הי ענת. מה שלומך?

הי יקירי, איך החיים? אני שותה, אוכלת ונושמת רחת לוקום בימים אלה…

אצלי גם, לא רע בכלל. על כל עניין הרחת לוקום נדבר אחר כך, אולי נתחיל בזה שתספרי איך כל זה התחיל

אוקי. הרעיון לקיים כל שנה שבוע סדנאות עם אורחים ממדינה אחרת עלה כמובן בעקבות ההצלחה הענקית של שבוע העיצוב הפולני בשנה שעברה. לקחתי על עצמי לארגן שני שבועות כאלה גם השנה

שניים???

שבוע עיצוב טורקי לשנה ד׳ ושבוע עיצוב ספרדי לשנה ג׳ (עדיין בעבודה)

מקסים! ולמה דווקא טורקיה (ולא שחסרות סיבות…)

כמו שאמא שלי אומרת – בגלגול קודם הייתי בדואית. יש לי עניין עצום במה שקורה במרחב שלנו. המזרח התיכון מרתק אותי מהמון בחינות ובמידה רבה גם בגלל התרבות החזותית העתיקה שלו. בעיני טורקיה היא מהמקומות היותר מעניינים ורלוונטיים בעבורנו. זו מדינה שמתמודדת עם המון אתגרים דומים לאלו שאנחנו מתמודדים איתם: מסורת מול קידמה, דת מול חילוניות, מזרח מול מערב ומה לא.

ואגב, אם הייתי יכולה לארגן גם ״שבוע עיצוב אירני״, הייתי עוד יותר מאושרת…

בהחלט! עד כמה את מכירה את טורקיה? או את העיצוב הטורקי?

באיסטנבול ביקרתי בסך הכל פעמיים, בשתי ביאנלות. היא אחת הערים המדהימות בעולם בעיני: כל כך עשירה ומלאת רבדים שונים. לפני חודשיים נסעתי לשם לשבועיים כדי להכין את שבוע העיצוב הטורקי. ביקרתי בשלוש אוניברסיטאות, פגשתי המון מעצבים ואמנים, ודי נדהמתי ממה שללמדתי.

עשיתי כמובן תחקיר רציני על זירת העיצוב הטורקית. נעזרתי באסן קרול, מעצבת טורקיה נפלאה וחברה טובה, שהמליצה לי על היוצרים הכי לוהטים היום באיסטנבול. סצנת העיצוב הטורקית ממש מרתקת בעיני. איכשהו, העיצוב הטורקי מצליח גם להיות בחזית העיצוב העכשווי (בחיי…) וגם לשמור במידה רבה על זהות ייחודית. אני לא בטוחה שהמעצבים הטורקים עצמם היו חושבים כך. אבל אני ממבט מרוחק מזהה את המשותף…

מעניין הדבר האחרון הזה שאמרת. למה את חושבת שהם לא יחשבו על זה ככה? רגשי נחיתות של אלו שנמצאים (כמונו…) בצד הלא נכון של אירופה?

לא בגלל זה. זה קצת דומה לחוויה שהיתה לי עם המעצבים הפולנים. לנו היה ברור שיש משותף בין העבודות שלהם, מין יכולת נדירה באימג׳ מייקינג שמשותפת למעצבים מכל התחומים. הם עצמם לא זיהו את המשותף ביניהם. אני חושבת שזה קשור יותר לפרספקטיבה: ככל שאתה רחוק יותר, אתה רואה בצורה ברורה יותר את התמונה הרחבה.

ולגבי מה שכתבת – גם זה נכון. המעצבים שפגשתי מאוד ביקורתיים לגבי העשייה העיצובית שם. אני לעומת זאת מצליחה לזהות את עושר הרבדים התרבותיים (החל מהאימפריה הביזנטית, דרך האימפריה העותומנית ועד ארדואן…) בכל מה שנעשה שם. זה כנראה חלק מהדי.אנ.איי שלהם. גם מי מהם שחושב שהוא מנותק לחלוטין מהמסורת החזותית שלהם – עדיין ניתן לזהות משהו מהעושר התרבותי הזה

נייס! ואם נמשיך – וחייבים לשאול – מה עושים עם המתח שבין שתי המדינות? כי זה די מדהים שזה קורה, למרות שאני מניח, שכמו שזה פחות מעסיק אותנו ושכמותינו, זה בטח פחות מטריד גם את האורחים שלכם

כולם הזהירו אותי לפני שנסעתי לאיסטנבול בפעם האחרונה שזה מסוכן, אבל אני חייבת להודות שהרגשתי שם מאוד בטוח. באף מקום לא הסתרתי את העובדה שאני ישראלית והיתה לי הרגשה שהם קיבלו אותי בידיים פתוחות. צריך לזכור שטורקיה בבסיסה היא מדינה מוסלמית חילונית. המתחים שקיימים שם היום קשורים יותר למאבק הפנימי על דמותה של המדינה, והרבה פחות ליחסים שלהם איתנו או עם כל מדינה אחרת.

מצאתי המון פתיחות כלפינו והרבה הבנה שאנו יותר דומים מאשר שונים ושיש לנו הרבה מה ללמוד האחד מהשני. כל המעצבים שפניתי אליהם מאוד שמחו על ההזמנה ורצו להגיע (חלקם כמובן לא יכלו מסיבות של לו״ז וכדומה). הופתעתי שאף אחד מהם לא סירב להגיע אלינו. יש להם עניין עצום במה שקורה כאן, נראה לי שהם קצת מתגעגעים לימים שרביבו שיחק בטורקיה…

לול… אבל אני לגמרי מבין ומזדהה. אז בואי תגידי בכמה מילים ממש משפט או שניים מי הולך להגיע ולהעביר את ההרצאות והסדנאות לסטודנטים

אוקיי. מגיעה קבוצה מאוד מגוונת של שישה מעצבים ומאיירים, מהבולטים ביותר היום בזירת העיצוב הטורקית. היה לי חשוב שכל אחד מהם יהיה מתחום שונה. רובם צעירים. לא בגלל שאני חוטאת באייג׳יזם אלא בגלל שהאולד-טיימרס בדרך כלל לא יודעים אנגלית. הם יעבירו חמש סדנאות לסטודנטים בשנה ד׳ וביום שלישי ה-22/12 בבוקר הם יתנו סדרת הרצאות על עבודתם.

אונור יזיג׳יגיל Onur Yazicigil הוא טיפוגרף משובח ועומד בראש תוכנית העיצוב באוניברסיטת סבנג׳י באיסטנבול. אליו הגעתי על בסיס המלצה חמה של עדי שטרן שהכיר אותו מכמה כנסים. מה שמעניין בעבודה שלו זה שהוא עוסק לא רק במחקר של פונטים לטיניים (כמו כולם) אלא גם בפונטים עותומניים מהמאה ה-19, ובנוסף מעצב ספרים בערבית.

אומוט סדואק Umut Südüak הוא מרצה בכיר במימאר סינאן (המקבילה של בצלאל באיסטנבול) ומעצב גרפי נפלא. למרות שהוא עוסק הרבה בעיצוב ספרים, בעיני הוא מעל לכל אמן כרזות.

פינאר אקורט Pinar Akkurt היא לצערי האישה היחידה בחבורה (מישהו מהם אמר לי ש-1/5 זה כנראה היחס הנכון בין כמות המעצבות והמעצבים בטורקיה…). למרות שהיא באה מתחום העיצוב הגרפי וגם עוסקת בזה לא מעט, עיקר עיסוקה הוא מיצבי site-specific. העבודה שלה מאוד מעניינת, צבעונית, עשירה. ומה שהכי מקסים זה שהיא נראית כמו העבודות שלה.

סדאת גירגין Sedat Girgin הוא אחד מהמאיירים המצליחים ביותר באיסטנבול כיום. בחור צעיר ומוכשר כמו שד. עוסק בעיקר באיור ספרי ילדים.

והאחרונים החביבים – דניז קאדר וג׳נדש שישמן Deniz Kader & Candaş Şişman. הם מקימי ומנהלי סטודיו NOHlab, סטודיו שעוסק בניו-מדיה, Video Mapping, אנימציה ומופעים אודיו-ויזואליים בעיקר לתחום האמנות והתרבות, אך גם לתעשיית הפרסום.

כולם גם מעניינים וגם מקסימים באופן אישי (הצליח לנו…)

אז מעניין אותי אם את יכולה לתת דוגמה לעבודה או שתיים, לא משנה של מי (ואחרי זה גם לשלוח תמונות…) שממחישות את כל מה שאמרת עד עכשיו לגביהן ולגבי העיצוב הטורקי העכשווי

עבודה אחת שמאוד עניינה אותי בגלל המורכבות ועושר הרבדים התרבותיים וההסטוריים שלה היא העבודה של NOHlab שנקראת Under an Alias. זה מיצב וידאו שהוקרן על מבנה היסטורי בוויימר בגרמניה (לא פחות ולא יותר), והוא מציג את סיפורה של העיר. קבוצת יוצרים צעירים מאיסטנבול ישבו וחקרו את ההיסטוריה של ויימר ואת המרחב האורבני שלה, ויצרו מיצב וידאו מרתק, עשיר ומאוד רב גוני. בפרויקט הזה כמו בפרויקטים נוספים יש את אותו עושר חזותי, צבעוני, צורני שמאפיין פרויקטים טורקיים רבים.

דוגמה נוספת היא הפרויקט המתמשך של פינאר אקורט, שיוצרת כבר ארבע שנים מיצבים לחלון הראווה של מסעדה פופולארית באיסטנבול. בכל חודש היא מחליפה את המיצב. לאחרונה התקיימה תערוכת יחיד של כל העבודות האלה. כל המיצבים עשויים מחומרי רדי-מייד יום יומיים. הם רעננים, צבעוניים, מלאי שנינות והומור עצמי.

ופרויקט נוסף, סדאת גירגין, שהוא מאייר נפלא ועוסק בדרך כלל באיור ספרי ילדים, זכה בפרס ראשון בתחרות Art Vespa 2010 עבור עיצוב סקין חדש לווספה. מקסים! זהו בינתיים

ומה יקרה ביום ההרצאות הפתוח לקהל הרחב? איך זה יעבוד?

זה יהיה רצף של חמש הרצאות שבמהלכו האורחים יציגו את התפישה הייחודית שלהם כפי שהיא באה לידי ביטוי בעבודתם. אני בטוחה שכמו בשנה שעברה עם הפולנים, גם השנה רצף ההרצאות יצטבר לכדי אמירה משותפת על העיצוב הטורקי היום. בטוחה שיהיה מעניין…

אין לי ספק. מה הלאה? אתם נוסעים לשם?

על זה אנחנו עובדים עכשיו. הכוונה היא לערוך ביקור גומלין באיסטנבול ולהעביר סדנאות דומות לסטודנטים הטורקים ע״י מעצבים ישראלים בולטים. עדיין לא החלטנו מי המוסד המארח המתאים ביותר. אנחנו בדיבור עם כמה אוניברסיטאות…

אם זה יקרה, זה יהיה מדהים. נרצה לעשות תערוכה משותפת של עבודות סטודנטים מכאן ומשם שתוצג בארץ ובטורקיה

לגמרי מדהים. אני מת על איסטנבול… ומחכה בכליון עיניים לספרד!

משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

הקינוחים הטורקיים הם הכי טובים בעולם. ובכלל, רחת לוקום טוב לבריאות…

בואי נסכים שלא להסכים בעניין הזה…

אתה בטח מאוהבי הקינוחים הצרפתיים

לגמרי

מלון רויאל ביץ׳ תל אביב, מקבוצת מלונות היוקרה של רשת ישרוטל, מקום משכנה של דיגיארט – החממה לאמנות דיגיטלית – הוא חלל פונקציונלי, שעוצב על פי שיקולים מלונאיים. חלק מהעבודות המוצגות בתערוכה ישמרו על תפקידן כחפץ אסתטי, חלקן יקבלו משמעות שונה, וחלקן ישמשו את אורחי המלון.

״מערכת ישיבה עירונית״ – מושבי הקרמיקה של נועה רזאר משתלבים בחלל הן כפריט עיצובי, והן כחפץ ישיבה פונקציונלי. דרור רוזנברג מציבה גופי תאורה קרמיים בין המושבים בלובי ובטרקלין העסקים, ומאירה את החלל. עבודתה של זוהר אורן, ״בין השמשות״, שהוצגה בקמפוס בירושלים כמין חלל מקביל אקזיסטנציאלי, עוברת מדיון קיומי לשיח רומנטי ופיוטי, כשעמודי הזכוכית הלבנים מוצבים כמעין ענפי במבוק סוריאליסטים, בבריכת הנוי בלובי. אופיר נאור מציגה את ״זיכרונות ילדות״, יצורים ילדותיים, מעין הכלאות בין חיות שונות, שנעשו בטכניקת אובניים. בתערוכה הנוכחית עוברת יצירתה של נאור מייצוג מוזיאלי לנרטיבי: היצורים שובבים, מנסים לכבוש ולהשתלט על שטחים שונים במלון.

שרון תובל,אוצר התערוכה, הוא גם מנהל אוסף האמנות של רשת מלונות ישרוטל, שמרחיבה בימים אלו את אוסף האמנות של החברה. בתחילת שנת 2016 יפתח פרויקט חדש ״ארט יערות״, חממה לאמנות עכשווית עם מיטב האמנים הישראלים באחוזת הבריאות והספא יערות הכרמל. בסוף שנת 2016 יושק אוסף אמנות חדש, עם פתיחתו של מלון חדש במושבה הגרמנית בירושלים.

לדברי תובל, ״התערוכה פועלת כלטאה ששינתה עורה והתאימה את עצמה למרחב החדש, הרחק מהאקדמיה בהר הצופים. 27 היצירות עברו תהליך אדפטציה חיצונית ליצירה, כזו המתאימה עצמה לתנאי החלל בו היא מוצגת, ואדפטציה פנימית שכוללת שינוי מבני חומרי שמותאם לתנאי התצוגה החדשים. התערוכה היא חגיגה אסתטית, האוצרות אינה תמטית אלה תצוגתית. כך או כך, זהו מהלך ניסיוני ראשון של פרויקט ׳החממה׳, לארח תערוכה אשר אינה נרטיבית במהלכה האוצרותי.

״מזה מספר שנים אני עוקב בהתפעלות אחר היצירה של בוגרי המחלקה לעצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. היצירה המוצגת בתערוכות הבוגרים מתעלה על גבולות המדיום (קרמיקה וזכוכית) המגדיר את המחלקה. בוגרי המחלקה יודעים היטב לצאת מהעיסוק בחומר ובטכניקות היצור השונות, וליישם מחקר ותיאוריה ביצירה אמנותית מעוררת הערכה. אני שמח על ההזדמנות להציג את עבודות הבוגרים בארנה מקצועית, כחלק מהפעילות האמנותית המתרחבת של הרשת״.

משתתפים: דרור רוזנברג, עדי בן עזרא, נועה ראזר, אופיר נאור, זהר אורן, יעל אקרמן פרלוב, בוריס מורוז, דפנה לוי, אסתי בלסם, גילי אילן, צאלה קירשנבאום, יעל קורנשטיין, תמר דרוזד, עדי טל, עמית אדלר, אהוד אורבך, עדן חברוני, הדר לוי, מוריה אדר פלסקין, איילת הוכהויזר, מיכל הרדה.

אוצרת משנה: עינב ברנס אליאסוב

את מי כינה בוריס שץ ״השטן של בצלאל״? מהם ההבטים המרכיבים את הזיכרון האירגוני של בצלאל? ומה נגרע ממנו? אמנים מזרחיים בבצלאל של שץ: הסללה אתנית או הדרה עצמית? מי היו הדמויות הפעילות ב״מרד הסטודנטים״? מי הייתה הקריקטוריסטית העברית הראשונה?

עשור לאחר חגיגיות המאה ליסוד בצלאל, יעסוק הכנס ה-12 של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה ברלוונטיות של המבט ההיסטורי והמחקרי על פעילותו העכשווית של המוסד והתפתחותו בעתיד. עם ציון 110 שנים להיווסדה האקדמיה בוחרת להתבונן אל העבר וההווה במבט ביקורתי, באמצעות מחקרים חדשים שמרעננים את התפיסות המקובלות הנוגעות להיסטוריה של המוסד.

