוא נמנע מהצגת ציור דו ממדי כפשוטו, ומותיר את עבודתו סתומה ודורשת צפייה בכל היקפה. הסרטון הוא תוספת מעניינת, לאחר שהבד עליו הוא מצוייר במקור מוטל על מתלה כשהוא מגולגל בחלקו על ומותיר את הצופה הסקרן מתוסכל.

הי עדן, מה שלומך?

שלומי מצוין, מה שלומך? איך עובר החג?

נחמד מאד, למרות שחבל שהוא תכף נגמר… ואצלך? התאוששת מהפתיחה של התערוכה? היו המון אנשים

אצלי החג עובר מצוין, וכן, הייתה פתיחה נהדרת, המון אנשים מעניינים

תגידי, איזו תגובות קיבלת על העבודות שאת מציגה בבית בנימיני ב״זהב״? בכל זאת יש משהו לא שגרתי בחיילים ובטנקים בקרמיקה לבנה ובוהקת מעוטרת בזהב

בינתיים קיבלתי המון תגובות חיוביות, הרבה מכירים את העבודות שלי עוד לפני כן, מה שמרגש אותי בכל פעם מחדש. הרבה מזהים אותי בזכות בושם הטרנטולה שלי שהוצג בתערוכה בדיוטי פרי בג׳יימס ריצ׳רדסון, והיה חלק משיתוף פעולה בין בצלאל לחברת Lalique הצרפתית.

מעבר לכך, העבודה ״גבולות של זהב״ נחשפה פעם ראשונה בתערוכה, ויצא לי לנהל שיח פוליטי סביבה היות והיא מייצגת סוג של גבול של הארץ. היא מעוררת כעס, כעס לשני הצדדים: אני מציפה החוצה את הכעסים הללו שקיימים אצלי, ומחפשת תשובות עם הצופה יחד

אז בואי תספרי רגע על העבודות – על המפות והחיילים והטנקים – מה הן כוללות, ומה היה תהליך העבודה עליהן, איך ומתי הן נוצרו

הסדרה התחילה מקורס בבצלאל שהנחה מוש קאשי. הצבתי שני אקדחים אחד מול השני, האחד שוכב והשני בפוזת ירייה עם קונדום עליו. הדבר עורר כעס רב בהגשה, מכיוון שהצגתי כלי נשק חם בחומר קר (קרמיקה) והלבשתי עליו קונדום, ולמעשה הוא יורה אבל לא פוגע. אני זוכרת שמוש סיכם את זה במשפט ״את יורה לעצמך לא אחת אלא שתי יריות על הרגלים״.

בהמשך, בקיץ 2014, שררה פה מלחמה, והרגע שבו צה״ל נכנס לרצועת עזה עם טנקים נתן את האות הרשמי שהמלחמה התחילה. הטנק הוא הכלי שאיתו נכנסים לשדה הקרב, אז התחלתי לעבוד על סדרת המלחמה באופן יותר נרחב. היום אני לוקחת את האקדחים למקום יותר אינטימי, ורושמת עליהם שירי אהבה בעברית וערבית

מאיפה זה הגיע?

השיר של אום כולתום, ״אינתה עומרי״, שכתב אחמד שפיק כאמל, הוא בעיניי אחד משירי אהבה היפים שקימיים. אני מאוד מזדהה עם המילים שלו, הן מרגשות ומספרות על אהבה מעין טראגית. אני בוחרת לתת לצופה קריאה שנייה למה שהוא רואה

אז בואי נדבר באמת על הקריאה הראשונה והשנייה. כבר כמה ימים מאז הפתיחה העבודות שלך מטרידות אותי, כי קשה לי למקם את העמדה שלך כלפי מה שהן מייצגות. מה את רוצה להגיד: שמלחמה זה רע? שהכל חסר תכלית? ובהקשר המקומי, האם יש פה נקיטת עמדה לצד זה או אחר בסכסוך שמלווה אותנו כל כך הרבה שנים? מצד אחד זה טוב שעבודות מבלבלות את הצופה, מצד שני אולי בנושא טעון כל כך זה בעייתי לנקוט עמדה אמביוולנטית?

גדלתי ביפו, כל חיי, ועל שנאה למדתי מהטלוויזיה. אני לא יודעת מה נכון ומה לא נכון, שכל אחד יחליט איפה הוא רוצה לשים את עצמו, אם לשנוא או לחיות ברוגע. אני לא מסתכלת רק על הצד של המלחמה שלנו עם שכנינו. יש כאן מלחמה הרבה יותר רחבה ומסובכת בכל המזרח התיכון, ששום מדינה לא הצליחה להשתלט עליה. אני רואה את הדבר כמשהו מדאיג, ואני בוחרת להציף אותו; שהצופה יחשוב.

אני עובדת עכשיו על פסל של התינוק Aylan Kurdi, שצולם מת על שפת הים. אני זוכרת שכשראיתי את התמונה, הראש שלי הבין תוך אלפית השנייה מה הוא רואה ומייד הסטתי את המבט. אז הבנתי שאני צריכה לעשות משהו בנושא. אחרי כמה חודשים חזרתי להתבונן בו שעות ולהבין אותו

כלומר את מכריחה את הצופה להתייחס למה שקורה מסביבו ולנקוט עמדה, או לפחות לצאת לרגע מה-safe zone שלו?

זה מה שקורה לי, מול העבודות שלי, ואני מנסה להעביר את הדברים לצופה. בשנה שעברה גרתי בפריז ואני זוכרת שיומיים לאחר הפיגוע הגדול שהיה ב-bataclan לקחתי את סדרה האקדחים לגלריות באזור המארה. הם היו בשוק מזה שאני מביאה להם אקדחים יומיים אחרי שכמה עשרות צרפתיים נרצחו מירי של מחבלים עם קלצ׳ניקוב

Click here to view the embedded video.

את מוצאת קשר בין מה שאת מציגה בבית בנימיני לבין בושם הטרנטולה שלך? כי גם בו היה משהו מאיים ומפתה בו זמנית (ואולי תספרי עליו באותה ההזדמנות כמה מילים לטובת מי שלא מכיר)

אני רואה בשניהם כלי נשק.

עכבישת הטרנטולה משתמשת בפרומונים על מנת לפתות את הזכר. כשהוא מגיע מתבצע אקט של חיזור, ולאחריו היא רוצחת אותו על מנת להבטיח את ״איכות הגנים״ שלה.

עשיתי מחקר על דרכי בישום, והבושם מדמה התזה של פרומונים שאמורים למשוך את המין השני: לפני כל אירוע חשוב או פגישה חשובה אנחנו מתבשמים, ויוצאים מוכנים לקרב. ישנם ריחות שמשפיעים עלינו באותה הצורה כמו שהפרומונים של הטרנטולה משפיעים על הזכר. אני בוחרת לקחת את תכונות האופי של הטרנטולה יחד עם תכונות האופי של האישה ולבנות להם צורה ריח ואופי. זה גם מה שעשיתי בעיצוב של בקבוק הבושם ארס שחור (VENIN NOIR), שהצורניות שלו יותר ״מעודנת״. מכיוון שהוא משתמש בתכונות האופי של החיה והאישה הפייתניות, ולאו דווקא בצורה האימתנית של הטרנטולה

מה עוד עומד על הפרק? מה התכניות לעתיד?

אני עובדת על עבודות חדשות שאני הולכת להציג בגלריה ארטמיסיה ובוויטרינה במוזיאון תל אביב. בסוף יוני אני נוסעת להתמחות במפעל הפורצלן Cmielow אצל המעצב מארק צצולה, שם אני מקווה לפתח בין היתר סדרת בקבוקי בושם שהצורה והריח שלהם מבטאת את המתבשם

מה תציגי בוויטרינה?

אני עובדת על המשך לסדרת המלחמה. אני מניחה שהנושא הזה לא יעזוב אותי במהרה

כן… זה תמיד יהיה רלוונטי פה למרבה הצער. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

לא משנה באיזה מדיום אתם יוצרים, ומה הביקורת שאתם מקבלים, אל תפסיקו ליצור

טרזי נולד לפני 54 שנה בירושלים וחי כיום עם משפחתו בשהם. לפני 30 שנה (1986) הוא החל את לימודיו במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, ועשור לאחר מכן (1996) נכנס לתפקיד ראש המחלקה. בשנת 2004 הוא ייסד את התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל ועמד בראשה עד לפני ארבע שנים.

״הסיבה שבחרתי לעבור ולהוביל את התוכנית לתארים מתקדמים בתחום העיצוב בטכניון היא כי הטכניון הוא ללא עוררין הוא אחד מהמוסדות האקדמיים הטכנולוגיים המובילים בעולם, ופוטנציאל השילוב בין עיצוב וחשיבה עיצובית למגוון העצום של המחקר המדעי והטכנולוגי שקיים בו הוא בלתי נתפש״, אומר טרזי. ״אני רואה בהקמת מעבדת עיצוב ומדיה דיגיטלית שתשלב מהנדסים ומדענים יחד עם מעצבים במסגרות מחקר ופיתוח של התארים המתקדמים בתחום העיצוב כצורך לאומי, שיכול לענות על צרכי העתיד של העולם.

״הטכניון שמקים כיום שלוחה בניו יורק ושלוחה בסין, הופך להיות גורם אקדמי משמעותי, ובוגרים רבים בתחומי העיצוב השונים המשוועים לתוכנית ברמה בינלאומית ימצאו בו שדה אינסופי של מחקר ועשייה בקצה הלא נודע של צרכי העתיד. זוהי התוכנית היחידה בישראל שמעניקה תואר שלישי (Phd) בעיצוב, ובישראל יש מחסור משמעותי של סגל אקדמי בכיר בעיצוב. העיצוב הוא המתווך והמאיץ, הממחיש והמנגיש את כל אותן טכנולוגיות לשימוש האדם, ואני שמח שהטכניון רואה בשדה העיצוב מרכיב משמעותי של העתיד״.

לאחר לימודיו עבד במשך שש שנים ב״בצלאל מחקר ופיתוח״, חברה שעסקה בפיתוח מוצרים תומכי חיים כמו מסיכות אב״כ, חליפות קירור לטנק מרכבה ועוד. ב-1996 הקים את סטודיו טרזי שמתמחה בייעוץ אסטרטגי לחברות, בחשיבה עיצובית ובפיתוח מוצרים כמו מזגנים לחברת אלקטרה, מקרר אמקור החדש, שותפות במיזם האנרגיה הסולארית זניט סולאר ועוד. הוא היה ממקימי הסניף הישראלי של פירמת העיצוב והייעוץ Ideo, שנסגר ב-2001, וב-2005 היה ממקימי d-Vision, תוכנית מתמחי העיצוב של חברת כתר (2005-2012). כיום הוא פועל כיועץ בתחום חדשנות ב״חשיבה עיצובית״ במסגרת קבוצת פנזא, ואף פרסם ספר בנושא – ״Dז״ (2013).

עבודותיו הוצגו במוזיאונים, בירידים ובגלריות החשובים בעולם דוגמת שבוע העיצוב של מילאנו, גלריית מוס בניו יורק, הביאנלה לעיצוב באיסטנבול, יריד העיצוב דיזיין מיאמי־באזל. הצלחת הסולארית שעיצב הוצגה ב-2010 בקופר יואיט, המוזיאון הלאומי לעיצוב של ארצות הברית בניו יורק, שם גם הציג ב-2009 בתערוכה ״Design for a living world״ את המיצב ״Living Forest״. במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק הציג טרזי ב-2005 בתערוכה ״Safe Design״ סוודר עם צווארון גולף שפיתח שיש בו מסננים נגד וירוסים מחלות. בנוסף לכך הוא הציג תערוכות ועבודות גם בארץ בשורה של מוזיאונים וגלריות, ביניהן ״קל״ב״ בגלריה פרדיגמה (2011) ו״מחוז חפץ״ במגדל דוד (2015).

23 אמנים ואמניות הפועלים במרחב עבודה אחד מזה כשנה, פותחים את מרחב עבודתם ומזמינים אתכם לארוע ייחודי. במהלך הארוע ייחשפו מרחבי השינה והעשייה של האמנים עצמם, באופן המנתק מרחב זה מהקשרו הקונטקסטואלי. כמו כן יתארחו האמנים תמר לב, ביש רובין, ספארק או, נועה קרפדם וגיל לוז. בהמשך הערב לקראת השעה 22:30 החלל המרכזי בבניין אבולעפיה יארח את להקת פנינת המזרח.

מציגים: נורית אגוזי, אלה אוחנה, אסף אלקלעי, דוד בן הראש, אלה ברק, ספיר גל, עומר הלפרין, סשה טמרין, שירי טרקו, חן כהן, אירה לין, שיר מורן, כראם נאטור, דפנה אסתר נוי, שיראל ספרא, נרדין סרוג׳י, רחל פרומקין, ליא ציגלר, איה צייגר, סיון ראובן, אפרת רובינשטיין, אמנדה שורץ וקרן תגר.

תוכנית ה-MFA של בצלאל, אבולעפיה 6, תל אביב
פתיחה: יום חמישי, 30 ביוני מ-20:00
יום שישי, 1 ביולי 11:00-15:00
יום שבת, 2 ביולי 11:00-15:00

1

בשבוע שעבר גיליתי פרט מפתיע על הרגלי צריכת הפורנו של גילאי 15-25 בארצות הברית. מסתבר שהז׳אנר החביב על בני ובנות גילאים אלה הוא לאונן תוך כדי צפייה במישהו (או מישהי) אחר שמאונן. אם היה אפשר לחשוב שהפנטזיות של הדור הצעיר באמריקה יכללו פעילות מינית שמעורבים בה לפחות שני אנשים, תוצאות הסקר מראות שבכל הקשור לסיפוק מיידי הדור הצעיר של אמריקה מעדיף להסתכל במראה.

תוצאות הסקר מעלות לא מעט שאלות על סטריליות, על מגע עם בני אדם אחרים, על ניקיון ולכלוך, על מה שנתפס נקי ועל מה שנתפס כמלוכלך, במיוחד אצל דור הסלפי והסנאפצ׳אט. יחסי מין – וכל מי שהתנסה בהם יותר מפעם אחת יודע – אינם דבר סטרילי במיוחד, ולאחר שהם מסתיימים נשארים בדרך כלל עקבות שמעידים על מה שזה עתה נגמר. אין פלא שסקס חסר מעצורים נקרא לא פעם כסקס מלוכלך, ואם משולב בו גם דיבור תוך כדי, גם הוא מייד הופך למלוכלך (ואין צורך להכביר בדוגמאות).

2

יום לפני כן נכחתי בהגשה של קורס שעסק בעיצוב כמנוע לשינוי חברתי, בתכנית לתואר שני בעיצוב בשנקר. אחד הפרויקטים המעניינים ויוצאי הדופן בקורס – גם אם הוא מעט התרחק מהבריף – היה הפרויקט של קובי פרץ. פרץ שילב במטליות הניקיון של הכיור והשיש במטבח רקמה של פרחים, לכריות הסקוטצ׳ברייט העניק צורה חמודה וילדותית של ארנבונים (או חתולים?), ואת סמרטוטי הרצפה הפשוטים והלבנים הפך לשטיחים שמתחשק יותר לתלות על הקיר מאשר לנקות בהם את הרצפה.

