הי אמנון, מה קורה?

מצויין! בתוך כל ענייני הבוקר והעבודה, מה שלומך?

גם, לא רע בכלל. לא ייאמן אבל עוד שנה עברה ושוב הגענו לחודש יולי עם כל תערוכות הבוגרים. אני מניח שבמקרה שלך חודש יולי הגיע הרבה קודם…

לגמרי. אנחנו כבר למעלה מחודשיים מחכים לרגע הזה, של תערוכת הבוגרים בבצלאל. כבכול שנה, מיתוג תערוכת סוף שנה הוא פרויקט הדגל של העבודה הרציפה שלנו עם בצלאל, דו שיח רחב עם השותפים שלנו באקדמיה – נשיא בצלאל, פרופ׳ עדי שטרן, ומנהלת השיווק, דנה סוחלוצקי – בחיפוש לעשות משהו אחר, שונה ולחדש

מה הבריף שאתם מקבלים? איך זה עובד? 

תחילת התהליך בניסיון לפתח את המשולש בצלאל – תערוכת בוגרים – 2018. אנחנו מחפשים מה מייחד את תערוכת הבוגרים לעומת עבודה אחרת לבצלאל? מה מייחד את בצלאל לעומת מוסדות אחרים? מה מייחד את השנה לעומת שנים אחרות?

לדוגמה, בהצעות הראשונות שהגשנו אפשר לראות עיסוק בנושא ה־metoo שבלט השנה, בהצעה לתערוכת בוגרות שנשענת על עבודות של האמנית והמעצבת הגרפית עלי גרוס, שלמדה ועבדה בבצלאל. כיוון אחר – שנעשה בשיתוף ניל כהן – הציע פתרון ״פופי־אוטופי״, מעין סטיקרים של מזרח תיכון חדש. אלו כמובן סקיצות מאוד ראשונות ומהן אנו ממשיכים ומעמיקים ברעיון שנבחר

וההצעה שנבחרה בסוף: איך היא עונה על הבריף?

בשלוש נקודות שהתחברו. האחת – אנו עוקבים הרבה אחרי הסושיאל של בצלאל, ואחד הדברים שאי אפשר להתעלם ממנו היה התגובות שעלו בעמוד הפייסבוק של בצלאל סביב ציון ההרוגים הפלסטינים בגדר על ידי מי מהסטודנטים, אחד הארועים המשמעותיים השנה בישראל בכלל ובשיח הפנים אקדמי שנוצר בעקבותו. היו תגובות (העדינות שבהן) כגון תחזרו לאירופה, זו לא המדינה שלכם, עוכרי ישראל, בוגדים, וכל הריטואל המוכר. 

השנייה – נתקלנו בכרזת תיירות ישנה של זאב רבן, שקוראת לבוא לבקר בארץ ישראל, ואחד האתרים המצויינים בכרזה הוא בצלאל הישן. העבודה שלנו עם בצלאל מחפשת תמיד לנהל דיאלוג עם ההיסטוריה של העיצוב המקומי, דבר שאך מתבקש מאקדמיה כמו בצלאל שקיימת 112 שנים. השלישית – החודשים האלו בשנה, יולי־אוגוסט, שבהם אנחנו נכנסם ל״מוד״ של תייר, מוציאים את הדרכונים מהמגירות ונוסעים לחוץ לארץ; אווירה של חופש ושחרור.

זאב רבן. לשכת העיתונות הממשלתית, Wikimedia Commons

אמנון אילוז. צילום: שחף הבר

כל אלו התחברו יחדיו לתובנה שבכל קיץ מוקמת בבצלאל ישות פופ־אפית לשבועיים – הלא היא תערוכת הבוגרים – ששואבת אליה מבקרים זרים הנכנסים בשעריה לראשונה בחייהם, ותרים בה אחרי חוויה להכיר, לתור, לראות, לצלם. לקחנו את זה צעד קדימה ובחרנו לדבר על מערך היחסים של התייר/מבקר: התייר הוא המבקר, שמצד אחד מבקר בבצלאל ומצד שני מבקר את העבודות. כך נוצרו לנו שני קהלים – המקומיים (תלמידי בצלאל) והתייירים/מבקרים (שמגיעים מבחוץ למדינה/ישות דמיונית)

אתם לא חוששים שזה עלול לעורר אנטגוניזם, מה שנקרא ״מדינת בצלאל״?‎

זה היופי של בצלאל, ואולי רק של בצלאל. מצד אחד זה ״ה״ מקום הכי ישראלי שיש, שתי וערב תרבותי, ערבים יהודים, שמאלנים ימנים, חרדים מתנחלים, פריפריה קיבוצים; בדיוק הפוך מהתדמית שמיוחסת לה ושאנו עמלים לשנותה. מצד שני זו טריטוריה מאוד מאוד מיוחדת, במלחמה על חופש הדיבור ועל החירות ליצור ולהגיד כל מה שעולה על דעתך. זה קו חד משמעי שמובילה האקדמיה, אז רק במובן הזה, הכי חיובי, אני מרגיש שבצלאל היא חוד חנית שמייצרת טריטוריה מעט נפרדת מהבון טון בשיח הישראלי. כך, הישות שיצרנו, היא הכי מקבלת, חיובית, מכילה ומאפשרת לכל אחד ואחת לחוות אותה בחופשיות.

וגם, יש דבר כזה להיות בצלאלי – זה משהו שהולך איתך לכל החיים, כמו להיות ישראלי. לטוב ולרע. בכל מקרה חשוב להדגיש שהעניין הזה של מדינת בצלאל, והמבט הפנימי, הוא לא העיקר אלא המבט על המבקר/תייר והדיבור על תיירות, אמנות, אדריכלות ועיצוב שהתפתחו בעולם בשנים האחרונים

אז מי שיגיע למדינה החדשה, מה הוא יראה? איך זה יבוא לידי ביטוי?

הפעם בחרנו לייצר חוויה שונה מבדרך כלל, לא עוד פרסום אלא פעולה עיצובית שהיא חוויה בלתי נפרדת מהביקור בתערוכת הבוגרים. יצרנו מכלול שלם של פריטים שיוצרים את החוויה הזו, שנשענת כולה על ציטוט של שפות מוכרות. הכרזה הפרסומית, לדוגמה, מצטטת שפות של כרזות תיירות היסטוריות ומזמינה תיירים לבוא לבקר בבצלאל ובמרכזה הבניין כמקום אקזוטי.

ומי שיגיע יפגוש בכניסה, כמקובל, שלטים ועמדות כפי שאנו מכירים בכניסה לטריטוריות זרות. אבל, בניגוד לממשקים מרחיקים ומבדלים שמאפיינים חוויות מסוג זה, המרנו אותם לחוויה של ״מדינת בצלאל״ שהיא חוויה חיובית ומעצימה. כך לדוגמה נקודת הגבולות המשמשת להפרדה, דחייה, היבדלות וסגירות הפכה אצלנו לעמדת NO BORDERS NO CONTROL, המשך ישיר ללפני חודשים: אצלנו אין גבולות, אין משטור ואין צנזור.

 עוד בכניסה יקבלו המבקרים את הדרכון של בצלאל, והשיטוט יהיה כשיטוט במדינה לא מוכרת. בכל מחלקה יוכלו המבקרים/תיירים להחתים את דרכונם, בכניסה וביציאה כנהוג. כל מחלקה קיבלה סמל ששואב השראה מסמלים עירוניים וככזה הוא מאוד תיאורי ופשטני, אבל כיפי. בנוסף יש עמדה לתייר, עמדת מזכרות שבה אפשר יהיה לרכוש גלויות, סיכות ומגנטים, ואפילו תכננו עמדת דואר שממנה יהיה אפשר לשלוח גלויות לבית בישראל עם שתי סדרות בולים מיוחדים שהפקנו – מבני בצלאל ופרחי בצלאל

אני מניח שזה יבוא לידי ביטוי גם בשילוט וההתמצאות במבנה

אכן. אחד האתגרים הגדולים הוא מערך השילוט והכוונה, וגם הוא נשען על שפות מקובלות של שילוט התמצאות במרחב פתוח. בנוסף התערבנו במרחב ויצרנו אתרים מדומיינים לביקור – השקיעה, המדבר, העמק, המעיין, הכיכר והטיילת. הדימויים הינם דימויים גנריים, ייצוגים, איך ש״מוכרים לתיירים״ את נקודות הביקור הללו. הם יודפסו בגדול והתיירים יוכלו להצטלם על הרקע שלהם כמקובל. הם גם ישמשו להכוונה הפנימית – סליחה, איפה זה עיצוב תעשייתי? אה, זה קל, לכו דרומה עד שתגיעו למעיין, ואז תקחו שמאלה 300 מטר

אז יש לי שאלה: אתם לא קצת מתחרים בפרויקטים עצמם? לא פוחדים שבסוף מי שיחזור מהתערוכה יזכור שהייתה מדינת בצלאל מגניבה אבל רגע, מה היו העבודות? 

כסטודיו – אנחנו ואני בפרט – מאמינים בתוכן ובנסיון תמידי לא רק לייצר מעטפת חיצונית. וכן, כמו גם כל פעולה עיצובית, אנחנו גם רוצים שיזכרו אותה ושידברו עליה.

אבל, וזה אבל גדול, כשמסתכלים על העבודה שלנו פה, זה אולי הדבר עצמו, אבל זה מחוץ לקונטטסט הפיזי של התערוכה. זה הבדל של שמיים וארץ, וכשמגיעים לתערוכה העבודה שלנו היא עוד משהו משלים. היא תתרכז רק באיזור הכניסה ובשום אופן לא תתחרה בעבודות, אלא תייצר נגיעה משלימה לדבר העיקרי – הבוגרים והבוגרות והעבודות שלהם

אז עוד שאלה: בכתבה של עודד בן יהודה ב־Xnet, שהציגה את המיתוג של תערוכות סוף השנה בבתי הספר לעיצוב, היה אפשר לראות שרוב המוסדות גייסו סטודנטים למשימה. אני יודע שזו שאלה להנהלה, למה לעבוד עם משרד ולא עם סטודנטים, אבל מעניין אותי (מעבר לפרנסה…) מה העמדה שלך בנושא, כי ברור לי שזה נושא טעון

זו שאלה מצויינת: אני חושב שברור שסטודנטים, בטח אלו שבשנה ד׳, יכולים לעשות עבודה מצויינת, קונספטואלית. אבל זה פסיק בעבודה: עיצוב תערוכת הבוגרים זה מגה פרויקט במוסדות הגדולים – זה לא רק הרעיון, העיצוב וההדמיות – יש פה עשרות יישומים, שילוט מורכב וכו׳ וכו׳. זה מצריך מאות של שעות עבודה, זמינות וידע מורכב בהפקה שלסטודנטים פשוט אין.

 במוסדות הגדולים כמו בצלאל ושנקר עובדים באופן קבוע עם מעצבים חיצונים, והשנה גם המכללה למנהל לקחו משרד חיצוני. מכיוון שאנחנו עשינו בעבר גם את אחת מהתערוכות לשנקר, אני יודע שזה פועל יוצא של הקף העבודה. ודרך אגב, זה גם מה שקורה בעולם במוסדות גדולים מקבילים – הכל נעשה על ידי משרדים חיצונים – לדוגמה סגמייסטר אנד וולש שעבדו עם ה־SVA‏. את אותה שאלה אתה יכול לשאול גם על אתר של כל מוסד לימוד כזה – למה לא עושים בקורס אינטראקטיב?

או־קיי. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

ברור. וזה בהמשך לשאלתך על הסטודנטים – יש בעבודה הזו צוות שלם שעובד איתי על הפרויקט הזה: אמיר פרץ כמעצב ראשי, מאיה בר יהודה, דר לאור שבאה לעזור (חרוז:)‎, ואושר בלום שניהל את הפרויקט.

חוץ מזה בואו לבקר בבצלאל‎. יש השנה תערוכה יוצאת מהכלל, וגם המיתוג בסדר ‎

הסקיצות בתחילת הדרך שלא התקבלו

The post הכינו את הדרכונים: רה־לבנט מעצבים את מדינת בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי איתי, מה קורה? 

הי, טוב תודה. ואתה?

גם, לא רע בכלל. מזל טוב על הספר! כמה זמן עבר מאז שהגשת את בפברואר כדאי לקנות פילים של יואל הופמן כפרויקט גמר ועד שהוא ראה אור בהוצאת מודן?

תודה רבה! הגשתי את הספר במסגרת קורס איור ספרים בהנחיית רותו מודן בשנה ג׳ בבצלאל, ב־2012. אז…שש שנים? ג׳יזס

לגמרי. איך קרה ששש (יש פה יותר מידי ש׳…) שנים לאחר מכן זה קרה? בדרך כלל כשזה קורה, זה יותר מהר

טוב, אכן מדובר בספר עם המון ש׳

בשנים שעברו מאז פרויקט הגמר ניסיתי מספר פעמים לפנות להוצאת מודן בעניין, אבל לא היתה תשובה. השנה יצאו בהוצאות כתר ומודן שני ספרי ילדים שאיירתי בעבורן – ״ענק בישל מרק״ מאת נתי בית ו״ספר השתיקות״ מאת אורן לביא – כך שהיה לי כבר קשר ישיר אל הוצאת מודן. פניתי אליהם שוב בעניין הספר והם הביעו התעניינות. אחר כך שלחתי ליואל הופמן מספר איורים, ולשמחתי הוא אהב אותם והסכים בשמחה. מהרגע שהוא נתן אור ירוק הכל קרה די מהר

עטיפת הספר בהוצאת מודן

איתי בקין

בוא נחזור שש שנים אחורה. מאיפה הגיע הרעיון לאייר דווקא את הספר הזה?

אם היינו בסרט היה מופיע עכשיו אפקט זול של פלאשבק…

האמת שבהתחלה בחרתי ספר אחר וברגע האחרון החלפתי. לא הכרתי את הספר לפני, ואם אני זוכר נכון חברה ללימודים הציעה אותו. כבר היה לי חשק לצייר בסגנון מסוים, והטקסט פשוט הרגיש לי מתאים למה שממילא רציתי לעשות

למה בכתיבה של הופמן התחברת?

הספר הוא רשימה של ״דברים שמורים לא מספרים״ – מעין אנקדוטות סוריאליסטיות שנעות בין האבסורד לגרוטסקי, ומובאות לקורא בצורה אינפורמטיבית, כעובדות חיים לכל דבר. הפרדוקס הזה יוצר טקסט שיש בו משהו קצת סרקסטי, מריר־מתוק, אינפנטילי ועמוק, ואני מאוד מתחבר לטון הזה. נוסף על כך, הטקסט מאוד ויזואלי: יש המון מה לצייר, למאייר זו חגיגה

מאיפה התחלת? כפולה מסויימת? דמות או חיה ספציפית?

מההתחלה היה לי ברור שדווקא בגלל שהטקסט הוא נטול עלילה ומאוד חידתי, התפקיד של האיורים יהיה ״למסגר״ אותו בתוך עולם מסוים. במקרה הזה – מעין הצגת תיאטרון מוזרה, ספק קומדיה ספק טרדגיה, שלא לגמרי ברור מה מזויף בה ומה אמיתי. התחלתי לאסוף הרבה דימויים להשראה, ואחר כך התחלתי לצייר. נראה לי שהאיור הראשון היה הינשוף 

והטכניקה? והצבעוניות? אילו גלגולים הם עברו?

ציירתי בדיו בשילוב של ציפורן ועטים. היה לי ברור שהאיורים בפנים הספר יהיו שחור לבן, והם אכן היו כך. במשך שש שנים הם שכבו והמתינו לנגיעות אדומות שהתווספו רק בחודשים האחרונים

וואלה? פרויקט הגמר היה רק בשחור לבן?

בכריכה היה תמיד אדום, למרות שהיא עברה שינוי ושדרוג די דרמטי (מקווה), אבל האיורים בתוך הספר אכן היו במקור בשחור לבן

למה התווסף האדום? של מי היה הרעיון? ואיזה עוד שינויים הספר עבר בשש השנים האחרונות?

במקור, השינוי הגיע מההוצאה. בהתחלה הסתייגתי, אבל לאחר התייעצות עם כמה אנשים שאני מחשיב את דעתם מאוד, כמו רותו ומרב סלומון (שהיו מאוד בעד האדום), הלכתי על זה. בדיעבד אני מרגיש שהצבע האדום מוסיף איזו קריצה, ומרחיק את הספר מספר שמנסה להידמות לספר ישן, למעין גרסה מודרנית של ספר ישן. אם זה נשמע הגיוני…

עוד שינוי שהתווסף לגרסה החדשה – הטיפוגרפיה המאוירת בכריכה. מאוד שמחתי שבהוצאת מודן זרמו איתי על זה

אז בוא נדבר על התכנים של הספר בשילוב עם האיורים: איזה מן ספר זה? זה הרי לא ספר ילדים קלאסי (לא כמו הספרים שיוצאים היום, בכל אופן), ומצד שני גם לא ספר רק למבוגרים, נכון? אני מניח שגם אתה התעסקת בזה בתהליך העבודה

בהחלט. הופמן הגדיר אותו ״ספר לילדים רעים״. הוא באמת ספר שבלתי אפשרי להכניס לקטגוריה מסוימת: התוכן למבוגרים והפורמט לילדים. אני נכנס לחנויות ספרים בשבועות האחרונים, ולפעמים מוצא אותו במחלקת ילדים, לפעמים במחלקת שירה, לפעמים במחלקת מתנות… האמת היא שלא זכור לי שהתעסקתי בהגדרת אופי הספר, וזה מה שהיה כיף. זה מרענן לא לחשוב על קהל יעד.

מבחינת התוכן עצמו, משכילים ממני שחוקרים את הופמן כבר קישרו אותו לתפיסות זן בודהיסטיות. נראה לי שברובד היותר עמוק של הטקסט, מתחת לגרוטסקי והסרקסטי, הספר מדבר על כך ששום דבר בעולם אינו כפי שהוא נראה.

אבל זה כברabove my paygrade ‎

אל תמעיט בערכך כל כך מהר… ‎

חחח… אבל אני כל כך טוב בזה‎. בכל אופן, הופמן מסרב לתת הסברים. ניסיתי ‎

מה, עכשיו? כשהראית לו את הספר? או בזמן הלימודים?‎

לאחרונה. יצרתי איתו קשר רק בחודשים האחרונים

אז כשאתה מסתכל על הספר הזה ועל הספרים האחרים שאיירת לאחרונה, איפה – אם בכלל – אתה רואה המשך של מה שעשית בבצלאל, ואיפה יש בכל זאת התקדמות מאז שסיימת לפני שש שנים?‎

האמת שזו שאלה טובה ואני לא בטוח שאני יודע לענות אליה. לצערי אני לא פורה מספיק כדי להצביע על התקדמות, על אף שאני רוצה להאמין שהיא קיימת. עבדתי על ספר הילדים הראשון במשך יותר משנתיים כי במקביל עבדתי במשרה מלאה, אז אני מרגיש שרק עכשיו אני פוצח בקריירה כמאייר. אפשר לבדוק את זה שוב עוד שש שנים :)‎

קבענו! ספר רגע לפני סיום מה עוד אתה עושה ועל מה עוד אתה עובד?‎

אני מתחיל בימים אלה ספר ילדים חדש. הוא ממש בחיתוליו, אבל אמן שייצא יפה

אמן. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

רק תודה על השיחה, ושהספר נמצא עכשיו בחנויות, והוא ממש מתאים בתור מתנה לשמחות/טרגדיות. חוץ מזה, אני ממש ממליץ על הקטע של להוציא לאור פרויקטים מהלימודים. זה הרבה יותר מהיר מלהתחיל משהו מאפס

The post ״ספר לילדים רעים״: איתי בקין מאייר את יואל הופמן appeared first on מגזין פורטפוליו.

01

בחלל הכניסה לתערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל מחכה למבקרים שולחן עגול רחב ידיים (ומסביבו כיסאות), שעליו הונחו זה לצד זה מבחר ספרים ופנזינים בפורמטים שונים שעוצבו, אויירו (וחלקם אף נכתבו) על ידי בוגרי המחלקה. זו החלטה מעניינת, אמיצה, ואולי יהיה מי שיטען – לא עדכנית: דווקא בעידן הדיגיטלי, שבו נשמעים לא פעם קולות שמבכים את מותו של הפרינט, החליט אוצר התערוכה, איל זקין, להדגיש את הפן המודפס, המדופדף והמאוייר של התחום.

בשולחן – ובעיקר בכיסאות שלצידו – יש הבט מעניין נוסף: בניגוד אולי להיגיון המקובל, הדבר הראשון שהמבקרים מתבקשים לעשות בתערוכה הוא להתעכב. להאט את הקצב ולהתיישב. לקחת את הזמן ולהתעמק. בעבור אלו שרוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, נתלו על הקיר מאחורי השולחן מסכים שמציגים דפדוף באותם הספרים שנמצאים על השולחן. הפרויקטים האחרים של ה״עיצוב״ יכולים לחכות.

ויש לא מעט כאלו: מעל 90 בוגרים סיימו השנה את הלימודים במחלקה, לכל אחד מהם נציגות בתערוכה של שתי עבודות – פרויקט הגמר ופרויקט אחר מהלימודים. אלו כמובן נערכו – פרויקט הגמר לא מוצג בהכרח במלואו – ואף על פי שזו תערוכה עשירה ורחבת הקף, במספר העבודות ובפורמטים השונים, התחושה שהיא יוצרת היא תחושה נעימה ומרווחת. בפינת חלל הכניסה נתלו גלויות שמציגות פורטרטים מאויירים־מקסימים של הבוגרים, כמו אומרים: נעים להכיר, הנה אנחנו ואלה העבודות שלנו.

מחלל הכניסה יש למבקרים בתערוכה שתי אפשרויות, להמשיך ימינה או שמאלה, כשהציר כולו עובר מחללים בהירים ומוארים היטב (מימין) לחללים חשוכים יותר (משמאל), שמתאימים יותר למיצבים ולהקרנות שמוצגים בהם. בשני הקצוות מחכות למבקרים אפשרויות ישיבה נוספות: מצד שמאל חלל הקרנה, ומצד ימין אמפי צנוע שנבנה במיוחד לתערוכה ומאפשר – שוב – מבט רגוע יותר על חלל התערוכה מצד אחד, ומצידו השני הזדמנות אינטימית לעלעל בספרים נוספים ולהביט אל הנוף הנשקף מהחלון. 