למרות שנדמה כי מוסד ותיק זה כבר נידון לעומק בהיסטוריוגרפיה הישראלית ובמחקר האמנותי, בכנס הקרוב יוצגו מחקרים חדשים שנכתבו מנקדות מבט עכשוויות, תוך שימת דגש על נושאים שונים. הכנס, שמתקיים בשיתוף ארכיון בצלאל, יערך בארבע מושבים: מבט עכשווי על בצלאל של שץ; אנשי בצלאל; להסתכל לאחור; ו-אין זה הזמן לעשות אמנות – מרד הסטודנטים בבצלאל.

״בכנס הנוכחי מצאנו לנכון להעלות לדיון ולחשוף אוסף מגוון של מחקרים, שבדרכם היחודית מפרקים ומרכיבים את ההיסטוריה מחדש, ומנקודת מבט עכשווית״, אומרת ד״ר רונית שטיינברג מהמחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל. ״ההרצאות בכנס יעסקו בנושאים כמו מגדר, אנשי בצלאל, אתניות ועוד. כך למשל עוסקת הרצאתה של ד״ר שחר מרנין-דיסטלפלד ביצירתה של ברכה אביגד – הקיבוצניקית הראשונה שלמדה בבצלאל; האמן אליהו אריק בוקובזה יציג מחקר שעוסק בנוכחות של אמנים מזרחיים בבצלאל המוקדם; האמנים מיכה אולמן ודוד וקשטיין יסקרו מנקודת מבט עכשווית את התקופה בשנות השבעים שזכתה לכינוי ״מרד הסטודנטים״, תוך חשיפה של חומרים חדשים מעבודתו הנוכחית של וקשטיין; וד״ר גדעון עפרת ידבר על פרשת שץ-אסטרמן כאלגוריה על שורה ארוכה של ׳שטנים׳״.

במסגרת הכנס תיפתח גם התערוכה ״חלום בהקיץ״ שמאפשרת בחינה מחודשת של מספר אירועים בהיסטוריוגרפיה של בצלאל ושל אוספיו. התערוכה עושה שימוש בצילום סטילס, וידאו, סאונד וחומרי ארכיון מקוריים וחושפת אוצרות ארכיון מכמה מאוספי בצלאל, המאוחסנים במוסדות שונים בארץ. לראשונה ממצאים ארכיונים נבחרים מכל האוספים יוצגו תחת קורת גג אחת, ויאפשרו בחינה מחודשת של מספר אירועים בהיסטוריוגרפיה של בצלאל ושל אוספיו, ותוך שכך יעוררו שיח על הארכיון כמושג, ועל הארכיון כפרקטיקה בעבר, היום ובעתיד.

אוצרת התערוכה, הילה זקסנברג, מארכיון בצלאל, מספרת ש״התערוכה אמנם עוסקת בחומרי ארכיון בצלאל אך באמצעותם משתקפת תמונה הנוגעת ליכולת של מוסדות תרבות בארץ לצבור זיכרון ארגוני ולעשות בו שימוש עכשווי. התערוכה שואלת האם ביכולתנו לעשות שימוש בחומרים אלו למען התפתחות מקצועיות, מנהלית ואקדמית, ולא רק לצרכי נוסטלגיה ובניית אתוס? ומהי חשיבותה של ההיסטוריה עבור שדה האמנות והתרבות בהווה״.

לצד פריטים כמו כרטיסי סטודנט משנות ה-30, פרוטוקולים של ישיבות, ורישום שמתעד ישיבת מחלקה של הצייר והמאייר יוסף שטרן, שהיה תלמיד ומרצה בבצלאל, אפשר יהיה לצפות בתערוכה גם בסרט הראשון של פלסטינה שצולם ב-1911, ובהקרנה והדמיות תלת ממד שבוחנות כיצד השימוש במדיה דיגיטלית משפיע על גיבוש אוסף הארכיון כיום, וכיצד אפשר להשתמש במדיות עכשוויות כדי לבחון ממצאי ארכיון היסטוריים.

תכנית הכנס ״חלום בהקיץ״
יום ראשון 27 בדצמבר 2015, 17:00-10:00
בצלאל, קמפוס הר הצופים, ירושלים

9:45 – 10:00 ברכות

דר׳ אורי ברטל, ראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל

דר׳ דרור פימנטל, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל

Mrs. Julia Papushado, DAAD Lecturer
Haifa Center for German and European Studies, Haifa University

מושב 1: אודיטוריום 222

10:00 – 11:30 – מבט עכשווי על בצלאל של שץ

יושבת ראש: דר׳ רונית שטיינברג, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל

• דר׳ איגור ארונוב, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל: בראשית בצלאל: בוריס שץ ומרק אנטוקולסקי: 
• דר׳ גדעון עפרת: השטן הראשון ב״בצלאל״
• דר׳ דליה מנור, המחלקה לאמנויות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב; מוזאון הנגב לאמנות, באר שבע: ״החומר של הספרדים והתימנים״: אוריינטליזם בבצלאל בין פטרונות לאותנטיות
• אליהו אריק בוקובזה: אמנים מזרחים בבצלאל של שץ: הסללה אתנית או הדרה עצמית – בעקבות התערוכה ״בצלאל גרסה ב׳״

מושבים 2 + 3 במקביל:

מושב 2: חדר הסגל: 12:00 – 13:30 – אנשי בצלאל

יושבת ראש: הילה זקסנברג, ספרייה וארכיון בצלאל

• דר׳ אליה ברטל, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל: אבל פן – קריעו/אות תנכיות
• דר׳ שחר מרנין-דיסטלפלד, המכללה האקדמית צפת: ״הייתי הקיבוצניקית הראשונה שלמדה ב׳בצלאל״: הסיפור שלא ייאמן על ציירת הפרחים הנשכחת, ברכה אביגד
• דר׳ אסנת צוקרמן-רכטר,באוניברסיטה העברית בירושלים: ״אימות ועימות״: על פעולת האוצרות של אלישבע כהן
• צחי פרבר, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל: פרידל – הקריקטוריסטית העברית הראשונה

מושב 3: אודיטוריום 222: 12:00 – 13:30 – להסתכל לאחור

יושב ראש: דר׳ אמיתי מנדלסון, אוצר המחלקה לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים

• נועה צדקה, אמנית-צלמת, בצלאל: ״האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא״ – כרוניקה של מחלקה
• דר׳ נירית שלו-כליפא, יד בן-צבי: בצלאל של שץ 1906 – 1929 – אמנות הצגת דברי הימים
• סתו אקסנפלד, המרכז האקדמי ויצו חיפה: לשון המראות – המילון למונחי הגרפיקה
• נעמי גיגר ודנה גז, סטודיו ג׳2: ״ארץ הפלאות״: על תהליך עיצוב תערוכת הבוגרים/רות של בצלאל 2015

14:00 – 15:00 – הפסקת צהריים

15:00 – 16:00 – הרצאת מליאה, אודיטוריום 222:

יושבת ראש: סיגל בר-ניר, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל

Prof. Dr. Kai-Uwe Hemken
Professor for Science of Art of the 20th and 21st Century
Kassel Art Academy
Bauhaus as a Process: Reflections on a new Art Academy

מושב 4: אודיטוריום 222

16:15- 17:30 – ״אין זה הזמן לעשות אמנות״ – מרד הסטודנטים בבצלאל

יושב ראש: יגאל צלמונה, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל

• מיכה אולמן, פסל: המרד בבצלאל, מבט לאחור
• פרופ׳ דוד וקשטיין, המכון לאמנות, המכללה האקדמית לחינוך אורנים: דוד וגולית
• פרופ׳ אוסוולדו רומברג, האקדמיה לאמנות של פנסילבניה; אוצר בכיר – Slougth Fundation, פילדלפיה: האמת בהוראת אמנות

17:30 – הילה זקסנברג, ספרייה וארכיון בצלאל – שיח גלריה בתערוכה ״חלום בהקיץ״

——————

הכניסה חופשית. יש לאשר ההשתתפות מראש בטל׳ או במייל: 02-5893315/6, ht2@bezalel.ac.il

פרידל שטרן הלכה לעולמה בשלהי שנת 2006, שבועות מספר לפני שמלאו לה 90 שנה. היות ולא היו לה ילדים משלה, נסענו אנחנו, תלמידיה, אל בית העלמין שבקיבוץ עינת וקברנו אותה. כלומר נטלנו את חפירה וכיסינו במו ידינו את גופה בעפר.

מישל קישקה ארגן את הדברים. באותו היום, יום ג׳ בשבוע, לימדנו שנינו יום מלא בבצלאל, הוא במחלקה לתקשורת חזותית ואני במחלקה לאמנויות המסך. ״אנחנו נקצר את השיעור הראשון בשעה, ונסיים אותו בשעה 12״, כך הוא אמר לי, ״אז גם נצא לדרך, ונגיע אל בית הקברות בערך בשעה אחת בצהריים. נקבור אותה במשך שעה אחת בדיוק, ובשעה שתיים בצהריים נצא מבית הקברות בחזרה אל בצלאל, כך שנגיע ונתחיל את השיעור השני בשעה שלוש, רק שעה אחת מאוחר יותר ממה שהוא היה צריך להיות בהתחלה״.

תמיד הוא ידע להסתדר, קישקה, והקפדנות הארגונית המאפיינת אותו, אפיינה גם אותה, את פרידל, מורתנו זיכרונה לברכה. וכך גם היה. נסענו שנינו ברכב שלי, ובדרך סיפר לי מישל כל מיני דברים. מעט אודות פרידל, והרבה על איך שהכיר את אוליביה, אשתו.

בדרך חזרה מההלוויה דיבר קישקה בטלפון הנייד בצרפתית, דיבר ושתק חליפות. הגענו לבצלאל, נכנסתי לכיתה, והבטתי בפני הסטודנטים המצפים לי כבר למעלה משעה. ישבתי לפניהם, נשען אל אחד השולחנות, והרגשתי כי לא אוכל ללמד אותם כעת, לפחות לא את הדברים הקשורים לעבודות שהם תלו על הקיר. ״היום קברתי את המורה שלי״, אמרתי, והתחלתי לספר להם את הדברים שכתבתי כאן.

איך הכרתי את פרידל?

ובכן, ההתחלה לא הייתה זוהרת במיוחד. זה היה בבחינות הכניסה לבצלאל, בסוף שנות ה-80, בבניין ההיסטורי שבמרכז העיר. עשרות מועמדים שהצליחו לצלוח ולעלות לשלב הראיונות והתמודדו על מספר מצומצם של מקומות, נדחסו והמתינו במסדרון הצר שבחוץ, ואני ישבתי שם נבוך, בתוך חדרון צפוף, מול אישה קטנה, מבוגרת אך נמרצת, שפנתה אלי במבטא יקי בולט, דרשה, חקרה ורצתה לדעת, איך היא, בתור עיוורת כביכול, תוכל להבין אם אתאר לה במלים בלבד נורת חשמל. נו, לך תהיה מקורי או חכם במיוחד במקרה שכזה. תיארתי לה כמיטב יכולתי (הדלה), והיא הביטה בי מאוכזבת, לא מרוצה. למזלי הטוב ישב לידה גם בוחן אחר.

נפגשנו שנית בשנת 1989, שנה א׳ בבצלאל, במחלקה לעיצוב גרפי דאז, המחלקה לתקשורת חזותית כיום. זה היה שיעור רישום, ולכיתה, כלומר לאולם הרישום שהיה צמוד לבניין הישן וההיסטורי, נכנסה אותה גברת זעירת קומה (אז היא עדיין הייתה צעירה למדי, כבת 73 כמעט), והציגה את עצמה – שמה, כך היא טענה בתוקף הוא: ״פרידל, פרידל שטרן״ (״מה, פרידל מלמדת אותך?״, התפעל אבא שלי לאחר ימים מספר).

ואכן, היא הייתה בעלת שם, פרידל. היא הייתה מחלוצי תחום הקריקטורה בישראל, איוריה וכתבותיה המצוירות שעסקו בחיי היום-יום ושהציגו את החיים בארץ מבחינה הומוריסטית וביקורתית, התפרסמו החל משנות ה-50 בעיתונים רבי התפוצה דאז, כמו במחנה, דבר השבוע, לאישה, את ואחרים. היא איירה ספרים, עיצבה בולים, ובשנות ה-70 גם הופיעה בטלוויזיה… הייתה מוכרת עד מאוד.

ובכן, אני חוזר אל השיעור הראשון ההוא. בראיון שערכתי עמה באחד העיתונים לרגל הגעתה לגיל 80, שאלתי אותה אודותיו: ״בשיעור הראשון בבצלאל״, כך אמרתי, ״ביקשת מאיתנו להתוות נקודה שחורה על דף לבן וריק, ולאחר מכן להסביר מדוע מיקמנו אותה שם. נכון, היא התלהבה, כי זהו הדבר הראשון החשוב בבואך לרשום, לאייר, לצייר קריקטורה: הקומפוזיציה״.

ופרידל אכן התלהבה, התרגשה, כמעט מכל דבר. את האובייקטים, המודלים שהוצבו לפנינו בשיעור הרישום, היא אספה והביאה מהרחוב. בשיעור אחד היא נכנסה עם בחורה מוזנחת מעט, הלבושה במעיל גדול מפרוות כבש (הייתה פעם מן אופנה שכזו). ״או… תראו איזה יופי של מודל, איזה אובייקט נהדר לרישום!״, התפעלה פרידל בקול רם ונישא שעה שחגה והקיפה את הבחורה האומללה, החוותה עליה, התקרבה אליה והביטה בעניין רב על פניה, ״נו… תראו בבקשה עד כמה היא מכוערת״.

בשיעור אחר, מוקדם יותר, השיעור השני או השלישי בשנה, קיבלנו תרגיל לצייר את המודל מבלי להתבונן בדף. ישבנו ורשמנו אותו שוב ושוב, מנסים לקלוט כל מאפיין, כל רמז דק, ולהעבירו דרך קצה היד והפחם אל הנייר. כשגמרנו התבוננתי ברישום שהכנתי: היו שם קומפוזיציה, מספר קווים, דמות. לפתע הבחנתי בפרידל כשהיא ניצבת מעלי. ״נו, טוב… אז אתה רוצה להיות קריקטוריסט, מה?״, היא שאלה-קבעה באותו מבטא יקי מוכר, הרימה גבה, ונעצה בי מבט חד ובוחן.

״לא״, עניתי בכנות (רציתי לעצב ג׳ורנלים). ״אתה תהיה קריקטוריסט״, היא אמרה (ואני אז בכלל לא ידעתי שאני כזה, זה היה שנים לפני שעיצבתי את החרצופים בערוץ 2), ופנתה ועברה הלאה. גם כאן, אצל הסטודנט הבא, הספיק לה מבט קצר אחד: ״נו, אתה תעשה אנימציה בטלוויזיה, את תאיירי ספרי ילדים… ואתם שם, שלושתכם, כן, אתה ואתה ואתה… אתם לא תעשו שום דבר, ולא ייצא ממכם כלום!״.

״נו-נו, לא ככה… תצייר זאת כך!״, היא נזפה בי בשיעור נוסף, והתוותה בידה הנחושה והבטוחה כיצד עלי לצייר עצים. ״קודם כל את הצורה הבסיסית, הגאומטרית!״, היא גערה במבטאה המדגיש את האות ת׳ ואת העיצורים. ״הנה, ריבוע, קובייה…״, היא הוסיפה, ״תבין, קודם כל נפח, אחר-כך מגיעים הפרטים״, ואני הנהנתי בראשי בנימוס (וחשבתי: ״נו, באמת…״), אבל מצייר כך עד היום, עצים, כלבים, אנשים.

בת למעלה מ-70 הייתה, ועדיין, אולי בגלל שלא נישאה אף פעם, נותרו בה גינונים של נערה צעירה. ״השמנתי?״, הייתה שואלת מוטרדת, כשהיא טופחת קלות כנערה מתבגרת על גזרתה הזערורית, ״נו, אז מה אתה אומר?״. ומה כבר יכולתי לומר? שצביה, הסבתא שלי, אמא של אמא שלי, מבוגרת ממנה רק בארבע שנים בערך? כמובן שלא אמרתי לה זאת.

והיה עוד מקרה אחד. זה היה באחד מאותם הימים של בחינות הכניסה לבצלאל בראשית שנות ה-90, בחינות שהתקיימו כבר בהר הצופים. פרידל בחנה מועמדים חדשים ואני הייתי סטודנט מסייע, מכניס ומוציא את התיקים. בערבו של אותו היום, חזרנו שנינו יחד בטרמפ עם סטודנט אחר, שמעון שניידר שמו, עד לחלקו הנמוך של רחוב בצלאל, סמוך לגן סאקר. אני אמור הייתי להגיע אל חדרי השכור ברחוב בן-יהודה שבמרכז העיר, ופרידל הייתה צריכה להגיע אל רחוב קינג-ג׳ורג׳, שם היה עליה לתפוס אוטובוס לתחנה המרכזית בדרך חזרה לתל-אביב.