המהלך הפשוט של פרץ הפך את הפריטים היומיומיים – שאנחנו בדרך כלל לא שמים לב אליהם ולא מייחסים להם חשיבות – לאוביקטים שחורגים מהפונקציונליות שלהם. העיטורים שהוא הוסיף להם, שינוי הצורה למשהו שגם ילדים יחמדו, וחוש ההומור שמאפיין את כל המהלך העיצובי, עוררו דיון מעניין על מושג הניקיון בין הסטודנטים לבין מנחי הקורס והאורחים שהגיעו להגשה.

כצפוי, בכל הקשור להרגלים של ניקיון, הניסיון מראה שקשה להפתיע: יש את אלו שמכבסים את המטלית שאיתה הם מנקים את השיש במטבח. יש מי שלא מחזירים בגד שנלבש לארון אלא אם הוא עבר כביסה. יש את מי שמתנגבים בכל פעם במגבת חדשה לאחר כל מקלחת. ויש את אלו שלא מבינים על מה המהומה, והכל נראה להם נקי או מלוכלך באותה מידה (וזה לא קשור בהכרח למין או מגדר).

3

בסופו של אותו שבוע ביקרתי בבית הנסן בירושלים בשיח גלריה ב״תערוכה לא מדבקת״, שאצרו סטודנטיות בתכנית לתואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, בהנחיית מיה דבש. הייתי סקרן במיוחד מכיוון שלימדתי את הסטודנטיות האלה בסמסטר הראשון, והנושא של התערוכה המשיך את המחשבות שלי על ניקיון (ולכלוך) שהצטברו באופן מפתיע באותו שבוע.

התערוכה – שננעלת ביום שישי הקרוב – עוסקת בדיסוננס שבין רתיעה למשיכה, ברגשות ובתחושות הקשורים במחלות ובאבנורמליות של הגוף. מוצגות בה עבודות של כ-25 אמנים ומעצבים שאינם נרתעים מהשונה ומהמוקצה, מהמדבק והמתקלף, רואים את האסתטיקה בסוטה מהנורמה, ומעניקים את הפרשנות שלהם למושגים של עיוות ושינוי צורה, הן בגוף האדם והן בחפצים ובמוצרים (ואפרופו דיבור מלוכלך, יש גם ״דיבור נגוע״). כמו כן מוצגים בה שיתופי פעולה בין מעצבים לבין אנשי רפואה ומדע, כמו גם עבודות העוסקות באמונות תפלות ודעות קדומות.

למי שלא מכיר את ההיסטוריה של בית הנסן, החיבור למקום הוא ברור: בית הנסן הוקם בסוף המאה ה−19 כמקום מרפא וטיפול בעבור חולי צרעת, ושירת ככזה עד לעזיבת אחרון החולים בשנת 2000. כיום בית הנסן משמש כמרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה. בהפיכתו ממרכז רפואי למתחם תרבות עולה בתערוכה השאלה מה נשאר מההיסטוריה של המקום ומה חלחל ומקנן בקירות עד היום?

4

העבודה שמתבקש להתחיל לענות איתה על השאלה הזו היא זו של גלי כנעני. מפית בד שנמצאה במרתף הכביסה של בית הנסן קיבלה חיים חדשים בעבודה שיצרה כנעני במיוחד לתערוכה. המפית, ששימשה לריפוד מגש טיפולים, סופקה לבית החולים על ידי משרד הבריאות ככל הנראה בשנות ה−60. ״פרימת המפית למרכיביה, חוטי השתי וחוטי הערב, מאפשרת מבט פנימה, כמו צילום רנטגן שתמיד מגלה לנו משהו שלא ידענו קודם״, אומרת כנעני. ״כל חוט הוא כמו תא יחיד, נושא איתו זיכרון ותכונות, פגמים ומעלות, היוצרים ביחד את השלם הישן−חדש. הפרימה מרווחת את המארג הצפוף ומקלה מעט את התחושה המעיקה של חדר הטיפולים״.

העבודה ״חדר ירוק״ של יובל יאירי צולמה בבית הנסן בשנת 2004, במבנה הנמצא בצידו האחורי של המתחם, חלק שלא היה בשימוש במשך שנים רבות והכיל שרידים ועדויות לעברו של המקום. העבודה בנויה ממספר רב של צילומים המורכבים יחד לדימוי פנורמי המתחקה אחר מבטו של הצופה בעודו סורק בעיניו את חלל החדר. מאחורי ארון במרכז הצילום מסתתר−מציץ האמן ומבט עינו מופנה למצלמה. ההגדלה המשמעותית של הצילום לגודל של כמעט קיר שלם, גורמת למבט לנדוד כל הזמן בין מה שהיה לבין מה שמוצג בחלל.

מצד שני, בעבודת הווידאו ״A Tribute to Ethyle״ מופיע יואב אדמוני כשהוא חובש פאה ומאופר בכבדות, ומפיו בוקע קול נשי במונולוג קורע לב. העבודה מבוססת על יצירה משנת 1994 של האמנית קרן פינלי המדברת על את׳יל אייכלברגר, שחקן תאטרון, דראג−קווין, פרפורמר וחבר קרוב שלה שהתאבד לאחר שגילה כי הוא נושא את נגיף ה−HIV. כחלק מתהליך ההתמודדות האישי שלו עם הנגיף, מבקש אדמוני להציף את הטקסט של פינלי ולתת לו מרחב, ובה בעת להפעיל אותו מן המקום והזמן שלו.

בעבודת הווידאו ״The Reptile Man״ נכנסת האמנית סלי קריסטל קרמברג לעורו של איש זוחל, המוצג כקוריוז לצופים סקרניים בפריק-שואו בקרקס. פניה מכוסות לחלוטין בעיניים מפלסטיק, ורק עיניה חשופות אל הצופה. אחת לכמה שניות היא מנענעת את ראשה ומקרקשת, כאילו מנסה להיפטר מהעיניים, מהשיריון שלא מגן עליה אלא מעצים את חשיפתה. קרמברג מציגה פרשנות אישית להוויתם של אותם אנשי קרקס, ומדברת על יחסי כוחות בין צופה ונצפה, בין אמן וקהל. המבט שמוחזר אל הצופה אינו מתריס אלא משלים עם היותו מוזר, חריג ושונה.

5

בתחילת שיח הגלריה ציינה דבש שבראשית העבודה על התערוכה סיפרה אחת הסטודנטיות על תערוכה אחרת שהסטודנטית נכחה בה בהולנד, שבפתיחה שלה חילקו למוזמנים בירה צוננת. מי שבחן תוך כדי שתייה את התווית גילה שכתוב עליה שהבירה יוצרה ממים מזוהמים. זה היה רגע שבו כל מבקר היה צריך להחליט האם הוא מאמין למה שכתוב ולהפסיק לשתות את הבירה, או להבין שזה חלק ממהלך אמנותי. עוד ציינה דבש שהתערוכה שאצרו הסטודנטיות היא אחת היפות שהיא ביקרה בהן בשנים האחרונות.

הסכמתי עם דבש: התערוכה באמת יפה, גם העיצוב שלה (שמוטות הברזל שעליהם הונחו העבודות הזכירו לרגע מיטות בית חולים), גם ההצבה של העבודות בחלל, וגם הבחירה האינטליגנטית של עבודות מדיסציפלינות שונות, של יוצרים מוכרים יותר ופחות. אולם שאלה אחת הטרידה אותי: האם תערוכה שעוסקת בדיסוננס שבין רתיעה למשיכה, ברגשות ובתחושות הקשורים במחלות ובאבנורמליות של הגוף, יכולה להרשות לעצמה להיות יפה או סטרילית כל כך?

או שאולי דווקא בתערוכה שעוסקת בלא נורמלי; שמציגה כלים שהקילוף בהם הוא אלגוריה למחלת הצרעת; אובייקטים דחוקים ומעוותים; עבודות שעוסקות בזמן החיים הקצוב, הזדקנות, הידבקות במחלה או התפשטותה של מחלה; פריק שואו ונשאי נגיפים; אולי דווקא הניקיון, המינימליזם והסטריליות, האיפוק, הם אלו שנותנים תוקף לשאלות האלו. אני, בניגוד (כנראה) לדור הצעיר באמריקה, אוהב (קצת) להתלכלך.

6

״הנקיון חשף את הגבולות, ולנקות זו עבודת האל, אז המורכבות של הנקיון הטכני של המקום אחרי אלפי המבקרים היומיים בכנסיה, לבין הנגיעה במקום כתפילה, הייתה בשבילי מפגש מרתק בין רוח לחומר״.
נירה פרג, מתוך פורטפוליו צ׳אט על התערוכה ״הזכות לנקות״.

פרופ׳ ירום ורדימון

תואר יקיר בצלאל מוענק לו על היותו מבכירי המעצבים בארץ, על פעילותו הכבירה למען טיפוח וקידום העיצוב בישראל, על יצירתו המגוונת והייחודית, על השינוי שחולל בתפיסת מקומו וחשיבותו של העיצוב, על תרומתו המשמעותית ורבת השנים לחינוך לעיצוב ועל השפעתו המכרעת על תהליכי האקדמיזציה וההכרה בתחום לימודי העיצוב בישראל ועל תרומתו הייחודית לבצלאל.

פרופ׳ ורדימון, חתן פרס ישראל לעיצוב (2007), הוא מן המעצבים הבולטים והחשובים בארץ ובעולם בתחומי עיצוב תדמית ובניית מותגים, עיצוב גרפי, עיצוב בסביבה אדריכלית ועיצוב בשיווק. יצירותיו מתאפיינות בחשיבה חזותית יצירתית ופתרונותיו מקוריים ומרתקים.

יליד תל אביב (1941), למד עיצוב ואמנות בקולג׳ לאמנויות של צ׳לסי, באוניברסיטת ווסטמינסטר וב–LCP בלונדון. בגיל 26 בלבד הוזמן ללמד בבצלאל. עבודותיו הוצגו בגלריות ובמוזיאונים חשובים והן מצויות באוספים של מוזיאונים מהשורה הראשונה בעולם, בהם המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, המוזיאון המלכותי של הולנד, מרכז פומפידו בפריז ומוזיאון ישראל בירושלים.

מומחיותו של ורדימון בבניית מותגים, בייעוץ תדמיתי, בעיצוב בשיווק ובעיצוב לפרויקטים ארכיטקטוניים, באה לידי ביטוי בעבודותיו בעבור מוסדות ידועים וחשובים, בהם מתחם יד ושם, המרכז הרפואי הדסה עין כרם, מרכז הקונגרסים, פארק טדי, הסינמטק בירושלים, האוניברסיטה הפתוחה ועוד.

ורדימון שימש ראש המחלקה לעיצוב גרפי והיה ממובילי תהליך ההכרה האקדמית בבצלאל; הרצה בבית הספר לאדריכלות, אוניברסיטת תל-אביב; שימש סגן נשיא לעניינים אקדמיים בשנקר, ומאז 2007 משמש כדיקן הפקולטה לעיצוב בשנקר ומייסד התכנית ללימודי מוסמכים בעיצוב. משמש גם מרצה אורח באוניברסיטאות ובמכללות רבות בחו״ל ושופט בעשרות תחרויות בארץ ובחו״ל. כיהן כנשיא אגודת המעצבים הגרפיים בישראל; כסגן נשיא המועצה הבין לאומית של ארגוני המעצבים הגרפיים וכחבר ועדת החינוך לעיצוב שלידה.

ירום ורדימון העמיד דורות רבים של מעצבים ופיתח שיטות הוראה חדשניות ותפישות לימוד מקוריות לעיצוב בתחומי החברה (אקטואליה ותגובה), והכלכלה (אריזה ומיתוג), ונחשב דמות משפיעה בנוף העיצוב והחינוך לעיצוב בארץ. הוא זכה בעשרות פרסים בתחרויות עיצוב בארץ ובחו״ל, ביניהם זוכה פרס כדור הבדולח – אות המצוינות בעיצוב של המועצה הבינלאומית של ארגוני העיצוב הגרפי – ״ICOGRADA״ וזוכה אות המצוינות בעיצוב של ועידת דרום–אמריקה לעיצוב. ורדימון הינו חבר ארגון ה–AGI – Alliance Graphique Internationale היוקרתי, ומכהן כחבר ההנהלה המדעית של אונסק״ו בתחום שימור ומורשת ערי עולם.

ד״ר מרטין וייל

תואר יקיר בצלאל מוענק לו על פעילותו הענפה ורבת השנים בשדה התרבות והאמנות בישראל, על תרומתו המשמעותית למוזיאון ישראל כאוצר ומנהל כללי, תוך הפיכתו של המוזיאון לאחד ממוסדות האמנות המובילים בעולם, על קידומה וטיפוחה של אמנות ישראלית ובינלאומית, על קידום הפיסול והאמנות במרחב הציבורי ברחבי ירושלים, על פועלו בהקמת פארק אריאל שרון וקידום החשיבה האקולוגית בישראל  ועל עשייה תרבותית ואמנותית יוצאת דופן ומעוררת השראה.

ד״ר מרטין וייל, מנכ״ל מוזיאון ישראל לשעבר, הוא מן הדמויות הבולטות בתחום התרבות והאמנות בישראל. הוא החל את דרכו במוזיאון ישראל ערב פתיחתו בשנת 1965, תחילה כמדריך, בהמשך כאוצר פיסול, כאוצר ראשי לאמנויות ועד למינויו לתפקיד המנכ״ל, שבו כיהן כ-15 שנה. בתקופת כהונתו הפך מוזיאון ישראל לאחד המוזיאונים הבולטים בעולם.

וייל נולד ב–1940 בהולנד. הוא עלה לישראל ב–1959 לבדו והתיישב בקיבוץ בית העמק. ב–1960 התגייס לנח״ל. את השכלתו האקדמית רכש מרטין באוניברסיטה העברית, ובהמשך באוניברסיטת ניו יורק, ובמקביל החל את פעילותו במוזיאון ישראל. בין השנים 1975-1967 שימש יועץ אמנות לראש עיריית ירושלים, טדי קולק, ובתקופה זו הוקמו פסלים רבים בעיר, ביניהם ״המפלצת״ בקריית היובל ו״מחווה לירושלים״ בהר הרצל.

לאחר כמעט 20 שנה, במהלכן שימש אוצר במוזיאון ישראל, התמנה וייל בשנת 1981 לתפקיד המנכ״ל והאוצר הראשי של המוזיאון. תחת שרביטו הוקמו במוזיאון ישראל מחלקות אמנות חדשות כגון אמנות ישראלית, אמנות מודרנית, אמנות עכשווית, אמנות אירופית, אמנות אפריקה ואוקיאניה, אמנות אסיה, אדריכלות ועיצוב ועוד. בתקופת כהונתו הונחה התשתית הארגונית והניהולית של המוזיאון, והתפתחה מערכת קשרים ענפה בין המוזיאון לבין מוסדות אמנות חשובים בעולם. בעידודו התרחבו אוספי המוזיאון עד מאוד ונרכשו יצירות מופת, המוצגות עד היום.