02

מבחינה אוצרותית, התערוכה של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל היא אחת מתערוכות העיצוב המרשימות שהוצגו בארץ בשנים האחרונות. לא רק תערוכות בוגרים, תערוכות עיצוב ככלל. זו תערוכה עשויה היטב, שנותנת כבוד לעבודות שמוצגות בה ושמצליחה להציג את העושר החזותי של הבוגרים הטריים מבלי לצעוק. אין בה תחושה אקראית, והיא מאפשרת להתמקד בעבודות למי שמעוניין בכך, אבל גם להבין בסיבוב קצר ובכמה מבטים את רוחב היריעה של התחום האין־סופי הזה, שנקרא תקשורת חזותית. 

אבל מעל הכל – או אולי דווקא בתחתית הדברים – נמצאת ההבנה שתערוכת בוגרים היא קודם כל תערוכה, ולא איזו תצוגה אקראית של פרויקטי גמר. וזה מפתיע בכל פעם מחדש: בבתי הספר לאמנות ולעיצוב מלמדים מיטב המעצבים בישראל; בתערוכות הבוגרים מושקעים אנרגיות וכספים רבים; אלו אירועי השיא השנתיים, שמסכמים ארבע שנות לימוד, הזדמנות להציג לעולם את כרטיס הביקור של כל מחלקה ושל כל מוסד. ועדיין, רוב התערוכות נראות כמו חלוקה כמעט אקראית של שטחי תצוגה שאיתם נדרשים הסטודנטים להתמודד. ולא משנה אם זה עיצוב תעשייתי, אמנות, צילום, עיצוב פנים, תקשורת חזותית, צורפות וכן הלאה.

המחלקה לעיצוב תעשייתי, מכון טכנולוגי חולון, 2018. צילום: ענבר פרץ

לפעמים זה דווקא עובד. לדוגמה, המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון מקיימת מדי שנה את תערוכת פרויקטי הגמר בקומת הסדנאות. המגרש הביתי, הגריד האחיד והצנוע של העבודות (שמאפשר חריגה במקרה הצורך), וההצבה הנבונה, יוצרים תערוכה אינטימית שנעים להסתובב בה למרות הצפיפות היחסית. בקצה השני של הסקאלה נמצאת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר: בשנים האחרונות המחלקה מקיימת ״הגשות פתוחות״, שהקהל מוזמן לבוא ולהתרשם מהן. זו לא תערוכת בוגרים, הם מדגישים. רוצים לראות תערוכה עם תמה ואוצרות? חכו לחודשי החורף לתערוכה השנתית של המחלקה.

03

והכל ביחד מתנקז לדיון הוותיק על נחיצותם של פרויקטי הגמר ועל תפקידה של תערוכות הבוגרים: מהי תערוכת בוגרים, מה מציגים בה, למי היא שייכת, מה אמור לקרות בה. אלו סוגיות שמהדהדות גם שאלות כמו אלו שהתעוררו בעקבות המיתוג של סטודיו רה־לבנט לתערוכת הבוגרים של בצלאל: האם ראוי שסטודיו חיצוני ימתג את התערוכה או שיש לתת לסטודנטים את המשימה? ולמה צריך בכלל למתג בכלל מדי שנה את תערוכת הבוגרים, ולהשקיע מאמץ רב כל כך כמו במקרה של ״מדינת בצלאל״.

התשובות, כמובן, משתנות בהתאם למי ששואל ומי שעונה. באופן אישי אני סבור, ויסלחו לי לרגע הבוגרים, שחוויית הביקור והאפשרות להתרשם מהעבודות ומפרויקטי הגמר קשורות קשר הדוק לאוצרות ולעיצוב התערוכה. לאופן שבו העבודות מסודרות בחלל. לאופן שבו נערכו פרויקטי הגמר לטובת התצוגה. למסלול שבו אנחנו הולכים. לתאורה. ללייבלים: האם יהיה מוגזם לבקש לייבלים גדולים, שעברו עריכה לשונית, ובלי ערימות של טקסט? אלו שאלות שאנו שואלים בכל תערוכה, ופתאום כשמגיע הרגע הזה של תערוכות הבוגרים, אותם מעצבים ואמנים פתאום שוכחים (או נותנים לעצמם הנחות).

ואפרופו המיתוג: מה המטרה של מיתוג תערוכות הבוגרים בכל מוסד? במובן מסויים זה ממש קמפיין פרסומי שמטרתו לעורר עניין ולהביא כמה שיותר קהל בזמן קצר כל כך. ולא פחות חשוב: להיות רלוונטי למוסד שבו הן מוצגות. עם יד הלב: בכמה מהמיתוגים השנה (ובשנים קודמות) היה אפשר להחליף את שם המוסד ואף אחד לא היה שם לב?

עופרי גיל ומירב לרך. מיתוג תערוכת הבוגרים של ויצו חיפה, 2018

סטודיו רה־לבנט. מיתוג תערוכת הבוגרים של בצלאל, 2018

היו מעט מאוד מיתוגים השנה שהיו נאמנים למקום הייחודי של המוסד ושל התערוכה, ושאי אפשר היה להחליף אותם, ובראשם ויצו חיפה ובצלאל. בוויצו ההשראה נלקחה מתבליטי מתכת ואומנות שפזורים ברחבי העיר חיפה, עם פונט שנוצר על בסיס כתב ידו של האמן גרשון קניספל, שמופיע על רבים מהתבליטים. בבצלאל אחת מנקודות הפתיחה היתה כרזת תיירות ישנה של זאב רבן, שקוראת לבוא לבקר בארץ ישראל, ואחד האתרים המצויינים בכרזה הוא בצלאל הישן: דיאלוג עם ההיסטוריה של העיצוב המקומי שאך מתבקש מאקדמיה כמו בצלאל שקיימת 112 שנים. 

04

ולמרות שעל העבודות שהצליחו לבלוט ומשכו את העין תתפרסמנה כתבות בהמשך, בכל זאת כמה מילים על מחזור הבוגרים ועל מה אפשר להבין מפרויקטי הגמר שהוצגו השנה במחלקות העיצוב. הדבר הראשון והבולט הוא טשטוש הגבולות והדיסציפלינות, גם בתוך התחומים וגם ביניהם. מיצבים בתקשורת חזותית, נעליים בעיצוב תעשייתי, תכשיטים בעיצוב פנים, אמנות בקרמיקה וזכוכית, וכן הלאה. מצד אחד הדבר מצביע על חופש הפעולה המבורך שהסטודנטים מקבלים, מצד שני אני מחכה למפץ הגדול וליום שבו תקום מחלקה לעיצוב בתואר ראשון שתנסה לצאת מהחלוקה המסורתית ולהציע משהו חדש. אחרי הכל אנחנו ב־2018.

המגמה השנייה היא הבריחה? ההתחמקות? ההימנעות? מהפוליטי. דרך אחרת שאפשר לתאר את המגמה הזו היא שהפוליטי הפך למקומי או לחברתי. פרויקטים רבים השנה עסקו בהבטים חברתיים של המציאות הישראלית. חלק גדול מהבוגרים יצא מהסיפור האישי, אבל לזכותם ייאמר שרובם הצליחו להימנע מלעסוק רק בפן האישי ולחלץ אמירה מעניינת ורלוונטית יותר למקום ולמציאות. בהקשר הזה יהיה מעניין לראות בשנה הבאה האם סערת חוק הלאום והדרישה לשוויון של קהילת הלהט״ב יבואו לידי ביטוי בפרויקטי הגמר של השנה הבאה.

05

ועוד שאלה שנותרת פתוחה: למה כל כך קצר? (ולמה בקיץ…). השקעתם, מיתגתם, הצבתם, פרסמתם – שלא לדבר על ההשקעה העצומה של זמן, כסף ויצירתיות של הבוגרים – ואחרי כל זה תערוכה שנמשכת לפעמים רק שבוע אחד ונסגרת בעיצומו של היום הכי נוח לקהל המבקרים. לא חבל? התשובה מן הסתם היא כסף. אבל לפחות בתערוכות המוצגות בחללי המחלקות ומאויישות בידי הבוגרים עצמם – אפשר היה להקל על הקהל למצוא זמן ולבוא, דבר שמן הסתם ייטיב עם המציגים ולא יזיק ליחסי הציבור של מוסדות הלימוד.

The post בוגרים 2018: תערוכת בוגרים היא קודם כל תערוכה ורק אחרי זה בוגרים appeared first on מגזין פורטפוליו.

שירת הסירנה: המדרשה

ערב תערוכת הבוגרים של המדרשה לאמנות בית ברל זכתה עאישה עראר בפרס הצטיינות על שם בועז ארד, מתנת משפחתו של ארד. כמעט במקביל למועד פתיחת התערוכה פרסם אתר מאקו מעין התנצלות חמקנית על הכתבה שאולי הייתה הטריגר להתאבדותו (כפי שהצהיר מראש). בעבור הסטודנטים של ארד – מורה אהוב ואמן נערץ, דמות מפתח ונוכחות דומיננטית במדרשה במשך עשורים – הייתה המחצית השנייה של שנת הלימודים צבועה בטראומה של מותו. הפרס הוא מחווה שמאפשרת את הבעת הכבוד והאהבה שרחשו לו תלמידיו ועמיתיו, ואולי גם תשובה למתלבטים בשאלת האופן שבו ייזכר ארד באמנות הישראלית.

פרויקט הגמר של עראר הוא מיצב ציורים שנפרשו בחלל רחב ידיים. הבדים אינם ממוסגרים ונראים כאילו נמתחו חלקית בלבד, על מנת לאפשר להם חופש תנועה, שהולם את התנופה והחופש שבהם נעשה הציור עצמו, במשיחות ארוכות ומתמשכות של צבע. מבין גלי הבדים עולה לפתע קול שירה בערבית כקול זעקה. ״סירנה סירנה סירנה אלערביה״ – ובתרגום: סירנה ערבייה, חופשייה במאה אחוז, אני סירנה, אני בת הים. המשמעות הכפולה של המילה סירנה (בעברית לפחות) מתחברת לתחושת המועקה והקריאה לשחרור שעולה מהשיר ומהציור גם יחד.

בתערוכת הבוגרים של המדרשה מוצגים 23 פרויקטים בלבד, מתוך כ־40 מסיימי המחזור – שחלקם אינם רואים בעצמם אמנים, אלא ממוקדים במסלול החינוך לאמנות. אולי זו אחת הסיבות שהתערוכה במדרשה התבלטה מבין תערוכות המחלקות לאמנות השנה. לעומת התערוכות במוסדות המקבילים, במדרשה גם נראו הרבה יותר פרויקטים שהתמקדו בציור, לצד עבודות פיסול, מיצב, וידיאו ומעט צילום.

לילך ליבמן, המדרשה

עאישה עראר, המדרשה

עטר ברזילי, המדרשה

איזבלה וולובניק, המדרשה

גל נפתלוביץ׳ יצרה גוף עבודות אקוורלי יפה, שבחלקו הגדול יוצא מהמרחב האינטימי של חדר הרחצה. היא ממקדת את המבט כזכוכית מגדלת בכל פעם בחלק מזערי אחר בגוף, ומוציאה אותו מהקשרו, ובה בעת שותלת רמזים לנוכחות המים ולהוויה הנזילה, האורגנית, של אברי הגוף. אלה פזורים סביב החדר, מצד אחד חובקים את הנכנס ומצד שני מעוררים תחושת ערעור וחרדה. לעומתה, עטר ברזילי מציגה מיצב ציורים מטופלים, שנראים כצמחייה חיה ההולכת ומתפשטת על פני החלל. לשונות ציור בירוק עשיר שולח עלים למעלה לשמים ולרוחב הרצפה. מחייה את החדר כגן פלאי.

המגמה הרואה את הציור כנקודת מוצא ולא כעבודה מוגמרת חוזרת וניכרת גם בעבודה של שמואל גולדשטיין – שגזר את ציוריו ותפר מהם כדורי רגל. הם מוצגים כאילו מוכנים למכירה בחנות למוצרי ספורט, ויוצרים מפגש מפתיע ומרתק בין ״התרבות והספורט״, בין הרצינות שמצופה מאמנות לבין קלות הראש שבמשחק – או אולי להיפך, אם חושבים על ההישגים והתפוצה של הספורט בקרב הקהל, לעומת מקומה המתמעט והולך של האמנות.  ואילו בר יחזקאל משווה חפצים ביתיים למוצרי צריכה המשמשים לה כקנה מידה אפשרי, מציבה מוצרי צריכה ומזון בקומפוזיציות טבע דומם ורוקמת תמונות אינטימיות. כך היא בוחנת את מקומם של מושגי הבית, שבהם ניתן לשמור על סדרי עולם פנימיים, למול העולם החיצון. 

בלה וולובניק מציירת במחברת קטנה, סורקת ומגדילה את ציוריה לעתים עד לגודל טבעי של אדם. התוצאה מסיטה את הפוקוס הציורי ומשפיעה על שיווי המשקל של הצופה מול העבודה. מה שנראה כשרבוט מתוק וילדותי מקבל משמעויות חדשות, לעתים קרובות מיניות ומגונות, אך מבלי לאבד את המבט המשועשע־מרושע. החלל שלה מורכב מחלקי ציורים שהפכו לתפאורה מזמינה ופתיינית; סרטונים טעונים באנרגיה פרועה וסקסית, עמדות להכנסת הראש – לצילומים שלא בטוח שנרצה להיראות בהם.

ניצן יולזרי מציג מיצב פיסולי שבוחן מציאות חומרית. כך לדוגמה, אפוד קרמי מקבל משמעות מילולית ונראה כשריון אנכרוניסטי, מוטל כגוויה; כדי פלסטיק הופכים ליציקות פורצלן, צינור שנראה כמטען חבלה פולט טבעות עשן רגועות, כמקטרת שלום הזויה.

לילך ליבמן משבשת את תפקידם המוכר של חפצים במרחב הקרוב. פסי חניה בכחול לבן הופכים תחת ידה לקווי מתאר של מיטה זוגית; מזרקת מים מברז פשוט וכיור. הניסוי מתרחב עד למניפולציה בטבע – ירקות שגדלים בתוך סד־כפייה שיצרה בעבורם, משמשים ככלים במשחק האנושי בסדרי הבריאה. ״ניסיתי להפוך מלפפונים לעגבניות ועגבניות למלפפונים״, היא מסבירה (ויש לציין שהצליחה חלקית). 

החזק ישרוד: שנקר, בית הספר לאמנות בין תחומית

התערוכה קצרת הימים של בוגרי בית הספר לאמנות בשנקר הציגה פרויקטים של כ־40 בוגרים. עבודתה של מירב גרול הייתה כנראה המינימליסטית שבהם – שני פסלים המדמים באופן ריאליסטי מתעתע בעלי חיים בעמדת מתקפה־מגננה, תחת הכותרת הטעונה ״החזק ישרוד״. האחד שחור, שיניו חשופות ומראהו מאיים והשני לבן, שעיר ורך. אך מבט נוסף מגלה שהשחור פגוע ובשרו חשוף ומעוכל, והלבן אינו פחות מסוכן.

לצד גרול הציגה איה נחשון סדרת ציורים מצוינים, עדינים, שבהם משתלב גוף אדם בזה של קוף והטבעי הופך למופשט. סדרת ציורים של ויקטוריה טורצ׳ק בגואש על נייר, המתארים סביבת מגורים על הסף שבין חושך של סוף יום לאור ביתי חמים ומזמין, מצליחה להעביר מסר של שייכות ושל תנועה מן החוץ לעבר הביתי. ליפז גולן מתאר את קץ הילדות כתמונת מציאות פוסט אפוקליפטית, היפר תקשורתית, שטופה בצבעי דגל ארצות הברית. ההקשר הפוליטי עולה גם מהסגנון הפופ־ארטי של ציוריו.

איה נחשון, שנקר

נועה קלגסבלד, שנקר

הציור הביתי של נעם זונשיין מתמקד ב״גברים ישנים בסלון״. לדבריה, בשפת הגוף של הגברים הישנים היא רואה איזה ביטחון טריטוריאלי, שאינו זקוק לכיסוי ולהגנות. גם עמית לבלינג מציירת את הגברים בחייה, אך היא מעמידה אותם בסיטואציות טעונות, חושפניות, המעלות שאלות על היחסים שלהם עם הסביבה וזה עם זה. נועה קלגסבלד יצרה מיצב וסדרת צילומים העוסקים ביחסי כוחות, מגדר וקונבנציות חברתיות. היא לוקחת את החולצה הלבנה המכופתרת כנקודת מוצא, דף חלק, ובאמצעות העברתה מאדם לאדם היא בונה תובנה ויזואלית של הפערים בין הלובשים.

תחת הכותרת ״פורטרט משפחתי״ דריה מוריה מציגה מיצב אניגמטי, שנראה יותר כבית בתהליך התפרקות, כאילו רהיטיו־איבריו כבר אינם יודעים את מקומם זה לצד זה. היא משתמשת בחומרי בניין, צבע וחלקי צילומים ויוצרת כאוס פואטי. מיכל לופט יצרה מעין חדר המתנה גנרי, שנראה מזמין תחילה אך תחת פני השטח של רהיטיו תפחו ועלו גידולים מרוב ציפייה לבאות. היא מצליחה ללכוד את המהות המטרידה, הבלתי נסבלת של המתנה, כאילו הרהיטים והקירות נושאים את תחושות האנשים שנעדרים מהמקום.

יוצאים מהרשת, נכנסים לסלון: בצלאל המחלקה לצילום

צילום כבר לא מספיק, כנראה. לא מעט מבוגרי המחלקה לצילום בבצלאל עסקו בהצבה של סביבה מפותחת ומורכבת, כהשלמה או כחלק מהפרויקטים שהציגו. שי דרור יצר סרט שמתחקה אחר חזונו של בוריס שץ, מייסד בצלאל, ממרחק של 100 שנים. הוא יוצר נרטיב קולנועי שמקיף את הארץ, העיר, ועולם האמנות (הסרט מצולם בגן הפסלים של מוזיאון ישראל), כולל רבים מחבריו למחלקה, היוצאים להעלות קורבן, וציור כבש של קדישמן במקום השה לעולה. אך דרור אינו מסתפק בהקרנה, הוא בונה עבור הצופים אולם הקרנה הדורש פעולה אקטיבית של עלייה לרגל (בכמה מדרגות).

מאיה אגסי מנסה לתאר באופן פיזי את בולמוס הצילום והתיעוד העצמי והחברתי שהוא ראי התקופה. גם שלהבת ורדי מדברת על חיים וירטואליים מלאכותיים וריקים מתוכן. היא מרפדת את קירות החדר במאות צילומים של עצמה, ומדברת על עידן הסלפי, האינסטגרם, האושיות הריקניות והעוקבים (מי צריך חברים כשיש עוקבים). לעומתה, הפרויקט של נעמה רחמים מתחקה אחר קשר אישי, אנושי וחם, במערכת יחסים המתנהלת במרחקים.

שי דרור, המחלקה לצילום, בצלאל

מיכאל שבדרון, המחלקה לצילום, בצלאל

רחמים ודרור הם חלק מקבוצה שהקימו תשעה מהבוגרים, מכנים עצמם ״סלון 5״. חלק מהם הציגו תערוכה מהוקצעת בחלל משותף, והם שואפים להמשיך לעבוד (ולהציג) בשיתוף פעולה. ביניהם עידן סימון, שעבודתו ״בנים״ עוסקת בתרגילי ההתבגרות של בנים בעיר מגוריו, חולון. בעין רגישה הוא דוגם סיטואציות של בחינת השייכות והמעמד החברתי, החברות, המיניות. לצדו הציג מיכאל שבדרון תיעוד רגיש של מירוצי סוסים בכפרי הבדואים בנגב. מציאות זרה המתקיימת בסמוך לעולם המוכר לנו – כיקום מקביל.

נטשה קנדוב בוחנת את מקומה כאישה צעירה ולבנה בין שכניה הקרובים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה קשי יום, באזור התחנה המרכזית בתל אביב. אהרון פז עסק בקשר שלו עם הוריו מאז עבר לירושלים וחזר בתשובה. הוא משלב בעבודתו כתיבה המבטאת את לבטיו בין העולמות. ואולי גם הצילום עצמו הוא חלק מהדילמה.

חקר שורשים: המחלקה לאמנות, בצלאל

בתערוכת המחלקה לאמנות בבצלאל נראה היה שהבוגרים מסתפקים במועט. מעטים מבין 36 הפרויקטים הציגו אמירות חזקות ומקוריות. תעוזה ניכרה בהחלטה של כמה מהם לשלב מיצגים חיים בתערוכה: כך אצל רון חן, שהציג מיצג מסקרן לצד ציורים שנראו כאילו מבעד לעדשה מעמעמת. חן מדלג בין תקופות ומדיומים ומנסה להעביר את חוויית השטיחות ואי־מציאות של מסכים דיגיטליים לעולם הממשי.

רון אסולין יצר מיצב מעניין שהורכב מצד אחד מפיסול במתכת ומצד שני מחומר רך – רסטות בשיער שנתלו בחלל ונראו כשורשי אוויר. במקביל הקרין סרט שתיעד ביקור ב״מעבדה לחקר שורשים״. הקשר בין שורשי עצים לשורשיות ושייכות אנושית עולה מסיפור תולדות משפחתו של אסולין, שנעקרה מביתה במרוקו, התיישבה בבית ביפו שתושביו נעקרו אף הם, וניסתה להכות בו שורש.

גם עבודתה של סתיו פורגס עוסקת בשורשיה – ליתר דיוק במשפחתה של אמה, משפחת בוהדנה שהיא ממתגת את הוויית היום־יום שלה במעין בוטיק או קיוסק, שמוצריו נעים בין שווארמה לחולצות טריקו ולתכשיטים זולים ומופרזים. פורגס שיתפה פעולה עם יוצרים שונים, ושילבה בעבודה מיצג משפחתי חי ופעיל, שכלל גם טיפולי יופי ומכירת מוצרים.