זה היה בחודש אפריל, סוף החורף, וכשיצאנו מהרכב התחיל טפטוף קל, כמו שקורה לפעמים בירושלים. ״אתה גבוה, תחזיק!״, פקדה עלי פרידל, ושלפה אלוהים יודע מהיכן, מטרייה מקומטת, אדומה. פתחתי את המטרייה, והצבתי אותה מעל לראשי כדחליל ממושמע. או אז, זינקה לעברי הגברת הקטנה-גדולה הזו, נצמדה אלי, שילבה זרועה בזרועי במעין חיבוק, וכך התחלנו לפסוע אט-אט, צמודים וחבוקים, במעלה רחוב בצלאל בואך רחוב קינג-ג׳ורג׳.

עכשיו, מה הסיכוי שנפגוש מי מהסטודנטים שבכיתה במצב רגיש זה? ובכן, צריך לזכור כי יום בחינות הכניסה הוא יום חופשי במחלקה, מרכז העיר הייתה מקום משכנם של מרבית מהסטודנטים, ועד שהגענו לרחוב קינג ג׳ורג׳ פגשנו לפחות שניים-שלושה מהם, בנפרד, כשהם הולכים מולנו על המדרכה ופוערים עיניים. לפרידל זה לא הזיז כמובן, היא המשיכה לאחוז בי בעוז, נעצה את מבטה קדימה, רואה-לא רואה, דיברה וסיפרה ללא הרף, ולא הבחינה, אולי בגלל האפלולית היורדת אט-אט, בכך שאני אדום כבר הרבה יותר מהמטרייה המרוטה אותה אני מחזיק.

אני לא אמרתי דבר, וכך גם בני כיתתי המופתעים שפגשתי. הם הביטו בנו, הנאהבים והנעימים, ושתקו, רק עיניהם אמרו לי: ״הרי מדובר באישה לא צעירה, ואתה אמור להתבייש. יש דברים שלא ראוי לעשות, אפילו לא בשביל ציון״.

פרידל שטרן, נולדה בשנת 1917 בגרמניה ונפטרה בשנת 2006 בישראל, הייתה קריקטוריסטית, מעצבת גרפית, ומרצה במחלקה לתקשורת חזותית ובמחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל.

עלתה לארץ מגרמניה בשנת 1936, ולמדה במחלקה לגרפיקה שימושית (תקשורת חזותית כיום) בבצלאל החדש. במשך שנים רבות הייתה האישה היחידה שפעלה בתחום הקריקטורה בישראל, ופרסמה קריקטורות וכתבות מאוירות בעיתונים מובילים באותה התקופה, כגון: במחנה, דבר, דבר השבוע, לאישה ו-את. כמו כן עבדה כמאיירת ספרים, מעצבת בולים וכמורה לרישום, שהעמידה דורות של תלמידים. שטרן חתמה על הקריקטורות שלה בשמה הפרטי פרידל, והוסיפה בסמוך מעין שרבוט מהיר של כוכב (״שטרן״ בגרמנית). היא התמקדה בקריקטורות העוסקות בנושאים חברתיים (במהלך הקריירה שלה נמנעה מלעסוק בנושאים פוליטיים), ובתיאורים הומוריסטיים של חיי היום יום. הקו הגרפי שלה היה דינמי ואיוריה שפעו אופטימיות המשולבת באירוניה עצמית. פרידל שטרן לא נישאה מעולם.

צחי פרבר, נולד בשנת 1963 בישראל, הוא מאייר, קריקטוריסט ואמן קומיקס, ומרצה במחלקה לאמנויות המסך ובמחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל.

בוגר המחלקה לעיצוב גרפי (תקשורת חזותית היום) בבצלאל. פרויקט הגמר שלו שעסק באיורים גרוטסקיים של דמויות פוליטיות, נרכש זמן קצר לאחר מכן והיווה את הבסיס לעונה הראשונה של החרצופים, תכנית הסטירה הפוליטית הראשונה בטלוויזיה הישראלית שגיבוריה היו בובות, וששודרה בערוץ 2. הוא עוסק באיור ספרי ילדים ובכתיבה המאופיינת במוטיב הילדות שחוזר ומופיע בה בצורה משמעותית. הספר האחרון שיזם וערך – ״עדיין אופטימיים – אמנים מציירים דודו גבע״, שיצא לאור בהוצאת זמורה-ביתן, בפברואר 2015 – ציין עשור לפטירתו של דודו גבע המנוח, ולווה בתערוכה בת 120 משתתפים שאצר בגלריה ויטרינה בחולון.

25/3/2015 – מוזיאון העיצוב חולון מציין חמש שנים לפתיחתו

איריס ואן הרפן, יעקב קאופמן, חברת אלסי, סטודיו קאהן, חיימה חיון וסטודיו בייקרי – הרשימה המכובדת הזאת מאכלסת את רשימת התערוכות שאפשר היה (או עדיין) לפגוש ב-2015 במוזיאון העיצוב חולון, לצד תערוכת נושא שביקשה להעלות לסדר היום את היעדרו של הצל מהמרחב הציבורי בארץ. אולם, למרות שמוזיאונים רבים בעולם היו שמחים להתגאות ברשימה כזאת, עצם קיומו של מוסד כמו מוזיאון עיצוב הוא עדיין לא עניין ברור מאליו, ולפעמים נראה שדווקא בחו״ל למוזיאון יש שם מצויין, ושהקהילה המקצועית הבין-לאומית מפרגנת לו הרבה יותר מזו המקומית.

2016: הפרישה הפתאומית מתפקידו של אלון ספן, מנכ״ל המדיטק שניהל גם את המוזיאון, מעמידה סימני שאלה לגבי הדרך שבה ימשיך לפעול המוזיאון. למי שלא הספיקה פאנטסטיקו של חיימה חיון, בחודש יוני תיפתח במוזיאון תערוכה של סטודיו Nendo, שנבחר לאחרונה על ידי מגזין Wallpaper לאחד מחמשת המשפיעים ביותר בעולם העיצוב.

לקריאה נוספת > גלית גאון מסכמת חמש שנים בתפקיד

14/4/2015 – אבן קיסר מציגה את Movements של פיליפ מלואה בשבוע העיצוב של מילאנו

לאחר ששיתפו פעולה עם סטודיו Nendo ועם Raw Edges, חברת אבן קיסר הציגה בשבוע העיצוב של מילאנו את המיצב ״Movements״ של פיליפ מלואה. החלק הראשון של המיצב, שהוצג במבואה הגדולה של Palazzo Serbelloni, הורכב משמונה נדנדות העשויות כולן מקולקציית 2015 של משטחי אבן קיסר. בחדר הסמוך הוצגה אסופה של כ-20 עציצים בעבודת יד, שתיעדה את תהליך התנסותו של מלואה עם משטחים וטכניקות עיבוד של אבן קיסר. המיצב זכה לכיסוי רב ולאחרונה בחר בו מגזין העיצוב המקוון Dezeen לאחד מ-10 המיצבים המוצלחים של 2015.

2016: בשנה הקרובה אבן קיסר תשתף פעולה עם המעצב הבריטי טום דיקסון, שיעצב ארבעה מיצבים בהשראת ארבעה אלמנטים: קרח, אש, אדמה ואוויר. המיצב הראשון יוצג בחודש ינואר בטורונטו, ויגיע לשיאו בשבוע העיצוב של מילאנו שייפתח ב-12/4/2016.

לקריאה נוספת > פיליפ מלואה מאמין בעיצוב באמצעות עשייה

1/7/2015 – ״מעבדה בעבודה״, מעצבי טרמינל עיצוב ירוחם מציגים את עבודתם

זו הייתה שנה פורייה לעמותת לצאת מהקופסא: בנוסף לפעילות השוטפת עם תוכניות כמו יזמי עיצוב ומעצבות ביחד, בשנת 2015 החל את פעילותו מחזור שלישי את בטרמינל עיצוב בת ים, מעבדת הנייר החלה לפעול בנווה שכטר, ובמסגרת מעבדות פיס לתרבות הושקה התכנית Made in Yeruham – תכנית חצי שנתית לפיתוח מוצר בהשראת ירוחם ובשיתוף פעולה עם התעשיה המקומית. מחזור ראשון של התכנית סיים והציג את התוצרים בארוע ״מעבדה בעבודה״, והמחזור השני התחיל את פעילותו בנובמבר וכעת נמצא בעיצומו של תהליך פיתוח המוצרים.

2016:

בינואר תתחיל הפעילות של טרמינל גליל במחזור נוסף של תכנית ״מעצבות ביחד״, בירושלים עתיד להיפתח במהלך השנה המחזור הראשון של טרמינל ירושלים בשכונת קריית יובל, בבת-ים ייפתח טרמינל עיצוב חדש, ובנוסף העמותה עתידה להשיק את קטלוג Made in Yeruham המורכב מתוצרי התכנית, לחנוך את מבנה הקבע ולגייס את המחזור השלישי של התכנית.

לקריאה נוספת > המחזור השלישי של טרמינל עיצוב בת ים מציג את עצמו

9/7/2015 – ליאור ימין חונך את סאגה TLV

בשנת 2012 הקים ליאור ימין את אסופה בשוק הפשפשים ביפו (יחד עם תומר רוט, שפנה מאז לדרך אחרת). בהתחלה היה אפשר לראות בכך כמהלך נאיבי, שלא לקח בחשבון את הנכונות של הקהל המקומי בכל הקשור לרכישת עיצוב ישראלי. אולם, השנה ביסס ימין את כוחו כאחד השחקנים המשמעותיים בשדה העיצוב המקומי, לאחר שרכש את 50/70 – חנות אונליין לכרזות של אמנים ומאיירים ישראלים – והשיק את סאגה, חלל תצוגה ומכירה חדש המוקדש לעיצוב פרמיום ישראלי. כל זאת, לצד הוצאה לאור של מהדורה שלישית של הגדה מאויירת לפסח, הצגת תערוכות ליוצרים כמו המעצב ניל ננר והמאיירת ליאורה גרוסמן, השתתפות בשבוע האיור עם התערוכה סינדיקט ומרצ׳נדייז יחודיים, ועוד.

2016: שיתופי הפעולה והעבודה על תערוכות חדשות עתידים להמשיך גם בשנה הבאה, ובימים אלו החלה העבודה על מהדורה רביעית להגדה המאויירת לפסח, שהשנה גם תתורגם לאנגלית.

לקריאה נוספת > ליאור ימין על הגדה לפסח 2015 של אסופה

27/7/2015 – מוזיאון ישראל מחפש אוצר עיצוב ואדריכלות

שלוש וחצי שנים לאחר שנפתחה ״חוקרים במופלא״, התערוכה האחרונה שאצר אלכס וורד ז״ל, פירסם המוזיאון קול קורא לתפקיד אוצר העיצוב והאדריכלות של המוזיאון. ארבעה חודשים עברו מאז מועד הסיום להגשת המועמדויות, והמוזיאון עדיין לא נקב בשמו של המחליף (או המחליפה), מה שבדרך כלל מעיד על בעיות בתהליך האיתור. בינתיים, שוחרי העיצוב קיבלו פיצוי עם אחת מתערוכות העיצוב החשובות שהוצגו בישראל, ״דפוסים משתנים״ שאצרה עדה ורדי, שמציגה את מלאכת העיצוב של משה שפיצר, פרנציסקה ברוך והנרי פרידלנדר – מעמודי התווך של העיצוב הגרפי והטיפוגרפי בישראל.

2016: מוקדם לנבא מה יקרה ב-2016 במחלקה לעיצוב של מוזיאון ישראל, והדבר תלוי בזהות המחליף, גם אם מלכתחילה הכוח שיוענק לו מוגבל לעומת מה שקורה במוזיאונים אחרים (ובמחלקות אחרות במוזיאון ישראל). סימני השאלה שרובצים מעל מוזיאון העיצוב, כמו גם התחלופה הצפויה במוזיאון ארץ ישראל, מסמנים את 2016 כשנה מסקרנת בכל הקשור לזהותם של בעלי התפקידים בעולם העיצוב במוזיאונים בישראל.

לקריאה נוספת > עדה ורדי על תהליך האוצרות של ״דפוסים משתנים״

1/8/2015 – מוזיאון תל אביב משיק את שיתוף הפעולה עם קסטרו

בשנת 2015 המשיך מוזיאון תל אביב להציג קו מובחן של תערוכות עיצוב אקספרימנטלי של יוצרים מהשורה הראשונה, הנושקים לעולם האמנות,  כמו ״17 מחיצות״ של האחים בורולק או ״אבנים מלאכותיות״ של זוכת פרס אנדי, הצורפת ורד קמינסקי. השנה החולפת מסמנת גם את הניסיון של המוזיאון לפנות לקהלים חדשים באמצעות שיתופי פעולה יוצאי דופן עם גופים כמו התדר או חברת קסטרו. במהלך סדרת האירועים ״ערבי חמישי ב־T״ המוזיאון פתח בחינם את שעריו בחסות חברת קסטרו, ששיתפה פעולה עם המוזיאון בפרויקט T-ART, שבמסגרתו יצרה החברה קולקציית קפסולה של טי שירטים לנשים ולגברים, המשלבות את עבודות האמנות של מיטב האמנים מתוך אוסף האמנות הישראלית של המוזיאון.

2016: חובבי האדריכלות הולכים ליהנות במיוחד, עם שלוש תערוכות מסקרנות: דרומית לסהרה – אורבניזם מואץ באפריקה; רטרוספקטיבה לחתן פרס ישראל, האדריכל אברהם יסקי; והיישר ממוזיאון העיצוב של ויטרה – The Bauhaus #itsalldesign – שתציע מבט עכשווי על עיצוב שנעשה בבאוהאוס ותחשןף את הבאוהאוס כמקור לתפישת העיצוב הפתוח (open design).

לקריאה נוספת > טל לניר, אוצרת משנה לפרויקטים מיוחדים במוזיאון תל אביב, על פרויקט T-ART

24/8/2015 – המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר מדורגת במקום ה-11 בין כלל המוסדות לעיצוב אופנה בעולם

הבוגרים שלה משתלבים בתעשיה הבינלאומית, זוכים בפרסים יוקרתיים ומציגים בתערוכת החשובות בעולם, אבל השנה קבעה המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, בראשות לאה פרץ, שיא חדש, לאחר שהמגזין הבינלאומי היוקרתי Business of Fashion דירג אותה במקום ה-5 בקטגורית בתי-הספר המשפיעים על עולם האופנה ובמקום ה-11 בין כלל המוסדות לעיצוב אופנה בעולם.

2016: מספיק רק לציין שנועה רביב, בוגרת המחלקה משנת 2014, תציג את פרויקט הגמר שלה בתערוכה ״manus x machina״ שתיפתח בחודש מאי במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, לצד מותגי אופנה ומעצבים כמו כריסטופר ביילי, שאנל, דיור, פייר קרדין, חוסיין שליאן, אלבר אלבז, ג׳ון גליאנו, ריי קוואקובו, קרל לגרפלד, הלמוט לנג, איסי מיאקי, מוצ׳יה פרדה, פאקו רבן, איב סן לורן, ראף סימונס, פיליפ טרייסי, איריס ואן הרפן, אלכסנדר וונג ואחרים.

לקריאה נוספת > 10 שעות מאחורי הקלעים של תצוגת האופנה של בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר​ 2015

31/8/2015 – פרופ׳ עדי שטרן מונה לנשיא בצלאל

הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל בהצטיינות ובעל תואר שני בהצטיינות בטיפוגרפיה ובעיצוב פונטים מאוניברסיטת רדינג באנגליה; מעצב גרפי ומעצב פונטים, כותב ומרצה על העיצוב וההיסטוריה של האות העברית. לפני שבע שנים הוא מונה לעמוד בראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, והפך אותה במהרה למחלקה שמובילה שינוי באופן שבו היא מחנכת את הסטודנטים שלה, באופן הצגת עבודות הסטודנטים בתערוכות הבוגרים של המוסד (כפי שאפשר היה לראות גם השנה), וברצון ובשאיפה להשפיע על המקום שבו פועלים המחלקה והסטודנטים ביצירת תרבות חזותית ישראלית חדשה. השנה מונה שטרן לעמוד בראש בצלאל, אחד התפקידים המאתגרים בעולם העיצוב המקומי, ולאור הרקורד האקדמי והעיצובי שלו, יהיה מסקרן לראות לאיזה כיוון הוא יקח את האקדמיה.