לאחר פרישתו מתפקיד מנכ״ל המוזיאון ב–1996, התמנה וייל למנכ״ל קרן ברכה, ובתקופה זו יזם את שיקום הר הזבל חירייה. מאז הוא פועל נמרצות לקידום הפיכתו של ההר והשטח סביבו לפארק אקולוגי המעודד עשייה חברתית ותרבותית. בפארק ע״ש אריאל שרון הוטמעו עקרונות של קיימות ופיתוח בר קיימא, תוך שילוב אמנויות. בשנים האחרונות קידם גם פעילות לעידוד הצללה של מרחבים ציבוריים. תחת ניהולו, קרן ברכה יזמה ותמכה במיזמים תרבותיים ופרסמה דוחות מפורטים על מדיניות התרבות של מדינת ישראל.

וייל פרסם מאמרים רבים, ספרים וקטלוגים בתחום תולדות האמנות, פיסול מודרני, מוזיאולוגיה ואיכות הסביבה, וזכה בפרסים ובאותות הוקרה רבים, בהם יקיר ירושלים, תואר אבירות מטעם ממשלת הולנד ותואר אביר האמנויות היפות מטעם ממשלת צרפת.

דני קרוון

תואר יקיר בצלאל מוענק לו על היותו מבכירי האמנים בישראל, על קולו היחודי ויצירתו המקיפה ורבת השנים, על עבודות האמנות שיצרו מקומות והותירו חותם עמוק ומשמעותי על המרחב הציבורי בארץ וברחבי העולם ועל תרומתו הכבירה לאמנות בישראל.

דני קרוון – פסל, צייר ומעצב תפאורות, מבכירי האמנים בישראל וחתן פרס ישראל לפיסול לשנת 1977 – נולד בתל אביב בשנת 1930. כבר מגיל 13 למד אצל אהרון אבני, שטרייכמן-סטימצקי ומרסל ינקו. בהמשך השתלם תקופה קצרה אצל מרדכי ארדון בבצלאל, ירושלים (1949). בשירותו הצבאי בנח״ל הקים את עיתון ״מחנה הנח״ל״ והיה בין מקימי להקת הנח״ל, שלה עיצב את התפאורות.

קרוון היה צייר בקיבוץ הראל, שהיה בין מקימיו בשנת 1948. בשנת 1956 השתלם בפירנצה, ולתקופה זו היתה השפעה רבה עליו כצייר וכפסל. בין השנים 1975-1960 הוזמן לתכנן תפאורות לתיאטרון הקאמרי, תפאורות שהיה בהן חידוש גדול ובעקבותיהן הוזמן לעצב תפאורות גם למחול, תחילה ללהקת ענבל ובהמשך גם למרתה גרהם ולהקתה בחו״ל וגם ללהקת בת–שבע, שהיה בין מקימיה.

קרוון יצר עשרות תבליטי קיר ופסלים מבטון ומברזל, ביניהם תבליט הקיר הדרומי במליאת הכנסת, ״שאי שלום ירושלים״. בין יצירותיו הנודעות: אנדרטת חטיבת הנגב פלמ״ח בבאר שבע (1968-1963), שהפכה לאבן דרך בפיסול סביבתי; כיכר לבנה, תל אביב (1988-1977); דרך זכויות האדם, נירנברג, גרמניה (1993-1989), שהפכה את העיר מעיר חוקי הגזע לעיר זכויות האדם; כיכר התרבות בתל אביב (2012-2005); כיכר הסובלנות – מחווה ליצחק רבין, מרכז אונסק״ו, פריז, צרפת (1998-1993); נתיב השלום, ניצנה, ישראל (2000-1996), הבנוי מ–108 עמודים במדבר ועליהם חקוקה המילה ״שלום״; אתר הזיכרון לשואת הצוענים, ברלין, גרמניה (2012-1999) ועוד פסלים סביבתיים רבים בארץ ובעולם.

קרוון הציג בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד במוזיאונים חשובים בישראל ובעולם ועבודותיו נמצאות באוספיהם; בין השאר הציג בבינאלה של ונציה (1976), בדוקומנטה בקאסל, גרמניה (1977) ובמוזיאון גרופיוס-באו בברלין (2008). כמו כן זכה בפרסים בינלאומיים יוקרתיים, ביניהם אמן השלום של אונסק״ו (1996), פרס טבעת הקיסר לאמנות פלסטית בגרמניה (1996), פרס הקיסר של יפן-פרס הנובל לאמנויות (1998), עיטור Orden pour le Mérite הגבוה של גרמניה (1998), עיטור ״אביר לגיון הכבוד״ הגבוה של צרפת (2014), ועוד.

המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל
38 בוגרים

בפתח התערוכה מוצגים דבריו של ראש המחלקה היוצא, חיים פרנס, תחת הכותרת ״בריאות ויופי אצל חפצים״. ״היופי הקשה ביותר להשגה והנחשק ביותר בעיניי הוא יופי הנובע מתוך ׳בריאותו׳ של המוצר״, כותב פרנס, שמציין כרישים, פרחים, עננים ומטוסים כדוגמה ליופי כזה.

את פרויקטי הגמר של הבוגרים, לצד עבודות משנים קודמות, ארגנו אוצרי התערוכה – עידו ברונו וליאורה רוזין – לפי נושאי חתך, ובהם תנועה, אוכל והכנתו או עשה זאת בעצמך. המגוון הרחב של עבודות מחקריות לצד עיצוב מוצר מעשי, ועבודות דיגיטליות לצד עבודות קראפט, יוצר תערוכה שנעים להסתובב בה ושמבטאת את העומק והעושר של הבוגרים הטריים.

אהבנו במיוחד:

גוני קופמן בלב תוצרי הפרויקט מצוי קובץ דיגיטלי המנחה את פעולתם של רובוט או של כרסומת ממוחשבת. לקובץ נוסף מידע הקשור לפיסת העץ הספציפית, זו שיש בה ״עיניים״, סדקים ותצורת סיבים ייחודית. בעזרת אלגוריתם, קובץ פקודות, ״לומד״ הרובוט להגיב לַזֵּהוּת הספציפית של העץ והתוצאות המתקבלות הן One-of-a-kind דיגיטלי.

דן אליאש ברוב אוכלוסיות העולם משמשים החרקים מקור לחלבון מן החי, אולם בחברה המערבית עדיין ישנה רתיעה מהרעיון. אליאש עיצוב חוות צרצרים ביתית למאכל, מערכת אקולוגית טבעית המשתלבת במרחב הארכיטקטוני של הבית.

דניאל מאיירס רהיטים לתאי מאסר הלוקחים חלק במאמץ המערכת לשיקום האסיר. הפרויקט מאפשר לכל אסיר לעצב סביבה פרטית הכוללת דרך תקשורת עכשווית בין האסיר לאהוביו שבחוץ, ודרך קלה לניטור קשרים אלו.

הילה מור כמו לצמח, גם לחומר הקרמי יש יכולת להוליך מים בתוכו. האינטראקציה של החומר הקרמי עם המים מאפשרת תופעות כמו סינון, קירור, הולכה ושינוי צבע. התובנות האלו בשילוב טכנולוגיה חדשה של הדפסה תלת-ממדית בקרמיקה מאפשרות שליטה במבנים הפנימיים של החומר ובחינתן מחדש. לכלים יש מורכבות פנימית שמאפשרת להם לנתב את המים בתוכם בהתאם לצורך: הולכת מים לזרעים שינבטו, סינון מי שתייה או צינון סביבת הפירות והירקות.

יותם ארד למה לדברים קטנים ורכים יש השפעה מיוחדת עלינו, ואנו תופסים אותם כחמודים? ארד עוקב אחר התהליכים שהובילו אותנו לתגובה הזאת ואחר תהליכי ההתפתחות של יצורים חיים, במטרה לרתום אותם ככלי עיצוב ולהבין איך חפצים גדלים.

ניב כהן איך עיצוב חלל הבית מושפע מילד שנוסף למשפחה? כהן מציע שלושה שטיחים בעלי אפשרויות משחק שונות, תוך מחקר של דרכי משחק הכוללות תשומת לב למבניות, לחיקוי, לגילוי, להסתרה, לטקסטורות ולצבעים.

ליחצו כאן לשעות הביקור והכתובות של תערוכות בוגרי 2016 בבתי הספר והאקדמיות לעיצוב ואמנות

המחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר
49 בוגרים

טקסטיל ללבוש, משטחים לפנים ולחוץ, פרפורמנס ווידאו, פרויקטים אמנותיים, מלאכת יד, פיתוחי חומרים תעשייתיים ואובייקטים ״חכמים״: גם השנה תערוכת הבוגרים של המחלקה לעיצוב טקסטיל מציגה תערוכה מגוונת ורב-גונית, שמציגה את המנעד הרחב של תחום הטקסטיל. התוצאה היא עושר צורני, חומרי, חושני וצבעוני שקשה להתחרות בו, בין העיצוב האקספרימנטלי לעיצוב המסחרי וכל מה שביניהם.   

אהבנו במיוחד:

שירן ניסן הפרויקט עוסק בשאלה האם בגד הוא יריעת בד, באמצעות צמדי יריעות: האחת דו-ממדית פרוסה, השנייה מתפקדת כבגד תלת-ממדי.

אינה פבזנר שטיח סרוג המתווך בין המציאות האפורה לבין עולם רוחני משעשע, שצובע מחדש את העיר המשעממת והמוכרת.

רותם סמולסקי סדרת פאטרנים מצוירים שנולדה מתוך עניין בפאטרן מודפס כצורת ביטוי על-זמנית, ושמשלבת דימויים איקונים ומוכרים ממורשת הטקסטיל בתרבויות ובתקופות שונות, בהם פרחי מרימקו, פרחי לורה אשלי, וויליאם מוריס, סטנסילים יפנים, פייזלי הודי, צבעי אינדיגו ועוד.

אנה מילמן תבליט קיר טקסטילי שנוצר בטכניקה מסורתית של סריגה בשילוב מתכת – חומר זר שיוצר קונסטרוקציה דמוי-תעשייתית המבטא את השתלטותה של תרבות התיעוש ההמוני על התרבויות הלא מתועשות.

שי סובול Intuitive: בדים מודפסים ומסגרות הדפס רקומות, בשפה חזותית אינטואיטיבית שנוצרה משיבוש של עקרונות וכלים ממורשת הטקסטיל, שמעלים את השאלות האם זאת רקמה? דפוס הרקמה? הדפס טקסטיל?

המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל
90 בוגרים

בהמשך לשנים קודמות, גם השנה תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל היא אחת התערוכות הבודדות שמתייחסות לתערוכת הבוגרים קודם כל כתערוכה עם שיקולים אוצרותיים מובהקים. השנה, הקונספט שהגו אוצרות התערוכה – רותו מודן ומיכל סהר – הוא ״מפעל״, ולצד פרויקטי הגמר מוצגים גם פרויקטים משנים קודמות של הסטודנטים. התוצאה היא חגיגה לעיניים, תקשורת חזותית במיטבה, תערוכה שאפשר להתעכב בה שעות רבות ושגם לאחר שעוזבים אותה ממשיכה להדהד בראש.

אהבנו במיוחד:

אור יוגב ״סיפורי סבא״, אפשרות אחת לסיפור האמיתי אודות עליית סבו של יוגב מאתיופיה. הספר מאפשר הצצה לעולם סיפורי העם של הקהילה האתיופית, עולם עשיר של חיות מדברות, סכנות, שודדים, מלכים ועוד הרפתקאות שונות ומשונות.

אור פורת סדרת כרזות של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, היוצאת למסע הופעות בארצות המזרח התיכון מתוך כוונה לקיים דיאולוג בין תרבותי מבעד ועל ידי שיתופי פעולה עם אמנים מקומיים.

יעל ויזר Signs, אפליקציה ללימוד שפת הסימנים בעזרת אנימציות ומשחקים, שפה גרפית וצבעוניות, במטרה ליצור עולם חיובי וחוויתי שיעודד משתמשים לצלול לתוך עולם שפת הסימנים.

שי גליקמן route, מערכת נסיונית לצריכת תוכן, המזהה את הנתיבים הקבועים שבהם אנו מסתובבים באינטרנט, ומציעה למשתמש לקבוע מראש כמה זמן הוא מעונין להקדיש להם.

תמר לב ״איפה רד? המסע למאדים״: ספר ילדים שנכתב ואוייר כולו בטושים, המספר את סיפורם של טום ורד הכלב שנסעו למאדים ופתאום רד ברח. במהלך הספר הילדים צריכים למצוא את רד.

Click here to view the embedded video.

ליחצו כאן לשעות הביקור והכתובות של תערוכות בוגרי 2016 בבתי הספר והאקדמיות לעיצוב ואמנות

המחלקה לתקשורת חזותית, שנקר
83 בוגרים

את הקצה ההפוך של התפיסה לגבי הצגת פרויקטי גמר אפשר למצוא במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. תחת הכותרת ״הגשות פתוחות״ מוצגים רק פרויקטי הגמר של הסטודנטים, כפי שאלו בחרו להציג אותם; כלומר, זו לא תערוכה במובן הקלאסי שלה. אף על פי כן, למרות שהגישה הזו עלולה להדגיש את הפער בין הפרויקטים השונים, גם השנה אפשר למצוא מספר רב של פרויקטים עם שאר רוח שמותחים את המנעד של התקשורת החזותית ושל הצדדים המחקריים שלה.

אהבנו במיוחד:

עליזה אסקוחידו מחקר ופיתוח של שפה טיפוגרפית בכתב ברייל. כלי התקשורת החזותית הטיפוגרפית עוברים טרנספורמציה מפורמט של דו-ממד לתלת-ממד ומופנים אל חוש המישוש, תוך הפעלת כלים עיצוביים כמו היררכיה, משקלים, קומפוזיציה וריווחים.

עידו ספיר הצעה למשקל אנימטיבי של גופן פרנק־ריהל. הטיפוגרפיה הוותיקה, שהפכה לקנון בדפוס העברי, מקבלת רוח חיים חדשה ועכשווית המתאימיה לעידן הדיגיטלי.

חורדנה מירסקי-פרידמן פרשנות עכשווית לתנועת הלטריזם. חפצים יומיומיים משמשים להדפסת וליצירת קומפוזיציות החוקרות את גבולות תפקידה התקשורתי של הטיפוגרפיה.

רותם פיגדור טפלו איור ועיצוב מחדש של הספר בית קטן בערבה. הספר, שעוסק בקורותיה של משפחה בת חמש נפשות המעתיקה את חייה לערבה בארצות הברית בשנות השפל הכלכלי, עשיר בתיאורי נוף והאיורים מדגישים את יופיו ואת עוצמתו של הטבע.

תמר מינקוביץ תחנות בזיכרון הקולקטיבי: פרשנות אישית לתחנות שהובנו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, דרך מערכת סימנים וסמלים, המתחברות לכדי סיפור אחד בעל משמעות.

המחלקה לצורפות ואופנה, בצלאל
36 בוגרים: 10 צורפות ואביזרים, 26 אופנה

למשך ערב אחד בתחילת החודש הציגו בוגרי המחלקה בגן הפסלים שבמוזיאון ישראל בירושלים מיצג, שכלל את פרויקטי הגמר שלהם בצורפות ובאופנה. התואר שמקבלים בוגרי המחלקה בסיום הלימודים אינו תואר בעיצוב אלא תואר באמנות, ועבודות הבוגרים מבטאות זאת היטב: בניגוד לתצוגת האופנה המסורתית, המיצג הביא לידי ביטוי את הפן האוונגרדי והאמנותי של המחלקה, בשונה ממחלקות מקבילות אחרות. הדבר בלט גם בקולקציות האביזרים שהציגו הסטודנטים, ובמיוחד בהצעות יוצאות הדופן בעיצוב משקפיים – את כולם אפשר למצוא גם בתערוכת הבוגרים המסורתית.