עבודתו של עבד אלרחמן גולאני ״גדר בתוכי״ מתייחסת באופן ישיר לגדר ההפרדה ומצולמת משני צדדיה – בירושלים ובמחנה הפליטים שועפט. הצבת העבודה בחלל שיש אליו כניסה משני כיוונים – והגדר שהציב ביניהם ממחישה את הקושי במעבר בין שני העולמות הסמוכים ומנותקים זה מזה, ואת המציאות שבה הוא חי.

טיפת מזל: סמינר הקיבוצים

שירן פרידלנד, בוגרת המחלקה לאמנות בסמינר הקיבוצים, הבינה בשלב מוקדם שלא יהיה קל לחיות מאמנות, ובמקום לרכוש צבעים, בדים ומכחולים השקיעה 3,000 שקל בכרטיסי גירוד של מפעל הפיס (חיש־גד). היא בחרה במיוחד בכרטיסים מהסדרה האמנותית – כאלה שעל גביהם מודפסים איורים של ציורים מפורסמים, המונה ליזה והנערה עם עגיל הפנינה של ורמיר, כהומאז׳ ציני ושטחי לאמנות. את עבודת הגירוד היא תיעדה בווידאו כדרמה טעונת מתח וציפייה, את הכרטיסים המגורדים צילמה והציגה (לצד החשבונית ממפעל הפיס) כשהם תלויים סדורים בתערוכה. ההימור, אגב, השתלם חלקית – בזכיות מצטברות לסכום של כ־2,400 שקל.

נגה רוזמן הציגה בתערוכה מיצב מורכב ומשועשע שכלל וידאו ארט וחפצים מטופלים מהסביבה היום־יומית, שאותם הפכה לאיזכורים מתולדות האמנות. איילת רוזנברג הציגה סדרת ציורים שנעשו בשכבות, בהתאם להוראות חיצוניות שקיבלה מאנשים, כמעין תגובת שרשרת שבה היא מעמידה את עצמה בתפקיד המבצעת של רעיונות מקובצים, ואת עבודותיה כתמונת מראה של שלל המקורות המשפיעים עליה.

קולות האל־ביתי: מוסררה

בסרט וידיאו שהציג אורי ברקת במחלקה לצילום במוסררה נראים הוא ואביו מעמיסים תכולת בית על רכב. בעבודה סיזיפית הם מוציאים עוד ועוד חפצים ורהיטים, בלופ אינסופי. ברקת מתעד את העזיבות של בתים – שהגיעו לשיא כשהוריו עזבו את בית האחרון ועברו לגור בבית נייד, איתו הם נודדים ברחבי הארץ. את תחושת החסר שלו הדגיש בסדרת צילומי עצמו בעירום, חשוף, בתוך או מחוץ לחללים נטולי קירות. עבודתה של אנסטסיה רומנובסקי עוסקת גם היא במעברים ועזיבות, בראייה נוסטלגית היא מנסה לשמר את הזיכרון החמקמק של כל מקום ומקום.

אורי ברקת, מוסררה

במחלקה לסאונד ומוזיקה חדשה ניב גפני הציג מחול מקרטע של זוגות זוגות של עלי ומכתש, הניגפים אלה באלה, משמיעים צלילים אקראיים ולעתים שוברים זה את זה. איציק גיל אביזוהר הרכיב מעין טוטם של מערכות סטריאו ישנות, המתפקדות כאנסמבל מוזיקלי מהדהד.

מיכל ששון עוסקת נושאי מגדר, פמיניזם ומיניות, באמצעות וידיאו, פרפורמנס וצילום. עבודותיה מתוחכמות, מתגרות בצופה ומעוררות מחשבה. באחת מעבודותיה היא משוטטת בין תיקיות המחשב שלה ומעבירה תכנים וירטואליים ממקום למקום (וירטואליים). מוחקת ומשכפלת קבצים ומשמעויות. בעבודת טקסט על הקיר היא רושמת שוב ושוב את הביטויים ״עותק מקורי״ ו״מציאות מדומה״ – שני אוקסימורונים מקובלים, שהיא מגחיכה ומאירה באור אבסורדי.

The post להפוך מלפפונים לעגבניות ועגבניות למלפפונים: על השאיפות והרעיונות של בוגרי המחלקות לאמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

היה משהו מתעתע בביקור בתערוכות הבוגרים של המחלקות לתקשורת חזותית, שהתקיימו בבתי הספר לעיצוב ואמנות בחודש שעבר. לרגע היה אפשר לחשוב בטעות כאילו מדובר בכלל במחלקות לאיור, והיה קשה להתעלם מהדומיננטיות שהתחום תפס, ודאי בהשוואה לשנים קודמות. ספרי ילדים, אפליקציות, משחקים (פיזיים ודיגיטליים), קומיקס, ספרות חזותית למבוגרים, מיצבים, סרטונים, פופ־אפים: כמעט ולא היה פורמט שלא הייתה לו נציגות מאויירת כזו או אחרת בתערוכות הבוגרים.

ואיזו נציגות: מספיק להציץ ב־12 הפרויקטים שיוצגו בהמשך הכתבה, כדי להתרשם מהמנעד הרחב של התחום ומהכשרונות האדירים שצומחים במחלקות לתקשורת חזותית, עדות לרמה הגבוהה של תכנית הלימודים וסגל המרצים. בהקשר זה יהיה מעניין לראות איך והאם ישפיעו חילופי התפקידים במוסדות השונים על התחום.

בבצלאל, אורית ברגמן החלה את תפקידה כראש תחום איור במחלקה במקומה של מרב סלומון, שביססה ב־11 השנים האחרונות את מעמדו האיתן של התחום ושל בוגרי המחלקה בסצנה המקומית. במנשר יחליף המעצב יגאל הרמן את המאייר הוותיק עמית טריינין, ובמכון טכנולוגי חולון האמן והמאייר תמיר שפר סיים את תפקידו כראש המחלקה, אולם עדיין לא מונה לו מחליף. שינויים אלו מתווספים לכניסתו של מורן ברק בשנה שעברה לוויצו חיפה, תוספת משמעותית ומבורכת לסגל מרצי האיור במחלקה.

אלי בבג׳נוב | בצלאל

ב״יהי חושך״ מציג בבג׳נוב שלושה סיפורים מאויירים על בריאת העולם של שלוש תרבויות מקצוות שונים: זימבבואה, דרום סיביר והחוג הארקטי. עם התגלגלות העלילה מועלות התמודדויות אנושיות וקיומיות שאיתן צריכים הגיבורים להתמודד, ואלה בסופו של דבר גורמות לבריאתו של הרוע בעולמנו. כחלק מניסיון לפצח את הפורמט המאתגר של ספרות דיגיטלית, הסיפורים מסופרים בפורמט של טאבלט תוך שימת דגש על חוויה שלמה של קריאה, דפדוף, איורים מונפשים וסאונד.

צילום: אלון בסקינד

דור בשרי | מנשר

בשרי מציג בפרויקט הגמר שלו פרשנות מאויירת לחלקים מהסיפור ״כובע המומחה״ מאת קלי לינק. הסיפור מתאר את חופשת הקיץ של התאומות קלייר וסמנתה שמבלות עם אביהן לאחר מות האם, בבית הנקרא ״שמונה ארובות״. כך, ובהתאמה לקול היחודי של לינק, הסיפור מאויר בסגנון גותי ואפל ומבקש לעורר שאלות על הפיזי והמטאפיזי, על החיים והמוות.

דרור כהן | בצלאל

״להיות קוקו באבל טי״ הוא ספר קומיקס אילם, הבנוי מארבעה סיפורים קצרים. כל סיפור עוסק בדמות בודדת במקום שונה בעולם: בטייגה בסיביר, ברחובות טאיפיי או באוקיינוס הארקטי. הסיפורים מתמקדים בהתרחשות היום־יומית של הדמויות שנפרמת או משתנה במפגש עם הטבע. הנרטיב מסופר בצורה גרפית, כשהצבעוניות והסגנון האיורי מבחינים בין הסיפורים ומאפשרים את המפגש ביניהם. התוצאה מרגשת, מעוררת השראה ומרשימה במיוחד לאור העובדה שהסיפור לא כולל מילים, מה שלא פוגע בחווית הקריאה וההבנה.

וליה רוזנצוייג | מנשר

״זדיינו אני אומרת לכם״ הם סדרת סרטונים קצביים וסוחפים, המפרשים את חוויותיו של ״דור 1.5״ שעלה מברית המועצות לשעבר, בליווי שירים של אמניות ספוקן־וורד. המונח ״דור 1.5״ מתאר ילדי עולים שהגיעו עם הוריהם בגיל הילדות או ההתבגרות המוקדם וגדלו בארץ: הוריהם היו אלה שחוו את העליה במלואה, ואילו הם לא דור שני מכיוון שלא נולדו פה, העברית היא שפה שנייה בעבורם והיחס כלפיהם אמביוולנטי.

רוזנצוייג נוגעת בתרבות משולבת, רוסית־ישראלית: ברצון לנער ולהגדיר מחדש את המושג ״כור ההיתוך הישראלי״. היא עושה את זה עם דימויים חזקים ומדוייקים, שכל אחד מהם יכול לשמש ככרזה בזכות עצמו. התוצאה הנוקבת מצליחה להפנט את הצופה למסך ולמזג בצורה אינטלגנטית בין קלישאות, סטריאוטיפים ומקומיות. 

טליה דריגס | ויצו חיפה

מאחורי כל הצגה מתרחש תהליך ארוך, קסום ומורכב שלא רבים מכירים. באמצעות המארז המקסים שיצרה דריגס, היא מספקת לצופה הצצה מאויירת אל מאחורי הקלעים של הפקת המחזה ״חלום ליל קיץ״ מאת ויליאם שייקספיר. הצופים מבקרים בכל חללי העבודה של בעלי המקצוע השונים, מכירים את הדמויות השונות ועוברים יחד איתם את תהליך הקמת ההצגה. בנוסף מצורף במארז מקט להרכבה, שבו מוצגת סצנת היער שעליה עבדו בעלי המקצוע.

יקטרינה אולשקו | ויצו חיפה

מגיל קטן אולשקו מכירה את משלי קרילוב, ומספרת שהיא אוהבת אותם גם היום בזכות המסרים העל־זמניים שמחנכים את הדור הבא. בדומה לרבים אחרים, אולשקו הייתה בטוחה שמקורם של המשלים בתרבות הרוסית. אולם, לאחר שגילתה את המקור היווני של המשלים, היא החליטה ליצור להם פרשנות מאויירת חדשה, שמציגה את המקור התרבותי שלהם.

נאור שלום | מכון טכנולוגי חולון

בפרויקט הגמר שלו יצר שלום את צה״לנד, פארק שעשועים פיקטיבי המזמין ילדים ומשפחות להשתתף במגוון פעילויות מבצעיות של צה״ל בשטחים. שלום משקף בצורה ביקורתית את האופן שבו הצבא משווק לילדים בישראל, על ידי פעילויות כמו גדנ״ע ומסעות בעקבות לוחמים, או ימי הולדת בנושא טירונות או קומנדו, שמציגות את השירות בצבא כפעילות חוויתית וכיפית. 

מרים לונגדים | שנקר

הנובלה הקצרה ״מאישה לשועלה״ שכתב דיויד גארנט חושפת סיפור על זוג טרי שעובר שינוי בן־רגע. הסיפור מתמקד במחשבות, התמודדויות והשלמה של הבעל עם השינוי. לונגדים יצרה לספר איורי גואש ידניים בשלושה צבעים – שחור, לבן ואדום – השואבים השראה ויזואלית מהתרבות הבריטית של אותה תקופה ומביאים איתם פרשנות אישית לסיפור.

נועם מלכה | בצלאל

״ארבעה סיפורים על בית״ מכיל ארבע חוברות מאוירות שבוחנות הגדרות שונות למושג ״בית״, דווקא כשחסרונו מורגש. כל חוברת מכילה סיפור קצר המתייחס לבניית בית ויצירתו יש מאין – מתוך ההיעדר והחוסר. הדמויות בסיפורים פועלות באופן אקטיבי על מנת לייצר לעצמן את הבית, גם שתנאי המציאות מנוגדים לכך.

העיסוק של מלכה בפורמט הוא חלק מרכזי בעבודה: בהתייחסה לבית, היא בדקה את היחס בין הדימוי לפורמט שבו הוא ״חי״. כך, גודלה של כל חוברת נגזר מתוך כל סיפור, והכתיב צורת עבודה שונה ומאתגרת בכל אחת מהחוברות: ״האדריכל והקיסר״, סיפור קצר מאת ש״ עגנון – חוברת בגודל A2; ״ארון הבגדים״ – סיפור על הומלסית ביפן מתוך כתבת חדשות – חוברת בגודל 10X34.5 ס״מ; ״תמונת החתונה״ – סיפור משפחתי על סבתה של מלכה שעלתה לארץ מפרס – חוברת בגודל 10X15 ס״מ; ו״הבית המצויר״ – סיפור חייה של עפיה זכריה וביתה בישוב שלומי – חוברת בגודל 10X8 ס״מ.

נעם פלומבו | בצלאל

פלומבו אייר חמישה מערכונים מתוך ״תעלולי צ׳ופק ואפצ׳יק״, פרק במקבץ המערכונים של חנוך לוין ״הג׳יגולו מקונגו״. הפרק מאגד 22 מערכונים שמגוללים את תעלוליהם של שני חברים שחולמים על זוגיות עם נשים מפוארות, חיי יוקרה וטיסות לחוץ לארץ, אבל מפחדים מנשים וממין פחד מוות, ולא מסוגלים לחשוב על פרידה מהתיק שלהם בקופת חולים. מעבר להומור הנפלא, הטקסט נוגע בפער הגדול בין פנטזיות וחוסר מימוש, רצון באהבה ותסכול, בדידות וחוסר טעם שפוגשים את כולנו בחיים, והכל בכנות החנוך לוינית שמאפיינת הרבה מהטקסטים שלו. פלומבו התעלם מהוראות הבימוי ונתן פרשנות איורית נפלאה ומלאת תנופה לטקסט של לוין.

שרון ארדיטי | שנקר

גם ארדיטי בחרה בטקסט של חנוך לוין לפרויקט הגמר שלה: היא יצרה חמישה מקטים ואיורי תלבושות המציגים פרשנות חזותית למחזה ״כולם רוצים לחיות״. היא בחנה את האפשרות שלה כמאיירת להשתמש בצורת חשיבה ובכלים מעולם האיור לעיצוב במה, והתוצאה היא פרויקט יוצא דופן בפורמט שלו ובמעבר של האיור מהדו־ממד לתלת־ממד.

תם קריב | בצלאל

The Postman, סרט האנימציה הקצר שיצרה קריב, מבקש להתחקות אחר הקו הדק המפריד בין החיים המערביים האינדיבידואליסטים לבין הבדידות, פשוטה כמשמעה. המסר מועבר באמצעות דמותו של דוור, מקצוע שעד לא מזמן היווה לדמות קהילתית חשובה, והיום יש שיאמרו מאיים להיעלם מן העולם. בסרט הדוור מחליט לנקוט בפעולה אמיצה מתוך הכמיהה לאינטראקציה אנושית, והתוצאה נוגעת לב בפשטות שלה ובמנעד הרגשי שהיא מעבירה.

The post בוגרים 2018: האיור בכל מקום appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב מרב, מה קורה? התאוששת מכל העבודה על התערוכה (שתכף ננעלת) ועל תערוכת הבוגרים (שהייתה בחודש שעבר והיו יופי של עבודות) ומחודש אוגוסט (שקורה ממש עכשיו) ומהחיים עצמם?

מהחיים לא מתאוששים. לא ידעת שחיים זה מזיק?

גם אתה שמת לב שהשנה הקיץ לא כל כך נורא? חוץ מזה שאני טסה שוב לגרמניה, לסיבוב אחרון בתערוכה, וראיתי שיהיה 21 מעלות….

אני רוצה קצת לחלוק על הקביעה האחרונה, אבל זה כבר הסוף של אוגוסט ונשארנו בחיים… אפרופו שם התערוכה שלך, Staying Alive. זה משהו קיומי אצלך, נכון? 

זה מצחיק להגיד שהחיים אצלי הם עניין קיומי… אבל אני לא אכחיש שאני עסוקה הרבה במלאכת ההישרדות וההישארות בחיים. זה מעסיק אותי ומטריד אותי ומסעיר אותי. זה גם נורא מרגש ולא מובן מאליו. בכלל

מה, החיים?

כן. לחיות! פרק הזמן המקרי והשברירי הזה בין ההפריה לכיליון. להיוולד זה פוקס הרבה יותר גדול מלזכות בפיס…

זה נכון. זה באמת לא מובן מאליו. ותערוכת יחיד בטרוייסדורף עם 175 עבודות (!) זה גם לא ברור מאליו. ידעת שיש לך כל כך הרבה עבודות?

לא ידעתי כי אף פעם לא ספרתי. זה לא מאוד מפתיע כי מדובר בסדרות ובספרים שלמים. אבל כשקיבלתי מסמך בירוקרטי כלשהו מהמוזיאון עם המספר הזה, הופתעתי. מין מבט אחר על המכלול

The Business Of Staying Alive

איך בכלל קרתה התערוכה? ספרי קצת על התהליך

את יאנס טילה, האוצר של התערוכה, פגשתי ב־2011 בירושלים. הוא פנה אלי בהצעה לשיתוף פעולה בין בצלאל למוזיאון, בחסות קרן עתיד (קרן לתמיכה בשיתופי פעולה תרבותיים בין ישראל לגרמניה). 

בממוצע, בכל חודש מגיעות פניות לשיתופי פעולה שונים ומשונים עם בצלאל. מרובן לא יוצא כלום. ב־2011 הייתי פחות מנוסה, ונפגשתי עם כל מי שרצה. מזל… כי מהפגישה הזו יצא הפרויקט ״The Self and the Other״ שהוצג כתערוכה במוזיאון האיור בגרמניה ושיצא כחוברת. השתתפו בו שישה מאיירים ומעצבים מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (גיא שגיא, זאב אנגלמאייר, גלעד סליקטר, רוני לוית, ארז גביש ואני) ושישה מאיירים גרמנים שקשורים למוזיאון. הפרויקט כלל שני מפגשים אינטנסיביים: אחד במוזיאון בטרוייסדורף והשני בישראל 

נכון, כתבנו על זה בפורטפוליו בזמנו

כן. ככה נוצר הקשר שלי עם המוזיאון ועם האוצר. הם הכירו קצת את העבודה שלי מהספרים שלי שיצאו לאור בגרמניה, ובהמשך פנו אלי והזמינו אותי להציג תערוכה במוזיאון. זה מוזיאון שכולו מוקדש לאיור. הוא נחשב יוצא דופן מסוגו כי הוא מציג גם תערוכות איור למבוגרים, וכי יש לו אוספים פעילים של איורים מקוריים (לא רק עיזבונות). הוא משמש כבית לכמה מאירועי האיור המרכזיים בגרמניה.

המוזיאון נמצא בתוך ארמון קטן וישן ששימש גם כבית העירייה. הוא בן שלוש קומות. בקומה הראשונה יש תמיד תערוכה גדולה לילדים. כרגע, לאושרי, מוצגת שם תערוכה מקיפה על Derstrowellpeter (יהושוע פרוע) של היינריך הופמן. ספר הילדים האהוב עלי מכל… 

הקומה השניה מוקדשת לתערוכות למבוגרים. שם מוצגת התערוכה שלי. ובקומה השלישית יש ספריה וחדרי אוספים. יש להם את אחד האוספים הגדולים של ספרי כיפה אדומה, אבל גם של אי המטמון ושל ספרי ילדים בנושא חינוך מיני. הם רציניים במה שהם עושים.

נשמע ככה. וכשהם הזמינו אותך להציג תערוכה הם אמרו איזו תערוכה הם רוצים? פוקוס מסויים? דגשים שמתאימים יותר לקהל הגרמני (אם יש כאלו בכלל)?

הם לגמרי ידעו מה הם רוצים. הם עשו מחקר לפני… ואז הם טסו לתל אביב, ונפגשנו ובילינו יום שלם אצלי בסטודיו (בבית). פתחנו מגרות ומעטפות וספרים. ואחר כך הם ניסחו הזמנה ותיזה. הם היו צריכים להציג את זה בפני ועדת התערוכות והבורד שלהם ולקבל אישור, כמו כל מוזיאון. זה לקח זמן. אחרי האישור אני נסעתי לשם כמה פעמים.

מרב סלומון. צילום: מ״ל

כוויות קור

מבחינת התכנים, העבודה שלי משכה אותם מלכתחילה בגלל נושא השואה, אבל יותר מזה משך אותם העיסוק בשואה כתמה רחבה יותר של טראומה, זיכרון והגירה. זה רלוונטי היום בגרמניה לא רק עקב נושא השואה, אלא גם עקב נושא הפליטים. 

מבחינה אוצרותית, מה שהיה מאוד מעניין הוא שהמבט על העבודות היה כגוף שלם שיש לו תמה אחת והוא מורכב מאיברים נפרדים. אני אף פעם לא הסתכלתי ככה על העבודות שלי כמכלול. מבחינתי, כל פרויקט הוא ישות נפרדת. כמובן שיש מוטיבים ונושאים שחוזרים, אבל יאנס התייחס לכל 175 העבודות כפרגמנטים של עבודה אחת גדולה.

סיפרו לי שבאופן מפתיע התערוכה מושכת בני נוער. אני מניחה שזו הנימה המקאברית והאירוניה בתערוכה שמושכות אותם (שלא לומר וולגריות). מבחינת אנשי המוזיאון זה מאוד מפתיע ומשמח כי בני נוער הם קהל מאוד בעייתי. הם כבר גדולים לתערוכות הילדים, ולא תמיד סבלנים לתערוכות רציניות…

ומבחינת קהל התערוכה – הם בדיוק סיפרו לי שבאופן מפתיע התערוכה מושכת בני נוער. אני מניחה שזו הנימה המקאברית והאירוניה בתערוכה שמושכות אותם (שלא לומר וולגריות). מבחינת אנשי המוזיאון זה מאוד מפתיע ומשמח כי בני נוער הם קהל מאוד בעייתי. הם כבר גדולים לתערוכות הילדים, ולא תמיד סבלנים לתערוכות רציניות…

מעניין. זה עבר לי בראש כשקראתי את קטלוג התערוכה – זה בטח היה כיף ומאתגר שאוצר מבחוץ, שמבין עניין, פתאום מסתכל על כל העבודות שלך ביחד ומתייחס אליהן כמכלול. כעבודה אחת גדולה. זה לא גם קצת מלחיץ? קצת כמו טיפול פסיכולוגי?