2016: שלושה מינויים מסקרנים, חשובים ולא פשוטים צפויים להתרחש בתקופה הקרובה בבצלאל ולהשפיע על דמותה בעשור הקרוב: המשנה לנשיא לעניינים אקדמיים, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי וראש המחלקה לתקשורת חזותית.

לקריאה נוספת > נעמי גיגר ודנה גז על תהליך האוצרות של ״חורשה״, תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל 2015

4/11/2015 – גלריה ויטרינה במכון טכנולוגי חולון משלשת את שטחה

לאחר שהציג במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ובמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, נפתחה בגלריה ויטרינה של הפקולטה לעיצוב במכון טכנולוגי חולון תערוכת יחיד ראשונה בישראל לעודד עזר. בחודש נובמבר נפתחה הגלריה מחדש לאחר ששילשה את שטחה ל-250 מ״ר. תוכנית התערוכות לשנה הקרובה, שתשים דגש על מעצבים ישראליים מהדור הצעיר ודור הביניים, ביחד עם החלל המרשים, הם זריקת מרץ ותוספת חיונית מאין כמוה לסצינת העיצוב המקומית.

2016: מתוך רשימת התערוכות הצפויות בשנה הבאה מסקרנות במיוחד ״חומרים חכמים, חומרים טיפשים״ שתאצור שלומית באומן, ו״בקטנה: מחווה לפרופסור עמי דרך״, שיאצור אריה ברקוביץ׳. האתגר הגדול כעת הוא להביא את הקהל הרחב לגלריה, והדבר יחייב את הרחבת שעות הפעילות שלה.

לקריאה נוספת > פרופ׳ דנה אריאלי על גלריה ויטרינה המחודשת

13/12/2015 – קמפיין הקיקסטארטר של נטע שלגי מסתיים בהצלחה עם גיוס של 3.3 מיליון דולר

עגלות תינוקות, רכבים, אופניים: כולם הגדילו משמעותית את קוטר הגלגלים שלהם בשנים האחרונות, והשנה הגיע גם תורן של המזוודות בדמות G-RO – המזוודה החדשה שעיצב שנטע שלגי. קמפיין הקיקסטארטר של G-RO השיג את יעד הגיוס שלו לאחר שש שעות בלבד, בזכות עיצוב ייחודי, מראה מעודכן ופיצ׳רים מגניבים כמו האפשרות להטעין את הטלפון הנייד.

2016: תהליך הייצור מתחיל והמזוודות מגיעות ללקוחות. רק נקווה שהם לא ישתמשו בדואר ישראל…

לקריאה נוספת > נטע שלגי מספר על תהליך העיצוב של G-RO

ארז גביש (45), יליד גבעתיים, הוא מעצב גרפי, מאייר ואנימטור, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (1997), מרצה וראש תחום עיצוב בתנועה ובווידאו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. כשסיים את לימודיו בבצלאל גביש זכה מטעם ארגון Broadcast Designers Association בפרס BDA World Class Award בעבור פרויקט הגמר שלו – פתיח לסרט קולנוע באנימציה טיפוגרפית.

כמייסד והמנהל הקריאטיבי של סטודיו פרימוס עיצב גביש נראות מותגית, סמלים, גופנים, אריזות גרפיות, פתיחים ומעברונים למרבית ערוצי הטלוויזיה הישראלים, בהם הערוץ הראשון; חברת החדשות של ערוץ 2; זכייניות ערוץ 2 קשת, רשת וטלעד; ערוץ הילדים; ורבים מערוצי הכבלים והלווין. כמו כן עיצב עשרות תכניות טלוויזיה, סרטי פרסומת וסרטי תדמית. ביצירתו משלב גביש פרקטיקות מגוונות כאיור, עיצוב גרפי וטיפוגרפיה, אנימציה, וידאו ואפקטים מיוחדים.

בשנת 2010 הקים גביש את חברת Candy Bear שבה הוא מפתח ומעצב סדרות אנימציה לילדים. הסדרה Zack & Quack שבעיצובו, משודרת בערוץ ניקולודאון העולמי וערוצים נוספים בכ-180 מדינות ברחבי העולם. על עיצוב הסדרה היה מועמד לפרס Annie Award. סדרות אנימציה נוספות שניהל מבחינה אמנותית נמצאות בשלבי פיתוח והפקה.

גופנו הוא יחידת המידה הראשונה והחשובה ביותר בהגדרת החפצים שסביבנו. הפוטנציאל שהטכנולוגיה מציעה להתגבר על הגוף, להעצים את הגוף או לשפר את הגוף, מעורר דמיון והיקסמות לצד פחד. זיכרון משופר, כוחות על-טבעיים, חושים מועצמים ואפילו חיי נצח, כולם מעוררים כמיהה גדולה וחרדה אדירה. לצד טכנולוגיות ביוניות המופנות כלפי תיקון מוגבלויות והפיכתם של חריגים לנורמליים יותר, ניתן ליישם שיפורים משמעותיים גם לגוף ה״תקין״.

האם הגוף הופך לפלטפורמה בקוד פתוח המאפשרת חיווט מחדש? כיצד יראו חיינו בשנים הקרובות? אילו יכולות חדשות תעניק לנו הטכנולוגיה ואילו יכולות תנוון בתמורה? מה תפקיד המעצב והטכנולוג ביחס לעתיד זה? ומה מקומה של ביקורת? הכנס ייתן במה להרצאות, סדנאות וכיתות אמן ומדען, שמטרתן להפגיש בין אנשי טכנולוגיה, מדענים, מעצבים, אמנים ואנשי תרבות, שיציגו את האפשרויות שהולכות ומתהוות בתחום הזה, שמדמיינים את מה שלא דומיין עד כה. הכנס יעסוק בחשיבה על מה אפשר, מה כדאי ומה רצוי לעשות.

הצעות יתקבלו עד לתאריך 17.1.15 בכתובת conference@bezalel.ac.il
על ההצעה לכלול: הגדרת הנושא, תיאור הפרויקט/עבודה/הרצאה/מיצג/סדנה, פרטי המציג, אבסטרקט עד 500 תווים.

שבוע העיצוב הטורקי – כמו קודמו, הפולני – הגיע כמעין אתנחתה מבורכת באמצע הסמסטר, שמטרתה לחשוף אותנו – הסטודנטים – לעיצוב ולשפה אחרת. אם בפעם שעברה היינו בפולין, וגילינו עולם שלם של אימג׳מייקינג, הפעם נחשפנו לעיצוב טורקי, שמבחינה גיאוגרפית (ואולי מנטלית) קרוב יותר אלינו, אבל שונה מבחינה תכנית. לרוב, סדנאות האמן שמגיעות למחלקה עוסקות באיור או בטיפוגרפיה, כך כשהתבשרנו על הבאתם של צמד אמני וידאו וסאונד, התעוררה התלהבות רבה.

סצינת העיצוב הטורקי בכלל, וה-Video Mapping בפרט, הם נושאים שמעולם לא נגענו בהם במהלך הלימודים. לא היינו בטוחים מה אנחנו הולכים לעשות: בעוד ששאר הסדנאות תויגו כטיפוגרפיה, איור וסוג של אימג׳-מייקינג, שלנו נותרה עלומת-לייבל. ידענו שזה קשור ל-Motion Design אבל לא יכולנו לשים את האצבע על מה בדיוק אנחנו עתידים לעשות, במיוחד לא כשנתבקשנו להביא איתנו פטיש, מסור, חבלים וכלי זכוכית, ובמיוחד מכיוון שההיצע של פרויקטים בתחום מיפוי הווידאו בישראל הוא נמוך יחסית.

אפשר לראות צעדים ראשונים בתחום בעבודות של חברת Locomotion, כמו זו שהוצגה בכנס ארגון הלוטו האירופאי, שהתקיים בשנת 2013, ובו נעשה שימוש בטכניקה כמו זו היה אפשר לראות על גבי חומות ירושלים; או בפסטיבל ״טעם העיר״ שהתקיים בתל אביב בשנת 2011, ובו הוצג מיצג וידאו מאפינג של חברת קוקה קולה. בעולם, לעומת זאת, יש שימוש בטכניקה במגוון תחומים. פרוייקט מעניין במיוחד שהוקרן בסידני הוא Sydney Opera House | Facade projection של חברת Urbancreen, שנעשה כהומאז׳ לרעיון המקורי ולמקורות ההשראה של הארכיטקט (Jørn Utzon).

לאחר שהציגו חלק מעבודותיהם, ניגשו מנחי הסדנה – דניז קאדר וג׳נדש שישמן, צמד האמנים הוויזואליים מסטודיו NOHLAB – להצגת הבריף. בערך…

מאז 2011 עוסק הסטודיו בניו-מדיה, מיפוי וידאו, אנימציה ומופעים אודיו-ויזואליים, בעיקר לתחום האמנות והתרבות, אך גם לתעשיית הפרסום. מושג המפתח של הסדנה הוגדר כ-Video mapping. רפרוף מהיר בערך הוויקיפדיה Rube Goldberg machine ומספר סרטונים תומכים לאחר מכן, וכבר היינו בחלל הגלריה ממיינים ובוחרים את החפצים שאיתם נעבוד.

עד סוף היום הראשון, ולאחר תכנון מוקפד, הצלחנו להקים בסיס פיזי למכונת הגולדברג שלנו. חולקנו לשלושה צוותים שאחראים כל אחד על חלקת קיר מלאת חפצים, על מחשב ומקרן. צמד המנחים אישר את הבסיס והדריך במיפוי דיגיטלי של הקירות תוך כדי הבטחה שמחר יהיה מעניין יותר: ״מחר נגרום לדברים לזוז״.

התחלנו במיפוי הקירות ובהנפשה הממוחשבת – הוצג לנו כלי בעל פוטנציאל רב, האפשרות להקרין כל מה שרוצים על כל מה שרוצים פותח עולם שלם של אפשרויות. נכון, זה לא חדש, הרי כל אחד יכול להקרין, אבל הבחירה המדויקת של התוכן האנימטיבי, הבחירה של החומר שעליו יוקרן, והיחסים הנרקמים בין שני המשתנים האלו, הם בעלי יכולות העברת תוכן אדירות – החל מעבודות אמנות ועד לאינפוגרפיקות ותכנים אינפורמטיביים אחרים.

במהלך הסדנה ניתנה לנו האפשרות להכנס לעולם עשיר, לחקור ולהבין את הפוטנציאל הטמון בכלי מסוג זה. כל צוות עבד על מספר מנגנוני תנועה בחלקת הקיר שלו, תוך סנכרון תמידי עם הצוות הבא אחריו, שכן התוצאה הסופית היא תגובת שרשרת המשותפת לשלושת הקירות. הזמן הנתון – שלושה ימי עבודה – תמיד היווה פקטור משמעותי שהוזכר רבות במהלך הסדנה, ודדליינים הונחו והוזזו אין ספור פעמים בהתאם לקצב ההתקדמות ומכשולים שצצו.

בבוקר הצגת המיצב עוד עבדנו על חיבור שלושת הקירות יחדיו. למרות הסנכרון המלא במהלך העבודה בין שלושת הצוותים, החיבור הוליד קשיים טכניים שצרכו זמן יקר שלא היה בנמצא. בנוסף, שכבת הסאונד עוד לא הייתה מוכנה. ברגע האחרון, ובעזרה קלה מדניז וג׳נדש, הצלחנו לגרום למכונה שלנו לפעול במלואה, במחזה שסחף מחיאות כפיים רבות מהנוכחים בקהל והיווה סיומת נפלאה לשבוע עיצוב טורקי מעורר השראה.

הפרויקט נעשה בהשראת התערוכה טיראז – רקמה מקומית, המוצגת במוזיאון לאמנות האסלאם ומפנה זרקור אל אמנות הרקמה הפלסטינית ואל האופן שיצרה אמנות זו שפה וזהות אצל הנשים הפלסטיניות. זהו שיתוף פעולה ראשון בין המוסדות והוא מתוכנן להמשיך גם הלאה בפרויקטים נוספים.

במסגרת הפרויקט, שיוצג למשך שבועיים במוזיאון, יציגו סטודנטים מהקורס ״עיצוב ולבוש בהשראה אתנולוגית״, בהנחיית לוסי דוד, קולקציות בגדים שיצרו בהשראת התערוכה. במהלך העבודה למדו הסטודנטים על מסורת הרקמה בלבוש הפלסטיני המלמדת בין היתר על זהות האישה הרוקמת ועל מעמדה הכלכלי והחברתי.

בהשראת מסורת זו הם עיצבו ויצרו קולקציות בגדים כשהם יוצקים עיצוב עכשווי בטכניקות עכשוויות. כך לדוגמה הסטודנטים השתמשו בפיתוחי רקמה בהדפסת תלת ממד, חיתוכי לייזר של פרספקס צבעוני בצורות השאובות מעולם העיטורים הרקומים בחוטי רקמה, חיתוכי לייזר בעור בהשראת הארכיטקטורה האסלאמית, רקמה בשרשראות כסף, הדפס רשת של רקמה אותנטית כהשטחה ופירוק הזיכרון ועוד.

נדים שיבאן, מנכ״ל המוזיאון, רואה בשיתוף הפעולה חשיבות רבה להרחבת יכולתם האישית והמקצועית של הסטודנטים להתחבר למקורות ההשראה של המרחב שבו הם חיים: ״מאז שהוקם בצלאל התרכזה בו התמה המרכזית בתרבות המערבית. שיתוף הפעולה עם המוזיאון לאמנות האסלאם, המחזיק ומציג אוצרות תרבותיים לצד ספרייה עשירה וחשובה, מאפשר לסטודנטים להעמיק היכרותם עם אמנות ששורשיה במסורת המקומית האזורית, ומאפשר להם להתחבר למקורות השראה נוספים הקשורים למרחב, להיסטוריה ולתרבות שמייצגים תכני המוזיאון״.

תמרה יובל ג׳ונס, ראש המחלקה לצורפות בבצלאל, אמרה ש״הלבוש האתני הוא סיפורי התנ״ך של האופנה. בגדים אתניים נוצרו כמו אגדות עם, מתוך הצורך הטבעי של האדם להתקשט וליצור זהות של השבט או הקהילה. הלבוש האתני נעשה ברובו בעבודת יד, טקסטילים באריגות יד, רקמות שונות, מלאכות שעוברות כמסורת מדור לדור מאות שנים, מספרות סיפורים ומביעות סמלים. כך גם הלבוש הפלסטיני: שמלות מרהיבות ביופיין ואביזרים שונים שיצירתם, לצערנו, הולכת ונכחדת כמו בכל העולם.

״חשוב לנו במחלקה לחשוף את הסטודנטים למחקר של תרבויות הקראפט האלה שהולכות ונכחדות; לקבל מהן השראה וליצור עיצובים שלהם רלוונטיים לתקופתנו. והתערוכה היא הזדמנות נפלאה לסטודנטים לחקור וללמוד את המלאכות שנעשו בעבר״.

העבודות נוצרו בהנחיית זאב אנגלמאיר, בהשראת צעצועים שיוצרו בארץ במפעל ״מאייר״, מפעל ישראלי ליצור צעצועים שפעל בשנות ה-50 וה-60, והיו הצעצועים הנפוצים בגני הילדים בכל הארץ. הסטודנטים עבדו במגוון חמרים וטכניקות: חלב נרות, פסולת תעשייתית, חוטי צמר, שאריות שקיות ניילון, לחם קלוי, ממתקים, שעועית וקטניות, פסולת חשמל ועוד.

בית הבראה לצעצועים בנמל יפו הוא אכסניה לתערוכת קבע של צעצועים ישנים, הדומים באופיים לאלה ששימשו השראה לפרויקט.

האירוע שישיק את פעילות מאסטרס 2016 יהיה פתיחת תערוכת הבוגרים של התואר השני בעיצוב. התערוכה ״פיגומים״ מרכזת את עבודת 36 הבוגרים בשלושת מסלולי התוכנית – אודות עיצוב, ניהול עיצוב ועיצוב וטכנולוגיה. עבודות הבוגרים – שכולם הגיעו לתוכנית התואר השני עם רקע של עשייה – מדגישות את אופייה של תוכנית הלימודים אשר מבקשת להכין את בוגריה להגיב ולפעול בעולם משתנה במהירות על ידי קשר כפול – בין תאוריה לפרקטיקה מחד, ובין תמונת מצב עכשווית על סוגיות חברתיות, כלכליות, סביבתיות ופוליטיות.