אהבנו במיוחד:

דור מימון מקור ההשראה לפרויקט לקוח מעולם טיפוח ופיתוח הגוף, תוך כדי התבוננות בתמונות פרופיל שגולשים מעלים למדיות חברתיות (גריינדר, אינסטגרם וכו׳) ומחקר ייצוגים של גופניות, נהנתנות ותאוות בשרים ברומא וביוון העתיקה. התוצאה היא סדרה של משקפיים המפוסלים בתנוחות גוף שונות היוצרים ריגוש מעצם הרכבתם על הפנים, כאשר רגליים צובטות את האף וכתפיים מונחות על הנחיריים.

נוי בירי סדרת משקפיים המורכבים מעדשות המודפסות בהדפסי סובלימציה של פרחים, היוצרים צללית עדינה ושקופה המתמזגת בשדה הראייה של הצופה ומעניקה לו רובד נוסף.

דנה סבג שלושה תכשיטים שעוצבו בתוכנת תלת-ממד, כל תכשיט בנוי מדימויים האופייניים לתקופה הקלסית, ביניהם סוסים וזרים של עלי זית שעברו תהליך של שכפול, פירוק ועיוות.

איה פלדמן בהשראת עולם בדיוני משלה, כמו גם המבנה והתנועה של בעלי כנף, יצרה פלדמן נעליים המתאימות לכף הרגל האנושית, אך מהדהדות היברידים מעולם מדומיין. באמצעות נקודות ממשק בודדות עם הקרקע יוצרות הנעליים תחושה של ריחוף וחוסר משקל, כאילו התקיימו בחלל הרחוק, אך החוקיות של כובד המשיכה נותרת על כנה, מייצבת את הגוף ומחברת אותו למציאות.

ליחצו כאן לשעות הביקור והכתובות של תערוכות בוגרי 2016 בבתי הספר והאקדמיות לעיצוב ואמנות

החוג לעיצוב, סמינר הקיבוצים
27 בוגרים: 14 תקשורת חזותית, 5 עיצוב תעשייתי, 8 אופנה

המספר הקטן של הבוגרים והחלוקה להתמחויות בחוג יצרו תערוכה אקלקטית שהיה קשה למצוא בה חוט מקשר בין הפרויקטים מתחומים שונים: עיצוב מוצר, עיצוב תעשייתי, תקשורת חזותית, ועיצוב לבוש ואביזרים. הדבר פגע גם בפרויקטים החזקים מכל תחום, שהצליחו לבלוט בכל זאת ולהציג משנה עיצובית סדורה.

אהבנו במיוחד:

ליהי הרשקוביץ מחבואים. סדרת אובייקטים המשלבים שני חומרים מנוגדים, בטון וטקסטיל. בכל אחד מהאובייקטים מוצגת טכניקה שונה לשילוב הטקסטיל והבטון, שממנה מתקבלים ערכים אסתטיים שונים בצבעוניות ובמרקם.

מיוריאל כוכבא אז והיום – שיחות על עיצוב: ספר אמן המציג את מפעל חייו המקצועיים של דוד פורטרפליך, מעצב ותיק מדור המייסדים, ואת תהליך המחקר שחוותה הכותבת, מעצבת בתחילת דרכה, נכדתו.

אינסה מלייב יאקג׳ו (ביחד בבוכרית), מאגר חזותי של מילון צורות ודגמים השאובים מתרבות הפולקלור הבוכרית. אלמנטים חזותיים, צורות ומוטיבים מסורתיים בתרבות החומרית הבוכרית עוצבו מחדש בעיבוד מחשב. הצורות המסורתיות זכו לקטלוג ושימור על מנת  שייעשה בהם שימוש מחודש עכשווי.

לי מולכו חוויה מתלתלת. סדרת איורים שנוצרו בעקבות מסע אישי הבוחן את התמודדות היוצרת עם שערה המתולתל לאורך תקופות שונות בחייה.

המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, בצלאל
25 בוגרים

כבכל שנה תערוכת הבוגרים של המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית היא אחת התערוכות המרתקות ויוצאות הדופן מבין תערוכות הבוגרים. הדבר נובע קודם כל מהעיסוק בחומר, והוא בא לידי ביטוי בעיקר דרך המנעד שבין פרויקטים אמנותיים וקונספטואלים יותר, לבין עבודות שהעיקר בהן הוא השג מרשים מבחינה טכנית וטכנולוגית, המעורר השתאות פעם אחר פעם.

אהבנו במיוחד:

עדנה פרידמן מפגש בין גופי פורצלן לגלילי חומר. גופי הפורצלן מורכבים ממפרקים קרמיים המאפשרים תנועה וצליל. המפגש בין הגופים לגלילים מאפשר קשרים שונים הנוצרים מתוך יכולת התנועה של הגופים.

מעין בן יונה פרי של מחקר חומרי ואישי, של חיפוש אחר שפה חומרית ודרכים לגעת בחומר, לעבוד אתו ולדבר דרכו. המרחב הנוצר מהחיפושים ומהניסיונות הוא כמו שדה המכיל אוסף של רגעים, נגיעות, טקסטורות, צורות ומפגשים הנוצרים ביניהם.

מעין אולי עבודת מיצב המורכבת מאובייקטים טבולים בשעווה ומתחברים זה לזה ולעצמם בתלייה, עבודות ווידאו שנבעו מתוך הטבילה ותוצריה, ופרחי פורצלן טבולים, שנוצרו לאחר איסוף צמחים וטבילתם. הטבילה הראשונה הופכת את הצמח לחד-גוני, ועם כל טבילה מתווסף עוד חומר, עוד כובד שמושך את כל חלקי הצמח למטה.

אודליה לויכטר כמו צמח שמתנתק מהקרקע, מתגלגל במדבר ומפיץ את זרעיו לכל מקום שמגיע. כדור של קוצי זכוכית שגדלים לכל הכיוונים ועומד על חודיו עצמו.

נועה צ׳רנחובסקי מערכות אוספים ומערומי כלים, שהופכים להיות כטבע דומם ומקיימים בתוכם רקמות חיים חדשות. מחווה לכלי מפעל לפיד הישראלי משנות ה-70 של המאה הקודמת, מזכרת מתקופה קצרה של תעשייה קרמית משגשגת מקומית.

המחלקה לתקשורת חזותית, מכון טכנולוגי חולון
57 בוגרים

אהבנו במיוחד:

דור הרשקוביץ גופי תאורה טיפוגרפיים, המתבססים על המתח בין האנרגיה המתפרצת של האור לבין האנרגיה הפנימית של האותיות, בין תקשורת חזותית ליצירה חומרית.

אלירן מלכה משחק קופסה פיזי העוסק בסכסוך הישראלי-פלסטינאי, המיועד ל-4-6 שחקנים שמשחקים יחדיו (בניגוד לאחד נגד השני) במטרה להשיג שלום, תוך כדי התמודדות עם מצבים שכיחים מחיי היום יום כמו הקמת מאחזים חדשים או פיגועים.

רוית סגס מילון מאוייר הכולל 500 פוביות שכיחות, שמטרתו ליצור חשיפה, לעורר מודעות ולתת לגיטימציה להתמודדות עם פוביות שונות.

שני דבורה ״עיצובים גנוזים״: מה היה קורה אילו עולי ארצות ערב היו למעצביה של סמליה העיקריים של המדינה, סיכום ביניים של מסע חיפוש אחר תרבות עיצוב ישראלית־מזרחית.

המחלקה לצילום, בצלאל
37 בוגרים

תערוכת הבוגרים של המחלקה לצילום בבצלאל הקיפה פרויקטים מגוונים במהותם ובתכליתם. חלקם עסקו בצילום עצמו, כמדיום וכשדה טכני; אחרים העדיפו להתמקד בסיפור שמספר הצילום. לצד פרויקטים מחקריים, ארכיונים אישיים וזיקה גם לציבוריות ולפוליטיקה, הציגו חלק מהבוגרים עיסוק קיצוני בפולשנות גופנית, מציצנות והיעדר פרטיות. שלא במתכוון מן הסתם, ניכרה בעבודות הבוגרים השנה עדות לדומיננטיות של ראש המחלקה, ד״ר דור גז, שהחליף בתפקיד את מיקי קרצמן לפני שנתיים. השניים הם נציגים של דורות שונים בצילום והאמנות הישראלית, ולמרות ששדה התוכן שלהם דומה, ושניהם נציגים בולטים של אקטיביזם אמנותי פוליטי, הם בעלי גופי עבודות שונים מאוד באופיים. בעוד שקרצמן עוסק בהתבוננות נוקבת ומתעד את העכשווי, גז נוטה להיבט המחקרי, הבוחן את העבר ואת השורשים, ויוצא מתוך ההיסטוריה הפרטית אל הזירה הציבורית.

שבתאי פינצבסקי מתחקה אחר דמויות ואירועים מן העבר הקולקטיבי-ישראלי. באמצעות חומרים שנאספו מארכיונים וממוזיאונים לתולדות ארץ ישראל, הוא מתמקד בדמותו של זאב וילנאי, מראשוני מורי הדרך בארץ, אשר הסתובב ברחבי הארץ, הדריך טיולים, צילם והציג תצלומים בהרצאותיו בעזרת ״פנס קסם״.

מרינה אסלאניאן מעבירה את מנתחת את צילומיה בהגדלה עד לרמת הפיקסל הבודד, ומציגה ציורי דיוקנאות עצמיים ופרחים שפוקסלו באופן דיגיטלי ולאחר מכן נוצרו מחדש בציור ידני.

גילי צידון עוסקת באינטרפרטציה אישית לתאוריה ״המצאת היום-יום״ (של הפילוסוף מישל דה סרטו). היא מציגה מצבים יום-יומיים מבויימים היוצרים תחושת אבסורד, כנגד חברת השפע.

שני חן ורפאל היידן מציגים ״צילום פוליטי״ – באופן אירוני, בסדרת עבודות המתייחסת ישירות למתח הפלסטיני-ישראלי. קיר מיצב מרוצף במספריים – תזכורת לאינתיפדת הבודדים; עבודת וידאו ״הנשיקה״, בה מנשקים כרזה הנושאת את דיוקנה של חנין זועאבי, עד שהיא מתבלה ופניה נקרעות, ותמונה של כיפת הסלע כשהיא מוקטנת ומורחקת.

הפרויקט של ראשא עספור עסק בהתמכרות לריטואלים של בריאות והרזיה. היא מצלמת את עצמה בפוזת דוגמנות על שפת בריכה, ומתעדת באובססיביות את גופה ואת מזונה, כשהיא תוהה עד כמה היא עושה עבודת תיעוד ועד כמה מדובר באובססיה: ״התעניינותי בבריאות ובתזונה המריצה אותי ליצור ארכיון של המסע שלי להפחתת משקל במהלך השנתיים האחרונות, הכולל מאות דיוקנאות עצמיים יומיים ותצלומים של הדיאטה שלי״.

נטע בר ציון עוסקת באובדן ובכאב, במתח האנושי התמידי שבין תחושת אופטימיות, יציבות וחופש, לבין אפשרות מרחפת של שבר והרס.

 המחלקה לאמנות, בצלאל
35 בוגרים

במחלקה לאמנות בלטה השנה במיוחד הנטייה למיצב. גם כאשר מדובר בעבודות ציור או וידיאו ארט (אם כי המדיום של וידיאו בלט בהיעדרו הפעם), בחרו הבוגרים להתייחס לחלל שבו הציגו ולעבוד עימו. ראש המחלקה, אלי פטל, מציין כי פרויקט הגמר נעשה בעבודה מתמשכת, לאורך השנה הרביעית כולה, והצגתו בתערוכה יכולה להיראות כמעין הקפאה של התהליך ברגע כלשהו.

אדווה גולדסטון הציגה שילוב של ציור וקולאז׳ גדול מידות מצולם. עיקר הכוח של עבודתה נובע מהשילוב בין כרזות הענק המופרזות לבין הציור העדין, שבו דמויות דוגמניות ש״איבדו״ את זהותן הקונקרטית עוברות תהליך הפשטה עד כדי הפיכתן לצורות אבסטרקטיות בעלות צבעוניות בוהקת ומלאכותית.

דניאל אוקסנברג יצר מיצב מיוחד למקום באמצעות 77 ציורים שצייר ב-7 השבועות שקדמו לתערוכה. מספר הציורים זהה למספר הנישות בתקרת החלל, וכל הציורים מתאימים בגודלם ליחידות המבנה הארכיטקטוני. הסצנות שמופיעות בציורים מקורן בצילומים אקראיים מתוך שוטטות יומיומית.

אלכסנדרה גיצ׳קה עובדת באופן רציף בשיתוף עם ודים ברוסילוב, בוגר המחלקה לאמנות בשנה שעברה. השניים מציירים יחד – על אותו הבד, בשיתוף פעולה שכופה עליהם משמעת והתייחסות זו לזה כל העת. הם מתחקים בעבודותיהם אחר יצירות אמנות של ציירים קלאסיים, שעוברות פרשנות בהתאם לסביבה העכשווית המודרנית וללימודי אמנות כיום.

רן גולן יצר מיצב ״זיכרונות מהעתיד״, עבודות רישום, ציור, פיסול וצילום בטרנספורמציה תמידית של התגלגלות בתוך דבר, בתוך מרחבים, כרקע לפעולה אחרת ולפרספקטיבות שונות.

שיר לביא עוסקת בזיכרון קולקטיבי לאומי לוקלי, מנכיחה את הריבוי ואת הרוויה של אופני התצוגה ומציעה רגעים דידקטיים ופואטיים, בלבול ופרנויה, משומשות ודטרמיניזם.

קרניאל היה חבר בהנהלה של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו בדרגת סמנכ״ל ושותף להקמה של הארגון. כיהן כיועץ משפטי של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, העוסקת בין היתר בקידום היצירה, וידאו ארט וקולנוע ניסויי ותיעודי. באקדמיה עסק בין היתר ביסוד הקמה וניהול של החטיבה למשפט, תקשורת וטכנולוגיה – ניהול תכנית לימודים, אישור תכנית הלימודים מול המל״ג, הקמה ואישור של תכנית הלימודים של המכללה למשפט ועסקים (אז המכללה האקדמית למשפטים), וכן ביסוד תכנית לתואר שני בניהול תקשורת.

מאז 2007 משמש קרניאל כמרצה בכיר במרכז הבינתחומי הרצליה, שם היה שותף להקמת בית הספר לתקשורת (היום בהיקף של כ-1,000 סטודנטים). קרניאל מנהל במשותף מאז 2009 את חממת התוכן (גוף העוסק ביצירת תכנים חזותיים חדשניים, ופיתוח פורמטים בפלטפורמות השונות של המדיה), במסגרת ההתמחות בתוכן ויזואלי של בית הספר.