זה היה מאוווודדד כיף. זו לא הפעם הראשונה שאני עובדת עם אוצר. עבדתי שלוש שנים בסדנת ההדפס הירושלמית, בצמוד לאירנה גורדון, על שני ספרים. זה אחד הדברים הכי מפרים ומעשירים שיש. כמו עבודה עם עורך ספרותי טוב. מישהו שמאמין בך, תומך בך ואוהב את מה שאתה עושה, אבל גם חכם, וביקורתי ויכול לחלץ ממך את הגרסה הטובה ביותר שלך. בשלב הזה יאנס ואני כבר הכרנו זה את זו טוב מאוד. הוא מקצועי מאוד וחכם מאוד. הוא פרופסור לתיאוריה ולהיסטוריה של האיור, והוא גם מאייר בעצמו.

המפגשים והשיחות איתו היו מענגים ומרעישים. לשמחתי לא התמקדנו בדיבור על התסביכים הרגשיים שלי. בין כה וכה הם גלויים וחשופים בעבודות. במובן הזה אני אגוז בלי קליפה. אין בעיה לפצח אותי… זה תמיד מביך אותי כשאני נזכרת בחלום שחלמתי ומבינה שתת המודע שלי רדוד כמו שלולית. ככה שהמבט של יאנס והעבודה שלנו התמקדו יותר באפשרות להתבונן במכלול דרך חתכים ותמות המשותפות לכל העבודות. 

בקטלוג הוא הכניס די הרבה מהילדות שלי כבסיס וכרקע לתערוכה. אני מבינה את החשיבות של זה, אבל זה היה החלק הפחות משמעותי בעבורי

הברכה

אז מה היה יותר משמעותי? מה גילית על עצמך שלא ידעת?

לא הייתי מודעת עד כמה מופיעות רק נשים בכל העבודות שלי. למעשה רק ״בברכה״ יש גם גבר. והברכה היא יצירה חריגה מהרבה בחינות. עוד נקודה מעניינת היא העיסוק שלי בילדות וילדותיות, אבל מבלי שאני פונה לילדים כקהל.

לא הייתי מודעת עד כמה מופיעות רק נשים בכל העבודות שלי. למעשה רק ״בברכה״ יש גם גבר. והברכה היא יצירה חריגה מהרבה בחינות. עוד נקודה מעניינת היא העיסוק שלי בילדות וילדותיות, אבל מבלי שאני פונה לילדים כקהל

בפעם הראשונה שראיתי את התערוכה תלויה בחללי המוזיאון זו הייתה חוויה מטורפת. מאוד מאוד חששתי שאני אתאכזב. בביקור קודם שלי במוזיאון פרסנו את כל העבודות, ויאנס הציג בפניי את התכנית שלו לתליה. זה היה נראה לי עמוס ומבולגן מידי. ככה שכשעליתי במדרגות כמה ימים לפני הפתיחה ביוני, הייתי די בטוחה שאני הולכת להתבאס. ואז חוויתי חוויה מושלמת של הזרה. העבודות כולן היו ממוסגרות וכבר תלויות ומוארות. ופתאום, כמו הרגע הקסום הקצרצר שקורה כשנכנסים הביתה בחזרה מטיול ארוך וזוכים לראות את הבית בעיניים זרות, ככה אני חוויתי את העבודות שלי, שאני ציירתי בעשר השנים האחרונות – במבט חדש ונקי. זו היתה הפעם הראשונה שהצלחתי לראות את התערוכה לא כאוסף של פרויקטים, או כסוג של רטרוספקטיבה, אלא כרעיון אחד שנחקר ומעובד.

זה היה רגע מאוד שמח

שמח ומרגש!

נוסף על כך, המוזיאון הזמין ממני במיוחד לתערוכה סדרת עבודות חדשה – ״האחיות הגורגונות״. במידה רבה הסדרה הזו מאששת את כל מה שיאנס ראה וניסח וערך בתערוכה, ובמאמר בקטלוג. אף שהסדרה נעשתה בחורף, במקביל לעבודה שלו. מדובר בסדרה של 15 רישומי גיר שחור גדולים (50×70 ס״מ), שמתארים את שלוש האחיות הגורגונות מהמיתולוגיה היוונית משחקות בכ־15 משחקי ילדים אוניברסליים שונים: מחבואים, תופסת, פרה עיוורת, גשר מזהב, גולם במעגל וכו׳. מסתבר שאלו משחקים שמשחקים אותם מאפריקה ועד פינלנד.

בכל מקום בעולם קוראים למשחקים אלו אחרת, אבל החוקים זהים, וגם המהות הארכיטיפית היא זהה – טורף/נטרף, מציל, נפסל, שומר, בורח, כובש, נתפס, נבחר, מובס… הכי מלא פאתוס ואקזיסטנציאליסטי שיש. בסדרה, שלוש האחיות משחקות יחד, אבל יש ביניהן הבדל גדול. הגורגונות הן שלוש אחיות מפלצות שגרות במערב. לשלושתן שיער עשוי נחשים ארסיים, ומבט מקפיא. יחד עם זאת, וכמו כל ארכיטיפ אחים מיתולוגי, הן לא שוות. שתיים מהן הן בנות אל מוות. השלישית לא.‎ זו שלא חיה לנצח שמה ״מדוזה״ ודווקא אותה ההיסטוריה הנציחה. ‎

האחיות הגורגונות

מפני שעבדתי בפורמט גדול, נאלצתי לעבוד במטבח ובסלון של הבית שלי. הסטודיו שלי פצפון… וכל החורף חיינו תחת שכבה של אבק גיר שחור דקיק שאי אפשר היה להיפטר ממנו בשום צורה. עד עכשיו יש אזורים בבית שפתאום אנחנו נתקלים בו. שום כמות של פיקסטיב בעולם לא הצליחה לקבע את הגיר לנייר, וגם במוזיאון מקללים אותי על הלכלוך והעקבות שהאחיות הגורגונות משאירות.‎

אפרופו הפורמט הגדול, אהבתי שאמרת בקטלוג שהשינויים בחיים האישיים השפיעו גם על הגודל של העבודות שלך‎

לגמרי. אני פרקטית. שולחן העבודה שלי וסביבת העבודה שלי מכתיבים במידה רבה את גודל ואת סוג העבודות שלי. כמו שזמן הוא פורמט, גם חדר או שולחן הם פורמט… האחיות הגורגונות היו חריגות מהבחינה הזו. אף שגם הארכיון של ״יד המקרה״, הספר השני שעשיתי בסדנת ההדפס הירושלמית, הוא גם בפורמט חצי גיליון. גם עליו עבדתי במטבח. כנראה שאפשר לומר שהשולחן במטבח הוא שלוחה של הסטודיו. זה בטח קשור לזה שהילדות שלי כבר גדולות ואני יכולה להשתלט על הבית יותר ויותר…‎

אז בואי נדבר לקראת סיום על הדבר הזה שאת עושה. לפני, נגיד, עשר שנים, היו לזה פחות שמות: איור, אולי קומיקס, קצת התחיל דיבור בארץ על רומנים גרפיים. עכשיו יש ספרות חזותית ושירה חזותית ונרטיב חזותי ויומנים גרפיים וקומיקס אילם, ועוד כל מני פורמטים מסקרנים ומעניינים.

אז קודם כל אני חייב לתת לך קרדיט גדול (מאוד) לשינוי הזה, כמי שדוחפת את התחום, בטח בבצלאל (הייתה תערוכת בוגרים מעולה השנה במיוחד מבחינת איור), אבל גם בסצינה התרבותית והאמנותית המקומית. ואם להגיע לתכל׳ס: את יודעת להגיד מאיפה השינוי הזה נובע? וכששואלים אותך היום מה את עושה, אני מניח שאת עדיין אומרת מאיירת, אבל כששואלים אותך איזה מן איורים את עושה מה את עונה? איך את מסבירה את זה?‎

ווי תודה! 

לשאלה שלך יש הרבה תשובות. קודם כל עשר שנים הן הרבה זמן. בעיקר כשמערבבים זמן עם מהפכה דיגיטלית. בעשור האחרון קרו כל כך הרבה דברים גלובלית, טכנולוגית, תרבותית, כלכלית ופוליטית שיש להם השפעה על השדה הרחב הזה של איור. ‎אני לא אתחיל למפות כאן תמורות ותהליכים. במקום זה אפנה לאישי, מפלטו של הנבל…

אהבתי…

לפני עשר שנים הייתי צעירה…. במהלך השנים הללו הזהות האמנותית־מקצועית שלי הלכה והתחדדה לי בקצב יותר מואץ. המשרה בבצלאל אפשרה לי יותר חופש בבחירה מה לעשות מקצועית. כך יכולתי להעמיק את העיסוק שלי בספרים למבוגרים, בפואטיקה חזותית ובחיבור שבין איור כטקסט חזותי לפורמט מדופדף, מבלי להתחשב בלקוחות ותקציבים. עם העשיה המוגברת והמשוחררת התבהרה או התנסחה לה המשנה שלי לגבי מה שאני עושה. לא המצאתי שום גלגל, ולשמחתי פגשתי מרחב יצירתי מאוייש ביוצרים נפלאים. יוצרים שבדומה לי רואים בספר מדיום אמנותי אוטונומי כמו וידאו ארט או מייצג או פיסול. שם אני נמצאת היום. 

לא המצאתי שום גלגל, ולשמחתי פגשתי מרחב יצירתי מאוייש ביוצרים נפלאים. יוצרים שבדומה לי רואים בספר מדיום אמנותי אוטונומי כמו וידאו ארט או מייצג או פיסול. שם אני נמצאת

לגבי השאלה איך אני מגדירה את העיסוק שלי היום – אמנית ספרים? משוררת חזותית? אולי. אני מרגישה היום נוח לנוע בתוך מרחב פתוח כשההגדרות של דיסציפלינה או מדיום משמשות לי כמו מגדלורים המסמנים שטח פעולה.

בסופו של דבר כלי הביטוי שלי הוא ציור או רישום. אני מתנסחת בעיקר באמצעות דימויים חזותיים פיגורטיבים שמייצרים סיפור או מנסחים רעיון. במובן הזה תערוכה במוזיאון היא לא סביבת מחיה טבעית לעבודה שלי. היא מרחב תצוגה וחשיפה והכרה, אבל מרחב המחיה הטבעי של העבודה שלי הוא בראש ובראשונה ספר או חוברת שאינה מוגבלת בזמן ובמקום. לכן גם הפכתי לפני שנתיים למוציאה לאור – Salomon & Daughters Books היא עוד זווית של העניין שלי בתחום

האמת שזו תקופה סופר מעניינת מבחינת כל מה שקורה בתחום

מה שקורה היום בארץ בשדה האיור בכלל ובספרות החזותית בפרט משמח אותי. הייתי ביולי בכנס ICON10 בארצות הברית, שם לא פחדו לקרוא לתקופה הנוכחית ״תור הזהב החדש״ של האיור. אני קצת יותר מסויגת, אבל עדיין חושבת שהאיור פורח, ושהוא מסתגל בהצלחה לתמורות שמתחוללות בעולם התקשורת, האמנות, הכלכלה והתרבות. אני גאה ושמחה להיות מעורבת בכל מיני תהליכים ומהלכים בתחום, בארץ.

השנה האחרונה הייתה שנה של סגירות מבחינתי. התערוכה בגרמניה, שמציגה עבודות שלי שנעשו בעשור האחרון, היא כמו מתנת פרידה מתקופה. אחרי זה אפשר לארוז את העבודות ולפנות מקום לתקופה חדשה ולעבודות חדשות.‎

וגם סיימת לאחר שמונה שנים את תפקידך כראש תחום איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ופינית את מקומך לטובת אורית ברגמן. זה נראה לי על גבול הלצאת לפנסיה – ״רק״ ללמד ולפנות זמן לעבודות חדשות‎

חחחח… נראה לך? קודם כל מדובר ב־11 שנים!!!!!! מעבר לזה, כבר התחלתי תפקיד חדש בבצלאל במסגרת המרכז להוראת האומנות והעיצוב. זה נושא שאני עוסקת בו כבר כמה שנים במחלקה ובבצלאל (מה שנקרא ״מרחב ההוראה״) ועכשיו אני אוכל לעסוק בו יותר. חוץ מזה אני גם מלמדת בתכנית לתואר שני בתקשורת חזותית. עכשיו אני מקווה שיהיה לי יותר זמן להקדיש להוצאה שלי, ולעשות עוד ועוד ספרים

איך אומרים: לא משעמם. שנעשה קצת טיזינג ונגיד שאת גם אוצרת את אחת התערוכות היותר מסקרנות של שבוע האיור השנה?‎

אתה יכול לנסות….‎

אז הנה, עשיתי… משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?‎

כן. התערוכה מוצגת בטרוייסדורף עד יום ראשון, ה־2 בספטמבר

The post מרב סלומון מנסה להישאר בחיים. בינתיים זה הולך לה לא רע בכלל appeared first on מגזין פורטפוליו.

אסף אלקלעי הוא הזוכה בפרס אילנה אלוביק לשנת 2018. אלקלעי הוא בוגר תכנית ההוראה המשולבת לבצלאל והאוניברסיטה העברית (2014), בוגר בהצטיינות לימודי תואר ראשון במחלקה לצילום בבצלאל (2014) ובוגר בהצטיינות בלימודי תואר שני באמנויות בבצלאל (2017). עבודותיו הוצגו במוזיאון תל אביב, במוזיאון ישראל, בארסנל פולין, בלנזרהאוס איטליה, בסותב׳יס אנגליה ועוד.

אסף אלקלעי. סליל, 2017

אסף אלקלעי. חדר, 2016

חברי ועדת השיפוט השנה היו אלי פטל, ראש המחלקה לאמנות, שכיהן כראש הוועדה; נציגת הציבור, נגה דוידסון; דוד עדיקא, ראש המחלקה לצילום בבצלאל; יוחאי אברהמי ואבי סבח. בנימוקי הזכייה לפרס נכתב שבמהלך תקופת לימודיו גיבש אלקלעי שפה ייחודית בעלת יכולת תנועה מדיומלית, המתכתבת בצורה מדויקת עם תכני עבודתו ומייצרת הלימה בין המדיום לבין המהות שבה הוא עוסק. ביצירתו מבנים, מהלכים, דימויים ופעולות המתקיימות מחוץ לזמן הלינארי הרגיל, השגור והמוכר, בעלות תפיסות מסורתיות, ולצידן שימוש בטכניקות חדשות והתערבויות אדריכליות. שאיפותיו של אלקלעי בתקופה הקרובה הן להמשיך ולפתח את התחום החברתי והחינוך לאמנות שאליהם נמשך עוד בתקופת לימודיו בבצלאל, לצד עבודת סטודיו מעמיקה המשתקפת בתערוכות בארץ ובעולם.

מטרת הפרס, על סך $7ֿ,000, היא לקידום ועידוד אמנים, בוגרי בצלאל, לזכרה של אילנה אלוביק, שנפטרה בשנת 2006 לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן. אלוביק הקדישה את חייה לאמנות, ויצרה במדיומים שונים – בהם ציור, קרמיקה, זכוכית וצורפות. עם היוודע לה דבר מחלתה החלה אלוביק לעסוק באופן כמעט בלעדי ביצירתה. השנה הגישו מועמדות 57 בוגרים ובוגרות בצלאל.

The post אסף אלקלעי זוכה פרס אילנה אלוביק – בצלאל למצוינות באמנות 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מה זה עיצוב תעשייתי? איך השינויים שעובר עולם העיצוב בעשור האחרון באים לידי ביטוי בהגדרת התחום? ואיזה מעצבים יוצאים לאחר ארבע שנים של לימודי עיצוב תעשייתי? ביקור בתערוכות הבוגרים של המחלקות לעיצוב תעשייתי, שהתקיימו בחודש שעבר בבתי הספר לעיצוב, מאפשר לקבוע קודם כל מה לא מאפיין את התחום. באופן אירוני, זו אותה מילה שנמצאת בשמו – התעשייה. מעטים מפרויקטי הגמר שהוצגו בתערוכות הבוגרים התייחסו לתעשייה הקלאסית ולייצור התעשייתי, כפי שהיה נהוג לחשוב עליהם בעבר הלא מאוד רחוק. בהמשך לכך, שאלה מתבקשת נוספת היא מהו (ומיהו) מעצב המוצר, במיוחד כיום, כשהמילה מוצר (product) נוכסה ממזמן על ידי חברות ההיי־טק, שאצלן המוצר הוא מן מושג חמקמק שלרוב בכלל אין לו קיום פיזי. 

מה אם כך מאפיין את 12 פרויקטי הגמר שמופיעים בהמשך הכתבה, מהבולטים שהוצגו בתערוכות הבוגרים? הדבר הראשון הוא המנעד: מחקר חומרי, עיסוק בתרבות ובמקומיות, סוגיות חברתיות, המרחב הביתי, טכנולוגיות חדשות, תרחישים ספקולטיביים ועוד. 12 פרויקטים, שבמקביל לעדות שהם מביאים על התרחבותו של התחום, מעידים גם על תחומי העניין הרחבים של הבוגרים הצעירים, ועל האופן שבו פעמים רבות הם מתחילים את המחקר שלהם בעניין אישי, ומרחיבים אותו לידי אמירה או הבט אוניברסליים.

ועוד מילה, בכל זאת, על אופן התצוגה של הפרויקטים. יום אחד אני אולי אבין את הפער הבלתי נתפס בין הרמה הגבוהה של הבוגרים לבין האופן שבו מוצגים פרויקטי הגמר שלהם. כתבתי על זה בעבר, אבל נדמה לי שבמחלקות לעיצוב תעשייתי הפער גדול במיוחד; עניין לא סביר בעליל, במיוחד אם לוקחים בחשבון כשבמחלקות האלו מלמדים מיטב המעצבים בארץ, חלקם מעצבי תערוכות ואוצרים מהבכירים והמנוסים שפועלים בשדה.  

אור בילסקי | שנקר

״נפש״ היא הצעה למצבה מודולרית הבנויה משמונה קוביות בטון ושיש בגודל זהה, שבעזרתן מבקש אור בילסקי לנסח מחדש את תפקידה של המצבה כאוביקט המשקף זיכרון בתרבות המקומית. המצבה ניתנת להתאמה אישית באמצעות חלוקה ליחידות בעלות פונקציות שונות, המעצימות את הסמליות במנהגים השונים, ומאפשרת בחירה של קומפוזיציה, חומר ושימוש. המודולריות והגיוון שבילסקי מציע שואפים ליצור מערכת שתגדיר מחדש את המרחב הציבורי של בית הקברות, מבחינה אסתטית, פונקציונלית ותרבותית. 

אור בילסקי. צילומים: מ״ל

אלון שריד | בצלאל

את ההשראה ל־Cues, מערכת התאורה החכמה שעיצב, לקח אלון שריד מאולמות התיאטרון, שבהם התקרה עמוסה בפנסים, כל אחד מהם נדלק ב־cue המתאים. המערכת מאפשרת להתאים מצבי תאורה לצרכים השונים במרחב הביתי, ומציינת את רגעי השינוי בין המצבים בחוויה תנועתית רבת אלמנטים. הטרנספורמציות בגובה ובכיוון של מערך הפנסים מתאימות אותם לשגרות החיים בבית, והטכנולוגיה שמאפשרת שינוי בלחיצת כפתור לא עוסקת רק בנוחות בלבד, אלא מייצרת גם מודעות ולמידה של קצב וסגנון החיים הביתי.

אלון שריד. צילום: מ״ל

דוד זכריה | בצלאל

העיר העתיקה בירושלים משתרעת על פני קילומטר מרובע אחד ומכילה מורכבויות רבות, חומריות ואנושיות. בפרויקט הגמר שלו, מקום בזמן, מנסה דוד זכריה לפענח מושגים כמו זמן ומקום באמצעות אלמנטים השאולים מעולמה של האבן הירושלמית, האוביקט המאפיין והנוכח ביותר בעיר. איך נראית זהות מקומית? כיצד אפשר להגדיר זמן בחומר? ומה קורה כשזמן קורס בחומר? שאלות אלו מונכחות דרך מערכת כוסות הקשורה לתמהיל החומרי והתרבותי שנוצר בין כותלי העיר העתיקה.

דוד זכריה. צילום: עודד אנטמן

דורון נעמה גלפר | שנקר

פרויקט הגמר של דורון נעמה גלפר, טרנס*, מתמודד עם תחושות החוויה המורכבת והעמוקה המתוארות על ידי אנשים טרנסים, ומבקש לעורר מודעות ושיח בנושא בעזרת שיתוף הקהל הרחב בתחושות שחווים אנשים על הרצף המגדרי דרך הזדהות עם תחושת השונות של אלו. הפרויקט הוא מיצב המורכב משלושה אוביקטים מרחביים המוצבים ברצף, ומאפשרים לחווה חוויה המשכית מורכבת ורב־ממדית. המיצב מתחיל בהליכה על משטח יציב לכאורה, שלאחר כמה צעדים הרגל שוקעת בצורה מפתיעה, ובכך הוא עוסק בערעור, בחוסר יציבות, בהרגשת שונות, בבושה ובהשלכתם על חוסר יציבות נפשית ושוני חברתי. הוא ממשיך במעבר בחלל טקסטילי עם תחושות של חוסר אוריינטציה, חיפוש אחר סממני מגדר אישיים ובנייה עצמית, ומסתיים בחוויה המדמה חדירה לפרטיות שחווים טרנסים מהחברה.

דנה זבדי | מכון טכנולוגי חולון

במהלך המחקר לפרויקט הגמר שלה נחשפה דנה זבדי למעבדה לכימיה בגבעת רם שמפתחת חומר בשם SMP, פולימר חכם בעל זיכרון צורה. לפולימר שלושה מצבים: המצב התלת־ממד הראשוני של האוביקט – הקוד הבסיסי שמגדיר את התצורה הקבועה – שמתבצע בייצור תעשייתי; המצב הזמני של החומר, שכולל עיוות באמצעות חום לכדי צורה שונה והפיכתו של החומר לגמיש; ומצבו השלישי, חזרה לצורתו התלת־ממדית הראשונית, אז בא לידי ביטוי הזיכרון החומרי של הפולימר. באמצעות הפעלת חום וללא התערבות פיזית על החומר, החלקיקים מסתדרים בחזרה בהתאם לקוד הראשוני שלהם.