התערוכה האכילה ״פונקציה של ביס״, שתתקיים בתאריכים 10-24.3 במסגרת הכנס השנתי של המסלול לניהול עיצוב, נהגתה לאחר מפגש האקתון של צוותים שהורכבו ממעצבי מוצר, מדעני מזון ושפים בעלי שם. התערוכה תבחן כיצד עיצוב משפיע על אוכל ומהווה מנוע לחדשנות תעשייתית וליצירה בינתחומית. בין הצוותים נמנים שפים מפורסמים כמו יובל בן נריה ממסעדת טאיזו, אביבית פריאל ממסעדת אוזריה, אייל לביא ממסעדת רוקח 73, הקונדיטורית מיכל בוטון ועוד, שעמלו ביחד עם מדעני מזון מהפקולטה לחקלאות ברחובות וביחד עם מעצבי מוצר בולטים בתחומם על הנגשת תחושות ותכונות דרך אוכל.

כל צוות יציג בתערוכה ביסים שמייצגים תכונות שונות שאנשים מתחברים אליהם – כמו אנרגיה, שמחה, רעננות, תשוקה, חדות, חוסן, אומץ, רגישות, רוגע ונחמה – ביסים שהורכבו מהרבה מחשבה וחומרי גלם הולמים, ושיהיו זמינים לאכילה.

״גוף שלישי + 2016״, הכנס השנתי של מסלול ״עיצוב וטכנולוגיה״, יתמקד במפגש בין עיצוב, טכנולוגיה וגוף, וידון בפוטנציאל שהטכנולוגיה מציעה לנו להעצים ולשפר את גופנו; פוטנציאל שמקסים ומעורר את הדמיון אך גם יכול להרתיע. כיצד ייראו חיינו בשנים הקרובות? אילו יכולות חדשות תעניק לנו הטכנולוגיה ואילו יכולות תנוון בתמורה? מה תפקיד המעצב והטכנולוג ביחס לעתיד זה? ומה מקומה של ביקורת? שאלות מסקרנות אלו ואחרות תועלנה במסגרת הרצאות, סדנאות, וכיתות אמן-מדען שיפגישו בין טכנולוגיה, מדענים, מעצבים ואמנים. הכנס יתקיים ב-16 וב-17 במרץ.

בין הכנסים ובמהלך תערוכת הבוגרים ייערכו סיורים, מפגשים עם בוגרים טריים, הרצאות ופעילויות נוספות סביב ובתוך תערוכת הבוגרים. בנוסף יוצגו תוצרי סדנת האורח השנתית ״סטריט וויו״ שנערכה בעכו ביוני 2015 בהשתתפות מנחים מהארץ ומחו״ל ובשיתוף פעולה עם פרוייקט ״קיימות עירונית״ של מכון ירושלים לחקר ישראל.

לפרטים נוספים ולהרשמה לאירועים

בוקר טוב אריאל, מה שלומך?

מורגן, הכל טוב. לא התעוררנו הבוקר, ילדים איחרו לבית ספר וכזה… חוצמזה הכל דבש. אתה?

לא רע בכלל. הדפסנו השבוע את הגיליון השני של אתה נמצא כאן, ונוסע ביום שישי לסיאטל וניו יורק (לאסוף חומרים לגיליון הבא…). לא מתלונן

מגניב ביותר. מתה לנסוע לניו יורק…. למה סיאטל דווקא? מעניין

הבן זוג נוסע להרצות שם בכנס, אז אין ברירה אלא להתלוות אליו. קשה, אני יודע…

תגידי, שנייה לפני שנדבר על הפרויקט עם אילנות, רציתי לשאול איך הולך עם התערוכה לביאנלה לאדריכלות? אמנם נקדיש לזה יותר זמן בעתיד אבל תזרקי איזו עצם

קשה קשה, וגם קצת קשה. מאד מאד מאתגר, ומעניין. אבל זה צפוי שזאת תהיה התשובה… אחת החוזקות, שהיא גם אחד הקשיים, היא שאנחנו מייצרים סוג של פלטפורמה, מחברים יחד הרבה אנשים: יש כרגע יותר מ-100 איש שמעורבים בפרויקט, וזה מדהים וגם קשה להשתלט על זה.

מי אמר אינטרדיסציפלינרי ולא קיבל?

וואו. אבל על זה נדבר, כאמור, בפעם אחרת, בואי נדבר עכשיו על מיחשוב נוגע‎: תגידי רגע בכמה מילים מה המסגרת, מה החיבור וכן הלאה

המעבדה – שמתקיימת במסגרת התואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, במסלול עיצוב וטכנולוגיה – היא אחת מתוך ארבע מעבדות עיצוב שבהן מתנסים הסטודנטים במהלך התואר. זאת השנה השנייה שאנחנו מקיימים אותה כשיתוף פעולה עם בית הספר לחינוך מיוחד ״אילנות בירושלים״.

בשונה אולי משאר המעבדות בתואר, המעבדה הזו מבקשת מהסטודנטים לשלב יחד יכולות חשיבה אקדמיות של תואר שני ועשייה קונקרטית עיצובית, כשבמרכז של כל זה נמצא אדם, שבעבורו מעצבים, ובמקרה הזה – ילד אחד מבית הספר. כל סטודנט עובד על פרויקט אישי, בצמוד ובשיתוף עם תלמיד מבית הספר, שבעבורו נעשה הפרויקט

את יודעת, אפילו שאני מלמד בתואר, ואנחנו כל שבוע נפגשים בכיתה כשאת גומרת את השיעור ואני מתחיל את זה שאחריו, לא הכרתי את הפרויקט הזה…

הדבר המשמעותי ביותר שמתרחש בפרויקט הזה קורה מחוץ לכותלי בית הספר, ומתקיים בשני מקומות במקביל: האחד הוא בית הספר ״אילנות״ עצמו – שם מתקיימים המפגשים המעניינים בין הסטודנט, התלמיד, ואנשי הצוות המקצועיים של בית הספר. והמקום השני המשמעותי שבו מתקיים הקורס הוא בלב ובראש של הסטודנטים – שם מתרחשים לפעמים דברים מדהימים, גם ברמה הרגשית אנושית, ובעיקר ברמה החינוכית-עיצובית.

מעבר לכך, זה לא קורס של ״רוח וצלצולים״, ואולי זה מסביר איך הוא חומק מתחת לרדאר. אחד הדברים הקשים בקורס, וזה אולי המסר החשוב ביותר בעיני, הוא לדחוק הצידה את הפנטזיות העיצוביות שלנו ולהתמקד בפיתרון אולטימטיבי בעבור לקוח, לענות במדויק על צורך

זה מעניין מה שאת אומרת כי לכאורה זה ברור מאליו, אבל נדמה לי שכשאומרים ״עיצוב וטכנולוגיה״ המוח והדמיון מפליגים למחוזות אחרים, פחות לבתי ספר לחינוך מיוחד. מי התלמידים בבית הספר הזה?

בבית הספר ״אילנות״ לומדים כ-70 תלמידים בגילאי 6-21, בעלי צרכים מיוחדים. מרבית הילדים סובלים משיתוק מוחין, חלקם ממחלות גנטיות ניווניות אחרות. בית הספר מהווה בעבור התלמידים מסגרת חינוכית וטיפולית כאחד. זאת אומרת שיש יותר מ-100 אנשי צוות, והתלמידים מקבלים טיפולים רגשיים (פסיכולוג, עובד סוציאלי, טיפול באמצעות בעלי חיים וכדומה), טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת ועוד.

מדיניות משרד החינוך ומשרד הרווחה בשנים האחרונות היא לשלב כמה שיותר ילדים במערכת החינוך הרגילה, במידה וזה אפשרי. משמעות הדבר שבית הספר משרת תלמידים במצב בינוני-קשה. דבר אחרון כדי להבין את המסגרת שבה הם פועלים – שיתוק מוחין הוא ״חבילה״ של קשיים שונה ומגוונת מילד לילד. בנוסף לנכות המוטורית, היא יכולה לכלול לקויות קוגניטיביות, תקשורתיות, בעיות שמיעה וראייה, כך שכל ילד מהווה אתגר ייחודי לפי אוסף היכולות והקשיים הספציפיים שאיתם הוא מתמודד

ומתי הסטודנטים נפגשים איתם לראשונה?

הקורס מתחיל במפגש עם הטריטוריה הזו, שזרה לחלוטין לחלק ניכר מהסטודנטים. אנחנו פותחים בבוקר שלם של סיור מקיף בבית הספר ובו עוברים את כל המרכיבים של חיי בית הספר – הכיתות והטיפולים השונים. הסטודנטים מתוודעים לתחומי העשייה השונים ולמרחבים הפיזיים, ומתרשמים לעומק ממה שקורה שם. מתוך זה הם יוצאים לפרויקט אישי לפי מה שתפס אותם.

אני יושבת עם הפרויקטורית מטעם בית הספר, שמכירה היטב את כל התלמידים, ואנחנו בוחרים ילד שאולי יכול להתאים לעבודה, ומשם זה מתגלגל. על פי תחום העיסוק והילד הנבחר אנחנו מערבים את איש המקצוע הרלוונטי מבית הספר, ואז הסטודנט נמצא בקשר ישיר איתם, במקביל לעבודה במעבדה

כל התהליך האינטנסיבי הזה מתקיים על פני סמסטר אחד שבסיומו עומד פרוטוטייפ עובד של הפרויקט, לטובת ההגשה בבית הספר. השנה הצלחנו לקבל תקצוב קטן מקרן אקדמיה-קהילה, כך שנבחר פרויקט או שניים שיקבלו תמיכה כספית לטובת הבאתם לכדי מצב עובד ויציב, שיישארו להנאת התלמידים בבית הספר. חשוב לציין שכל הפרויקטים מגיעים לשלב הפרוטוטייפ העובד, גם אם באופן חלקי. כולם משלבים עבודה עיצובית באמצעות טכנולוגיה, כחלק מהגדרת התרגיל

יפה. בואי תתני כמה דוגמאות לפרויקטים

לפני הדוגמאות, אולי רק מילה על הגדרת המשימה. עולם הצרכים המיוחדים כולל המון תחומים, ואני בוחרת להתמקד ביצירת חוויה. למרות הצרכים המרובים בעולם הזה ובאילנות בפרט – הקורס לא עוסק באביזרי עזר, במציאת פתרונות טכנולוגיים לבעיות, וכדומה, אלא מוגדר כיצירת חוויה מבוססת גוף באמצעות טכנולוגיה, בעבור תלמיד. החוויה יכולה להיות לימודית, שיקומית, חוויית פנאי והנאה – או כמה דברים משולבים. אך חשוב לדייק שאלו לא אביזרי עזר כאלה או אחרים.

ועכשיו לכמה דוגמאות: עדי ברדה התמודדה עם סיטואציה יומיומית שנקראת ״עמידון״ – מין מתקן כזה שמחזיק את הילד במצב עמידה, ונראה קצת כמו מתקן עינויים. מרבית הילדים חייבים לעמוד כשעה ביום, זה מאד חשוב לכלל המערכות בגוף. פעמים רבות הילד בעמידון בזמן הפסקה, ואז הוא פשוט ״תקוע״ ללא מעש בדבר הזה.

עדי פיתחה מעין מובייל אינטרקטיבי שמותקן על העמידון, שמשלב אורות ובועות סבון. מעבר להיותו אסתטי, על רקע כל המכשירים ה״מפחידים״ והלא ממש מזמינים האלה, הוא מפעיל את הילד בכמה רמות: מעודד את הילד להרים את פלג הגוף העליון (חשוב לשרירי גב ויציבה), להסתכל למעלה וקדימה, למשוך בטבעת (חשוב לפעולת אחיזה ולפיתה, פיתוח שרירי גב, שכמות וכו׳), לשחרר אחיזה (לילדים רבים יש תופעות של ״נעילה״ של השרירים), מצריך ריכוז לאורך זמן ועוד. זה פרויקט שתוכנן בעבור ילדה צעירה עם יכולות קוגניטיביות בינוניות, והוא עושה שימוש מדויק ביכולות הטכנולוגיות השונות לטובת יצירת גירוי והזמנה לפעולה של הילד.

דוגמה הפוכה אולי לשקט ולעדינות של הפרויקט הזה היא ״מכונת הלהיטים של תומר״, פרויקט של ג׳ון מקטגרט. תומר סובל ממחלה ניוונית, והוא מאד אוהב לצייר ורוצה להמשיך ולצייר. הוא גם ״טראבל מייקר״ לא קטן, ורוצה להמשיך ולעשות בלגאן.

״מכונת הלהיטים״ היא פלטפורמה מסתובבת, במהירויות שונות, שעל גביה אפשר להצמיד משטחים ליצירה (נייר, מתכת בד וכדומה). תנועה קטנה של היד עם מכחול, טוש או כל דבר מצייר אחר מייצרת ציורים מרהיבים, בזכות הפלטפורמה המסתובבת הזו. בנוסף, הסתבר שהצמדת כלים שונים ללוח המסתובב מייצרת רעש (!) וכאן מכונת הציור הפכה למכונת רעש ובלאגן, ובזה ג׳ון ענה במדויק על הצורך של תומר – גם ברמה הקונקרטית להמשיך וליצור, וגם ברמה החברתית להמשיך ולהיות ״מסמר הערב״ – לקבץ סביבו את שאר חברי הכיתה ולעשות בלאגן

מקסים! עוד פרויקט אחד אולי?

פרויקט מהשנה שעברה, של יפעת בן יהודה בעבור אור. עבודת הפיזיותרפיה היא דבר מאוס ושנוא, מקטן ועד גדול, בעבור מוגבלים יותר ומוגבלים פחות. יפעת התמקדה בתנועה ספציפית בכף היד, שעליה אור צריכה היתה להתאמן: תנועה סיבובית של פרק כף היד ותנועה הצביטה של האגודל והאצבע.

כדי להפוך את התרגול למשהו כייפי שיכול להתקיים לאורך זמן ולעודד תרגול, יפעת שילבה עבודת יצירה. בתוך אקווריום של מים מותקנות מספר משאבות צבע. אלו מופעלות באמצעות כפפה מחווטת, כשתנועת סיבוב משמשת לבחירת צבע, וכל תנועת צביטה מורידה טיפת צבע במים. באמצעות הכפפה המשתמש ״מצייר״ במים, ונוצר אפקט מרהיב ודינמי, כאשר הצבעים מתערבבים, שוקעים במים ונמהלים בהדרגה. פעולת הציור מאד מהנה, כמעט ממכרת, ובאמצעותה מתקיימת פעילות פיזיותרפיה, שהיא המטרה מאחורי כל הסיפור

יפה! וכמו שאמרת, חלק מהפרויקטים אולי גם יעברו לשלב הביצוע

כן, זו השאיפה. יש משהו קצת מתסכל בכל התהליך, כי במרבית המקרים הפרויקטים ממש מוצלחים, והם יוצרים התלהבות אמיתית גם אצל הצוות וגם אצל התלמיד, ואז… הולכים הביתה, ומלבד החוויה והלימוד לא משאירים משהו ממשי בידי הילד. בסמסטר הזה אני מקווה ששנים מהפרויקטים יקבלו חיזוק ויוכלו להמשיך ולשמש, לתפקד ולשרוד. חשוב לציין שבמסגרת התקציב הצנוע לא מדובר בהבאה לרמת מוצר מדף סדרתי, זה כבר השלב הבא, למרות שמרבית הפרויקטים היו יכולים בהחלט להתפתח לשם

מחזיק אצבעות. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

כמה דברים. אני רואה חשיבות גדולה בקורס כזה, דווקא בתואר שני. חשוב לחנך מעצבים למצוא איזון ומיזוג נכונים בין האמביציות האישיות-עיצוביות שלנו לצרכים של המשתמש, האדם שבעבורו אנחנו מעצבים. נשמע פשוט, אבל בפועל זה מחקר עצמי יומיומי שצריך להתקיים בתוך הפעולה העיצובית.

הדגש הטכנולוגי במסלול הזה מבקש לשאול על תפקידה של הטכנולוגיה בהקשר העיצובי. המגבלות הקשות האוביקטיביות בפרויקט כזה מזמינות להשתמש בטכנולוגיה לטובת העצמה, הגדלת יכולות והשפעה של פעולות קטנות. המלכודת הטכנולוגית יכולה בקלות להסיט את תשומת הלב למפגני ראווה ריקים ומיותרים, וכמעצבים בשדה הזה עלינו לעמוד על המשמר.