קרניאל כיהן כחבר מליאת רשות השידור, יו״ר ועדות וחבר דירקטוריון בגופים גדולים כמו בזק, תאגיד מי מודיעין, ועדת חינוך במודיעין, יו״ר של ארגונים כמו ״קשב – המרכז הישראלי להגנת הדמוקרטיה״ ומייסד וחבר הנהלה של ארגונים כמו ״התנועה לחופש המידע״ ו״ישראל חופשית״. כמו כן היה חבר מייסד בפורום לשימור הזיכרון האודיו ויזואלי, פורום יוצרים שהוקם כדי לקדם את השימור של נכסי היצירה והתרבות בתחומי הטלוויזיה, הקולנוע, הצילום, הארכיטקטורה. במסגרת זו גם מונה כשופט בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, בתחום התיעודי, ודובר בולט של הפורום הציבורי בכנסים ובאירועים של הפורום.

תחומי ההוראה והמחקר שלקרניאל נוגעים בתרבות דיגיטלית, לרבות נושאים כמו זכויות יוצרים בעולמות וירטואליים, אבדן הפרטיות, גבולות חופש הביטוי האמנותי, וכן השפעה של תרבות פופולארית על ערכים ואידיאולוגיות, וייצוג של מיעוטים וערכים במדיה ויזואלית. תחום ההתמחות העיקרי הוא אתיקה, אחריות חברתית של יוצרים ואמנים לעשייה שלהם, לתוצאותיה ומשמעויותיה. קרניאל פרסם שלושה ספרים ולמעלה מ-50 מאמרים מדעיים.

כמה שבועות לפני שסיים את לימודיו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, בשנת 2012, מצא את עצמו ניב תשבי בסיטואציה לא פשוטה: פרויקט הגמר שהוא עבד עליו לא התקדם, והוא הבין שעליו למצוא נושא חדש. למרבה המזל באחת מפגישותיו עם מרב סלומון, ראש תחום איור במחלקה, היא שלפה במקרה מהתיק את הספר הנסיכה תבוא בארבע.

״שם הסופר המתגלגל, וולפדיטריך שנורה, והאיורים המקסימים של המאיירת הגרמניה רוטראוט סוזנה ברנר, משכו אותי״, הוא מספר. ״קראתי את הטקסט הקצר בנשימה אחת והתאהבתי. כשהבנתי שהספר אזל ולא יודפס שוב החלטתי לאייר אותו מחדש כפרויקט הגמר שלי״.

״הנסיכה תבוא בארבע״ מספר על צבועה מלוכלכת ובודדה בגן חיות, שמבטיחה כי תהפוך לנסיכה אם רק תוזמן לבוא להתארח בביתו של מישהו. הסיפור נכתב בשנת 1959 בעבור לקט משלים קצרים בגרמנית למבוגרים, ונשען על מסורת של מעשיות שבהן נסיכות מסייעות לחיה מקוללת להפוך לנסיך וזוכות לאהבה. שנורה הפך את היוצרות וכתב אנטי-אגדה שבה, לשם שינוי, הדמות הנשית מכוערת – וספוילר – מתגלה כשקרנית ואינה עוברת מהפך במראה, אך בכל זאת זוכה לאהבה.

בשנת 2000, כעשור לאחר מותו, איירה ברנר את הטקסט והפכה אותו לספר ילדים. בסמיכות הוא יצא במהדורה עברית בהוצאת ״כתר״ בתרגומה הנפלא של אלומה רז. ״גיליתי שהספר אהוב על ידי כל כך הרבה אנשים ובכל זאת, ככל שידוע לי, הוא לא זכה להצלחה מסחרית רבה מספיק בארץ. בהוצאה, על כל פנים, החליטו לא להדפיס עוד את הספר ואי אפשר להשיגו זה מכבר על המדפים״.

בעבודה על הספר היו לא מעט אתגרים, מספר תשבי. הראשון היה ליצור גירסה מחודשת לסיפור שכבר אוייר, ולהצליח לשחרר את המחשבה על האיורים האהובים של ברנר. אתגר אחר היה לסגנן את דמות הצבועה כדוחה ומכוערת ובו בזמן חיננית ושובת לב. ״בסיפור הזה יש אמירה די חתרנית על חופש. קיים בו דיאלוג פנימי בין טבעי ומבויית, חופש וגבול, פרא וריסון. המספר חומל על הצורך של הצבועה לשקר, מזמין אותה לביתו, ובכך משחרר אותה מכבליה ומבדידותה. הוא מתאהב בחייתיות ובחיות שבה, שמונגדת לדמותו המהוגנת, כפי שציירתי אותו. בשל כך גם בחרתי לצייר את הבית שלו כמעין ג׳ונגל מלא בצמחים, עציצים ומטפסים כאלגוריה לשחרורה לחופשי.

״בחרתי להשתמש בפלטת צבעים מצומצמת של ורוד וטורקיז, צבעי נסיכות חלומיים, ומנגד חום ושחור (וגם לבן בל נשכח), מתוך כוונה ללכת יד ביד עם מלאכת הסיפור התחבולנית, שמובילה תוך כדי קריאה להבנה שלא מדובר באגדת נסיכות או סיפור אהבה מתקתק. כך גם בעיצוב העטיפה שבצדה הקדמי ורודה כמעט לחלוטין ובגבה תקריב פרוותי חום. בניגוד לפרויקט הגמר, הפעם השקענו בהדפסה איכותית של ארבעה צבעי פנטון יפים יפים, שאיפשרה לי להרכיב ולדייק כל גוון צבע ולבקש מהדפס לחבל וללכלך עוד ועוד את החום.

״אני מוצא בסיפור המינימליסטי הזה מחשבות יפות בהקשר לחמלה וקבלה ולגזענות ודעות קדומות. הוא שובר מוסכמות בצורה כל כך חיננית ונונשלנטית ונותן מקום למה שלא יפה אובייקטיבית; לאפשרות שהמכוער יזכה באהבה והפגום יזכה בחמלה. הוא מצביע על כך שהיופי הוא בעיני המתבונן, לא באופן הקלישאתי, אלא באמת, הלכה למעשה״.

עם סיום הלימודים תשבי ניסה להוציא לאור את הספר אך ללא הצלחה. שנתיים לאחר מכן הצגתי את הספר בתערוכה ״משחקים במוזיאון העיצוב״, שאצרתי במוזיאון העיצוב חולון. זכרתי את האיורים הנפלאים של תשבי מהביקור בתערוכת הבוגרים, וזו הייתה התקופה שעבדתי בה על שבוע האיור הראשון, כשתשבי נחשב כבר אז לאחד הבולטים בקרב הדור החדש של המאיירים.

מבין 24 הספרים שהוצגו בתערוכה, ״הנסיכה תבוא בארבע״ היה יוצא דופן, מכיוון שהוא היה היחיד שלא יצא לאור, והודפס רק כפרויקט גמר. זו לא הייתה בחירה מובנת מאליה, אבל יחד עם גלית גאון – שהייתה אז האוצרת הראשית של המוזיאון – החלטנו להציג את הספר בכל זאת מכיוון שסברנו שהקו האיורי של תשבי והאופן שבו הוא נתן לסיפור פרשנות עכשווית ייצגו נאמנה את מהות התערוכה: ספרים שמציגים סוגים שונים של ילדות, של ילדים ושל ההורים שלהם; של חלומות, חששות, פנטזיות ופחדים. ספרים שמציגים סיפורים שאמנם דומים לסיפורים שמופיעים בספרי ילדים מזה שנים, אך מה שייחד אותם היו האיורים שמלווים את העלילה, מאירים צדדים נוספים שלה ומוסיפים שכבות ורבדים נוספים של משמעות שלא קיימים בהכרח בטקסט הכתוב.

באותה תקופה פנו אל תשבי אורה ניב ומיכאל פינשטין, שבדיוק פתחו חנות ספרים עצמאית חדשה ברחובות בשם מילתא. הם סיפרו לתשבי ש״הנסיכה״ הוא אחד מספרי הילדים האהובים עליהם ושהם אהבו את האיורים שלו. הם הצטערו על כך שהם לא יכולים לצרף אותו אליהם למדפים והציעו להוציא אותו לאור במהדורה מחודשת. ״כולנו הסכמנו שראוי לחשוף דור חדש של ילדים (וגם מבוגרים!) ליצירה הזו ומשם יצאנו לדרך״, אומר תשבי.

תהליך הסדרת הזכויות מגרמניה היה ארוך, ובמקביל אליו הגיעה ברנר להעביר סדנת אמן אורח בבצלאל. ״התכתבנו לקראת בואה, הצגתי לה את הספר וקבענו להיפגש בארץ. ברנר היא מאיירת חשובה בגרמניה, איירה עשרות ספרים, זוכת פרסים. התרגשתי וגם קצת חששתי מהתגובה שלה לאיורים שלי. נפגשנו בירושלים, היא התלהבה מהאיורים, ואף הציעה להוציא אותם לאור בהוצאה שבבעלותה. זו הייתה מחמאה גדולה והתרגשות אדירה, אבל לצערינו בגלל ענייני זכויות יוצרים, לא יכולנו בסוף להוציא אותו בגרמניה – שגם בה, אגב, הצטערתי לשמוע ממנה שהספר מודפס כיום רק בפורמט מוקטן ובהדפסה פחות איכותית מהמקורית.

הנסיכה תבוא בארבע מצטרף למגמה ההולכת ונרחבת של יצירות איכותיות לילדים שאוירו מחדש באקדמיות לעיצוב וזוכות לראות אור בשנים האחרונות, כמו המפוזר מכפר אז״ר שאיירה נטלי וקסמן שנקר או עוג מלך הבשן שאייר אביאל בסיל. בסמיכות מקרים מקרית, בחודש ספטמבר יראה אור ספר ילדים נוסף שאייר תשבי: ״שר הילדים״ (הוצאת ספרית פועלים), שיר שכתבה לאה גולדברג ופורסם לראשונה בספרה ״מה עושות האיילות״ ב–1949. השיר המחורז מספר על קוסם מזוקן בעל מראה מיוחדת שמשתקפים בה חלומות של ילדים בלילה. גם במקרה הזה העבודה על הספר החלה בסמיכות לסיום לימודיו של תשבי ונמשכה במקטעים לאורך ארבע שנים.

״זה לא מובן מאליו שחנות כזו קטנה מקבלת החלטה להוציא לאור ספר, בטח בהתחשב במצב הנוכחי והחולה למדי של שוק הספרים, שבו מרבית ההוצאות נלחמות כדי לשרוד ונזהרות מאוד להוציא ספרים, ובמיוחד בצילו של ביטול של חוק הספרים לאחרונה״, מסכם תשבי. ״אולי זה גם צעד מתבקש כאלטרנטיבה למצב הקיים: אורה ומיכאל עבדו שניהם באחת מרשתות הספרים הגדולות, ובעקבות השינויים שחלים ברשתות בשנים האחרונות הם החליטו לפתוח חנות עצמאית. זו חנות מקסימה, עם המון אופי, וקטלוג ספרים סלקטיבי ואיכותי שהם בחרו בפינצטה. מגיעה להם הערכה רבה על הקפיצה גם למים העמוקים של הוצאות הספרים״.

מקורה של המילה companion (בעברית – בן לוויה, חבר או ידיד) הוא מצימוד המילים הלטיני com+pan ובעברית – האדם שאיתו אני חולק את לחמי. נגזרת מאוחרת של צימוד זה היא המילה company, המופיעה לראשונה בשפה הצרפתית העתיקה, ומשמעותה – גדוד חיילים. גם הדמיון בין המילים – מלחמה ולחם, ציד וצידה, מזון ומזוין בשפה העברית, מעורר מחשבה אודות קשר בין הקושי הכרוך בהשגת המזון (מלחמה על טריטוריה ומשאבים) ובין הנחמה והביטחון שמעניקים צריכתו. כאשר אנו צורכים מזון המוכר וטבעי לנו, מתקיימת תחושת שייכות, בטחון ונחמה. חסרונו של מזון עלול לעורר מצוקה וחרדה ולהעמיד בסיכון את זהותנו.

בתרבות הצריכה העכשווית קיבל האוכל משמעות שונה. בעבר תפקידו של האוכל היה לספק צרכים פונקציונליים. כיום תפקידו של האוכל הוא לשמר תרבות ולנהל אותה. האוכל כיום מייצג זהות של מעמד, מגדר ולאום. בחסות תוכניות טלוויזיה רבות, המסעדות והשפים הפכו להיות גיבורי תרבות ואף יצרני תרבות, לצד סופרים, אמנים ואנשי רוח אחרים. עם זאת, במדינות רבות בעולם אוכל הוא עדיין מצרך נדיר ובכל יום אנו חשופים לדיווחים על עוני ואי-ביטחון תזונתי. התרבות הקפיטליסטית שהעלתה את האוכל כגיבור תרבות תרמה לביטחון התזונתי של אזרחים רבים בעידן שלנו אך לא מיגרה את הרעב והמחסור.

רעב ומחסור אלו אינם תוצאה של העדר מזון אלא של מדיניות כלכלית וגיאו-פוליטית מכוונת המביאה למצבים שבהם ידם של האנשים אינה משגת את מחירו המופקע של המזון בארצם. גם בימים אלו, ביטחון תזונתי נותר אתגר עולמי ביחסי האומות. האוכל משמש פה שוב מנגנון המאפשר שליטה וייצור של זהות וביטחון לצד תחושת מצוקה. הסתירות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות והמניעים השונים והנסתרים של כוחות אלו מציגות שפע ועודפות לצד מחסור, לאומיות לצד הגירה ותלישות, גלובליזציה לצד מקומיות. לכל אלו השפעה ישירה על מהות האוכל המונח על שולחננו ועל כמותו. גורמים אלו משפיעים גם על ההתייחסות שלנו לאוכל, ולשאלות כמו כיצד מעצבים אוכל וכיצד הוא מעצב את חיינו.

הכנס תאכל חרב? יעסוק באופן ניהול משאבי המזון, בטקסי מזון ובמתכונים המשמרים נרטיבים תרבותיים והיסטוריים. הכנס יעסוק גם במקומו של האוכל בכלכלה, בפוליטיקה ובפסיכולוגיה של הפרט. בכנס נתבונן בכוחות הפועלים על תרבות המזון שלנו דרך ייצוגם באמנות, בצילום, בקולנוע ובפרקטיקות העיצוב השונות. בעזרת אלו נבקש לשרטט קווי מתאר לשינויים עכשוויים בתרבות המזון המקומית והשלכותיהם העתידיות על הסביבה שאנו חיים בה.

אנו מזמינים הרצאות בנושאים הבאים, תוך התייחסות לעולמות התרבות, העיצוב, האמנות והיצירה:

• אוכל ואמנות – שימוש וייצוג מזון באומנות
• אוכל ועיצוב – מעיצוב האוכל לעיצוב כלי האוכל, עיצוב ספרי אוכל, תפריטים ומסעדות
• סביבת גידול – סביבת צריכה (השפעת תהליכי העיור על האופן שבו אנו מגדלים מזון, משנעים אותו וצורכים אותו)
• מזון וזהות לאומית – תרבות מזון גלובלית מול מקומית, אוכל וסכסוך פוליטי, הגירה ותרבות מזון
• מזון, טקסים ומבנים חברתיים – מורשת קולינרית של קבוצות בחברה הישראלית וייצוגה בעיצוב ובאמנות
• התפתחות בתרבות המזון המקומית אל מול תמורות ושינויים כלכליים, טכנולוגיים וחברתיים
• מזון במקרה קיצון (כגון שעת חרום, מנות קרב, אוכל בחלל, ארוחה אחרונה של נידונים למוות ועוד)
• מזון ומגדר
• מזון ואתיקה
• אוכל וטאבו
• הפרעות אכילה
• אוכל רחוב / אוכל שדה
• לקטים וציידים מודרניים

חוקרים ויוצרים המעוניינים לשאת דברים בכנס מוזמנים להציע נושאים להרצאות בהיקף של כ-20 דקות. את ההצעות, הכוללות כותרת ותקציר בהיקף של עד 300 מילה, יש לשלוח לדוא״ל conference@bezalel.ac.il לא יאוחר מיום שני 15 בספטמבר 2016. במהלך חודש אוקטובר יישלחו הודעות על השתתפות בכנס.