מכאן נולד הרעיון להשתמש בתכונות החומר לעולם האריזות השטוחות והריהוט מתקפל. כיום רהיטים אלה מצריכים הרכבה ושימוש בצירים וברגים. השימוש בחומר זוכר מייתר את הצורך בהרכבה: החומר מאפשר קיפול ופתיחה אך ורק באמצעות הפעלת חום על ידי שימוש באמצעים ביתיים כמו מים חמים או פן ביתי לשיער. תכונות החומר הזוכר מעניקות חופש עיצובי: הוא מאפשר עיצוב אורגני חופשי ומופשט. החומר הופך לרך בעת פעולת הקיפול, ולכן אפשר לעצב איתו צורות מורכבות. ולבסוף, האופן שבו הרהיט ״צומח״ מתוך מצבו השטוח, מייצר חוויה רגשית חדשה אצל המשתמש. 

הדר נאמן | בצלאל

בעידן שבו הטכנולוגיה קיימת ונגישה כמעט בכל תחום, הדר נאמן שואלת מדוע נעלי הפוינט של רקדניות הבלט נותרו מאחור? כדי לאפשר התאמה אישית בעבור הרקדניות המקצועיות, רוב נעלי הפוינט מיוצרות כיום באופן ידני בטכניקות מסורתיות. נאמן עיצבה נעלי פוינט המותאמות אישית באמצעות סריקה והדפסה תלת־ממדית: הנעליים מודפסות מפולימר בשילוב עם בד, מעניקות תמיכה משופרת לרגל, ומפחיתות פציעות בעת הריקוד.

הדר נאמן. צילום: קבוצת הצלמים אליאור בן חיים

יעל האוזנר | מכון טכנולוגי חולון

יעל האוזנר עיצבה סדרת נרות שבוחנת את עולמו הרחב של הנר כאוביקט עתיק יומין – הגורר אחריו טקסיות הסטורית, דתית ותרבותית – ושמציעה פרשנויות מתוך חקר החפץ והחומר. נקודת המוצא של האוזנר הייתה שנר מסמל מנעד רחב של תחושות: משמחת ההולדת לעצב האובדן, גאווה, נצחון אהבה וזכרון. כך, נרות השבת מכילים בתוכם את פתיל התכלת של הטלית; נר הלפיד מגיע עם אחיזה יעודית שמגנה על האוחז בו מטיפטוף השעווה; נרות הקבורה מחברים בין האבנים לנרות הזיכרון; וכן הלאה.

יעל האוזנר. צילום: מ״ל

עוז בירי | בצלאל

בשנת 2000 נהרג אחיו הגדול של עוז בירי בעת שירותו הצבאי. פרויקט הגמר של בירי, משוריינים, עוסק בחוויה האישית שלו ובהתמודדות עם התוצאות ההרסניות שמלחמה מביאה עימה. בירי יצר מכוניות צבאיות עשויות מקרמיקה וצבועות בצבעי הסוואה, הפועלות בעזרת שלט רחוק. על ידי חיבור החומר השביר לצעצוע הנשלט מרחוק, בירי מבקש להציף את האבסורד במציאות הצבאית, תוך מחשבה על שבריריות החיים שיכולים להשתנות ברגע אחד.

עוז בירי. צילום: עודד אנטמן

עמליה שם טוב | שנקר

בעבור עמליה שם טוב, הארוחה והבישול מסמלים את הרגע שבו האדם הפך ליצור חברתי ותרבותי. כיום אנו מקיפים את עצמנו במוצרים עם טכנולוגיות מתקדמות, שמספקות תוצאות מידיות ומוחלטות במינימום מאמץ, וללא זכר לתהליך הכנת המזון. שם טוב חזרה לתהליך הראשוני, לעשייה הפיזית דרך חומר, שעבר מניפולציות טכנולוגיות במינונים שונים כדי להתאים למשתמש המודרני. באמצעות עיבוד טכנולוגי מתקדם לכלי בישול קדומים והתאמתם לשימוש המודרני, היא מאפשרת חיבור של המשתמש לחוויית העשייה הבסיסית והאינטימית של הכנת אוכל במטבח העכשווי. 

עמליה שם טוב. צילום: מ״ל

ערן זרחי | מכון טכנולוגי חולון

ערן זרחי מצטרף למגמת הכניסה המסיבית של טבע למרחב העירוני הביתי, ויצר את ״גן ללא אדמה״, שמתבסס על מחקר חומרי הבודק הולכת מים דרך חומר, במטרה ליצור פלטפורמה חדשה לגידול צמחים. תוצרי המחקר הם סדרה של מוצרי קרמיקה חדשניים המאפשרים אופן גידול ייחודי ושונה מהמקובל – פנים העציץ מכיל את המים ואילו הצמח גדל מבחוץ לעציץ, על הדפנות החיצוניות של הכלי.

ערן זרחי. צילום: טל ימין

פרח פיטרסה | מכון טכנולוגי חולון

פרח פיטרסה עיצבה גופי תאורה שמייצגים דיאלוג בין שתי תרבויות וטכנולוגיות – אומנות/קראפט ואמצעי יצור דיגיטליים – באמצעות מקרה בוחן של קליעת נצרים עם הדפסת תלת־ממד. גופי התאורה נוצרו על ידי שימוש בתוכנות תלת־ממד שבאמצעותן היא עיצבה תחילה את הנצרים ואת הפלסטיק. לאחר מכן היא החסירה בתוכנה את הסיבים מתוך הפלסטיק, וכך נוצרו בו חללים. לבסוף חלקי הפלסטיק הודפסו במדפסת תלת־ממד והנצרים הושחלו באותם חללים. התוצאה צושכת העין והמסקרנת משלבת באופן חכם בין הישן והחדש.

פרח פיטרסה. צילום: מ״ל

רוני גבאי | הדסה

מחלת הארתרוגריפוזיס נובעת מבעיית שרירים מולדת אצל בעלי חיים, הגורמת להגבלת תנועה סביב מספר מפרקים דרך קיצור גידים ושרירים. המחלה גורמת לעיוות בגפה, וכדי להביא את הגפה למנח נכון יש למתוח את הגיד באופן רציף. רוני גבאי עיצבה סד־מקבע שמאפשר לאורך זמן לתקן את העיוות בגפה. היצור התעשייתי מאפשר למחיר הסד להיות נמוך יותר לעומת מקבעים בהתאמה אישית, וכך הוא יכול לסייע ליותר בעלי חיים.

רוני גבאי. צילום: שחר תמיר

The post בוגרים 2018: עיצוב תעשייתי appeared first on מגזין פורטפוליו.

מתנחלת וערבי חותכים ביחד סלט; בחורה צעירה עצובה בהדלקת נרות בכיכר רבין; אריתראי גונב לתל אביבי את מקום עבודתו; הומו ישראלי מתלהב מתייר ברוטשילד; חבורת סטארטאפיסטים משלבת ידיים; צעירה יוצאת עם שקית של אסוס מהדואר. תמונה אחר תמונה, סיטואציה אחר סיטואציה, גיא עמיאל מפרק את הישראליות על כל שבטיה. לרוב זה פשוט מצחיק, לרגעים זה גם מזעזע (קלוז אפ על יד של פעוט שנשכח ברכב), אבל תמיד לוחץ בצורה מדויקת על נקודה מוכרת.

אף אחד לא אוהב אותך. אני כל הזמן ממשיכה להגיד דברים מטופשים. אני כישלון גמור. אני אשאר לבד. הכל מתפרק. אין לי שום כישרון. חרדה אחר חרדה, עמית הדר מעניקה פרשנות חזותית רווית צבע ומפתה כקינוח עתיר סוכרים וקצפות, לפחדים ולחרדות של דור שלם. חלקם מאפיינים גם דורות אחרים, חלקם מאפיינים בעיקר את בני ובנות גילה (״אף אחד לא עוקב אחריך״).

״האסון המושלם״ של עמית הדר (שנקר) ו״ישראסטוק״ של גיא עמיאל (בצלאל), הם לא בהכרח שני פרויקטי הגמר הטובים ביותר שהוצגו השנה במחלקות לתקשורת חזותית. ועדיין, אלה שני הפרויקטים שהצליחו לבלוט ולהישאר איתי גם חודש וחצי אחרי שנתקלתי בהם לראשונה. וכשהעברתי בראש את הקיץ האחרון ואת מאות פרויקטי הגמר שהוצגו במחלקות לתקשורת חזותית, ניסיתי להבין למה דווקא הם.

מעבר לכך שאלה שני פרויקטים מצויינים, שונים בתכלית אחד מהשני, הם מציגים תקשורת חזותית במיטבה, והיה בהם הבט אחד מכריע שכמעט ולא נראה בעיצוב הישראלי: חוש הומור. בין אם זו הפרשנות החזותית רווית הצבע של הדר לחרדות חברתיות, או האופן שבו עמיאל מפרק את הקלישאות והסטראוטיפים שמרכיבים את החברה הישראלית, יש משהו מרענן ולא ברור מאליו בגישה הבוגרת של שניהם לעיצוב. נדיר למצוא מעצבים שלא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות – גם אצל מעצבים ותיקים, ודאי אצל סטודנטים – אבל שעושים את זה בצורה הכי רצינית שאפשר.

טקסטורה של נייר סופג אחרי טיגון שניצלים

המחשבה על יצירת מאגר תמונות גנרי מקומי, צצה אצל עמיאל לאחר שבמהלך הלימודים בבצלאל הוא התחיל לעבוד בחברת היי־טק קטנה בירושלים כמעצב, שם נתקל לראשונה בחווית החיפוש במאגרי תמונות כמו שאטרסטוק ודומיו. ההעמדות המגוחכות והחיוכים המזויפים הצליחו להצחיק ולהטריד אותו בו זמנית; כמו גם הרעיון שהתמונות האלו מנסות להיות כמה שיותר כלליות על מנת שכמה שיותר אנשים ירצו לשלם עליהן ולהשתמש בהן.

כשנדרשתי למצוא רעיון לפרויקט גמר בלימודים, הוא תהה איך תראה גרסה ישראלית של מאגר כזה: ״כמה גנרית וקלישאתית יכולה להיות הישראליות? האם אפשר לייצר דימוי בודד שיתאים לידיעות שחוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב?״, הוא מספר.

״הרגשתי שבניגוד לתרבות האמריקאית ולמאגרי התמונות שמציגים אותה, שמנסים להיות מאוד פוליטיקלי קורקט והגזענות שבהם מוחבאת, למאגר הישראלי מתאים לא להחביא את הגזענות שלו. ממש כמו החברה בארץ שלא מנסה או מצליחה אף פעם להיות פוליטיקלי קורקט״.

מהלך העבודה היה זורם ואקראי והרעיונות לתמונות פשוט עלו. עמיאל פתח קובץ אקסל לרעיונות וכל יום הוסיף לשם עוד ועוד רעיונות לדימויים שקפצו לו לראש, חלקם הצחיקו אותו, חלקם הטרידו אותו: ממש כמו התחושה בזמן החיפוש בשאטרסטוק.

״הצילומים עצמם היו הזויים לחלוטין״, הוא נזכר. ״הכנסתי את עצמי לסיטואציות כמו מעגל הדלקת נרות זיכרון מזויף עם חברים בכיכר רבין, שגרר תגובות דואגות של אנשים מסביב שחשבו שלא הספיקו לקרוא חדשות ולהתעדכן באסון שקרה. הסתובבתי בתחנה המרכזית עם חבר בן 28 במדי חייל ונשק מזויף שהצריך המון אישורים. יצרתי קשר עם בחור אריתראי שהסכים לזרום עם הרעיונות המוזרים שלי לצילומים ועל הדרך שיתף אותי בסיפור החיים הבלתי נתפס שלו.

״פניתי לזוג גייז באינסטגרם עם המון עוקבים שהסכימו להצטלם, בתמורה שאעזור להם בסשן צילומים מיוחד לאינסטגרם למצעד הגאווה, ועוד שלל חוויות. היה גם בחור חרדי ממאה שערים שהצטלם ונאלצתי לגנוז אותו בסוף מהפרויקט (עלתה תמונה אחת שבה הפנים שלו הוחלפו בפנים של חבר אחר בפוטושופ)״.

בנוסף, עמיאל בחן סוגי דימויים נוספים שמאגרי התמונות כוללים,  כמו טמפלייטים וטקסטורות: טמפלייט של עיתון ביום שאחרי אסון, טקסטורה של נייר סופג אחרי טיגון שניצלים. ״הטקסטורות בהתחלה התחילו קצת כמו דאחקה על עיצוב גרפי, אבל אני חושב שדווקא שם הצלחתי לדייק את ה׳ישראליות׳ בצורה הכי מדוייקת ואינטימית״.

כחודש לאחר ההגשה הפרויקט הוצג בתערוכת הבוגרים והתגובות המשיכו לזרום. מספר ימים לאחר פתיחת התערוכה עמיאל פתח את עמוד הפייסבוק של ישראסטוק. ״עניין אותי איך הפרויקט יכול לחיות באינטרנט ומה הכוח שלו שם, איך הוא יתפרש, האם אנשים שאינם מעצבים ואנשי תקשורת יבינו את הקונספט.

״נראה שהעמוד מעורר הרבה הזדהות, הרבה תיוגים ושיתופים. שימח אותי שהצלחתי לתקשר החוצה את ההרגשות והמחשבות שלי בנושא הזה. בינתיים, מבין כל התגובות יש שתיים שחוזרות על עצמן הכי הרבה. הראשונה היא השאלה ׳מה כתובת האתר שלכם׳. אין אתר וגם לא יהיה: זה קורע שאנשים לא מבינים שזו פארודיה, אבל הגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה ויעשה מאגר תמונות ישראלי כי הביקוש עצום. השאלה השנייה היא מה תעשה כשיגמרו התמונות? יש כמה כיוונים, אני עדיין חושב איך נכון לי לפעול״.

אני כישלון גמור

לעומת הצילומים היום־יומיים של עמיאל, הדר מציגה בפרויקט הגמר שלה משפטים המייצגים חרדות, כתובים על גבי אוביקטים יום־יומיים, בטיפוגרפיה ידנית ובצבעים עליזים ורוויים. הקונטרסט בין התוכן לצורה מבטא התמודדות עם מחשבות מטרידות ופחדים אישיים לעומת ניסיון לשדר נינוחות ואופטימיות כלפי חוץ.

״חרדות היו דבר שליווה אותי בשנים האחרונות, ובמיוחד במהלך הלימודים בשנקר״, היא מספרת, ״ולכן היה לי ברור שזה נושא שאני רוצה לעסוק בו בפרויקט הגמר״. נקודת ההתחלה הייתה שאלון אנונימי בנושא: מתוך כ־400 איש שענו עליו, 85 אחוזים סיפרו שהם מתמודדים עם חרדות, חלקם גם ממש הרחיבו וסיפרו איזה חרדות ואיך זה מפריע להם ביום־יום. ״זה ממש ריגש אותי, גרם לי להבין שאני לא לבד, וחידד לי את הנקודה שתמיד הכי עניינה אותי בנושא: הקונטרסט בין העובדה שרובנו מתמודדים וחווים חרדות, לבין מה שלרוב אנחנו מקרינים כלפי חוץ – שהכל בסדר ואפילו די מצויין״.

וזה מה שהיא ביקשה  להעביר בחלל, שהורכב מאוביקטים יום־יומיים שייצגו – כל אחד – חרדה אחרת. הקונטרסט עבר בטיפוגרפיה הידנית ובצבעים העליזים והרווים, ״שהרגישו לי קצת משונים וזרים לאוביקטים, ויצרו חוויה שתרגיש קצת היסטרית. הטכניקה הידנית גם היא משהו שהרגיש לי נכון מההתחלה: הרגשתי שיש בה משהו אובססיבי ועמלני וגם קצת תראפויטי״.

הדר בחרה בחרדות שהיא מזדהה איתן ובכאלו שחזרו על עצמן בשאלונים. חלק מהאוביקטים עוסקים בחרדות ספציפיות כמו השטיח, פחד לא רציונלי מזר שייכנס הביתה ויפגע בבני המשפחה, ויש כאלו שעוסקים בתחושה כללית כמו הכד (Disaster), הגביע (I"m a Total Failure), הכסא שמדבר על חרדות חברתיות, או החזיר שעוסק בחרדה שחזרה בשאלונים: חרדה כלכלית.

התגובות לפרויקט הפתיעו אותה, במיוחד אלו שאמרו שזה נורא הצחיק אותם. ״זה לא משהו שחשבתי שיכול לקרות בהקשר לנושא טעון כמו חרדות. בנוסף, הרבה אנשים ניגשו אלי וסיפרו כמה הם מזדהים, שמבחינתי זה היה קצת סגירת מעגל. בהתחלה חששתי לעסוק בנושא הזה, הרגיש לי נורא חשוף וגם קצת מביך, ופתאום אני מדברת עליו בגלוי ואנשים משתפים אותי בצורה נורא פתוחה ומקבלת בחרדות שלהם״.

The post בוגרים 2018: תקשורת חזותית במיטבה appeared first on מגזין פורטפוליו.

בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, מציעה כיום חמש תכניות לתואר שני, ייחודיות מסוגן בארץ, המיועדת לבוגרי תואר ראשון מכל התחומים. התכניות מהוות חממה פורצת דרך לטיפוח פרויקטים חדשניים ומחקר מעשי. במהלך הלימודים מקפידה בצלאל לקיים גם שיתופי פעולה אקדמיים ומעשיים של הסטודנטים עם האקדמיות המובילות בעולם והחברות המובילות בתעשייה. ההרשמה ללימודי תואר שני בבצלאל נסגרת ב־16 בספטמבר.

חמש התכניות המוצעות כיום בבצלאל הן: תואר שני בתקשורת חזותית, תואר שני במדיניות ותיאוריה – מגמות אוצרות וביקורת, תואר שני באמנויות, תואר שני בעיצוב אורבני ותואר שני בעיצוב תעשייתי – במגמות אודות עיצוב, ניהול עיצוב ועיצוב וטכנולוגיה.

עדי טקו, תואר שני בתקשורת חזותית

תכנית התואר השני בתקשורת חזותית M.Des

תכנית ייחודית וראשונה מסוגה בארץ. התכנית מהווה חממה פורצת דרך לטיפוח פרויקטים חדשניים ומחקר מעשי. בוגריה יהיו מתווי דרך בשדה העיצוב המקומי והבין־לאומי, ויחוללו שינוי הן בזירה המקצועית והן במרחב האקדמי בפיתוח מחקר מעשי והשתלבות בהוראה.

המרחב שבו אנו חיים מאופיין בהשתנות מתמדת. תמורות אלו מחייבות למידה והפנמה מעמיקה של צורות חשיבה חדשות ושל תגובות יצירתיות למרחב תקשורתי רווי ודינמי. לשם כך נדרשים המעצבים והמעצבות, ממגוון הדיסציפלינות הקיימות, לפתח תובנות וכישורים חדשים. אלו דורשים יכולת ניתוח והבנה של ההקשרים החברתיים, התרבותיים, הטכנולוגיים, הכלכליים והפוליטיים בהם אנו פועלים. בתכנית יושם דגש על הקניית כלים לדיון ביקורתי וחשיבה אסטרטגית שיעזרו לבוגרים/ות להיות מחוללי שינוי הן בשוק והן במרחב האקדמי בפיתוח מחקר מעשי והשתלבות בהוראה.

סגל התכנית כולל מעצבים/ות וחוקרים/ות מובילים מן הארץ ואורחים בין־לאומיים שמוזמנים לסמינרי אורח ויקחו חלק בשיתופי פעולה אקדמיים בין בצלאל לאקדמיות מובילות בחו״ל.

*הענקת התואר מותנית באישור המועצה להשכלה גבוהה.

רוני שיאון ואדווה מטר, תואר שני בעיצוב אורבני

תכנית התואר השני בעיצוב אורבני M.Urb.Des

תכנית מובילה כפלטפורמה אקדמית לניהול שיח וידע על העיר העכשווית בארץ ובעולם. התכנית מהווה חלק מרשת של שיתופי פעולה מקומיים ובין־לאומיים וצומת תיאורטי ומקצועי לדיון בסוגיות עיצוביות ותכנוניות בעיר. הלימוד והמחקר התיאורטיים משמשים בסיס ידע ללימודים המעשיים (הפרקטיקה של עיצוב אורבני), המהווה שדה מחקר ופעולה חלוציים ומתווי דרך בעיצוב אורבני. עבודת הסטודנטים והמרצים בתכנית מבוססת על יצירת מעורבות אקטיבית בחיים העירוניים במרחב האורבני בכלל ובירושלים בפרט. התכנית מבוססת על תחומי ידע מגוונים ובמרכזה זיקה בין לימודים מעשיים במסגרת סטודיו ובין לימודים עיוניים, תיאורטיים ומתודולוגיים. זוהי תכנית ייחודית, בין־תחומית ופורצת דרך המכשירה אנשי מקצוע בעלי ידע רחב אופקים ובסיס תיאורטי מעמיק. מיקומה הייחודי של בצלאל בעיר מרתקת כירושלים מהווה, אנו סבורים, הזדמנות למחקר תיאורטי ומעשי ייחודי בשדה העיצוב האורבני.

תואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות. צילום: הדס גלזר

תכנית התואר השני במדיניות ותיאוריה של האמנויות
מגמות אוצרות וביקורת .M.A

אמת או פוסט־אמת? אולי עובדה אלטרנטיבית? המציאות והיום־יום שלנו הפכו למורכבים מאד. ניתן לומר שאפשר לבחון כמעט כל מצב, מהרבה מאוד פרספקטיבות ולעיתים כולן נכונות. התכנית מזמינה אתכם ואתכן להיות הדור הבא של מעצבי/ות האמת.