והמרכיב האחרון – הגוף – שחוזר להיות מרכיב משמעותי ומרכזי בחוויה, ואנחנו צריכים ללמוד איך לעבוד איתו ובעבורו, בכל התצורות והמצבים בחיים. בהקשר הזה – אשמח להזכיר שוב את גוף שלישי +, הכנס השנתי של מסלול עיצוב וטכנולוגיה, שמשלב הרצאות וסדנאות סביב נושא הגוף והטכנולוגיה

בהחלט

הי רותם, מה שלומך?

היי יובל, נהדר, תודה ואתה?

גם! לא מתלונן… תגיד, מה אתה עושה בימים אלו? לא יצא לנו להתראות מאז הקורס

נכון, לא התראינו המון זמן ואפילו התפספסנו בפתיחה של התערוכה, אבל אני דואג להתעדכן בבלוג שלך באופן קבוע. ימים מרגשים, מעורב בהרבה פרויקטים שונים במקביל ונהנה מהמערבולת הזו לעת עתה

זה כבר לא בלוג, זה מגזין!

אני מהקוראים הוותיקים, לפני שהתרחבת להיות מגזין ושכרת משרדים ברוטשילד  ☺

לול… ובכל זאת: ספר קצת על עצמך, לטובת מי שלא מכיר, מה למדת ואיפה, מתי, מה עשית מאז ומה קורה איתך היום

אני מעצב תקשורת חזותית, בוגר מכון טכנולוגי חולון משנת 2005. ב-2006 עברתי ללונדון ושם הייתי ארט דיירקטור ב-20th Century Fox ואחר כך הקמתי סטודיו לעיצוב ואנימציה שפעיל גם היום, בעיקר בעיצוב לטלויזיה ותעשיית משחקי הוידאו. עבדנו בין השאר על משחקים כמו Call of Duty (לקוראים היותר גיקים זה יגיד משהו).

בשנת 2013 חזרתי לארץ עם משפחתי ומאז הספקתי לסיים תואר שני במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל בניהול עיצוב וחדשנות (שם גם נפגשנו, במסגרת אחד הקורסים שאתה מלמד), להקים סטארטאפ שמקווה לתת פתרון למנהלי עיצוב באיתור וניהול פרילאנסרים וגם עוד פרוייקט אישי קטן בשם ג׳יאנימו

ומה אתה מציג בתערוכת הבוגרים של התואר השני?

השנה זו הפעם הראשונה שהמסלול לניהול עיצוב וחדשנות מציג בתערוכה יחד עם המסלולים האחרים בתואר. כיוון שעבודות הגמר שלנו אינן מוצרים פיזיים, אלא עבודות מחקר כתובות, היה אתגר לא קטן בהצגת התוצרים למבקרים. בבצלאל ערכו סרטונים קצרים שמוקרנים על מסכים בתערוכה ומציגים בצורה גרפית את התובנות העיקריות מכל פרוייקט. האמיצים יוכלו גם לעיין בעבודות הכרוכות שמונחות אחר כבוד בחדר אחר.

המחקר שלי, בהנחיית ד״ר מיכאל ססלר, עוסק בייעול תהליך האיתור וההשמה של פרילנסרים מתחומי העיצוב, תוך אישוש הצורך ואפיונו, ניתוח השוק, הבנת צורכיהם השונים של מנהל עיצוב והמעצב העצמאי. אני מציע פתרון יישומי וחדשני – מערכת לאיתור, גיוס וניהול פרילנסרים באמצעות כלכלת שיתוף.

שנייה לפני ג׳יאנימו, אני רגע רוצה לשאול על call of duty. איך זה קרה?

מיד לאחר שעזבתי את 20th Century Fox החלטתי להיות פרילנסר ולעבוד בעבור חברות שונות כדי להתחכך קצת בתעשייה המקומית. לא היו לי קשרים בכלל ואני זוכר שביום הראשון שלי בסוהו הלכתי מרחוב לרחוב עם פנקס ורשמתי את כל הכתובות של סטודיואים שעד אז קראתי עליהם רק באינטרנט ושלחתי להם דיסק עם העבודות שלי.

אחד הסטודיואים הראשונים שהעסיקו אותי בתור ארט דיירקטור עצמאי קיבל בדיוק את 4 call of duty כפרויקט, ועבדתי עם הצוות על העיצוב של כל קטעי המעבר במשחק. כאשר COD5 ואחר כך 6 הגיעו, הסטודיו שפתחתי קיבל כבר חלק מעבודה ישירות (זה פרויקט ענק שמחולק בין מספר חברות). אני ממש לא גיימר בעצמי, אבל אפשר בהחלט להגיד שזאת הייתה כניסה מרשימה לעולם המשחקים. וכמובן הרבה מזל…

ואיך היה לעבוד על זה?

חוויה מדהימה. אלו פרויקטים מאד גדולים שמנוהלים מארצות הברית בתקציבים מרשימים. ב-COD5 השחקן משחק חייל אמריקני בקמפיין הפסיפי, ואנחנו כתבנו, עיצבנו והנפשנו סרטוני מעבר שנותנים את סיפור המסגרת ההיסטורי לשחקן. העיצוב הושפע מפוסטרי פרופגנדה של מלחמת העולם השנייה והסרטונים הכילו גם הרבה קטעי ארכיון. היה כאן אתגר לא פשוט איך להעביר נרטיב היסטורי בווידאו של דקה לילד בן 12, שהדבר היחיד שהוא רוצה זה לדלג על הווידאו ולהמשיך להשמיד חיילים יפנים בשוחות. אני מקווה שהצלחנו לעניין אותם גם בקיסר הירוהיטו ובפרל הרבור

באמת נשמע מדהים. והנה חזרת ועכשיו יש את ג׳יאנימו. איך זה קרה?

הבן הבכור שלנו נולד ב-2010 בלונדון ואני מניח שעברתי את אותה חוויה שכל הורה צעיר לילד ראשון עובר. הדבר הרך והחמוד הזה מגיע לעולם ופתאום יש לך חשק לעשות טוב – אולי כדי לעטוף אותו, ואולי גם את עצמך בקצת צמר גפן. אז לקחתי הפסקה קלה מאנימציה של זומבים מדממים וחיילים מתפוצצים, והתחלתי לכתוב סיפורי הרפתקאות לחדרי ילדים

ואז מה? יש סיפור ו… מתי נכנס החלק הוויזואלי? ואולי תגיד מה זה ג׳יאנימו בכלל (ומה משמעות השם הזה?)

״ג׳יה״ היתה המילה הראשונה של איתמר, ככה הוא קרא לבובת ג׳ירפה אומללה שהוא אהב ללעוס. חיברתי את זה יחד עם ״ג׳יראנימו״ ועם העובדה שאין אף שם פנוי לאתר באינטרנט, וזה מה שיצא…

גרנו באותה תקופה בלונדון וכשאיתמר היה בן שנה חיפשנו מדבקות קיר לחדר שלו. למרות שאנגליה היא ממלכת הטפטים, לא מצאנו משהו מעניין מספיק והתפשרנו על דינוזאורים משעממים שתלשו לנו חצי מהקיר כשניסינו להוריד אותם. בשעת סיפור איתמר ואני היינו מקשקשים עם הדמויות על הקיר, נפרדים ללילה טוב, ואז הבנתי שיש כאן משהו מעניין ששווה פיתוח.

ג׳יאנימו הוא סט של מדבקות קיר שמכיל כעשר דמויות וכ-20 אביזרים ופרופס לסביבה. מעין מאקט תיאטרון, שהילד וההורה יכולים להדביק על קירות החדר והופכים אותו לחוויה סיפורית בשלושה ממדים. המדבקות מודפסות על חומר דמוי בד, מט ומאד איכותי, שניתן להעברה ולהדבקה חוזרת אין ספור פעמים, כך שהמיקומים יכולים להשתנות בהתאם לסיפור.

הדמויות מעוצבות תוך שהן עושות פעולה הקשורה לאובייקטים תלת ממדיים בחדר. לדוגמה, מפלצת גרביים שהתיישבה על הרדיאטור ומנתרת מהחום, או ילד ויקינג שנתלה ממתג האור ומנסה לכבות אותו. הסט מגיע עם סיפור מסגרת ורקע על כל דמות ודמות, שעוזרים להורים ולילדים לחבר סיפורים משלהם, כל ערב לפני השינה. בסך הכל כתבתי ארבע הרפתקאות חדר שונות, Mini-Adventures, שאליהן יוצאים הילדים והדמויות. לכל הרפתקאה דמויות אחרות וסיפור מסגרת שונה

זה נשמע סופר מגניב. איך זה עובד שאפשר להוריד ולהחזיר מדבקות? זה פטנט חדש או משהו קיים?

המדבקות מודפסות על חומר שנקרא PhotoTex, פטנט אמריקני חדש למדי שפותח בעבור תערוכות. הדבק מאד סלחן, כך שאפשר לקפל את המדבקה על עצמה ולהפריד בחזרה ללא עיוותים. הוא חזק, אבל לא משאיר סימנים או פוגע בקיר, הדיו הוא על בסיס מים ולא רעיל. התכונה הכי חשובה מבחינתי זו הנראות שלו: הוא בנוי מחוטי שתי וערב, ולכן מרגיש כמו בד דק שמתוח על הקיר. הוא גם מגיע בגימור מט ולא נותן את התחושה הזולה והפלסטית של מדבקות וניל.

זהו, נראה לי שעברתי את מבחן ההסמכה להיות סוכן שלהם בארץ, לא?

לגמרי… ועוד שאלה על הסגנון המאוייר – אחרי שאני שומע את הסיפור שלך אני באמת יכול להגיד שיש שם משהו שהוא קצת ממשחקי מחשב ושהוא לא מאד ישראלי, עד כמה שאפשר בכלל להגיד כזה דבר. אתה מסכים?

בהחלט. למזלי כישורי הכתיבה והארט דיירקשיין שלי מפותחים יותר מיכולות האיור, ולכן עבדתי עם מספר מאיירים מקנדה, אנגליה וצרפת, לאחר שקיבלו סקיצות ראשוניות ממני. רציתי להימנע מאיורים וקטורים או Flat Design וניסיתי ללכת על קו הרבה יותר חומרי, עם שכבות של צבע ועושר שמראה את משיכות המכחול ומקרין חום ואותנטיות. זה יותר קרוב ל-Concept Art שאנחנו עושים למשחקי מחשב, מאשר לאיור

מי המאיירים? איך הגעת אליהם?

במסגרת העבודה בסטודיו אני נחשף למאות כשרונות, ומחפש אותם באופן אקטיבי כל הזמן. מודל העבודה שלנו בנוי על עבודה עם פרילנסרים מכל העולם (בעיקר בעבודה מרוחקת) וחלק מרכזי בעבודת ההפקה הוא איתור של אנשים מתאימים וניהול שלהם כצוות לטובת פרויקט ספציפי. לא פעם אנחנו עובדים עם מעצב שיושב בריו עם הלפטופ שלו על החוף יחד עם אנימטור מפריז

אז שתי שאלות חשובות: 1. איפה אפשר לקנות וכמה עולה? 2. ולמה שלא תעשו משהו בשבוע האיור?

סט (גליון של 150×55 ס״מ שמכיל את כל המדבקות) עולה 75$ וכרגע אנחנו מוכרים רק בארצות הברית, בעיקר מכיוון שהמשלוח יקר והופך את העניין לפחות אטרקטיבי. יש גם מדי גובה מדליקים שעולים 65$

ולגבי שבוע האיור – נשמח מאד מאד

יפה! (ועל שבוע האיור נדבר בפעם אחרת). משהו חשוב נוסף לספר?

זה השלב שאתה מעניק את הסרט ואני מבקש שלום עולמי?

פחות…

רק טוב לכולם, ותודה רבה על המגזין. כיף לקרוא ולשטוף את העיניים בעבודות של מעצבים ומעצבות מוכשרים (אין הנחתום מעיד על עיסתו)

יפה!

כשאיתן אלוא החל לעבוד על תערוכה לשבוע האיור 2015 – ביחד עם אלנה לרמן וענת ורשבסקי – הוא רצה לעבוד עם טקסט למבוגרים – בניגוד לפרויקט הגמר שלו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. הפרויקט, שכלל מארז של שלוש אגדות מאוירות של האחים גרים בפורמט דיפדופי מקופל ההולך ונפתח, ונפרש מפיסקה לפיסקה עד לפוסטר בגודל גיליון מלא, היה מאויר ומעוצב באופן עוצר נשימה.

לשם כך הוא פנה לסופרת שהם סמיט. אלוא – שבאותה תקופה היה בשלהי העבודה על איורים לספר הילדים שכתבה, שש תחבולות גדולות – סיפר לה על הקונספט של התערוכה ״חילופי דברים״ והוסיף: ״הייתי מעוניין שהטסקט יהיה קשור לאהבה, אכזבה מאהבה, יופי במובן הכואב שלו או במילים אחרות: נושאים כבדים/עמוקים למבוגרים״.

שהם הרימה את הכפפה ושלחה לו כמה סיפורים שכתבה לפני עשור וחצי. ״כולם היו מעולים אבל כשהגעתי ל׳שמלות כלות׳ ידעתי שזה יגמר בחתונה״, הוא מספר. ״הסיפור כבש אותי מהרגע הראשון: הקצב, ההומור, השנינות, יכולתי לדמיין את הדמויות והעלילה האיורית כבר בקריאה הראשונה. זה סיפור פוסטמודרני, גרוטסקי וחסר בלמים, על כלה חסרת ביטחון שבעצת מגדת עתידות קבעה מועד לחתונתה וזאת לפני שמצאה חתן, ועל אמה המתכוננת לאירוע כאילו הוא חתונתה שלה״.

את התערוכה, שהוצגה בגלריה בנימין, אצרה מרב סלומון, ״שנתנה לנו חופש פעולה גדול. קיבלנו מבצלאל תקציב וסיוע לוגיסטי בהקמה, וכבר בפגישה הראשונה של הקבוצה עם מרב הגענו להחלטה שהפלטפורמה של התערוכה תהיה איור תלת ממדי ושהיא תעסוק בסיפורים חזותיים המתרחקים מהמרחב והמקצב של הדפדוף המסורתי בספר. לאחר מכן כל אחד בחר סיפור אחר לעבוד איתו ואת האינטרפטציה האישית שלו ל׳איור תלת ממדי׳. על מנת שהעבודות לא יהיו תלושות אחת מהשניה גיבשנו פלטת צבעים משותפת, מספר חוקים ויזואליים, ויצאנו לדרך״.

בפרויקט הגמר שלו יצר אלוא חוויה חדשה של קריאה ודפדוף דווקא באוביקט פיזי, ודווקא בעידן שבו המושג פורמט מיוחס באופן אוטומטי לעידן הדיגיטלי. גם הפעם החליט לעבוד עם פורמט יוצא דופן ולגרום למבקרים בתערוכה להסתובב סביבו. ״עד אז לא התנסיתי בהכנת קונצרטינה וחשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות נהדרת. משהו ברצועה ארוכה הולכת ומתארכת הרגיש לי מתאים להתנהלות של הסיפור.

״בנוסף, עלילת הסיפור מתפרשת על יומיים, מה שיושב נהדר על שני צידי הקונצרטינה – צד לכל יום. כדי להדגיש את התלת ממד של הפורמט, יצרתי קונצרטינה גדולת מימדים, חמישה מטרים אורכה, שהייתה תלויה מהתקרה והפעילה את הקורא בחלל הפיזי של התערוכה״ במקום שהקורא ידפדף בקונצרטינה, היא זו שמדפדפת בו וגורמת לו להסתובב סביבה תוך כדי קריאת הסיפור״.

״בשלב הראשון חילקתי את הטקסט למספר ׳כפולות׳ (2 פיאות = כפולה) ועשיתי סקיצה על פורמט קטן בהרבה, בערך בגודל ספר תהילים קטן. לאחר מכן שקדתי על סגנון הדמויות הראשיות – הכלה ואמה, יחד עם חיות המחמד שהוספתי להן ולא מופיעות בטקסט המקורי. הייצוג החזותי של האם הושפע מכמה דמויות מפולפלות שמלוות אותי שנים: הג׳וקר, דיוות בעלות רעמת שיער שחורה ואורסולה מכשפת הים, אם כל המכשפות מבחינתי״.

״לתוך המלתחה ההולכת ומתחלפת של אם הכלה הכנסתי שמלות ומלבושים מפורסמים שנצרבו בזכרוני במהלך השנים, כמו לדוגמה שמלת הגראמי של ג׳ניפר לופז וחליפת פסים שחור-לבן של דיוויד בואי. העבודה האיורית עצמה היתה לרוחב – כחלק מהבריף שהגדרתי לעצמי כל כפולה צריכה היתה לעמוד בפני עצמה אבל גם לתפקד כפרט בתוך הקומפוזיצה של הקונצרטינה כשהיא פרושה במלואה״.