לפרטים נוספים ניתן לפנות אל מארגני הכנס:

ד״ר אורי ברטל, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים orybartal@bezalel.ac.il

ד״ר ראובן זהבי, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים reuven.zahavi@gmail.com

מיכל איתן, התואר השני לעיצוב תעשייתי, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים mi.eitan@gmail.com

ליאורה רוזין, התואר הראשון והשני במחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים liorarosin@gmail.com

הם צמחו במחלקות העיצוב והאדריכלות בעשורים הקודמים, ורובם עסקו בהוראה ובמחקר לצד עבודתם כמעצבים. חלקם רואים בתפקידם החדש התפתחות טבעית של דרכם החינוכית והמקצועית, חלקם רואים בו חזרה הביתה, ולאחרים זו הזדמנות לבנייה של בית חדש.

יריב שדה, בן 49, דיקן ביה״ס לעיצוב וחדשנות במכללה למינהל

מה עשית קודם

מייסד שותף בחברת איגלו דיזיין, הנותנת שירותי עיצוב מוצר אסטרטגי. באיגלו עבדתי במשך תשע שנים, עד שנת 2014. לאחר מכן הייתי שותף בחברת קימונקס – סטארטאפ שפיתח תוכנה לניהול מידע הנדסי ומסחרי של מוצרים בשלבי הפיתוח והמעבר ליצור. החל מינואר 2016 אני בתפקידי הנוכחי במכללה למינהל.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אנו בתקופה מרתקת, של מעבר (כמעט בכל תחום) מתחרות על ביצועים מבוססי טכנולוגיה, לתחרות על חווית משתמש מבוססת עיצוב. מי שאמון על חווית המשתמש הם המעצבים. בשנים הקרובות תפקידו של העיצוב יהיה יותר ויותר משמעותי ומעצבים יתפסו יותר ויותר תפקידי ניהול והובלה. תוך מספר שנים לכל חברה רצינית יהיה סמנכ״ל עיצוב. החזון שלי הוא להכשיר את הדור הבא של המעצבים – מעצבים שהם מובילים ויזמים, שמבינים לא רק עיצוב אלא גם טכנולוגיה, ביזנס, שיווק וניהול. כמו כן, אני שואף לעזור וללמד את התעשייה לקלוט את המעצבים כמנהלים ומובילים וליהנות מהיכולות החדשות של המעצב.

ציון דרך מהשנה האחרונה

הקריירה והעשייה שלי כולה, עד השנה, הייתה בעסקים ובתעשייה. אמנם מזה מספר שנים אני מלמד קורס בטכניון, במסגרת לימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי, אולם אני לא איש אקדמיה. התפקיד הנוכחי מאפשר לי לשלב בין הרקע והניסיון המקצועי שלי לעולם האקדמיה, שילוב מרתק, שהיום יותר מתמיד יכול לקדם ולתרום הן לאקדמיה והן לתעשייה.

משהו שאתה מצפה לו בשנה הקרובה

כבר כמה שנים שיש לי חלום לפתוח תוכנית (לא אקדמית) ללימודי עיצוב למנהלים. השנה זה הולך לקרות: בתקופה שבה לעיצוב יש השפעה עצומה על ההצלחה כמעט של כל חברה, לא יתכן שמנהלי החברה לא יבינו עיצוב. איך מנהלים עיצוב? כמה כדאי להשקיע בעיצוב? איך מאפיינים דרישות עיצוביות? איך מודדים את ערך העיצוב? איך מגייסים מעצבים? אלו הן חלק קטן מהסוגיות שילמדו בתוכנית המיועדת למנכ״לים, מנהלי שיווק, מנהלי מוצר וכל מנהל שנדרש לקבל החלטות הנוגעות לעיצוב מוצר, תוכנה או שירות.

דן הנדל, 38, אוצר עיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל

מה עשית קודם

אוצר עצמאי של תערוכות עיצוב שהוצגו בביאנלה בוונציה, במרכז הקנדי לארכיטקטורה במונטריאול ובניו אינסטיטיוט ברוטרדם.

חזון ותכניות לתפקיד בשנה הקרובה

שלוש תערוכות במוזיאון ישראל: תערוכה ראשונה שתבחן את אוסף העיצוב בעיניים חדשות, תערוכה וספר על עבודתו של המעצב הגרפי דן רייזינגר ותערוכה בעקבות עבודתו של האדריכל דוד קרויאנקר.

ציון דרך מהשנה האחרונה

הארוע הראשון שלי במוזיאון ישראל, שיחה בפני קהל ביני לבין אגדת האדריכלות פיליס למברט, וגם הרבה עצירות למחשבה ב״חלל הרואה״ של ג׳יימס טורל בגן האמנות במוזיאון.

משהו שאתה מצפה לו בשנה הקרובה

התערוכה הראשונה שתיפתח בביתן העיצוב במוזיאון בתחילת 2017. מעבר לאתגר האישי והמשמעות של הצגת תערוכה ראשונה בחלל שהוא יחידת בסיס אדריכלית של המוזיאון, התערוכה מרכזת את הגילויים שלי באוסף המוזיאון שהוא אוצר עצום של פריטים, רעיונות וחומרים שמאפשרים אינספור מחשבות על עיצוב, כל זה בתוך תצוגה שתהיה חדשנית ומאתגרת.

אורי סאמט, בן 46, ראש המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר

מה עשית קודם

לאורך השנים דאגתי לשלב בין עשייה אקדמית ומקצועית. במקביל להיותי מרצה בכיר במחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר, שלקחתי חלק בהקמתה, עבדתי במשך השנים על פרויקטים רבים, בעיקר מול חברות בתעשייה. כמו כן, כדי למלא פן יצירתי נוסף, השתדלתי לעצב ולהציג בתערוכות מקומיות ובינלאומיות.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

יש חזון, אך מיצויו והשינויים שיבואו בעקבותיו יקרו בהדרגה, לא במכה. אנחנו נמצאים בתקופה מיוחדת, ממש מהפכה תרבותית/טכנולוגית. מעצב התכשיטים המודרני צריך לדעת להתחשב בשינויים המתהווים: להבין שעליו להיפתח לטכנולוגיות ולשיטות ייצור חדשות, המציפות אותנו; לדעת לשלב בין מסורת וחדשנות; להכיר שיטות שיווק חדשות וללמוד להנגיש את עצמו ואת עבודותיו לקהל יעד, שחלקו הגדול עושה את קניותיו מהבית, מול מסך – איפשהו בצד השני של העולם או אולי ממש כאן, ברחוב ליד.

ציון דרך מהשנה האחרונה

לפני כמה חודשים ביקרתי בלונדון, שם נפגשתי עם מספר ראשי מסלולים של מחלקות עיצוב במוסדות אקדמיים מהמובילים בעולם. ביניהם הרויאל קולג׳, מידלסקס, סנטראל סיינט מרטינס ו-The Cass. ערכתי סיורים בסדנאות, הכרתי מורים, סטודנטים ותכניות לימוד. הביקור היה מעשיר והעלה תחושות של קנאה, אך באותה עת גם גאווה גדולה: גאווה, כי למרות התשתיות המרשימות והסדנאות המרווחות והמאובזרות שראיתי שם, אין לנו במה להתבייש. אמנם סביבת העבודה כאן צנועה יותר ופחות פסטורלית, אבל במבחן התוצאה הסטודנטים והבוגרים שלנו יכולים לצעוד זקופים ובטוחים.

משהו שאתה מצפה לו בשנה הקרובה

הרבה עבודה, עומד בפני אתגר גדול. צמחתי בתוך מערכת שאני מכיר היטב: המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר ״משומנת״ ועובדת מצויין, ולאורך השנים צברה הישגים רבים ומכובדים, מקומיים ובינלאומיים. כל זאת בזכות צוות מרצים מהטובים שיש וכמובן סטודנטים מוכשרים ויצירתיים. בכוונתי לשמר את המעמד הזה (דבר לא קל בפני עצמו) כמו גם להתאמץ ולמצוא דרכים אף לשפר.

מירב לביא, בת 48, ראש המחלקה לעיצוב אופנה בוויצו חיפה

מה עשית קודם

כבר מעל 20 שנה אני עובדת בתחום האופנה. התחלתי כמעצבת, התקדמתי לתפקידי קניינות ומשם לניהול מסחרי. בין היתר ניהלתי את תחום ההלבשה לגברים בחברת דלתא גליל תעשיות; הייתי מעצבת, קניינית ומנהלת מסחרית בגולף אנד קו; ובהמשך עסקתי בייעוץ והקמת פרויקטים בתחום האופנה וקניינות בינלאומית. בשמונה השנים אחרונות אני נמנית על צוות המחלקה לעיצוב אופנה בוויצו חיפה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אנחנו בתחילתו של תהליך ארוך טווח, שטומן בחובו כמה נושאי מפתח, ובראשם התאמת התכנים הנלמדים לרוח התקופה, כגון תאום ופיתוח, מסחור חזותי וקניינות אופנה. אלה תחומים שהסטודנטים אינם נחשפים אליהם מספיק במסגרת לימודי אופנה, ולעומת זאת הם נושאי התמחות מאוד מבוקשים בתעשייה. באפשרותנו להרחיב את אופקי העיסוק ואפשרויות התעסוקה של הבוגרים שלנו בעתיד.

אני שואפת לחשיפה לתכנים גלובליים, כמו תחרויות ועבודות סטאז׳ בחו״ל. ביסוס הקשרים עם גופים מסחריים ויצירת תכניות לסטז׳רים במהלך שנות הלימוד. זה קיים כבר היום עם חברות בארץ, ואפשר להרחיב זאת, באמצעות השתתפות בתחרויות שמקנות חשיפה לעבודת הסטודנט ולעיתים מובילות להצעות עבודה בחו״ל; שיתופי פעולה בין גופי אופנה מסחריים ופרטיים, על מנת לחשוף את הסטודנטים להנחיה של אנשים שעובדים בפועל בתעשייה; ויצירת פרויקטים בעלי פוטנציאל לעניין ציבורי ותקשורתי.

ציון דרך מהשנה האחרונה

במסגרת תפקידי האחרון, ניהלתי הקמה של מותג ספורט/אקטיב חדש לחברת דלתא, ״דלתא פיט״. לימוד של תחום חדש תמיד מהווה אתגר גדול ודורש הבנה וקבלת החלטות, שאינן קשורות לעיצוב בלבד: תאום בין מחלקות, רכש, שיווק ופרסום, בעצם מדובר בניהול צוות והפקה. יש ללמוד את התחום מחברות מובילות בעולם ולעשות אדפטציה ללקוחות המותג בארץ. זה כרוך בהנאה מרובה ועבודה קשה מצד אחד, אך גם חששות גדולים מצד שני, מפני שאת ההצלחה בסופו של דבר קובע קהל הלקוחות. כשהתוצאה טובה יש בכך סיפוק רב, גם של כל הצוות, שבלעדיו זה לא היה יכול לקרות וגם תחושת סיפוק אישי.

משהו שאת מצפה לו בשנה הקרובה

חיזוק העבודה של צוות ההוראה המעולה במחלקה. לעמוד בכל האתגרים שמוצבים בפנינו, ויש לא מעט. להתחיל את יישום החזון באווירה של שיתוף והבנה שאנו צועדים קדימה ופותחים אפשרויות חדשות, בהבנת תחום האופנה הרחב כפי שהוא קיים היום.

ארז גביש, 46, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל

מה עשית קודם

מעצב, מאייר ואנימטור. בעבר הייתי שותף, מעצב ראשי ומנהל קריאייטיב בפרימוס, סטודיו לעיצוב ערוצים ותוכניות טלוויזיה, אנימציה ופוסט-פרודקשן. בשנים האחרונות עסקתי בעיצוב ופיתוח סדרות אנימציה לשוק הבינלאומי. הסדרה הראשונה בעיצובי, ״זאק וקוואק״, משודרת ברחבי העולם בערוץ ניק ג׳וניור ובערוצים נוספים.

חזון ותכניות לתפקיד בשנה הקרובה

נכנסתי לתפקיד באמצע השנה שעברה, לאחר שקודמי, פרופ׳ עדי שטרן, התמנה לנשיא בצלאל. את הסמסטר הראשון שלי הקדשתי ללימוד של המחלקה, ונהניתי מכל רגע. יש לנו מחלקה גדולה ומגוונת. בשנה הבאה אתחיל לפעול להגשמת החזון שלי למחלקה: אנחנו נהיה יותר רב-תחומיים, נחקור את אמצעי הביטוי של מעצבים לתקשורת חזותית בכל המדיות, נרחיב עוד יותר את הקשרים הבינלאומיים שלנו, ונכין את הבוגרים שלנו למרחב הפעילות העיקרי של מעצבים ומאיירים בעתיד – במפגש שבין עיצוב, תרבות וטכנולוגיה.

נקודת ציון מהשנה האחרונה

בשנה האחרונה זכיתי להכיר יותר את האנשים הנפלאים שמלמדים במחלקה לתקשורת חזותית, ודרכם להתחבר ולגלות מחדש את רוחב היריעה של התחום שלנו. זה מרגש: החל מהחוויה של להציג את ספרי הבוגרים שלנו ביריד הספרים בלייפציג, דרך גילוי אישי מחודש של האהבה שלי לאיור, ועד לחשיפה לפרויקטים שנושקים לעתידנות. וזה רק על קצה המזלג.

משהו שאתה מצפה לו בשנה הקרובה

אני בעיקר מצפה לשנה הקרובה, אבל אם להיות קצת יותר ספציפי, אני מצפה לשבוע העיצוב הספרדי שנערוך במחלקה בדצמבר, בהשתתפות מעצבים ספרדים מרתקים במיוחד. יהיה שמח.

לוקה אור, בן 41, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון

מה עשית קודם

מרצה לעיצוב ולאינטראקציה במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, שבה גם למדתי, ואוצר תערוכות ופרויקטים מונחי עיצוב, המחברים את הפקולטה והסטודנטים לעולם שמחוץ לאקדמיה, ביניהם שבוע העיצוב בחולון ותערוכת YES& במילאנו.

בסטודיו אני מעצב מוצרי מתנה וצעצועים בעבור השוק הישראלי והבינלאומי, ובמקביל בודק גבולות עיצוב בפרויקטים ניסיוניים שונים, לבד ובשיתוף עם חברים מעצבים ומפתחים.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני נמצא עמוק בשלב הלימוד וההיכרות עם התפקיד ויחד עם תחילת השנה האקדמית מתכוון להתחיל במימוש התוכנית שלי למחלקה ולסטודנטים. אני אוהב את המחלקה שבה גם גדלתי כמעצב וכמרצה. החזון שלי הוא לחזק ולעדכן את הליבה ה״תעשייתית״ של המחלקה – אחת החוזקות הברורות שלנו כבר היום, ובמקביל להוסיף פרו-אקטיביות ולהכניס רוח יזמית, רב-תחומית ומגיבה לשינויים, לתוך ה-DNA של המחלקה.