בשנים האחרונות שאלות של חברה, תרבות, אמנות עיצוב וארכיטקטורה מתבססות על ידע נרחב ומחקר רב תחומי. אנחנו צריכים/ות לדעת לשאול שאלות. אנו צריכים/ות לדעת איזו תחום מחקר מתאים לאיזה ענין, מדעי הרוח או מדעי החברה? אולי מדע וטכנולוגיה? אנחנו צריכים/ות לדעת איך לגשת לידע תיאורטי, אבל רוצים/ות גם ידע מעשי. בנוסף, עלינו להבין את המסגרות הנלוות לתחומי התרבות: אוצרות, מוזיאולוגיה, כתיבת ביקורת על אמנות או תרבות. אלו רק חלק מהמומחיות שמגשרות לקהל יצירות אמנות ועולמות תרבותיים. אלו רק חלק מהאמצעים בהם עשייה תרבותית נראית ומוצגת, ואלו תחומים בעלי חשיבות מכרעת לכל העוסקים/ות בתרבות.

התכנית מציעה תואר מוסמך (מ.א. עם תזה ובלי תזה) במדיניות ותיאוריה של האמנויות – בשתי מגמות: אוצרות וכתיבה ביקורתית. זוהי תכנית ייחודית המכשירה אוצרים ואוצרות, בעלי/ות גלריות, בעלי/ות תפקיד במוסדות אמנות אחרים, כותבי וכותבות ביקורות, כותבי/ות קטלוגים וחוקרי/ות תרבות ואמנות. התכנית פונה לאנשי ולנשות מקצוע עם ידע רחב אופקים ובסיס עיוני מעמיק של עולם התרבות. התכנית מתאימה לבוגרי ולבוגרות בצלאל ולבעלי ולבעלות תואר ראשון באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות.

עם סיום הלימודים התכנית, בשיתוף עם מוזיאון ישראל, מציעה קורס ייחודי המעניק תעודת אוצרות מוכרת על ידי משרד התרבות.

אבנר בנדהיים ודביר בר, תואר שני בעיצוב תעשייתי

תכנית התואר השני בעיצוב תעשייתי M.Des

תכנית המכשירה מעצבים ויוצרים יוצאי דופן לתפקידי מנהיגות בעולם משתנה, בשלושה מסלולים: ניהול עיצוב, אודות עיצוב ועיצוב וטכנולוגיה.

המסלולים מקנים לסטודנטים כלים, ידע ומסגרת לימודית ויצירתית כהכנה לתפקידי המעצב החדשים: עיצוב תהליכים, עיצוב מערכתי, מחקר וביקורת ואסטרטגיה כוללת. התכנית מושתת על ההנחה כי מעצבים הם סוכני שינוי המאפשרים חיבורים בין־תחומיים, התבוננות חדשה על בעיות והצעת פתרונות ומהלכים מקוריים. אנו מכשירים את המעצבים לפעול כיוצרים, מחדשים ומחוללי שינוי במקביל להבלטת תפקידם כאנשי צוות מנהיגים ויזמים. לשם כך התוכנית מייצרת לסטודנטים הזדמנות להתנסות בעבודה מעשית במגוון תחומים: בהיי־טק ובתעשיה, עולם האוצרות והאמנות, עולם האקדמיה והמחקר, המגזר השלישי ורשויות מקומיות – כמו גם במסגרות של שיתופי פעולה בין־לאומיים.

יאשה רוזוב, תואר שני באמנויות

תכנית התואר השני באמנויות M.F.A

תכנית מבוססת סטודיו ייחודית מסוגה בישראל המכשירה אמנים המסוגלים להחזיק סטודיו פעיל ופורה בתל-אביב.

בהסתמך על אבני היסוד שהסטודנטים רכשו במהלך לימודי התואר הראשון ולאחריהם, התכנית פועלת כ״חממה״ רעיונית התומכת בבניית גוף עבודות מגובש, מקורי, חקרני וניסיוני המוצג במסגרת תערוכת הגמר. התכנית כוללת טווח פעילות בין־לאומי רחב בשיתוף מרצים, אמנים, תוכניות מקבילות ברחבי העולם (חילופי סטודנטים) ותוכניות רזינדסי ייעודיות לתלמידי התכנית בניו יורק, בקליפורניה ובברלין. מערך הלימודים משלב דיסציפלינות מגוונות כדי לאפשר לסטודנטים להיחשף למנעד רחב ככל האפשר של כיווני פעולה הכוללים: התנסות בביקורת, העמדת תערוכות, עבודת סטודיו, יצירת קשרים מקצועיים עם גורמים בשדה האמנות, מחקר שטח, מחקר היסטורי ותיאורטי, הקמת פלטפורמות לשיתוף ידע ועוד. בלב התוכנית עומדת התפיסה כי אין תחליף למפגש המשמעותי שבין אמן בכיר לאמן צעיר וכל סטודנט מקבל סטודיו אישי.

לאתר ההרשמה של בצלאל: http://register.bezalel.ac.il

The post תואר שני בבצלאל: חמש תכניות יחודיות וראשונות מסוגן בארץ appeared first on מגזין פורטפוליו.

לקראת ראש השנה פנינו לבעלי תפקידים חדשים בשדות העיצוב והאמנות שנכנסו לתפקידם בשנה האחרונה ופותחים כעת שנה חדשה. הם צמחו בשדות העיצוב והאמנות המקומיים ועסקו עד כה בהוראה, במחקר, בניהול וביצירה. חלקם רואים בתפקידם החדש התפתחות טבעית של דרכם החינוכית והמקצועית, חלקם רואים בו חזרה הביתה, ולאחרים זו הזדמנות לבנייה של בית חדש.

כיוון הפעילות שלי כרגע הוא יצירת מרכז אמנות חי ונושם בפירמידה שבוואדי סאליב בחיפה. יש לכך פוטנציאל גדול כי המקום מרתק, ויש תחושה שבחיפה קיים רצון שהמקום יפרח ויצליח

גליה בר אור. צילום: מיכל היימן

גליה בר אור

בת 66, המנהלת האמנותית והאוצרת של פירמידה, מרכז לאמנות עכשווית

מה עשיתי קודם

מנהלת ואוצרת משכן לאמנות עין חרוד; מוזיאון שאיתו גדלתי כי בעין חרוד נולדתי. המוזיאון התפתח, התגבש בו צוות מעולה והוא ממשיך לצמוח. ב־2016 יצאתי, אצרתי תערוכות בחו״ל ובישראל, וכיום מוקד העבודה שלי הוא בחיפה.

ציון דרך מהשנה האחרונה

אצרתי במוזיאון תל אביב תערוכה מלווה בקטלוג לאמן מופלא, אברהם אופק. הכרתי אותו ואת עבודותיו היטב (עוד בחייו), ומאוד הערכתי אותו. אבל שום דבר לא הכין אותי לחוויית ההתחקות אחר העבודות שהותיר, וקסם הגילוי עדיין מלווה אותי. האמת היא שכל עוד התערוכה מוצגת (עד סוף אוקטובר) העבודה לא הסתיימה וזו זכות גדולה בשבילי.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

כיוון הפעילות שלי כרגע הוא יצירת מרכז אמנות חי ונושם בפירמידה שבוואדי סאליב בחיפה. יש לכך פוטנציאל גדול כי המקום מרתק, ויש תחושה שבחיפה קיים רצון שהמקום יפרח ויצליח. אני עובדת על כך וגם רוקמת תוכניות לעתיד. האירוע הראשון ״רציף פירמידה, מנמל חיפה לוואדי סאליב״ התקיים לפני כחודש בשיתוף ״בתים מבפנים״. הקהל הצביע ברגליים והגיע בהמוניו. האירוע הבא יצא לכיוונים נוספים. אני מקווה שרציף פירמידה יהפוך למסורת ויאפשר פעולה משותפת של קבוצות ואוכלוסיות בעיר.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

האמת? בשלב הזה מתרכזים בלעשות, לא בלצפות.

להפוך את המוזיאון לאחד המוזיאונים החשובים והמובילים במדינה, להמשיך לפתח ולהרחיב את פעילותו בתחומים נוספים שיחברו בין העבר להווה, ולעסוק במרחב המרתק שבין אומנות לאמנות

עמי כץ. צילום: ראובן קפוצ׳ינסקי

עמי כץ

בן 62, מנכ״ל מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב

מה עשיתי קודם

בשבע השנים האחרונות כיהנתי כמנכ״ל המישלמה ליפו – הרשות העירונית לפיתוח יפו. במהלך כהונתי יזמתי והובלתי מספר פרוייקטים נבחרים: הקמת מבנה לבית הספר לתיאטרון על שם ״ניסן נתיב״ ביפו, הקמת ״מרכז צעירים״, הקמת מבנה לעירייה ביפו, הקמת זרם חינוך דו לשוני ועוד. לפני כן כיהנתי כמנהל אגף משאבי אנוש וניהלתי את המחלקה למוסיקה ואמנויות הבמה בעיריית תל־אביב-יפו.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

להפוך את מוזיאון ארץ ישראל לאחד המוזיאונים החשובים והמובילים במדינה, להמשיך לפתח ולהרחיב את פעילותו בתחומים נוספים שיחברו בין העבר להווה, ולעסוק במרחב המרתק שבין אומנות לאמנות באמצעות תערוכות ותצוגות שיחקרו את המתח בין עולמות אלה. נפנה לקהלים חדשים בדגש על צעירים ותיירים, נקים מחלקה לצילום ישראלי שתשלב בין הצילום ההיסטורי לצילום עדכני ואקטואלי. הדרך להגשמה מתחילה בחיזוק העוצמות הקיימות במוזיאון; בהקשר זה שיקום והנגשת תל קסילה כאתר ארכיאולוגי, לקהל הרחב (פרויקט שיימשך מספר שנים) וחידוש ביתן המטבעות. ולהשקיע בפיתוח יכולות חדשות באמצעות הקמת מבנה חדש לתערוכות מתחלפות.

ציון דרך מהשנה האחרונה

לרגל 70 שנה למדינת ישראל המוזיאון מציג שלל תערוכות וביניהן: ״הסנדלים״, ״לחיי העם הזה״ – חגיגת ישראליאנה בזכוכית, מסלול תצוגות ״הפיקניק הישראלי״ ו״יונה וזלדה״, שיתוף פעולה עם מכון גנזים. בעתיד הקרוב תפתח במוזיאון תערוכת הוקרה לצלם דוד רובינגר, אולם גולת הכותרת של אירועי ה־70 במוזיאון היא תערוכת ״המפה – לקרוא בין הקווים״ של האוצרת בתיה דונר: תערוכת אמנות העוסקת במפת ישראל בכל הבט אפשרי, תערוכה אמיצה, מקיפה ומעמיקה. כמו כן, שיפצנו את טחנת הקמח, אתר משוחזר הנמצא בחלקו המערבי של המוזיאון.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

בשנה הקרובה תוקם במוזיאון מחלקה לצילום ישראלי, שבראשה יעמוד אוצר הצילום גיא רז, ותחל הקמתו של מבנה חדש שיכיל אודיטוריום וחלל משמעותי לתערוכות מתחלפות.

התכנית תתרכז בקידומם האמנותי והתאורטי של הסטודנטים וכמו כן בטיפוח עבודה קבוצתית סביב נושאי מפתח תאורטיים הנוגעים באמנות עכשווית – בין־לאומית ומקומית

שרון פוליאקין. צילום: אורי רובינשטיין

פרופ׳ שרון פוליאקין

בת 54, ראש התכנית לתואר השני באמנות, אוניברסיטת חיפה

מה עשיתי קודם

בוגרת המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל (1989). אמנית, מומחית להדפס ואשת חינוך. לאורך השנים שימשתי בתפקידים בכירים באוניברסיטת חיפה, ביניהם ראש החוג לאמנות וראש בית הספר לאמנויות של אוניברסיטת חיפה, הכולל את החוגים מוסיקה, תיאטרון ואמנות. כרגע אני חברה בוועד המנהל של המרכז היהודי ערבי של האוניברסיטה והחל מ־2012 אני משמשת גם כאוצרת אוניברסיטת חיפה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

מסלול הלימודים לתואר שני באוניברסיטת חיפה ישאף לחזק את הקשרים בין התכנית לבין תכניות התואר השני הנוספות (באוניברסיטה בכלל ובבית הספר לאמנויות בפרט). התכנית תתרכז בקידומם האמנותי והתאורטי של הסטודנטים וכמו כן בטיפוח עבודה קבוצתית סביב נושאי מפתח תאורטיים הנוגעים באמנות עכשווית – בין־לאומית ומקומית.

ציון דרך מהשנה האחרונה

תערוכת יחיד בסדנת ההדפס בירושלים, רחוב הנביאים פינת שבטי ישראל. אוצרת תערוכת הגמר של תלמידי התואר הראשון באמנות בבית הספר לאמנויות.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

תערוכת יחיד בגלריה גורדון, תערוכה במוזיאון הרצליה.

אני מאמין שחינוך לתרבות חזותית צריך להתחיל מגיל בית הספר. הסביבה החזותית שלנו די כאוטית וללא מסורת, ולימודי העיצוב יוצרים מעבדה לשינוי סביבתי וחברתי ושואפים לחדש. בוגרי תקשורת חזותית יהיו אלו שיחוללו את השינוי

יגאל הרמן. צילום: מ״ל

יגאל הרמן

בן 54, ראש המחלקה לתקשורת חזותית, מנשר

מה עשיתי קודם

סיימתי את לימודי בבצלאל בהצטיינות. את עבודתי התחלתי בסטודיו אדלר שם עבדתי כשנתיים. לאחר מכן עבדתי בחברת אינטראקטיב על פרוייקט עיצוב מוזיאון האינדיאנים (בדומה לבית התפוצות) במרכז מנהטן, ניו יורק. כשחזרתי ארצה פתחתי סטודיו עצמאי לעיצוב ומיתוג בתל אביב בעבור חברות הייטק, אקדמיה ותרבות. במקביל לימדתי לאורך כל הזמן בבצלאל, מנשר ומוסדות נוספים – בעיקר בנושאי טיפוגרפיה ומיתוג.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני מאמין שחינוך לתרבות חזותית צריך להתחיל מגיל בית הספר. הסביבה החזותית שלנו די כאוטית וללא מסורת, ולימודי העיצוב יוצרים מעבדה לשינוי סביבתי וחברתי ושואפים לחדש. בוגרי תקשורת חזותית יהיו אלו שיחוללו את השינוי. אני רואה שליחות בהוראת הסטודנטים, בהקניית יכולת להביט רחוק, להאיר את העומקים ולקחת אחריות.

תחילה עלי ללמוד היטב את מה שקיים במחלקה, ולהעצים את ההצלחות. במקביל להעצמת תחומי האינטראקטיב והדיגיטל בכוונתי לשלב סדנאות בחומר, כגון קליגרפיה, טכניקות איור, lettering וכדומה. כמו כן אשאף לקידום קשרים עם מוסדות מקבילים בחו״ל. הייתי רוצה להעניק לבוגר כלים שיעזרו לו במעבר מלימודים לעבודה בתחום. כלים שישפרו את יכולתו לעמוד מול קהל, להציג רעיון, לנהל לקוח, לנהל צוותי קריאטיב ולהוביל תהליכי עיצוב.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בשנים האחרונות ביקרתי מספר פעמים ביפן במקביל לעבודה וההוראה. מתוך ניסיון להבין את הסוד של האסתטיקה והמינימליזם היפניים ובשל האהבה שלי לטיפוגרפיה ולסימן הכתוב, נשאבתי למסע המופלא של לימודי השפה, הכתב, הקליגרפיה והתרבות המרתקת של יפן.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

השנה אני מצפה להגיע לעולמות חדשים בעבורי ובעבור המחלקה לתקשורת חזותית, וציפיות יש לי בעיקר מעצמי.

החזון שלי הוא לצייד את הסטודנטיות והסטודנטים שלנו בכלים משוכללים להבנת הטקסטים החזותיים הסובבים את עולמנו, ולשים דגש מיוחד על ערכים חברתיים של תרומה לקהילה ומעורבות חברתית

טל דקל. צילום: ליאת דאודי

ד״ר טל דקל

בת 50, ראש התכנית ללימודי תואר שני באוריינות חזותית וראש המסלול ללימודי אוצרות, מכללת סמינר הקיבוצים

מה עשיתי קודם

הייתי ראש הפורום ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב, ואני עדיין מלמדת בתכנית למגדר ובחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. נוסף על כך, אני מכהנת כיו״ר העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל, ואני חברת הנהלה בעמותה ״אחותי – למען נשים בישראל״.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

מעבר לקהל שממשיך את לימודי האמנות בהתמחויות השונות, אני שואפת לקבל גם סטודנטיות וסטודנטים שהם דור ראשון להשכלה גבוהה במשפחתם, וללוות אותם בדרכם האקדמית האמנותית. הצבתי לעצמי מטרה לפתוח את הדרך לקהלים חדשים ולהקפיד על גיוון בהרכב הסטודנטיות והסטודנטים שלומדים אצלנו בתכנית לאוריינות חזותית ובמסלול האוצרות – כל זאת תוך כדי הקפדה על רמה אקדמית גבוהה ועל בסיס מצויינות.

בגיוון הכוונה לסטודנטים מכל קבוצות החברה: יש לנו בלימודי התואר השני סטודנטית יוצאת אתיופיה, אישה עם לקות שמיעה, מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים, צעירות ומבוגרות, דתיות וחילוניות. החזון שלי הוא שהלימודים בשתי התכניות יציידו את הסטודנטיות והסטודנטים שלנו בכלים משוכללים להבנת הטקסטים החזותיים הסובבים את עולמנו, ולשים דגש מיוחד על ערכים חברתיים של תרומה לקהילה ומעורבות חברתית.

ציון דרך מהשנה האחרונה

רגע השיא של השנה האחרונה היה הטקס השנתי המרגש של חלוקת מלגות ההצטיינות לסטודנטיות בתכנית לאוריינות חזותית בסכום כולל של 20,000 ש״ח. המלגות הן מתרומה על שם דליה בן אליעזר ז״ל ובתמיכת מכללת סמינר הקיבוצים. גם יום העיון המחלקתי שעשינו השנה – ״אמנות. חברה. אקטיביזם״ – היה רב משתתפים וזכה לתגובות נלהבות.

במקביל, היו לנו גם התרגשויות גדולות בלימודי האוצרות. במסלול האוצרות שלנו כל סטודנט חייב בהקמת תערוכה בחלל תצוגה פיזי (לא רק בניית דגם מוקטן או תערוכה וירטואלית). אחת התערוכות המרגשות ביותר השנה היתה התערוכה של סמדר מסינג, שהוצגה בכנסת ישראל ושעסקה באמנות של יוצאי אתיופיה בישראל. לרגל התערוכה עסקה הישיבה השבועית של הוועדה לקליטה ולעלייה בנושאים שהועלו בה. חברי הוועדה – חברי כנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית לצד אורחים ואמניות – הקדישו את זמנם לדיון במעמדם של אמניות ואמנים מקבוצות שלא זוכות לנראות בחללי תצוגה של אמנות בישראל. הם דנו בדרכים שבהן ניתן לנתב תקציבים ממשלתיים ומענקים, לאמניות ואמנים מהקהילות השונות בחברה בישראל בצורה צודקת ושוויונית.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

אנו עומדים לערוך יום עיון מרתק שבו יקחו חלק דוברות ודוברים המתמחים בשילוב של חקר התרבות החזותית ורב־תחומיות באמנויות ביחד עם אקטיביזם חברתי. במקביל אני פועלת למיצוב התכנית לאוריינות חזותית כתכנית למצוינות בתחומי האמנות השונים. אני מאוד סקרנית לראות את הפרויקטים שיגישו הבוגרים השנה; עיסוק בחקר האמנות (בשילוב היבטים חברתיים וחינוכיים) ויצירה של חיבורים חדשים בין מקצועות האמנות השונים, יולידו בוודאי פרויקטי גמר שידגישו את הבחירות האישיות של כל אחד ואחת מהסטודנטיות והסטודנטים שלמדו בתכנית.

הסטודנטים שלנו מגיעים מתחומים מגוונים של הוראת האמנות: קולנוע, עיצוב, תאטרון, אמנות פלסטית, ניו מדיה, חינוך לגיל הרך, חינוך יצירתי ועוד. הדבר מאפשר תהליך לימוד רב תחומי ומרתק לכלל הקבוצה הלומדת. כל אחת ואחד בהתאם לצרכיו ולנושאים שהוא מעוניין לחקור. רובם יעשו זאת במסגרת המסלול של עבודת גמר, וחלקם במסלול הכולל כתיבת תזה. אני מחכה בציפייה לשנת הלימודים ולדרך המשותפת שנעשה ביחד.

אני שואף להרחיב את המבע האמנותי מבוסס העדשה אל ערוצי יצירה נוספים שמתכתבים עם תחומי דעת רבים כמו חברה ופוליטיקה, זהות וטכנולוגיה, מדע ואמנות

דוד עדיקא. צילום: ינאי יחיאל

דוד עדיקא

בן 48, ראש המחלקה לצילום, בצלאל

מה עשיתי קודם

מרצה במחלקה לצילום בבצלאל ומרצה במחלקות לעיצוב אופנה ותקשורת חזותית בשנקר. נוסף על כך ריכזתי את מגמת האמנות בבית הספר לאמנויות ע״ש אריסון, בתל אביב.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני רואה את המחלקה לצילום בבצלאל כמרכז למצוינות בתחום הצילום והוידאו. תחום הצילום כפי שהוא מתבסס בשנים האחרונות הינו רב־ערוצי ומולטי־דיסציפלינרי. במסגרת הלימודים במחלקה אני שואף להרחיב את המבע האמנותי מבוסס העדשה אל ערוצי יצירה נוספים שמתכתבים עם תחומי דעת רבים כמו חברה ופוליטיקה, זהות וטכנולוגיה, מדע ואמנות. המחלקה לצילום בבצלאל נטועה בין מחלקות לעיצוב, לאמנות ולאדריכלות – אני מבקש להשתמש ביתרון בולט זה ולהרחיב את שיתופי הפעולה של מחלקות אלו עם המחלקה לצילום, במטרה להרחיב את הגישה הצילומית ואת הפלטפורמות להופעתה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

במסגרת קיום שיתופי פעולה על מנת לארגן ״ארכיון צילום עכשווי״ התחילו שלושה סמינרי קיץ: סמינר בשיתוף עם מוזיאון ת״א, סמינר בשיתוף עם ארכיון הצילומים של קק״ל ועם פסטיבל הצילום הבין־לאומי, PHOTO IS:REAL, וסמינר בשיתוף המחלקה לארכיטקטורה שמתקיים ביפן ובשיתוף עם אוניברסיטת ווסדה.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

בשנה הקרובה שתיפתח באוקטובר, ביחד עם צוות המורים וסגל ההוראה, נעדכן את תכנית הלימודים במחלקה ונגבש לה זהות עכשווית כמובילה של תחומי הצילום ושל האמנות המבוססת על עדשה וטכנולוגיה. נוסף על כך יורחבו שיתופי הפעולה עם מוסדות וגופים שונים, ותועברנה סדנות אמן קצרות וממושכות עם צלמים ויוצרים מהזירה המקומית והבינלאומית (רונה יפמן, תומר קאפ, מיכל חלבין, דוויל כהן, אמיר יציב – ועוד).