אלוא מספר שבתחילת העבודה על הפרויקט הוא היה מאוד זהיר, מכיוון שהטריטוריה של איור למבוגרים היתה לו חדשה והוא לא ממש ידע מה מותר ומה אסור. ״אני זוכר שבאחת הפגישות שלנו עם מרב דיברנו על הגבולות והשוני בין איור לילדים ואיור למבוגרים, וההבנה שבעצם אין שום גבולות הייתה משחררת. בשונה מאיורים קודמים שלי העבודה הזו יותר אקספרסיבית, הקווים חופשיים יותר ועשיתי שימוש נרחב בטקסטורות. רציתי שהטירוף, החופש, השמחה, ההומור והאכזריות יצאו מהאיורים, שתהיה תחושה של מחזמר מטורף״.

התפשטות, הידבקות, התגרדות והתקלפות הן תופעות המסוגלות לעורר בנו סלידה וחלחלה לצד משיכה וסקרנות. אנו חרדים לגופנו מתקיפתה של מחלה ונמנעים ממגע עם אלה החולים בה. תסמינים חיצוניים של מחלות מייצרים תופעות ועיוותים הסוטים מהנורמה ובהתאם לכך מעוררים בנו מנעד של תגובות הנעות על הציר שבין סקרנות ובהייה חסרת שליטה לבין פחד והימנעות מקרבה פיזית.

מחלת הנסן היא מחלה זיהומית חשוכת מרפא היכולה להוביל לעיוותים על הגוף והעור. בסוף המאה ה-19 הוקם בירושלים בית חולים ששימש כמקום מרפא וטיפול עבור חולי צרעת ושירת ככזה עד לסגירתו המוחלטת בשנת 2009. בית הנסן, הידוע בכינויו ״בית המצורעים״, היה ידוע לכל תושבי ירושלים והסביבה כמקום מסוכן, מדבק וחולה. אגדות וסיפורי אימה רבים נוסדו סביב הפחד מהלא נודע, וגרמו לדיירי השכונה לרוץ מהר בעוברם ברחובות הסמוכים, לא להשתהות ובוודאי שלא לעצור ולהיכנס. אך מצדן השני של חומות המבנה חיו אנשים בני דתות ותרבויות שונות שניהלו את כל ימי חייהם לצד החולים הנוספים וצוות המטפלים המסור.

כיום בית הנסן משמש כבית ליוצרים ומעצבים בתחומי המדיה והטכנולוגיה. בהפיכתו ממרכז רפואי למתחם תרבות עולה השאלה מה נשאר מתוך ההיסטוריה בקירות ומה מהדהד בו עד היום? תערוכה חדשה שתיפתח בגלריית הנסן ב-17.6.2016, ביוזמת מסלול אודות עיצוב של התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי, בצלאל, מבקשת לעסוק בדיסוננס שבין רתיעה למשיכה, ברגשות ובתחושות הקשורים במחלות, ובאבנורמליות של גוף.

אנו פונות ליוצרים, מעצבים, אמנים, סטודנטים, אנשי מדע וטכנולוגיה להגיש הצעות לעבודות לתערוכה אשר נוגעות בנושאים ובשאלות בהן מבקשת התערוכה לעסוק. אנו מחפשות עבודות המתייחסות לעיוות ושינוי צורה, הן בגוף האדם והן בחפצים ובמוצרים, עבודות המתייחסות לעולם הרפואה והמדע, לצד אמונות טפלות דרך מבטים נרתעים וסקרנים, דרך משיכה ודחייה. אנו מחפשות עבודות שאינן נרתעות מהשונה והמוקצה, מהמדבק והמתקלף ורואות את האסתטיקה גם בסוטה מהנורמה, אך בעיקר מוכנות להישיר מבט ולבחון את התעתוע שבבסיס הרגשות המנוגדים שלנו.

הנחיות להגשת הצעות:

• ניתן להגיש הצעה לפרויקט אחד או למספר פרויקטים שונים.
• ניתן להגיש עבודות קיימות שעוצבו ב-10 השנים האחרונות, או להציע עבודות חדשות שיוכנו במיוחד עבור התערוכה. העבודות יכולות להיות בכל פורמט ומדיום, ומכל תחומי היצירה.
• את ההצעות אנא שלחו למייל non.contagious.exhibition@gmail.com עד לתאריך 10.5.2016
• בהצעת עבודה יש לציין: שם היוצר, שם הפרויקט, מספר דימויים/הדמיות, טקסט הסבר קצר, האם הפרויקט הוצג בעבר והיכן.

צוות האוצרות: מיקה אורסתיו, תמרה בן ארצי, הדר גורליק, אור גלס, רונה זינגר, אנה כרמי, סתיו מנדלבאום, איילה צור ואבישג שטרנגולד
הנחיה: מיה דבש

הי נועה, מה שלומך?

לא רע, שבת יפה ורגועה, אצלך?

גם. נדמה לי שמאז הקורס ומאז שסיימת את התואר לא נפגשנו. נכון? ומאד שמחתי לראות את הפרויקט בקופר יואיט בניו יורק! (זה פרויקט הגמר, נכון, או שאני מתבלבל?)

נכון, לא נפגשנו מסוף התואר. וזה לא פרויקט הגמר, זה דווקא פרויקט מקורס בשנה א׳. אגב, הפרויקט הוצג בשנה שעברה גם ב-MAD בתערוכה Multiple Exposures, שעסקה בקשר בין צורפות וצילום

את זה איכשהו פספסתי. ואני מניח שב-MAD אוצרי הטריאנלה נתקלו בעבודה לראשונה?

נכון, ואורסולה, האוצרת של התערוכה ב-MAD נתקלה בה בתערוכה של בצלאל במילאנו. אגב, לא היו אוצרים בטרינאלה, רק אוצרות. היה נהדר לראות את הכוח הנשי שמניע את הכל. הייתי בפתיחה, זו הייתה חוויה מאוד מרגשת

מגניב! אז רגע לפני שנדבר על העבודה עצמה, אולי תספרי קצת על עצמך, מה למדת ומתי, ומה את עושה מאז

אז ככה: את התואר הראשון עשיתי במחלקה לצורפות בבצלאל וסיימתי ב-2004, ואת התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל התחלתי ב-2010 במהלך חופשת לידה. מאז סוף התואר הראשון אני מעצבת יודאיקה ותכשיטים, עובדת כשכירה בסטודיו/ מפעלונצ׳יק שמייצר תכשיטים ויודאיקה. אני מקווה מאוד שיזדמן לי שוב ליצור לעצב ולהציג במקומות כמו הקופר יואיט, ההתחכחות עם העולם הזה היתה נעימה לי עד מאוד

ועכשיו לעבודה

Click here to view the embedded video.

העבודה מורכבת מארבעה תכשיטים ומסרט וידאו. במקור הסרט נעשה לבקשת אוצרת התערוכה של התואר שני בבצלאל, כדי שישמש במקום תמונות סטילס, אבל מאז הוא הפך להיות מרכיב דומיננטי בעבודה. זה מצחיק, את הסרט עשיתי בשבת בצהריים, באמצעים דלים ללא כל ידע בצילום או בעריכה, ובכל זאת הוא מצליח להעביר את התחושה שרציתי

ומהי אותה תחושה? מה רצית להעביר בעבודות?

העבודה נעשתה כחלק מקורס שעסק ב״תיקון״, מן עבודה כזו שמתפתחת משבוע לשבוע. בכל שנותי בבצלאל (ועוד במחלקה לצורפות!) מעולם לא עשיתי עבודה שעסקה בעצמי, ושלגוף שלי היה בה תפקיד מרכזי. היא התחילה מהתכשיטים, שעשויים על פי מיפוי של הקמטים העתידיים שלי, אבל שאפשר להעביר וכל אחת יכולה לענוד, והסתיים בסרט, שנותן הצצה למין רגע אינטימי קצת של ״להוריד איפור בסוף יום״

למה עניין אותך להתעסק עם זה?

האמת שלא כל כך ברור לי למה התחלתי, כי סוג כזה של התעסקות, גם ברמה האישית וגם כעולם של עיצוב ואסתטיקה, זה ממש לא אני. אולי בגלל שהייתי אחרי לידת בני הראשון, זמן שבו ממילא דימוי הגוף משתנה ועיסוק באסתטיקה בלבד הופך למותרות (לפחות אז בעיני). התגובות בכל מקרה, מכל מיני אנשים, היו חזקות, והבנתי שיש כאן משהו שהרבה מתחברים אליו

וכשהגיעה הפנייה מאוצרות הטרינאלה, שעוסקת ביופי, מעבר להתרגשות, הן הסבירו למה העבודה שלך נבחרה?

התערוכה מחלוקת לשבע תמות שמאוד קשה היה לתרגם את שמותיהן אז אפילו לא ניסיתי… החלק שבו אני מציגה – transgressive – קשור לצד האפל של היופי, וכלל אובייקטים הקוראים תיגר על מושגי יופי ודוחקים אותו לכיוון האפל והמופלא. אני מניחה שההתייחסות שלי לקמטים כמשהו שלא מצניעים אלא מטפחים וממלאים בחומר יקר, הלמה את הקונספט.

אני מציגה תיקון אלטרנטיבי של מה שנחשב כפגמים אסתטיים, עבודות אחרות מציגות זויות ראיה אחרות. אהבתי את העבודה של Jólan van der Wiel ההולנדי, שגם חוקרת מהי צורה המושפעת מתהליכים טבעיים, אך במקרה שלה כאלה שעברו מניפולציה ופועלים מתוך מכונה. היופי שם (קצת כמו אצלי) נובע מהמאבק בין הכוחות

ואיך התרשמת משאר העבודות? ומהקשר שלהן ל״יופי״? כי זה נושא שלכאורה אפשר לחבר אליו כל עבודה

הייתי בפתיחה, ויום אחרי זה כבר נאלצתי לעזוב את ניו יורק. בפתיחות, בגלל הדוחק ההתרגשות (וקאווה בכמויות), קשה להתרשם כמו שצריך. אבל בסך הכל היה מגוון עצום של עבודות ונקודות מבט שונות. זה נכון שכמעט כל דבר אפשר לקשר ליופי, או להיעדרו: מניפוצליות על יופי הן בבסיס היצירה והאמנות. עיצוב, לעומת זאת, לאו דווקא מתייחס ליופי כנושא בפני עצמו, וזה מה שהיה נחמד בתערוכה‎

״להפתיע, לרגש ולעורר מנעד רחב של תגובות״: אוצרת הטריאנלה בריאיון לפורטפוליו

איך את מסבירה את הבחירה בנושא, אם כך? זו אמנם שאלה שהפניתי לאוצרת, אבל מעניין אותי עד כמה יופי מעסיק אותך כמעצבת? כי לכאורה עיצוב אמור לענות על צורך, להיות פונקציונלי, ויופי היה משהו שעד לפני אי אלו שנים ״אסור״ היה לדבר עליו בבתי ספר לעיצוב‎

נכון, אבל זה כל הקטע: יופי הוא כמעט מילה גסה בעולם העיצוב, וזו בחירה די נועזת מצידן. ‎כמעצבת שעושה מוצרים, שאמורים להימכר, היופי של המוצר נמצא לצד השימוש ולצד התמחור, המשפיע הגדול מכל על המראה הסופי של האוביקט.

יופי הוא נושא לכאורה טריוויאלי, אך העיסוק בו כלל לא מובן מאליו בשדה העיצוב העכשוי. ראשית, יופי בכלל לא נחשב ״תוצר היעד״ של עיצוב, מקסימום תוצר לוואי. באופן מסורתי עיצוב טוב בא ממקום של פונקציה, או בעידן הנוכחי מנקודת מוצא של חווית לקוח, חווית משתמש, או עיצוב שירות. יופי, כחוויה אסתטית רגשית, כלל אינו נספר. הסיבה השנייה היא הסובייקטיבות העצומה הטמונה בנושא. מטבע הלשון השחוק, שהיופי בעיני המתבונן, עדיין נכון

זה באמת אחד הדברים שחשבתי לעצמי, שלכאורה אפשר להכניס כל דבר לתערוכה שהנושא שלה הוא יופי

כן, ובאמת בנושא הסובייקטיביות אוצרות התערוכה טיפלו בשתי דרכים. הראשונה, קיטלוג קפדני של העבודות, חלוקתן לתת לנושאים שמציעים סדר במרחב הסוביקטיבי. הדרך השנייה קשורה לעבודה מול המציגים: כולנו עברנו ראיון טלפוני אישי ומדוקדק, ונשאלנו אותן שאלות, שמטרתן היתה לברר מהו יופי בעינינו.

כאמור, הבחירה ביופי כנושא לתערוכה גדולה ומקיפה כמו הטריאנלה, היא בחירה נועזת ופרובוקטיבית כי היא מכריזה בגלוי על סדר העדיפויות ״האמיתי״ שצריך להיות למעצב. אולי בשיח פנימי של מעצבים או בבתי הספר לעיצוב היופי לא מהווה חלק מהשיח, אבל בחוץ הצרכן קובע, ובשנים האחרונות יותר אנשים נכנסים למעגל של צרכני עיצוב.

שמות של מעצבים שפעם היו ידועים לחובבי הז׳אנר שגורים עכשיו בפי כל, והדיון על יופי, כחוויה חושית, הופך להיות רלוונטי מאי פעם. בנוסף, הכלים הטכניים של המעצב זמינים עכשיו לכולם יותר מתמיד – תוכנות גרפיות, תוכנות תלת ממד, מדפסות וכו׳ – ולכן מה שנותן את הערך המוסף הוא פחות הפיתוח הטכנולגי, וכן, שוב המילה הגסה הזאת, היופי

הגיליון יוקדש לקשר שבין העיר לאמנות במובנה הרחב, לשאלות על היחס שבין האמנות בעיר לחיי היומיום של תושביה, פריסתה ברחבי העיר, במרכזי התרבות ובשכונותיה, האופן שבו מהווה העיר מרחב השראה לאמנות, והקשר שבין העיר לביטוייה באמנות.

אנו מאמינים ששיח רב-תחומי מתרחש בראש ובראשונה בעיר, מרחב החיים שלנו: מרחב תיאורטי ופרקטי המאפשר לבחון רעיונות הנוגעים לחיינו. אנו מעוניינים לקיים דיאלוג נגיש ופופולרי בין רעיונות מקוריים – הבאים לידי ביטוי בטקסט ובאמנות – שעוסקים בקשר שבין אמנות לעיר ובקריאה ובפענוח של העיר דרך האסתטיקה שלה, דרך הסיפור המלווה אותה ודרך פעילות היומיום שלה.

כותבות וכותבים מכל תחומי התרבות והמחקר המעוניינים להציע רעיון למאמר, כתבה, ריאיון, טור דעה או מסה אישית, וכן אמנים, אדריכלים, מעצבים ומאיירים המעוניינים להציע עבודות בנושא הקשר שבין האמנות לעיר מוזמנים לפנות למערכת בליווי הצעה.

• ההצעות לטקסטים צריכות להבהיר בכמה משפטים את הרעיון/נושא המאמר, לספר בכמה מילים על שולח/ת ההצעה ובמידת הצורך והאפשר לכלול גם קישורים לטקסטים אחרים של הכותב/ת.
• ההצעות לדימויים צריכות לכלול את הדימויים (ברזולוציה נמוכה), לספר בכמה מילים על שולח/ת ההצעה ובמידת הצורך והאפשר לכלול גם קישורים רלוונטיים לעבודות אחרות.
• את ההצעות יש לשלוח עד ליום שני ה-30.5.
• המערכת אינה מתחייבת לקבל כל הצעה ומשאירה לעצמה את הזכות לפנות באופן ישיר לכותבים וליוצרים.
• לשליחת הצעות ולקבלת פרטים נוספים: ellipsis.bezalel@gmail.com

ספי חפץ, יליד 1962, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל (1990) ומרצה בכיר בה. במקביל להוראה, חפץ שותף בחברת i2d, העוסקת בעיצוב תעשייתי, חדשנות ופיתוח מוצרים, הקיימת ופועלת מזה 15 שנה וממוקמת בתל אביב. בעבר היה משנה לראש מחלקת העיצוב של חברת סאיטקס והבעלים של חפץ, סטודיו לעיצוב תעשייתי.