סגל המרצים שלנו מורכב ממעצבים מדהימים, סקרנים, חדורי רצון ללמד ולהתקדם. יחד נמשיך לייצר סביבת עבודה ולימוד מגובשת מעשירה ומפרה, שתוכל להוציא תחת ידה מעצבים חושבים, המוכנים לאתגרים שהתקופה המעניינת שבה אנחנו חיים מביאה איתה; מעצבים המסוגלים להגדיר בעצמם את גבולות היצירה שלהם.

ציון דרך מהשנה האחרונה

השנה האחרונה הייתה שנה של הזדמנויות והתחלות משמחות מכל הבחינות. ברמה המקצועית אני יכול לציין שהשנה בין השאר מימשתי תשוקה ישנה ולמדתי לתפור, התחלתי מסע של חקירת שילוב של אלקטרוניקה ונייר ליצירת סאונד ואצרתי את תערוכת העיצוב YES& במילאנו, שהייתה חוויה אדירה ומלמדת. אבל אחת ההפתעות המשמחות יותר הייתה פרויקט חימום בקורס שהנחיתי, שהגיע בזכות איכותו (ובכוח האינטרנט) להיות מוצג בתערוכה קבוצתית בשבוע העיצוב במילאנו.

משהו שאתה מצפה לו בשנה הקרובה

אני מתרגש מאוד להתחיל את התפקיד כראש המחלקה ולצאת לדרך הזו עם חברי המרצים ועם הסטודנטים שלנו. יש המון דברים בפתח ולכולם אני מצפה בהתרגשות אמיתית של עשייה.

ספי חפץ, בן 54, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל

מה עשית קודם

מעצב תעשייתי ובעלים משותף בחברת i2d, היושבת בתל אביב. בשנים האחרונות עסקתי בעיצוב, ניהול וליווי אסטרטגי של חברות, בעיקר בתחומי ההייטק, במקביל לעיסוק בפרויקטים רעיוניים. בנוסף, עוסק בחינוך הסטודנטים לעיצוב תעשייתי בבצלאל, בעיקר בשנים הראשונות ללימוד, מתוך תפיסה שהשנים הראשונות הן אלו שבהן אפשר ליצור שינוי מחשבתי מהותי.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

עיצוב תעשייתי הוא מקצוע בן כ-100 שנים, תלוי ממתי סופרים. אחד השינויים המהותיים שהמקצוע עובר בשנים האחרונות הוא פיצול לענפים רבים: המקצוע מגדל מקצועות-משנה, כתוצאה מצרכים ושינויים המתרחשים בעולם. במרכז החינוך לעיצוב תעשייתי והיצירה, ממוקמת החשיבה העיצובית ככלי מרכזי המשרת את המעצב. התוכניות שלי הן להעמיק ולחדד את השאלות העולות כתוצאה מהשינויים המתרחשים ולהעמיק ולשכלל את היכולות שמעצב נדרש להן; לפתח דיון רחב ופעיל עם התעשיות השונות; לקיים דיאלוגים מקומיים ובינלאומיים; להעמיק בחקירה הרעיונית והאסתטית; ולהעמיד מעצבים חושבים, חוקרים ומתלבטים, ואנשי מקצוע מהשורה הראשונה. לדאוג שהמחלקה תמשיך להוביל את התחום בארץ.

ציון דרך מהשנה האחרונה

ברמה המקצועית – עיצוב מספר מוצרים חדשניים, שרובם עדיין לא הושקו; בחירתי לראש המחלקה; זכיית i2d בפרס העיצוב הגרמני – Good Design; ו-phree, מוצר חדשני שעיצבנו ושאנו שותפים בו הגיע למיליון דולר בגיוס המונים.

משהו שאתה מצפה לו בשנה הקרובה

שיחה ארוכה עם נאוטו פוקסואה (לצערי אקילה קסטליוני לא מקבל מבקרים יותר); השתתפות בתערוכה, עדיין לא סגור; ולסיים את הספר השני של יובל נוח הררי – פשוט אין לי זמן.

טל גרנובסקי אמית, בת 33, מנהלת ארכיון האופנה והטקסטיל ע"ש רוז, שנקר

מה עשית קודם

סיימתי תואר בעיצוב אופנה בשנקר, אבל אחרי שעבדתי בתעשיית האופנה הבנתי שאני אוהבת לדבר על עיצוב ולא לעצב. רגע לפני הפתיחה של מוזיאון העיצוב חולון הצטרפתי לצוות המצומצם של המקום, שם עבדתי כעורכת משנה וכמנהלת אתר המוזיאון. במקביל למדתי לתואר שני באמנות בין תחומית באוניברסיטת ת״א, שם התמקדתי במחקר אופנה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

ארכיון האופנה והטקסטיל הוא אחד הסודות הכי שמורים בשנקר. לא הרבה יודעים עליו ועוד פחות יודעים איזה אוצרות מתחבאים פה. לדוגמה, שמלה שנלבשה לחתונה של גרייס קלי ונסיך מונקו ושמלה שלבשה לאה רבין בטקס מינוי יצחק רבין לשגריר ישראל בוושינגטון. אלה פריטים מרשימים שתפורים בתפירה עילית על ידי טובי המעצבים. אבל לא רק בגדים כאלה מוצאים את עצמם בארכיון אלא גם כובע גרב, שכנראה נלבש במלחמת העצמאות, ואוברול של אתא, ששימש את השוטרים בתקופת המנדט הבריטי.

המטרה המרכזית שלי לשנה הקרובה היא הנגשת האוצרות שבארכיון. בימים אלה ממש אני עובדת יחד עם צוות נהדר על בניית אתר, בעזרתו גם אנשים שלא לומדים בשנקר יוכלו להציץ ולראות מה יש כאן. לשמחתי, במועצת התרבות של מפעל הפיס הבינו את חשיבות פרויקט הדיגיטציה של הארכיון ותומכים בהגשמתו בסכום נדיב.

ציון דרך מהשנה האחרונה

התמניתי לתפקיד הזה. אחרי לימודי עיצוב, ההבנה שאני רוצה רק לטמון את אפי בספרי אופנה כל היום לא הייתה קלה. בארץ אין כמעט תפקידים שיכולים לאפשר דבר כזה. שילוב המשתנים במקום הנכון ובזמן הנכון – העובדה שערה לב, המנהלת הקודמת של הארכיון, יצאה לפנסיה, ואני עם התלהבות אינסופית וניסיון בניהול דיגיטלי של מוסד מחקרי – עשה את שלו וזכיתי בעבודת החלומות שלי.

משהו שאת מצפה לו בשנה הקרובה

במיקרו – בשבוע שעבר יצר איתי קשר תורם בריטי שסיפר לי שהוא מעוניין לתרום את מעיל הזנבות (Tail Coat) שסבא שלו תפר לכבוד חתונתו ב-1909. הוא סיפר שסבו היה חייט ב-Savile Row ושהמעיל שמור במצב מצוין. אני סקרנית לראות אותו, זו ממש חתיכת היסטוריה!

במקרו – אני מחכה ומצפה לעלייתו של האתר לאוויר. הצגת הבגדים, הטקסטילים והאביזרים המדהימים שיש כאן יעזרו באיסוף עתידי של אובייקטים נוספים. כל פריט שמגיע לארכיון מכיל מצד אחד זיכרונות אישיים של הלובש או הלובשת, ומצד שני זיכרונות חברתיים-תרבותיים של נורמות תקופתיות. מרתק לאסוף את הסיפורים למארג היסטורי תלת מימדי.

שיתוף פעולה יוצא דופן בין אמן בונסאי לסטודנטים לעיצוב הניב תערוכת-בזק, שתוצג בגלריית האחים חסיד בירושלים במשך יומיים בלבד ב-6.10-7.10. בתערוכה ״מצע מנותק״ יוצגו עבודות שיצר אמן הבונסאי הישראלי עפר גרינולד, היוצר ומציג בארץ ובעולם, ואוצר את אוסף הבונסאי של הגן הבוטני בירושלים, יחד עם אמיליה גלדון, מתן רוזן, איתמר קונפורטי ואורן שיינמן מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל ועם אבי פשנוב מהמחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל. בהתאם לאופיו הרגעי והחולף של הבונסאי עצמו, ומתוך דאגה לשלום העצים, התערוכה תוצג למשך שלושה ימים בלבד.

בונסאי היא אמנות טרנספורמטיבית-תהליכית של פיסול עם עצים חיים, החורגת הרבה מעבר למוכר בתרבות הפופולרית. מקורה בסין וביפן, שם שימשה מקבילה לציורי הנוף האירופאיים המסורתיים. בעשורים האחרונים, מאז נפוצה בכל רחבי העולם, עוברת אמנות הבונסאי תמורות משמעותיות, ולדברי גרינולד, היא נמצאת כיום על פרשת דרכים. בעשור האחרון ישנו זרם מובהק של אבסטרקציה, ודור חדש של יוצרים מחפש דרכים חדשות להבעה – אך המדיום של העץ החי מאוד דומיננטי ומגביל. התערוכה מציגה ניסיון ייחודי מסוגו בארץ ובעולם, להמציא את הבונסאי מחדש כאמנות עכשווית.

שם התערוכה, מצע מנותק, הוא מונח בוטני המתייחס לצמחים הגדלים מחוץ לאדמה. ״כפי שהוצאת הצמח מסביבתו והקשרו הטבעיים מאפשרת את שכלולו, אנחנו התנתקנו מההקשרים והמגבלות המסורתיות של התחום״, אומר גרינולד. ״עבורנו, כמעצבים עולם הבונסאי הוא תחום מרתק״, אומר אורן שיינמן. ״יש מטען תרבותי ואסתטי אדיר שקשור באמנות הזו, ויש בה כל כך הרבה היבטים ייחודיים. אבל זה גם מגרש בתולי שאף אחד אף פעם לא שיחק בו. זו הזדמנות יחידה במינה להגדיר מחדש תחום שלם של יצירה״.

אחת לשנתיים מעמיד מסלול ״אודות עיצוב״ בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל נושא-על תמטי, שבהקשרו נבחנת תרבות העיצוב באופן עיוני ומעשי. הנושאים נבחרים מתוך רצון לברר סוגיות מורכבות שבתוכן אנו פועלים, הן כמעצבים, הן כחוקרים והן כבני אדם. בשנים הקודמות עסקו הסטודנטים בנושאים כמו הערות שוליים, בתיקון, דהיום וקו הפרדה. השנה נבחר התיעוד כתמה מרכזית.

כולנו חולים בדוקומאניה, מגיפת המאה ה-21. אנו מתעדים ומתועדים ללא הרף, ללא שליטה, ללא בקרה. תיעוד זה טוב או רע? היכן הוא חשוב ומתי הוא מסוכן? מה מתועד ובאילו טכנולוגיות? מה הן ההשלכות האישיות של תיעוד אובססיבי ומה הם ההיבטים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים שלו? מרצים מומחים ממגוון תחומים – טכנולוגיה וסוציולוגיה, אמנות ועיצוב, צילום וקולנוע, ארכיבאות ומחקר תרבות – יעסקו בשאלות המהותיות שמעצבות את חיינו כיום תחת שפעת התיעוד.

משתתפים: אבישג שטרנגולד, ד״ר אוהד לנדסמן, איל דנון, אילה צור, אילת בכר, איתי אהלי, אלי סינגלובסקי, גלעד רייך, דוד ססנובסקי, דרור בן דוד, יעל חרסונסקי, ד״ר ישי מנוחין, לירון כהן-פרץ, מאיה בן דוד, מעין לויצקי, מתן ברזילי, נועה ריץ, נטליה זורובובה, רומי מיקולינסקי, רונה זינגר, רוני לוית, רועי וספי-ינאי, ד״ר רותי גינזבורג.

תכנית הכנס:

9:00

התכנסות

9:30
מילות פתיחה
מיכל איתן, ראש התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל

9:45-11:15
מפגש ראשון: מצעים של תיעוד
סרטון: לירון כהן-פרץ, לא בבית
גלעד רייך, אוצר עצמאי: הפלטפורמה לתיעוד אלטרנטיבי – מחשבות על תיעוד היום
דרור בן דוד, Matrix IT: מחשבים לומדים
סרטון: רועי וספי-ינאי, Pigeon Shoe
ד״ר אוהד לנדסמן, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב: מציאות מאוירת

11:30-13:00
מפגש שני: תיעוד ושאלת האחריות
סרטון: דוד ססנובסקי, ביקור בית
ד״ר ישי מנוחין, המחלקה לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב: אחריות ותיעוד
ד״ר רותי גינזבורג, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב: דוקומנטציה, צילום וזכויות אדם
סרטון: טל פרנקל אלרואי, דודה גולדה
יעל חרסונסקי, במאית ועורכת: שתיקת הארכיון – התיעוד הנאצי בראי המאה ה-21

13:00-13:30
הפסקת צהריים
קבוצת סטודנטים מהתכנית המשולבת של מדעי המחשב ובצלאל (מהמחלקות לתקשורת חזותית, עיצוב תעשייתי ואמנויות המסך) תקיים בזמן הפסקת הצהריים מיצב בשם ״is typing…״ – חווית מציאות מדומה המבוססת על היסטוריית ההודעות האישית של הצופה.

13:30-15:00
מפגש שלישי: תיעוד ושאלת המציאות
מתן ברזלי, מנהל מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית: מה מעידות התעודות
איל דנון, המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית: קהילה יוצרת זיכרון
סרטון: רונה זינגר, מגן אברהם
נטליה זורובובה, אמנית: התערובת הנפיצה של הברביזון החדש

15:15-16:45
מפגש רביעי: תיעוד עצמי
סרטון: אבישג שטרנגולד, מפתח
איילת בכר, דוקומנטריסטית: סלפי דוקומנטרי – החיפוש אחרי הלייק
ד״ר רומי מיקולינסקי ורוני לוית, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב: OMG – תפילה, פוזה ותיוג באינסטגרם
מאיה בן דוד, מסלול אודות עיצוב בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל: קותימן ופני הדור
סרטון: קותימן, פרינסס שואו

17:00-18:30
מפגש חמישי: לתעד אובייקט
סרטון: מעיין לויצקי, אובייקט מעבר
איתי אהלי, מעצב מוצר: תהליך, תיעוד, עיצוב
סרטון: אילה צור, כד
נועה ריץ, המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב: וידאו כקראפט – שינויים בתפיסת האובייקט
אלי סינגלובסקי, אמן: צילום מוזמן על ידי אף אחד

—

דוקומאניה
10.11.16, יום חמישי, בין השעות 09:30-18:00
בית הנסן, רחוב גדליהו אלון 14 ירושלים
פתוח לקהל הרחב, ללא תשלום
מספר המקומות מוגבל, יש לאשר השתתפות ב-idmaster@bezalel.ac.il או בטלפון 6332996 02

על רקע יובל ה-30 ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל וספרד שצויין השנה, יתקיים במחלקה לתקשורת חזותית בתחילת דצמבר שבוע העיצוב הספרדי, בשיתוף פעולה עם האגף לקשרי תרבות ומדע במשרד החוץ. חמישה מטובי היוצרים בזירת העיצוב הספרדית העכשווית יעבירו סדרת סדנאות וכיתות אמן בהשתתפות הסטודנטים במחלקה: ברנרדו ריוולרדה (Bernardo Rivavelarde), שנבחר על ידי הוצאת Taschen לאחד מהמעצבים הגרפיים הטובים בעולם; ד״ר מנואל ססמה (Manuel Sesma), חוקר טיפוגרפיה ידוע, עורך ומוציא לאור; ריקרדו קוולו (Ricardo Cavolo), מהמאיירים הבולטים ביותר בספרד כיום; פאו גרסיה (Pau Garcia), מייסד Domestic Data Streamers, מהסטודיואים הבולטים בתחום הוויזואליזציה של מידע; ואנה קולומר (Anna Colomer), ארט דיירקטורית ומעצבת הפקה שיצרה שפה חדשה בהפקות מוזיקליות.