אנחנו לומדים עיצוב לא רק למען האסתטיקה או כדי להפוך את העולם לסטייליסטי יותר; אנחנו עוסקים בעיצוב על מנת להשפיע ועל מנת לשנות

דנה צרפתי. צילום: הדר צרפתי

דנה צרפתי

בת 48, ראש המחלקה לעיצוב, מכללת סמינר הקיבוצים

מה עשיתי קודם


עיצבתי תפאורה ותלבושות לכ־150 הפקות תיאטרון ואופרה במשך 23 שנים. בכל אותו הזמן תמיד לימדתי באקדמיה. בשלוש השנים האחרונות ניהלתי את המסלול לעיצוב תפאורה ותלבושות בסמינר הקיבוצים, ובשנה האחרונה אני מנהלת את המחלקה לעיצוב.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

חשוב לי להנחיל את התפיסה שמשמעותה של אג׳נדה חברתית היא לקחת את הערכים ולהציבם במרכז. כלומר, אנחנו לומדים עיצוב לא רק למען האסתטיקה או כדי להפוך את העולם לסטייליסטי יותר; אנחנו עוסקים בעיצוב על מנת להשפיע ועל מנת לשנות. המטרה אינה לייצר עוד מוצר או ממשק דיגיטלי אלא לפתוח את העולם למחשבה חדשה. זו הדרך ליצור את השילוב המנצח בין חינוך ועיצוב – גם לפתח מחשבתית ומקצועית את הסטודנטים וגם להנחיל להם את עולם הערכים החברתי, הסביבתי והפוליטי שמאפיין את סמינר הקיבוצים.

מטרתו של שדה העיצוב היא לאפשר לכולם לבטא דעות ומחשבות. אנחנו מאמינים בפלורליזם אקטיביסטי וביכולת שלנו להשפיע על העולם, ובעיקר על האנשים שבו, באמצעות העיצוב. אנחנו מעודדים את הסטודנטים להביע את דעתם מקשת רחבה של תפיסות, לפתח דיאלוג ביניהם וכמובן להשפיע על החברה ועל אנשים. כשאנחנו משתמשים בעיצוב ככלי להשפעה, הוא יכול לעזור לאדם אחר לראות את הדברים בדרך אחרת ולחוות אותם בצורה שונה.

ציון דרך מהשנה האחרונה

תערוכת הגמר שבה כל אחד מהסטודנטים מביא את עולמו האישי לתוך יצירה, שמטרתה לתקן משהו בעולם ולהשפיע על אנשים, היא ציון דרך משמעותי. הסטודנטים מביעים את דעתם ואת השקפתם בדרכים שונות. לאחר ארבע שנים במחלקה, שבמהלכן הסטודנטים מדברים על החברה, חוקרים את העולם שמסביבם ומנסים להשפיע ולהיטיב, אחוז ניכר מהם פונה לנושאים חברתיים בפרוייקטי הגמר שלהם, גם בלי שדוחפים אותם לכך. אנחנו רואים את מגוון הסוגיות החברתיות שהסטודנטים בוחרים לעסוק בהן ואת הטיפול היצירתי והעמוק בהן באמצעות העיצוב, ויודעים כי יש כאן דור חדש של מעצבים משני עולם.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה


זהו המחזור הראשון שאני מרגישה שכולו שלי. אני מצפה להכיר את האנשים ואת התפיסות שמאחורי תיקי העבודות של הסטודנטים החדשים. מסקרן אותי לדעת אילו סוגיות חברתיות יעלו ומה ההתמודדויות החברתיות והאקטואליות שנידרש להן. כמו כן מעניין אותי להיחשף לשיח מעמיק בין הסטודנטים, ללבטים שלהם וגם להתנגדויות שלהם שמהן עולים כיווני חשיבה חדשים ואפילו מהפכניים.

לחוג שלנו יש משמעות חברתית וקהילתית עצומה – הוא מהווה תחנת כוח אקדמית, אינטלקטואלית ויצירתית שמרכזת תלמידים מכל אזור הצפון,
ולא רק ממנו

אסי משולם. צילום: מ״ל

אסי משולם

בן 43, ראש החוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה

מה עשיתי קודם

לפני היכנסי לתפקיד עשיתי הרבה יותר אמנות כי היה לי הרבה יותר זמן.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה ממצב את עצמו מזה שנים כחוג ייחודי וחשוב בנוף של שדה האמנות הישראלית, ואני, כבוגר החוג (משנת 2000), משתדל להמשיך בכך ואף לחזק את מעמדו ואת משמעות קיומו בעולם. בשנים האחרונות יצאו את החוג כמה וכמה אמנים חשובים ומקוריים (בעיקר נשים ובעיקר פלסטיניות), והמגמה הזו נמצאת כרגע בעלייה מרעננת.

מעבר לעבודות האמנות ולתערוכות שבוגרינו משתתפים ביצירתן, לחוג שלנו יש משמעות חברתית וקהילתית עצומה – הוא מהווה תחנת כוח אקדמית, אינטלקטואלית ויצירתית שמרכזת תלמידים מכל אזור הצפון, ולא רק ממנו. גם תכנית התואר השני שלנו עוברת שדרוג והעצמה בימים אלה, ותמשיך להוות את אחת התכניות המובילות לאמנים צעירים בארץ.

ציון דרך מהשנה האחרונה

ציון הדרך המשמעותי ביותר בשנה האחרונה הוא כמובן תערוכת הבוגרים של תכנית התואר הראשון שלנו שכללה למעלה מ־40 בוגרות (ושני בוגרים). הם הציגו תערוכה ברמה גבוהה מאוד (באוצרותה של שרון פוליאקין) שזכתה להתייחסויות ולביקורות מצויינות. חלק מן הבוגרות הטריות כבר הוזמנו להשתתף בתערוכות ובפרויקטים בשדה המקצועי של האמנות הישראלית.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

בשנה הקרובה נמשיך לקיים כנסים, ימי עיון, סיורים ותערוכות במשכן לאמנויות באוניברסיטת חיפה. תכנית התואר השני צפויה להתרענן ולשנות מעט את פניה, ומספר אמנים (גם מחו״ל) צפויים להתארח בחוג ולפגוש בתלמידיו ובתלמידותיו. תכנית הלימודים צפויה לעבור רענון וכמה שינויים חיוביים מהותיים, ובאופן כללי צפויה שנה מרתקת ועמוסה באנרגיות ובאווירה של יצירתיות, שיתופי פעולה ושיוויון בין העמים.

התפיסה המרכזית היא לתת לסוסי החדשנות הטכנולוגית לדהור, אך לשאול כל הזמן שאלות על חדשנות מול מסורת, על אחריות חברתית ועל שיח ביקורתי; לחקור ולהבין על אלו אלמנטים מהעבר טכנולוגיות של ימינו מתבססות, כדי לדעת איזה עתיד אנחנו בונים

בת דזבלי. צילום: מ״ל

בת דזבלי (Batt-Girl)

בת 42, ראש המחלקה לאמנות מדיה חדשה, מוסררה, בית הספר לאמנות רב־תחומית

מה עשיתי קודם

אמנית ניו מדיה ומעצבת Web. מתעסקת בנושאים שנעים סביב עידן האינטרנט והתרבות הדיגיטלית ובתוכם. לימדתי בעבר בסמינר הקיבוצים, ומ־2013 אני גם מלמדת קורסים בנושאי אינטראקציית אדם־מחשב במחלקה לתקשורת חזותית בויצו חיפה. התחלתי לכהן כראש מחלקה במוסררה מתחילת 2018. אני חוקרת מודלים לבניית קהילות ופיתוחם, ופועלת בקולקטיבים ובשיתופי פעולה רבים; ביניהם – שותפה מייסדת בהרכב ״בנות טיורינג״, יחד עם דגנית אליקים וערן הדס וב־Lashk.it עם ד״ר איל גרוס. בשנתיים האחרונות אני מתמקדת ב־e-textile: שילוב מלאכות יד מסורתיות עם כלים טכנולוגיים, ובמקביל פיתוח פלטפורמה וכלים טכנולוגיים לסריגה ידנית.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

התפיסה המרכזית שמנחה אותי היא לתת לסוסי החדשנות הטכנולוגית לדהור, אך לשאול כל הזמן שאלות על חדשנות מול מסורת, על קוד פתוח כערך מרכזי, על אחריות חברתית ועל שיח ביקורתי. כמו כן ברצוני לחקור ולהבין על אלו אלמנטים מהעבר טכנולוגיות של ימינו מתבססות, כדי לדעת איזה עתיד אנחנו בונים. אנחנו שמים דגש רב במעבדה במוסררה על חניכה שמקנה לסטודנט יכולת עצמאית למצוא מידע וללמוד לבד ויכולת לפתח תפישת האקינג והיברידיות תודעתית, פיזית וחברתית. פיתחנו תכנית שמכינה את הסטודנטים לניהול קריירה כאמני מדיה גם אחרי שיסיימו את הלימודים, ואנחנו עובדים על פיתוח פורמטים שיאפשרו להפוך את כל בוגרי בית הספר לקהילה עם תמיכה ונוכחות.

למוסררה יש יתרון משמעותי באופי העצמאי של המוסד ושל הסטודנטים – ביכולת המוסד להציע אפשרויות ניסיוניות לתכנים ומורים שאינם כפופים למל״ג ולבדוק אופציות שיש בהן חתרנות המנסה לפרוץ דרך. אנחנו מתחילים פורמט של קורסים שנתיים שבהם המנחה מתחלף כל חודש, על מנת לחשוף את התלמידים לגישות וטכניקות שונות. הוספנו קורסים תיאורטיים וביקורתיים. הגדלנו את מנעד החומרים והטכניקות של ה״ירושלאב״, מעבדת המדיה של מוסררה – נוספו עיסוק בחומרים רכים, לימוד מלאכות עתיקות ופיתוח של AI בקוד פתוח.

ציון דרך מהשנה האחרונה

במהלך פסטיבל מוסררהמיקס ערכנו ״האקתון״ (שילוב של האקינג ומרתון) ב״ירושלאב״, מעבדת המדיה של מוסררה. הפסטיבל כולו עסק באי־ודאות, ואנחנו דיברנו על אי־ודאות טכנולוגית – כיצד השימוש בטכנולוגיה גורם לנו לחוות דרך החושים שלנו דברים שאינם קיימים במציאות. הקסם בהאקתון אמנותי טמון באווירה היצירתית, במעבדה רעיונאית טהורה, ולא בהכרח בתערוכה כמטרת על. במשך שלושה ימים הסתגרנו במעבדה באווירה חיובית ופורה והצגנו תערוכה נהדרת של כל הפרויקטים בערב הנעילה. תערוכה שבה השתתפו כ־20 יוצרים בתחומי אמנות, קוד, חומרה, מוזיקה, תוכן ותנועה.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

אני עובדת על תערוכה המשלבת זיכרונות ופרשנויות של תושבים על המקום שהם גרים בו באמצעות טכנולוגיה וסריגה. מעניין אותי להגיע לחלל הגלריה יחד עם הקהל ולבנות את העבודה ביחד.

כדי לקדם הבנה טובה יותר של האדריכלות ושל האיכות האדריכלית, עלינו בראש ובראשונה לגדל דור של אדריכלים שלמדו את התחום לעומק

אלס ורבקל. צילום: יובל טבול

אלס ורבקל

בת 42, ראש המחלקה לאדריכלות, בצלאל

מה עשיתי קודם

הייתי ראש התכנית לתואר השני בעיצוב אורבני בבצלאל ושותפה מייסדת ב״בדרמן ורבקל אדריכלות״ – משרד המתמחה באורבניזם, מתכנון ערים ועד עיצוב אורבני ואדריכלות נוף. במסגרת תפקיד זה עבדתי כיועצת לעיריית תל אביב לבניית התכנית האסטרטגית החדשה לכל העיר לקראת שנת 2048.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

כדי לקדם הבנה טובה יותר של האדריכלות ושל האיכות האדריכלית, עלינו בראש ובראשונה לגדל דור של אדריכלים שלמדו את התחום לעומק. מסורת המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל מהווה קרקע פורייה ביותר לפיתוח הבנה עמוקה של טכנולוגיות בנייה, של חומרי בניין ושל הנדסה אדריכלית, ולניתוח מורכב של יחסים מרחביים בתוך מבנים ומסביבם. במקביל, כשמסתכלים על התחום בכללותו במאה ה־21, רואים שדה מתרחב.

כיום אדריכלים כבר לא עוסקים רק בעיצוב מבנים כשלעצמם. הם התפתחו לכוריאוגרפים של פרויקטים מורכבים של העצמה חברתית: פיתוח מערכות בנות־קיימא הכוללות אקולוגיות אנושיות ולא אנושיות, תזמון תהליכים פוליטיים, משא ומתן בין חקיקה מקומית, אזורית, לאומית ובין־לאומית ועוד. אני משוכנעת שהמחלקה לארכיטקטורה תצטרך להרחיב את היקפה ולהוסיף תחומי ידע חדשים לרפרטואר שלה, נוסף על העמקת המקצועיות והידע הדיסציפלינרי, תוך כדי מתן מגוון רחב ככל האפשר של כלים וידע.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בשנה האחרונה הקמנו בתכנית לתואר שני בעיצוב אורבני פורמט לימודים חדש של ״מעבדות״ – פלטפורמה פדגוגית של RESEARCH BY DESIGN (מחקר על ידי כלים עיצוביים ותכנוניים) הנותנת לסטודנטים אפשרות לעבוד כצוות על סוגיות מרכזיות במרחב האורבני של העיר הישראלית העכשווית. קבוצת הסטודנטים מייצרת בהנחיית המרצים ואנשי מקצוע בשטח מחקר וארגז כלים תכנוניים בפורמט של ספר. תוצרי המעבדה ״הקוד האורבני״ בהנחיית אדר׳ דניאלה פוסק הוצגו כתערוכה בקרן רוטשילד במסגרת כנס בינלאומי של אונסקו ושל מרכז העיר הלבנה. תוצרי המעבדה ״מצבי קיצון בפתח תקווה״ הוצגו כתערוכה ביום העירוניות בכנסת ביוזמת ח״כ תמר זנדברג. כל תוצרי המעבדות הובילו לספר מחלקתי על העיר העכשווית בישראל.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

אני מצפה להכיר את הסטודנטים ואת הצוות במחלקה לארכיטקטורה מקרוב, ולפתח יחד עמם חשיבה על עתיד המחלקה בפרט ועל עתיד הדיסציפלינה בכלל. נוסף על כך אנחנו מתכננים שיתופי פעולה עם משרד התחבורה, עם מנהל התכנון ועם משרד הבינוי והשיכון. זאת במקביל לפרויקטים מיוחדים על העיר ירושלים עם בתי ספר לארכיטקטורה ברמה הבינלאומית, במסגרת התכנית LEARNING FROM JERUSALEM.

לימודי האמנות אצלנו הם אי של שפיות במציאות החברתית המורכבת, המשלב סטודנטים ומרצים מרקעים ומגזרים שונים

עודד הירש. צילום: הדר סייפן

עודד הירש

בן 42, ראש החוג לאמנות, המכללה האקדמית לחינוך אורנים

מה עשיתי קודם

מאז שסיימתי את לימודיי אני עוסק באופן הדוק בקשר שבין יצירה לחינוך. במקביל להיותי מרצה בכיר במכללת אורנים ובמרכז האקדמי ויצו חיפה אני אמן וידאו פעיל המציג תערוכות בארץ ובעולם. ביצירתי אני עוסק באמנות קהילתית ובקשרים ובהיררכיות המורכבות המתקיימות בתהליכי יצירה קבוצתיים. ככל שחולפות השנים אני מבין לעומק עד כמה תהליכי היצירה האמנותיים ותהליכי היצירה החינוכיים שלי מקבילים אחד לשני ומפרים זה את זה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

ראשית, לשמר ולהעצים את החוג ואת המכון לאמנות באורנים. לימודי האמנות אצלנו הם אי של שפיות במציאות החברתית המורכבת, המשלב סטודנטים ומרצים מרקעים ומגזרים שונים. הלימודים אצלנו שמים דגש על התעמקות בטכניקה, על עבודה עם חומרים מגוונים ועל פיתוח כישורי קראפט; זאת לצד שליחות חברתית חינוכית שמהותה פיתוח של ערוצי קשר ודיאלוג. זו משימה מאתגרת ומלאה בהשראה, ואני מקווה שאוכל להמשיך את המסורת הנפלאה הזו של לימודי האמנות והחינוך באורנים.

ציון דרך מהשנה האחרונה

נוסף על לימודי האמנות הסטודנטים שלנו מתנסים בהוראה בבתי הספר ובקהילות השונות הסובבות אותנו. השבוע הייתי נוכח בשיעור אמנות בבית הספר התיכון בכפר נעורה שאותו העבירה סטודנטית יהודיה שלנו. זה היה מרגש לראות את החיבור הבלתי אמצעי הזה שנוצר בין האנשים. חיבור אשר הסתמך על התבוננות, התעמקות באור וצל ויכולת מבע ודיאלוג בין־אישי. חיבורים כאלה מתקיימים אצלנו על בסיס יומיומי.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

ברמה האישית, אני עומד לסיים עבודת וידאו חדשה שעליה אני עמל כבר שנתיים. מדובר על הפקה מסובכת שבה שיתפו פעולה קבוצה נהדרת של אנשים המרותקים לכיסאות גלגלים. ברמה המערכתית, אנו נערכים לתחילת השנה שתהיה מאתגרת ומלאה בעשייה.

אני מאמינה שהתכנים שיוצגו במוזיאון צריכים לצמוח מתוך ההקשר המקומי או להגיב אליו, כך שיהיה הכרח מסוים בהצגת תערוכה זו או אחרת דווקא במוזיאון בת ים לאמנות

הילה כהן־שניידרמן. צילום: תומר אפלבאום

הילה כהן־שניידרמן

בת 38, אוצרת ראשית, מוזיאוני בת ים

מה עשיתי קודם

התחלתי מלימודי ספרות וחינוך, ולפני כעשר שנים איכשהו התגלגלתי לנהל את הגלריה של החללית בתל אביב, הירקון 70. נרשמתי ללימודי אוצרות, ולאחר מכן עבדתי כאוצרת במוזיאון פתח תקוה לאמנות, עם דגש על הפעלת האוסף של המוזיאון על ידי אמנים עכשוויים באופנים שונים ומשונים. תמיד עניין אותי הקשר שבין אמנות למרחב העירוני, וכמו כן עניין אותי ליצור פלטפורמות לתהליכים של מחקר אמנותי. בשנתיים שקדמו לתחילת העבודה שלי בבת ים ניהלתי תכנית שהות אמן בין־תחומית בבית ליבלינג בשיתוף עם המחלקה לשימור של עיריית תל אביב, ואצרתי את הפרויקט ״בטון חצוף״ שהיה מחווה לאדריכלות הברוטליסטית.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

נכנסתי לתפקיד לפני ארבעה חודשים, ואני עוד עסוקה בללמוד את העיר ואת המוזיאון. אני מאמינה שהתכנים שיוצגו במוזיאון צריכים לצמוח מתוך ההקשר המקומי או להגיב אליו, כך שיהיה הכרח מסוים בהצגת תערוכה זו או אחרת דווקא במוזיאון בת ים לאמנות. זאת שנה של הנחת תשתיות, של יצירת תכנים לטווח הרחוק, של ייסוד מחודש של מחלקת החינוך ועוד. כך שבעיקר נחפור לעומק כדי שבשנים הבאות נוכל לבנות מהלכים על יסודות איתנים. מוזיאוני בת ים מורכבים משלושה בתים שונים – לא גדולים, אבל מלאי קסם – שנמצאים במקומות שונים בעיר; יש משהו בד.נ.א הזה שמזמין לפעול במרחב העירוני ולא רק בין קירות המוזיאונים.

ציון דרך מהשנה האחרונה

ללא ספק קבלת התפקיד לשמש כאוצרת הראשית של מוזיאוני בת ים. זאת הפעם הראשונה שאני עומדת בראש מוסד מוזיאלי, וזה מרגש ומפחיד כאחד. בשיחה עם חברה אמרתי לה שאני לא יכולה שלא לחוש את כובד האחריות, והיא הציעה לי בתגובה: ״נסי להרגיש אחריות רק בלי הכובד״. אז אני מנסה.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

יש כל מיני תהליכים שהתחילו לזוז, והלוואי שבשנה הבאה כבר נראה אותם קורים, ואז גם נוכל לדבר עליהם.

אחת השאיפות הגדולות שלנו במוזיאון היא לחזק את המקום ואת התפקיד של המוזיאון בתוך מרקם החיים התרבותי־עירוני בבת ים, ולנסח את מקומו ואת קולו הייחודי בשדה האמנות המקומי

עפרי עומר. צילום: טליה הופמן

עפרי עומר

בת 37, מנהלת מוזיאוני בת ים

מה עשיתי קודם

התחלתי בתואר ראשון בתכנית הרב תחומית במדעי הרוח והאמנויות באוניברסיטת תל אביב, ומשם המשכתי ללימודים בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. בארבע השנים האחרונות אני עובדת בבת ים בתפקידי אמנות ותרבות שונים. התחלתי כעוזרת מנהל אמנותי בפסטיבל בת ים לתיאטרון ואמנות רחוב, וכחברה בוועדה האמנותית וכמרכזת עבודה קהילתית במתחם האמנים פסט׳פקטורי. המשכתי לאגף התרבות בעיר כרכזת תרבות וחברה, ומשם הגעתי למוזיאון.