חפץ עיצב מספר רב של מוצרי צריכה, מוצרים תעשייתיים ויחידניים בתחומים מגוונים שזכו בפרסים לאומיים ובינלאומיים, ביניהם פרס Crate&Barrel של מוזיאון ישראל, פרס משרד התרבות והספורט למעצב תעשייתי לשנת 2014, Red Dot ,IF award ,Good design, פרס עתיר הישראלי ועוד. חפץ הציג בתערוכות בארץ ובחו״ל, בין היתר במוזיאון תל אביב, מוזיאון העיצוב חולון, מוזיאון ארץ ישראל, הקופר יואיט בניו יורק, מוזיאון Gardiner בטורונטו, BODW בהונג קונג ועוד.

בנימוקים להענקת פרס העיצוב מטעם משרד התרבות והספורט, כתבו השופטים כי חפץ ״מציג גישה חוקרת ומעמיקה למגוון רחב של סיטואציות ושימושים באמצעות חומרים וטכנולוגיות שונות, תוך יצירת שפה צורנית בהירה וחכמה״. בראיון לפורטפוליו לאחר מכן אמר חפץ ש״עיצוב הוא פעילות בעלת חשיבה ומעשה, או מעשה, חשיבה ושוב מעשה, וכן הלאה… בשונה אולי מהאימרה היהודית ׳סוף מעשה במחשבה תחילה׳, המאפיינת את הזהירות התרבותית היהודית, ויש שיגידו את החוכמה היהודית. לפעמים עיצוב הוא מעשה ׳חמום מוח׳, קודם מתבצע המעשה ואז חושבים עליו, ולפעמים הוא ״שקול״, מחושב ומתוכנן, ולוקח בחשבון את כל האילוצים, הקונטקסט, הקונספט, ואת הנדרש לביצוע.

״חשוב לי שהעיצוב יהיה בעל קונספט; בעל אסתטיקה גבוהה; שיעבוד בתוך קונטקסט; שיהיה אפשר לייצר אותו בהתאם לצרכים שהוגדרו (או שאני הגדרתי); שייצר חויה חדשה, יעורר למחשבה ושאלה, אולי גם להפתעה; שיהיה שימושי, או בעל כוונה שימושית; שיהיה הומני; שיהיה בעל אורך חיים ארוך עד כמה שאפשר; שלא ידבר רק אודות העיצוב, אלא גם יעשה מעשה עיצובי; ושלפעמים יגרום לשמחה״.

יש לכם תערוכה ואתם לא מופיעים פה? יש פרטים שצריך לעדכן? שילחו מייל עם כל הפרטים ונוסיף אתכם לרשימה. בנוסף, במידה ויהיו שינויים או עדכונים הפרסום יתעדכן, כך ששווה לבדוק בעתיד את התאריכים והשעות לפני שמתכננים ביקור באחת התערוכות. ואם עוד לא עשיתם לייק לעמוד הפייסבוק של פורטפוליו, שם תוכלו לקבל את כל העדכונים היישר לפיד שלכם בזמן אמת.

אורנים

• אמנות
  פתיחה: 15.6; נעילה: 2.7
  הפקולטה למדעי החברה והרוח, מכללת אורנים. א-ה 16-20, שישי 10-14, שבת 10-16

בצלאל

• תואר שני באמנויות
  פתיחה: 1/6 נעילה: 18/6
  סלמה 60, תל אביב. ד 12-18, ה 16-22, שישי 10-14, שבת 12-18
• אמנות, צילום, אמנויות המסך, עיצוב תעשייתי, תקשורת חזותית, עיצוב קרמי וזכוכית, צורפות ואופנה
  פתיחה: 14/7; נעילה: 29/7
  קמפוס הר הצופים, ירושלים. א-ה 21-10, שישי 15-10
• ארכיטקטורה
  פתיחה: 15/7; נעילה: 29/7
  בצלאל 1 (פינת שמואל הנגיד), ירושלים. א-ה 21-10, שישי 15-10

גורן

• תקשורת חזותית
  פתיחה: 20.7; נעילה: 10.8
  בית הספר לתקשורת חזותית האקדמית עמק יזרעאל. א-ה 10-19, שישי 10-13

הדסה

• עיצוב תעשייתי מכליל
  פתיחה: 14.7; נעילה: 24.7
  הנביאים 37, ירושלים. א-ה 10:00-20, שישי 10:00-13:00
• תקשורת צילומית
  פתיחה: 7.7; נעילה: 19.7
  הנביאים 37, ירושלים. א-ה 10:00-20, שישי 10:00-13:00

המדרשה לאמנות, בית ברל

• לימודי המשך באמנות
  פתיחה: 15.7; נעילה 31.7
  גלריית המדרשה, הירקון 19, תל אביב.א-ה 11-20, שישי 11-14, שבת 11-15
• תואר ראשון באמנות
  פתיחה: 20.7; נעילה: 3.8
  קמפוס המדרשה, מכללת בית ברל, כפר סבא. א-ה 12-20, שישי 11-14

המכללה למנהל

• עיצוב פנים, תקשורת חזותית במרחב
  פתיחה: 13.7, נעילה: 22.7
  אלי ויזל 2, ראשון לציון. א-ה 10-21, שישי 09-14:30

ויצו חיפה

• תקשורת חזותית, ארכיטקטורה, מדיה צילום וקולנוע, עיצוב אופנה
  פתיחה: 13.7; נעילה: 23/7
  הגנים 21, המושבה הגרמנית, חיפה. א-ה 12-18, שישי 10-14, שבת 10-22

מוסררה

• צילום, ניו-מדיה ומוסיקה
  פתיחה: 14.7; נעילה: 29.7
  מוסררה, הע״ח 9 + בית-קנדה, שבטי-ישראל 22, ירושלים. א-ה 10-17

מכון אבני

פתיחה: 14.7; נעילה: 24.7 / א-ה 10-20, שישי 10-13

• תקשורת חזותית, אינטראקטיב ותעשייתי: אילת 23, תל אביב
• עיצוב פנים: אילת 8, תל אביב
• עיצוב אופנה: אילת 17, תל אביב
• אמנות: אילת 7, תל אביב

מכון טכנולוגי חולון

• עיצוב תעשייתי, עיצוב פנים, תקשורת חזותית
  פתיחה: 13.7
  גולומב 52, חולון

מנשר

• תקשורת חזותית, אנימציה, צילום, אמנות
  פתיחה: 20.7, נעילה: 4.8
  דוד חכמי 18, תל אביב. א-ה 11-19, שישי ושבת 11-16

סמינר הקיבוצים

• עיצוב
  פתיחה: 30.6, במסגרת אירועי הלילה הלבן; נעילה: 20.7
  מרכז עמיעד, שוק הפשפשים, יפו. א-ה 16-21, שישי 10-15, שבת 10-21
• אמנות
  פתיחה: 30.6, במסגרת אירועי הלילה הלבן; נעילה: 16.7
  הוסטל אברהם, לבונטין 21, תל אביב. א-ה 16-21, שישי 10-15, שבת 10-21

שנקר

• עיצוב פנים, מבנה וסביבה; עיצוב תכשיטים; תקשורת חזותית; עיצוב תעשייתי; עיצוב טקסטיל, עיצוב אופנה, הנדסת תוכנה
  פתיחה: 14.7; נעילה: 31.7 (עיצוב אופנה והנדסת תוכנה – 19.7)
  אנה פרנק 12, רמת גן. א-ה 10-22, שישי 10-13
• אמנות
  פתיחה: 14.7; נעילה: 31.7 (עיצוב אופנה והנדסת תוכנה – 19.7)
  בניין עלית, ז׳בוטינסקי 8 רמת-גן. א-ה 10-22, שישי 10-13

תילתן

• תקשורת חזותית
  פתיחה: 14.7; נעילה: 15/10
  העצמאות 65, קמפוס הנמל, חיפה. א-ה 09:00-20:00, שישי 09:00-13:30

תל חי (המכון לאמנויות)

• צורפות, קרמיקה, אמנות פלסטית
  פתיחה: 7.7, נעילה: 23.7
  המוזיאון הפתוח לצילום, תל חי. א-ה 11-19, שישי 10-14, שבת 11-17

התערוכה תעסוק בדיסוננס שבין רתיעה למשיכה, ברגשות ובתחושות הקשורים במחלות ובאבנורמליות של הגוף. יוצג בה מגוון עבודות של אמנים ומעצבים שאינם נרתעים מהשונה ומהמוקצה, מהמדבק והמתקלף ורואים את האסתטיקה בסוטה מהנורמה.

תסמונת הנסן, הידועה בשם צרעת, היא מחלה זיהומית כרונית שיכולה להוביל לעיוותים על הגוף והעור. בית הנסן הוקם בסוף המאה ה−19 כמקום מרפא וטיפול בעבור חולי צרעת, ושירת ככזה עד לעזיבת אחרון החולים לפני כשבע שנים. בעבר היה המבנה מוכר לכל תושבי ירושלים והסביבה כ״בית המצורעים״ ונתפס כמקום מסוכן, מדבק וחולה. סיפורי אימה רבים נפוצו סביב הפחד מהלא נודע, וגרמו לדיירי השכונה להאיץ את צעדיהם בעוברם ברחובות הסמוכים. אך באותה עת מצדן השני של חומות המבנה חיו חולים בני דתות ותרבויות שונות שניהלו חיים שלמים לצד צוות המטפלים המסור.

כיום בית הנסן משמש כבית ליוצרים ומעצבים בתחומי המדיה והטכנולוגיה. בהפיכתו ממרכז רפואי למתחם תרבות עולה השאלה מה נשאר מההיסטוריה של המקום ומה חלחל ומקנן בקירות עד היום? אוצרי התערוכה מבקשים לעורר את הדיאלוג בין רבדי המציאות השונים שידע וספג המקום.

״תערוכה לא מדבקת״ מציגה פרשנויות של כ−25 מעצבים ואמנים רב תחומיים למושגים עיוות ושינוי צורה, הן בגוף האדם והן בחפצים ובמוצרים. כמו כן מוצגים שיתופי פעולה בין מעצבים לבין אנשי רפואה ומדע, כמו גם עבודות העוסקות באמונות תפלות ודעות קדומות.

מבין העבודות המציגות התערוכה:

בעבודת הוידאו ״The Reptile Man״ (2012) האמנית סלי קריסטל קרמברג נכנסת לעורו של איש זוחל, המוצג כקוריוז לצופים סקרניים במופע החריגים (Freak show) בקרקס. פניה מכוסות לחלוטין בעיניים מפלסטיק, ורק עיניה חשופות אל הצופה. אחת לכמה שניות היא מנענעת את ראשה ומקרקשת, כאילו מנסה להיפטר מהעיניים, מהשיריון שלא מגן עליה אלא מעצים את חשיפתה. במהלך מחקר על אנשי הפריק שואו, הבינה קרמברג כי רובם התגאו בעיסוק שלהם ופרנסו משפחות שלמות בזכות המום הגופני שלהם. היא מציגה פרשנות אישית להוויתם של אותם אנשי קרקס, ומדברת על יחסי כוחות בין צופה ונצפה, בין אמן וקהל. המבט שמוחזר אל הצופה אינו מתריס אלא משלים עם היותו מוזר, חריג ושונה.

העבודות ״ענן גיבור על״, ״דמות 3״ ו-״דמות -6״ של חנן דה לנגה – שהוצגו כחלק מ״עדר״ בתערוכת יחיד בגלריה נגה (2015) – הן דמויות שחורות העשויות מחלקי צעצוע הרכבה, הטבולים ביסוד אפור. אופיין הגרוטסקי של הדמויות מתחזק כשהן מוצבות בחלל שהיווה בעבר בית למצורעים. הדמויות במקומן החדש מספרות סיפור של חיים, מפגש אנושי בין הרוח והזכרונות של המקום לבין הדמויות שיוצר חנן דה לנגה בהומור ובחמלה יתרה.

הפרויקט של תומר ספיר ״מחקר לקראת האינדקס הקריפטו−טקסידרמי המלא״ (2006−2012), הוא לקסיקון של אובייקטים ומוטציות שנמצאים בתווך, בין הטבעי למלאכותי, בין המפתה והמאיים. ספיר חוקר יצורים שאין הוכחה מדעית לקיומם, ושאינם כלולים באינדקס הזואולוגי הרשמי. העולם שאותו מציג ספיר הוא אזור אפור המקיים מתח בין היסטוריה ומיתולוגיה, ומתאפיין בטשטוש גבולות בין עובדה ובדיה, ובין מדע ואמנות.

מפית בד שנמצאה במרתף הכביסה של בית הנסן, מקבלת חיים חדשים בעבודה שיצרה גלי כנעני במיוחד לקראת התערוכה (2016). המפית ששימשה לריפוד מגש טיפולים, סופקה לבית החולים על ידי משרד הבריאות ככל הנראה בשנות ה−60. לדברי כנעני: ״פרימת המפית למרכיביה, חוטי השתי וחוטי הערב, מאפשרת מבט פנימה, כמו צילום רנטגן שתמיד מגלה לנו משהו שלא ידענו קודם. כל חוט הוא כמו תא יחיד, נושא איתו זיכרון ותכונות, פגמים ומעלות, היוצרים ביחד את השלם הישן−חדש. הפרימה מרווחת את המארג הצפוף ומקלה מעט את התחושה המעיקה של חדר הטיפולים״.

עבודתה של טליה טוקטלי ״​​​​את מצור את״ (2016), שנוצרה גם היא במיוחד לתערוכה, מבוססת על ציר המתח שבין חולה הצרעת אשר הורחק מהקהילה כדי להגן עליה מפני הידבקות, לבין תחושת הדחייה שחש החולה המצורע. האמנית בחרה לטפל במילה מצורעת, שלדבריה ״מכוונת להרחקה, מילה המכילה סכנה לא ברורה, האשמה״. טוקטלי בחרה לפרק אותה למשמעויות שונות שבכולן התייחסות למצב של היות מצורע, לדוגמא: את מצור את / מצור/ רע את, ולרקום בכתיבה את הטקסט כדגם חוזר.

העבודה ״דרמיס״ של המעצב אמיר צובל (2016), המורכבת משלושה כלי קיבול קרמיים, שואלת את אלמנט הקילוף ומשתמשת בו כאמצעי אלגורי למחלת הצרעת: כאשר הכלים ממולאים במים הם סופגים את חלקם והדבר יוצר סדקים וקילופים בשכבת הטיח והצבע העוטפת אותם מבחוץ. צובל, אשר עובד בבית הנסן מדי יום, הבחין כי באופן פואטי, קירות רבים במבנה מתקלפים עד לשכבות הטיח (כתוצאה מרטיבות, תחזוקה לקויה, ושימוש בחומרי בניין לא מתאימים) ובכך מאזכרים במידת מה את שוכני המבנה החולים: צבע הקירות − המשמש כמין עור למבנה − מתפרק ומתעוות כעורם של חולי הצרעת שחיו בתוכו במשך 100 שנים כמעט.

העבודה ״חדר ירוק״ של יובל יאירי (2004)  צולמה בבית הנסן, במבנה הנמצא בצידו האחורי של מתחם בית−החולים, חלק שלא היה בשימוש במשך שנים רבות והכיל שרידים ועדויות לעברו של המקום. העבודה בנויה ממספר רב של צילומים המורכבים יחד לדימוי פנורמי המתחקה אחר מבטו של הצופה בעודו סורק בעיניו את חלל החדר. מאחורי ארון במרכז הצילום מסתתר−מציץ האמן ומבט−עינו מופנה למצלמה.

בעבודת הוידאו ״A Tribute to Ethyle״ מופיע יואב אדמוני (2016) כשהוא חובש פאה ומאופר בכבדות, ומפיו בוקע קול נשי במונולוג קורע לב. העבודה מבוססת על יצירה משנת 1994 של האמנית קרן פינלי המדברת על את׳יל אייכלברגר, שחקן תאטרון, דראג−קווין, פרפורמר וחבר קרוב שלה שהתאבד לאחר שגילה כי הוא נושא את נגיף ה−HIV. כחלק מתהליך ההתמודדות האישי שלו עם הנגיף, מבקש אדמוני להציף את הטקסט של קרן פינלי ולתת לו מרחב, ובה בעת להפעיל אותו מן המקום והזמן שלו.

אוצרות התערוכה הן סטודנטיות במסגרת קורס אוצרות מעשית (בהנחיית מיה דבש), במסלול אודות העיצוב של התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל (בראש המסלול עומדת גלית שבו). בקורס זה הסטודנטים עוסקים בכל השלבים השונים של אוצרות תערוכה החל מגיבוש הרעיון, המחקר, איסוף העבודות וכלה בהקמה ועיצוב התערוכה.