״שבוע העיצוב הספרדי הוא הזדמנות נפלאה עבור הסטודנטים להיחשף לעיצוב ולתרבות ספרדית עכשווית, ולעבוד עם מובילי התחום בספרד״, אומרת ענת קציר, מרצה בכירה במחלקה לתקשורת חזותית ומארגנת האירוע. ״בעבור סגל המחלקה זוהי כמובן הזדמנות לחזק את הקשרים עם קהילת עיצוב שאנו לא כל כך מכירים, למצוא את המשותף והשונה בינינו לבין המדינה המרתקת הזו שהיא כה דומה לנו וכה שונה״.

ברנרדו ריוולרדה (Bernardo Rivavelarde)

ברנרדו ריוולרדה הוא אמן ומעצב יליד סנטנדר, ספרד. הוא נבחר על יד הוצאת Taschen לאחד מהמעצבים הגרפיים הטובים בעולם בספר ״Graphic Design for the 21st Century״ ובספר ״Contemporary Graphic Design״. בין הפרויקטים הבולטים שלו אפשר למצוא גם שלוש תערוכות דיגיטליות שזכו להצלחה רבה: ״Listening to images״ (1999), ״Homodigitalis״ (2003), והתערוכה שבה ביקרו למעלה ממליון וחצי מבקרים – ״Future Nature״ (2012). ריוולרדה זכה בפרסים רבים, ביניהם: Red dot Design (גרמניה), Laus (ספרד), Cannes Festival (צרפת), Interactive Media Design Review (בריטניה). בין לקוחותיו: CBRE, Staatsballett Berlin, Zarzuela Theater ורבים אחרים. בנוסף לעבודתו המסחרית עובד ריוולרדה בימים אלה גם על תערוכה נוספת.

ד״ר מנואל ססמה (Manuel Sesma)

ד״ר מנואל ססמה הוא חוקר, מרצה, מתרגם ועורך המתמחה בתחום הטיפוגרפיה. הוא קיבל תואר דוקטורט בהצטיינות מאוניברסיטת ברצלונה על עבודת המחקר שעסקה בתנועה הצרפתית ״Graphie Latine״. ססמה התחיל את הקריירה שלו כצלם וכמעצב גרפי, אך בהמשך פיתח קריירה אקדמית ענפה כמרצה וכחוקר. הוא פרופסור ב-Complutense University of Madrid ובמוסדות אקדמיים נוספי, ומו״ל ועורך של ספרי טיפוגרפיה רבים תחת הוצאת הספרים שבבעלותו ״Tipo e״, המתמקדת בטיפוגרפיה לטינית. ססמה כתב ופירסם ספרים ומאמרים רבים, ביניהם ״Tipografismo״ (הוצאת Paidós) והוא מופיע בכנסים מקצועיים ברחבי העולם. הוא חבר ב-Lletraferits, אגודת הטיפוגרפים הספרדים, וב-Association Typographique Internationale, ATypI.

פאו גרסיה (Pau Garcia)

פאו גרסיה הוא מעצב ספרדי שעיקר עיסוקו בתחומי התקשורת, הטכנולוגיה והניו מדיה. פאו הוא יליד ברצלונה ובימיו הראשונים בקולג׳ נמשך למדעי החיים ותכנן להיות רופא שיניים. לאחר שהבין שהחיים קצרים מדי מכדי לבלות עם ידיך בתוך פיהם של זרים, עבר למדעי החברה והמשיך את לימודיו ב-Elisava School of Design and Engineering במגמת עיצוב גרפי. ב-2012 זכה ב-European Prize לפיתוח פרויקט קרטוגרפיה אקספרימנטלית בשיתוף עם Istituto Europeo di Design במילנו. מאז המשיך לפתח פרויקטים אמנותיים ומחקריים שונים באיטליה, גרמניה, נורבגיה, צרפת וספרד. כיום עומד גרסיה בראש Domestic Data Streamers, סטודיו העוסק במחקר ובויזואליציה של מידע ועובד עם מוסדות תרבות, ארגונים וחברות כמו Nike, Spotify, UNICEF ואוניברסיטת ברקלי. בזמנו החופשי משמש גרסיה כאוצר של ÚsBarcelona, פסטיבל אמנות המפגיש בין טובי היוצרים בסצינת האמנות האורבנית ברחבי אירופה. תוך דגש על שיתופיות, פורמטים וטרנדים חדשים – ÚsBarcelona מציע הזדמנות לתרום ליצירת שינוי אמיתי במרחב האורבני של ברצלונה.

אנה קולומר (Anna Colomer)

אנה קולומר היא ארט דיירקטורית ומעצבת הפקה מברצלונה, ספרד. היא למדה  תקשורת אודיו-ויזואלית ב-Universitat Autònoma de Barcelona ואמנות ב-Universitat de Barcelona. כבר בגיל צעיר החלה לעבוד בסרטים קצרים והפקות אודיו-ויזואליות אחרות כחלק מהצוות הקריאטיבי. קולומר זכתה בפרסים רבים בפסטיבלי סרטים ברחבי אירופה, ביניהם: BFFF, UKMVA, Ciclope, BerlinMVA. כעת היא עובדת כמעצבת עצמאית בהפקות מוזיקליות (וידאוקליפים) וסרטי פרסומת ברחבי העולם. היא עבדה עם במאים וחברות הפקה כמו: CANADA, Pablo Maestres, Luis Cerveró, ו-Gustav Johansson, ועם להקות רבות, ביניהן: Tame Impala, Battles, El Guincho, El Guincho, ו-The Vaccines.

ריקרדו קוולו (Ricardo Cavolo)

ריקרדו קוולו (סלמנקה, 1982) הוא מהמאיירים הבולטים ביותר בספרד כיום. עבודותיו הוצגו בגלריות בלונדון, מדריד, מונטריאול, ברצלונה, פורטו ועוד. בנוסף לעבודתו האמנותית עבד קוולו על קמפיינים פרסומיים רבים לחברות כמו Nike, Converse, Coca Cola, Levi’s ועוד, וכן יצר עטיפות ואריזות ללהקות רבות. קוולו פרסם מספר ספרים, ביניהם נובלה גרפית שזכתה להצלחה רבה, תחת הוצאות לאור כ-Nobrow (בריטניה), Lunwerg (ספרד), Two Dollar Radio (ארה״ב), Límina (איטליה). הוא יצר ציורי קיר לאירועים ופסטיבלים רבים, ביניהם Mural (קנדה), Glastonbury Festival (בריטניה), Cut Out Fest (מקסיקו), ו-Mulafest (ספרד), וכן עבד עם מועדון בכדורגל של ברצלונה (FCB). כמו כן יצר ציורי קיר גדולי מימדים לחברות כמו Urban Outfitters, Cirque du Soleil, שדה התעופה של מונטריאול ורבים נוספים.

תערוכת הבוגרים יסודות תציג את פרוייקטי הגמר של בוגרי מסלולי אודות עיצוב, ניהול עיצוב ועיצוב וטכנולוגיה במחזור ה-14 של התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. מתוך העבודות עולה תמונת מצב של מעצבים-חוקרים, שעוסקים באופן תדיר בפירוק העיצוב ותהליכיו לחלקיו הבסיסיים, והעמקה אל תוך מקטעים אלו, או הרכבתם מחדש לפרוייקטים שנמנעים מלהתבסס על סטנדרטים עיצוביים, אלא דווקא על השאלות המרכיבות אותם. העבודות שיוצגו בתערוכה מציעות גישות בין־תחומיות חדשות, שדות חדשים לעיצוב, בדיקת מערכות היחסים בין המוצר למשתמש ובינו לבין המעצב, ובחינה אין־סופית של התהליכים המרכיבים מוצר והיכולת לשבש אותם אל עבר פתרונות חדשים.
פתיחה: יום חמישי 8.12 בשעה 20:30

יאן בולן, המנהל האמנותי של המרכז לאמנות עכשווית Z33 וראש התכנית לתואר שני בעיצוב חברתי באקדמיה לעיצוב איינדהובן, יעביר הרצאה על איך מלמדים עיצוב ומה המשמעות של חינוך לעיצוב באקלים האקדמי העכשווי. ההרצאה מתבססת על מחקר ארוך שנים שבולן מבצע, בין השאר כמחנך באקדמיה לעיצוב איינדהובן, ובשיתופי פעולה שונים של Z33 סביב הנושא, בין השאר עם מגזין העיצוב ABITARE וגופים נוספים.
יום חמישי 15.12 בשעה 20:00

הכנס השנתי של מסלול אודות עיצוב – תיעוד כתוצר – יתמקד בתיעוד ככלי עיצוב וכתוצר עצמאי ויארח את הסטודיו ההולנדי Atelier NL, שעוסק בנקודות המפגש שבין סביבה חומרית, היסטוריה וחוויה אנושית עם חפצים ומערכות. חברי הסטודיו יעבירו הרצאה וסדנה מיוחדת שבה יתנסו המשתתפים במתודולוגיות של איסוף, עריכה, סידור והצגה ככלים ללמידת מקום ויצירת הקשרים שיהוו בסיס להתנעת פרויקט עיצוב ותוצר עצמאי. בנוסף יתקיים פאנל בוגרים שבו יוצגו פרויקטי הגמר העוסקים בתיעוד כתהליך ותוצר.
יום חמישי 22.12 בין השעות 13:00-19:00

אירוע ניהול עיצוב לייב – אירוע וירטואלי שישודר לייב בעמוד הפייסבוק של התכנית הישר מחלל תערוכת הבוגרים בבית הנסן – יפגיש שלושה בוגרי המסלול לניהול עיצוב עם דמויות מפתח מהתעשייה לשיחה מקצועית ושאלות בנושאים שבהם עסקו פרויקטי הגמר שלהם. דנה פריבס תציג את פרויקט הגמר שלה בשדה החינוך ותציע כלי שפיתחה המבוסס על מתודולוגיה של עיצוב משתף להערכת והעצמת תלמידים. מאיה צוראל ואיריס בנדק יספרו על מודל הצטיידות חדש ושיתופי לתלמידים בבתי ספר יסודיים כמענה לעלויות הגבוהות שנדרשים אליהן ההורים. רינת קינן תציג מודל עבודה חדשני לפיתוח מוצרים בחברות הזנק תוך התחשבות במאפיינים הייחודיים של חברות אלו. שלושת השיחות יתקיימו ברצף כאשר הצופים דרך פייסבוק יוזמנו להעלות שאלות לדוברים בזמן אמת ולקחת חלק פעיל בשיחה.
יום שני 12.12 בשעה 17:00

האירוע השנתי של מסלול עיצוב וטכנולוגיה – סקס פותר הכל – יבחן מנקודת מבט עיצובית את הווה ועתיד פעולת הסקס האנושי. ד״ר דניאלה מנצ׳יני, אדריכל, מעצב וחוקר מרומא, יעביר סדנה מיוחדת שבה ישתמשו המשתמשים באמצעים טכנולוגיים ויצירתיים פשוטים כדי לעצב מחדש חוויות של סקס, סיפורים של סקס ומחשבות על עתיד הסקס. בסיום הסדנה יוצגו התוצרים לקהל הרחב.  
יום חמישי 15.12 בין השעות 10:00-18:00

שישה זוכים ישראלים בפרסי אגודת המאיירים של ניו־יורק:

עפרה עמית – מדליית זהב בקטגוריית Book Series – על איוריה לספר ״ככה־ככה, זוזי, שמש״, שכתבה דפנה בן צבי ויצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר מספר את סיפורן של החתולה זוזי והכלבה שמש, שבע שנים לאחר שהופיעו בספר ״זוזי שמש״. השתיים פוגשות חברה חדשה שלא אוהבת לצאת מהבית, העונה לכל שאלה במילה אחת בלבד, ״ככה״. הן מזמינות אותה ליום ההולדת של זוזי, ולא מוותרות לה עד שהיא משתחררת ונהנית יחד עם כל החוגגים. לפני שנתיים זכתה עמית במדליית כסף של האגודה בעבור ״אי שם בחוץ״, שנוצרה בעבור התערוכה ״מסעות״ במוזיאון ישראל בירושלים.

עמית טריינין – בקטגוריית Advertising Moving Image – על איורים לקליפ ל״ירח״, שירו של ברי סחרוף מהאלבום ״ליקוטים״. האיורים נוצרו באמצעות איור על אלפי מדבקות, והוצגו לראשונה ביחד עם הקליפ בתערוכה ״ירח מודבק״ בגלריה גבירול, כחלק משבוע האיור 2016.

עידו בק – בקטגוריית Uncommissioned Series – על סדרת האיורים שהציג בתערוכה ״פלייגראונד״ של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שהוצגה בגלריה של כולי עלמא בשבוע האיור 2016. מהתור לרכבת עד לקניית דירה, בק הציג בתערוכה חוויות ישראליות בפורמטים משחקיים מאויירים, בדו ובתלת־ממד. זו השנה השנייה ברציפות שהתערוכה שמציגה המחלקה בשבוע האיור מזכה את המשתתפים בה במדליה של האגודה: בשנה שעברה זכה איתן אלוא במדליית כסף בקטגוריית פורמטים מיוחדים בעבור עבודה שהוצגה  בתערוכה ״חילופי דברים״ בשבוע האיור 2015.

הדר ראובן – בקטגוריית Book Series – על סדרת איורים לאנתולוגיית קומיקס אמריקאית בנושא פשע בעריכת ראס קיק (Russ Kick). ראובן קיבלה את השראה לאיורים מרומן של דוסטוייבסקי, ״רשימות מבית המוות״, ויצרה בהשראתו חמש כפולות ליריות.

עובדיה בנישו – בקטגוריית Book Series – על ״מנת קרב״, פרויקט הגמר שלו במחלקה לתקשורת חזותית, שנקר: חוברת קומיקס צבעונית המתארת את מסעו של חייל המתגורר בצפון הארץ, לבסיס הדרומי שבו הוא משרת. הפרויקט נבחר על ידי פורטפוליו כאחד מעשרת הפרויקטים המצטיינים במחלקות לתקשורת חזותית לשנת 2015.

קרן כץ – בקטגוריית Editorial Series – על איור לסיפור בשם Breaking Water שנכתב על ידי Indrapramit Das, בעבור בעבור אתר Tor.com, המוקדש למדע בדיוני ופנטזיה. הסיפור הוא סיפור אהבה בין גבר לגופה מרקיבה של אשה מוכה שהוא משה מן המים, על רקע מגיפת זומבים בהודו.