חזון ותכניות לשנה החדשה

אחת השאיפות הגדולות שלנו במוזיאון היא לחזק את המקום ואת התפקיד של המוזיאון בתוך מרקם החיים התרבותי־עירוני בבת ים. בעיקר באמצעות העמקת הקשר בין המוזיאונים לעיר, לעירייה ולתושבים המתגוררים בה. לצד זאת אנו מנסחות את מקומו ואת קולו הייחודי של המוזיאון בשדה האמנות המקומי. מכיוון שאנו צוות חדש ברובו, זוהי שנה של הנחת יסודות ותשתיות למוזיאון, שעל גבם ואחריהם נוכל להתחיל לממש את התכניות הגדולות ואת החלומות.

ציון דרך מהשנה האחרונה

צוות המוזיאון (הקטן והנדיר) שהתגבש לו בשנה האחרונה, הוא בהחלט ההישג הגדול של השנה. זאת החבורה לצעוד איתה את המסע: הילה כהן־שניידרמן, האוצרת הראשית של המוזיאון; ליאוני שיין, אחראית תוכן ורכזת פעילות בבית שלום אש (ביתו של הסופר היידי שהתגורר בבת ים, שהוא חלק ממערך מובי); עדי גולן בכנפו שאחראית על פיתוח תוכן, הפקה וניו מדיה; אופיר פינקלשטיין – עוזר הפקה ואונליין; ג׳ורג׳ חורש – מנהל התחזוקה.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

ווי ווי. אני מצפה לכל כך הרבה דברים. אבל אסור להגיד בקול רם, כי אז הם לא יקרו, לא? נדבר בעוד שנה על מה שקרה במהלך השנה החולפת.

לעשות תערוכות של אמנים לא ישראלים שהיצירות שיציגו ייעשו על ידיהם בעת שהות בישראל; להזמין אמנים ישראלים ואמנים לא ישראלים לאצור תערוכות; להגדיל את שיתופי הפעולה עם מוסדות אחרים

ניקולה טרצי. צילום: עדי פלומן

ניקולה טרצי

בן 35, מנהל המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב

מה עשיתי קודם

אוצר עצמאי, כותב ומחנך. מאז 2007 אני מייסד־שותף של לוסי פונטיין, פרויקט שיתופי נודד. בין השנים 2007־2014 פעלתי כעורך במגזין פלאש ארט וכאוצר בקרן הביאנלה בפראג. בין השנים 2014־2017 כיהנתי כראש תכנית ה־MFA, בצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

החזון שלי למרכז לאמנות עכשווית בתל אביב הוא להמשיך את המורשת שהקים סרג׳יו אדלשטיין לפני 20 שנה, ובו בזמן לשים דגש על כמה הבטים היקרים לי במיוחד. הראשון הוא לעשות תערוכות של אמנים לא ישראלים שהיצירות שיציגו יעשו על ידיהם בעת שהות בישראל; השני הוא להזמין אמנים ישראלים ואמנים לא ישראלים לאצור תערוכות למרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, כדי להביא נקודת מבט שונה למרכז. השלישי והאחרון הוא להגדיל את שיתופי הפעולה עם מוסדות אחרים, באמצעות הפקות משותפות של תערוכות, עבודות והוצאות דפוס.

ציון דרך מהשנה האחרונה

״קדם–קודם–קדימה״, התערוכה הראשונה שלי במרכז לאמנות עכשווית תל אביב, כללה יצירות של 44 אמנים ואמניות ילידי ישראל, אינדונזיה, איטליה, תוניסיה, מרוקו, קנדה, הודו, ארצות הברית, צרפת, יוון, פולין, רומניה, בריטניה, אלבניה, תאילנד, קובה, צ׳כיה, ארגנטינה וגרמניה. היצירות הוצגו במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב ובשלושה חללים נוספים – הלובי מקום לאמנות, אידריס, וסטודיו BORN FROM ROCK. התערוכה לוותה בתכנית עשירה של אירועים, כגון שיחה בין פראטצ׳איה פינתונג לביני; שיחה בין מוניקה בונוויצ׳יני לסרג׳יו אדלשטיין; שיח אמן עם שורוק הרייש; פאנל עם דרורית גור אריה, דורון רבינא ואיתי, בהנחיית הילה כהן-שניידרמן; שיחה בין כריסטיאן ינקובסקי לסרג׳יו אדלשטיין; ו״הראיון״, פעולה של תנועה ציבורית.



משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

התמקדות באמניות ישראליות, כמו נבט יצחק, נעמה צבר, עילית אזולאי, קרן ציטר ונועה גלזר נוסף לתערוכה קבוצתית אמביציוזית שנהגתה ושתיאצר על ידי חן תמיר, אוצרת המרכז לאמנות עכשווית תל אביב. תערוכה זו תחקור את השפעתן של טכנולוגיות חדשות בעידן האינטרנט על עבודותם של אמנים עכשוויים.

The post ראש חדש לשנה החדשה // 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

16 סטודנטים מהמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של בצלאל עיצבו מערכות כלים לקינוחים, במסגרת קורס שהתקיים בשיתוף רשת פוקס הום. הסטודנטים המצטיינים של הקורס ״עושים כלים״ יקבלו מענק כספי ועבודות של סטודנטים נוספים יזכו לככב בקולקציות עתידיות של הרשת. למקום הראשון הגיע דביר בן־טל שעיצב כלים נערמים. למקום שני הגיעה רחל בסוק שעיצבה כוסות גלידה מפורצלן וכוסות אספרסו ותחתיות חרוטות בהתאם למסורת בני המנשה. למקום שלישי הגיע אלעד גרוזובסקי שעיצב קערית בצבעוניות פירותית מפורצלן. התוצאות מוצגות בתערוכה שמתקיימת בסמוך לחנות פוקס הום בקניון רמת אביב עד יום חמישי 11.10.

דביר בן טל

אלעד גרוזובסקי

עירית אבא, מנחת הפרויקט וד״ר ערן ארליך, ראש המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, הפגישו את הסטודנטים עם הצוות הבכיר של הנהלת הרשת. טליה פורת, מנכ״לית פוקס הום, ועומרית גזית קניון, סמנכ״לית פיתוח ועיצוב של הרשת, ליוו את התהליך הלימודי, אפיינו את המותג והציגו את הפעילות המסחרית – כיצד הרשת מצליחה לייצר כלים שהם פרקטיים, מסחריים ומעוצבים כאחד – וקיימו פרזנטציה בנושא הצגת המוצרים בחנות וכיצד נכון להנגיש את המוצרים למבקרי החנויות. הסטודנטים הונחו לעצב כלים כשהדגש ניתן לעיצוב מוצרים שיהיו בעלי אמירה עיצובית ובו זמנית פונקציונליים, פרקטיים ונוחים לכיס מבחינת תמחור.

״עברנו ביחד מסע מרתק ומוצלח ואני בטוחה שכולנו יוצאים עם סל כלים מחודש ומשודרג להמשך הדרך״, אמרה גזית קניון. ״כחברה מובילה בתחום זו חובתנו לקדם את היצירה המקומית המקורית ולתרום לעידוד ולפיתוח המוחות הצעירים המקומיים ולהעניק להם במה לפעול ולעסוק בענף״.

״המהלך שפיתחנו יחדיו הוא חלק מתפיסה הרואה במפגש של הסטודנטים עם המציאות המקצועית״, הוסיף ארליך, ״הזדמנות להבין כיצד בנויים תהליכים בתעשייה ולא רק באקדמיה, וכיצד נכון לפעול במציאות זו. פיתוח פרויקטים קרמים הוא תהליך מורכב ודורש הבנה עיצובית וחומרית עמוקה כדי שבסופו של תהליך יהיה מוצר שהוא גם מיוחד, גם יפה, גם שימושי וגם נכון מבחינת תהליך הייצור שלו. מעבר לעובדה שחלק מהעיצובים נבחרו על ידי פוקס הום לייצור סדרתי, שזו הזדמנות שמעט מעצבים זוכים להם, הסטודנטים קיבלו הזדמנות שבעתיד תסייע להם לפתוח דלתות נוספות בעולם העיצוב״.

משתתפים: קרולין אייל בורשטיין, סוף אלון, מור אמגר, צפנת בוהדנה, דביר בן־טל, רחל בסוק, אלעד גרוזובסקי, ענב דוידוב, מורן לי יקיר, דגנית מרמרל, נטע פרבר, נעם קלומק, מעיין קרמר.

מור אמגר

סוף אלון

The post פוקס הום בשיתוף פעולה עם המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

על פי הגדרתה המילונית, מטרתה של הארכיאולוגיה כמדע וכמתודולוגיה היא לאתר, ללמוד ולשמר את ההיסטוריה האנושית. כך שדה המחקר מנסה להגדיר ולתאר רצף היסטורי על ידי ניתוח של הדומה והשונה, לשם סיווג ואיפיון של תרבויות אנושיות בהתבסס על חפצים ממשיים. אותם אובייקטים, המתגלים בכוונה או במקרה, ממעמקי האדמה או מקרקעית הים, עומדים במרכזה של ״המטאפורה הארכיאולוגית״ השמה לה למטרה להאיר זרקור וליצור הקבלה בין פרקטיקת הארכיאולוג לבין זאת של האמן.

מתוך כך, האוביקט האמנותי מקבל את תצורתו מתוך המחשבה על אותם חפצים ממשיים ובעיקר מתוך אופן גילויים. כמערך קבוצתי, התערוכה Excavation Mark! Reveal Preserve Glorify, תבקש לאבחן ובכך להבליט את הנטייה ההולכת וגוברת של אמנים עכשוויים לפסוע בדרכה של ״המטאפורה הארכיאולוגית״, כפרקטיקה אמנותית השואפת לחשוף, לשמר ולהאדיר רעיונות, מושאי מחקר ואידאולוגיות שונות באמצעות פעולת החפירה.

פלס אמפייר, צמד. באדיבות האמניות וגלריה Wentrup, ברלין

האמנים המשתתפים בתערוכה מעלים שאלות בדבר רציפותם של אירועים היסטוריים, שאלות החושפות צירי זמן קבועים ומקובעים אשר לרוב מובילים להסתרה. פעולתם מבקשת להתיר את כל אותם חוטים אשר טוותה סבלנותם של ההיסטוריונים, על ידי הכפלה של הבדלים, טשטוש קווי התקשרות והשתדלות להפוך את המעברים הנוצרים לקשים יותר ובכך למאתגרים. ייחודה של התערוכה טמון בו בזמן ברעיון המרכזי הרוצה לחשוב מחדש את ההיסטוריה ואת אופן העברתה דרך המונח ״המטאפורה הארכיאולוגית״ המובא בתצורה של פרקטיקה אמנותית; ובשל מכלול האמנים והאמניות, המגיעים מכאן ומשם, מפרקטיקה כזאת או אחרת תוך מתן דגש על אמנות ניו־מדיה וטכנולוגיה.

משתתפים: מתן אורן, עילית אזולאי, מעיין אליקים, פטריק היו, אוליביה הילד, פלס אמפייר, ג׳ייסון קינג, רוני קרפיול. מיצג פתיחה מאת ג׳ייסון קינג עם מקס קלאוזן ולואיזה רספה יתקיים בערב הפתיחה בשעה 20:30.

התערוכה נאצרה במסגרת הלימודים בתכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל והופקה בשיתוף עם בצלאל ובית הנסן, בסיוע ארטפורט; Culture Ireland; פורום תרבות אוסטרי, תל-אביב; מכון גתה, ישראל.

נעילה: 23.11

The post חשיפה, שימור והאדרה בבית הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.

במהלך הקיץ האחרון התקיים שיתוף פעולה בין המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל לבין סטודנטים מהמכון האתנולוגי באוניברסיטת הומבולט ברלין. שיתוף הפעולה התבסס על מחקר תיאורטי שהתנהל במכון האתנולוגי באוניברסיטת הומבולדט בברלין, בנושא הרובע ההיסטורי של תעשיית האופנה בברלין לפני מלחמת העולם השנייה. עד עליית הנאצים לשלטון תעשיית האופנה היתה בבעלות יזמים ואנשי מלאכה יהודים. עם עליית הנאצים לשלטון נהרס הרובע, ומתוך 2,700 חברות אופנה (כולן בבעלות יהודיים) נותרו 127 חברות והן הועברו לידיים גרמניות.

הקורס שהעבירה זיויה קיי בבצלאל, הסתיים באירוע בחסות משרד המשפטים הפדרלי הגרמני: גולת הכותרת היתה תצוגת אופנה שהתקיימה בברלין, בבנין ששימש עד מלחמת העולם השנייה ככלבו לאופנה. בתצוגה השתתפו עשרה סטודנטים שעיצבו כל אחד שלוש מערכות לבוש, ששילבו נקודת מבט אישית על המחקר, עם תפיסות היסטוריות של אופנה משנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמה בברלין, ועם קונספטים של אופנה עכשווית.

לקראת התצוגת טסו עשרה סטודנטים לשבוע עבודה בברלין. הם התארחו בחסות השגרירות הישראלית והקימו וקיימו את תצוגת האופנה. ״מאז תחילת הקיץ, עשרות מיילים מילאו את תיבת הדואר שלי: ברלין, שיתוף פעולה, לו״ז הקורס, לו״ז ברלין, אירוח הסטודנטים מהובלדט, מפגש עם המעצב מיכאל זונטאג, הבהרות, תזכורות, הגשה״, מספרת אורית אלון, אחת הסטודנטיות שלקחו חלק בשיתוף הפעולה. ״ההתרגשות הייתה בשיאה: הזדמנות ממשית להיות חלק מרעיון מרגש שמטרתו להנציח את סיפור תעשיית האופנה בברלין, ולהביא את המחשבות והתחושות שלנו בנושא באופן ויזואלי; להחיות זיכרון, ובו בזמן ללמוד על תהליך הקמת תצוגת אופנה, ולהציג בה את העיצובים שלי״.

דנה זהר

״בעבורי, החוויה הייתה התהליך, מתחילת הקורס ועד התצוגה. לאחר שלעסנו כל אחד את המחקר בעצמו, הבנו שאנחנו חייבים לאחד מוחות, מתוך הבנה שזה פרויקט משותף שהתוצאה שלו תהייה תצוגה אחת. העבודה הקבוצתית הביאה לסיעור מוחות עצום, שצמצמנו ופיתחנו שוב לתתי נושאים. לאחר התמקדות של כל אחד מאיתנו, הנחנו את הסקיצות והרעיונות שלנו אחד ליד השני ונדהמנו לראות את החיבורים״.

לדברי אלון, התהליך גרם להם לעבוד באופן שלא היו רגילים אליו, ״והראה לנו איך זה עובד באמת. אופי העבודה היה שונה ומרענן‭: ‬יכולנו להיחשף לדרכי מחשבה שונים של פיתוח רעיון, להיות פתוחים בתהליך ולקבל מבט חיצוני בכל שלב. באחד משלבי העבודה עלה רעיון לערבב את הסקיצות שלנו ולשלב בין פרטי הלבוש של כולם: הרגשתי שיכולות השיתוף שלנו אחד עם השני עומדות במבחן, האם יש גבול ואיפה, ההתייחסות ללוח ההשראה המשותף, והייחודיות בתוך הקבוצה״. 

״ביום הראשון של הקורס, כשהצגנו את עצמנו בפני הסטודנטים הגרמנים, כל אחד מאיתנו אמר את שמו ומאיפה הוא בארץ, והגרמנים מצידם אמרו כל אחד את שמו וכמה שנים הוא חי בברלין״, מוסיפה דנה זהר, סטודנטית נוספת במחלקה. ״הבחירה הזו, להציג את עצמך לא לפי המקום שבו נולדת וגדלת, אלא לפי איפה אני נמצא היום ואיפה אני בוחר לחיות ולפעול היום, הייתה בשבילי רגע מכונן, שטרף לי לגמרי את כל המחשבות״.

בהמשך עלו לשיחה ולדיון המחקר לצד מושגים של אופנה יהודית ואופנה ישראלית, ומה ההבדל ביניהם. ״בעקבות השיח שהתפתח בכיתה ויחד איתם, עלו אצלי הרבה שאלות״, אומרת זהר, ״אחת מהם היא האם המקום שממנו אני יוצרת קשור למקום שבו גדלתי או ללאום שלי? ואולי בכלל אני רוצה ליצור מתוך מקום נייטרלי לחלוטין, שהיצירה שלי תדבר בעד עצמה, ולא תהיה מיוחסת לתפיסה מסויימת של עיצוב יהודי או עיצוב ישראלי?

״התחושה ששאלות אלו עוררו אצלי שלחה אותי מיד לחשוב, אולי זו הסיבה שכל כך הרבה צעירים מכל העולם, וצעירים ישראלים בפרט, רואים בברלין מן ׳נווה מדבר׳ או ׳אי׳ בתוך אירופה, שבו עם כל ההיסטוריה שלה, אפשר לפתוח דף חדש ועכשווי ולהיות מי שאנחנו רוצים להיות, ולא הילדים של ההורים שלנו, או הנכדים של הסבים שלנו״.

נעם אינגבר

כצפוי, העבודה על הפרויקט עוררה את התגובות ששיתופי פעולה ופרויקטים מסוג זה מזמנים. ״הרגע הכי משמעותי בעבורי קרה עוד לפני תחילת הקורס״, מספרת נעם אינגבר, ״כשישבתי לראיין את אמא שלי על הסיפור המשפחתי שלנו. דרך האלבום הישן, התמונות והסיפורים התחלתי להבין את גודל הפרויקט שאליו עמדתי להכנס. מדובר אמנם בבגדים, באופנה ובהיסטוריה שלהם, אבל גם בחייהם של אנשים אמיתיים ובהיסטוריה של העם שלנו. סיומו של התהליך בתצוגה בברלין – ממש באותו המקום שבו קרה הכול ושבו גם נקטע הכול – היה מרגש בכל כך הרבה מובנים״. 

נוי גודקר, שהקולקציה שלה עוסקת בסיפור על סבתא שהסתתרה כילדה בשואה וחזרה כנערה ללמוד בגרמניה כאקט של ״דוקא״, מספרת על התגובות שקיבלה לאחר התצוגה. ״שתי נשים שהתעניינו בעבודה שלי ביקשו לפגוש אותי. כשהגעתי אליהן הן סיפרו לי שהן מאוד התרגשו מאחד הדגמים, שגרם להן ל׳עור ברווז׳. כמובן שזה ריגש אותי: הדגם המדובר היה עם אזכור לתפילין שהיה כרוך על הזרוע.

״שאלתי אם הן יהודיות או שיש להן קשר ליהדות, היות ומהכרויות קודמות, אנשים מחוץ לעולם היהודי לא תמיד מזהים רפרנסים יהודיים כמו הטלית והתפילין. הופתעתי: לנשים לא היה קשר מובהק ליהדות ובכל זאת זה עשה להן משהו והצליח לרגש אותן. אחת מהן סיפרה שיש לה קשר יהודי מרוחק במשפחה, כנראה מצד הסבא, ומשם פיתחנו שיחה מעניינת על היסטוריה, על סבתי ניצולת השואה וכו׳. ריגש אותי לראות שהצלחתי דרך הדגמים להגיע לאנשים שלא ציפיתי שיתרגשו מכך״.

נוי גודקר

The post להחיות זיכרון, ובו בזמן ללמוד על אופנה appeared first on מגזין פורטפוליו.

דרוש לעיניים רגע או שניים להסתגל לחשיכה בכניסה ל״תערוכה תמידית״, תערוכת היחיד של נבט יצחק במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב (CCA). אחר כך דרושים עוד כמה רגעים למקד את המבט ולהשיט אותו סביב, על שלל הדימויים הקפואים והנעים, על חפצים שמתגלים כרוחות רפאים מוקרנות על הקיר ועל עצמים מוחשיים: מטבעות, לוחות נחושת רקועים, עצים נובטים ועליהם צומחים ראשי אדם, עלים נושרים בשלכת. להבחין בין שטיח ארוג שמשתפל מהקיר לבין הקרנה שנדמית כשטיח, שציוריו קמים לתחייה. יצחק מפיחה רוח חיים בחדר הפלאות של ״בית הנכות בצלאל״ – המוסד שעל בסיסו הוקם מוזיאון ישראל בירושלים.

״בית הנכות היה החלק השלישי והפחות ידוע בחזון של בוריס שץ ושותפיו להקמת בצלאל הישן. נבט יצחק מנסה לשוב אחורה למעלה ממאה שנים כדי להתבונן מחדש במפעל המאוד שאפתני של בצלאל״, מסבירה אוצרת התערוכה, סאלי הפטל נווה, שעמלה לצד יצחק בשנתיים האחרונות על המחקר והעריכה של שלל החומרים שמרכיבים את התערוכה. זה שיתוף הפעולה השלישי בין השתיים, והן גיבשו שפה המשותפת שמחברת בין אמנותה של יצחק לפרשנותה והמשגתה על ידי הפטל נווה. בעוד שיצחק התמקדה בהיבטים החזותיים של העבודה, שאותם פוגשים הצופים בחלל המעובד היטב, הפטל נווה תרגמה לטקסטים את המסגרת הרעיונית המורכבת.

בית הנכות בצלאל הוקם ב־1908 לצד סדנאות הלימוד ובתי המלאכה, שייצרו את מוצרי האמנות והאומנות שיצאו משערי ״בצלאל, בית מדרש לאמנות ואומנות״. זה היה מוסד אמנותי יצרני – ארט אנד קראפט, ברוח התקופה. שץ האידאליסט היה חדור מוטיבציה וחזון, כשבא לייסד בירושלים לא רק אקדמיה לאמנות, אלא מקור שופע של מוצרי אמנות במובן הכי מסחרי ומעשי. כעבור שני עשורים זכה בית הנכות להכרה כמוזיאון הרשמי של היישוב היהודי בארץ, וכדי לשרוד הקדיש חלק בולט מהתצוגה לחנופה למולך – באותה עת היה זה המנדט הבריטי – ובתערוכה יצחק נותנת לכך ביטוי.

כותרת התערוכה: שחזור שלט הכניסה לתערוכות הקבע מתוך אוסף בית הנכות בצלאל

נבט יצחק. צלחת מתוך סדרת צלחות חלוצים (סטיל מתוך וידאו)

לאוזניים בנות זמננו קשה להבין את המושג הנכחד ״בית נכות״ – נכות במשמעות אוצר, מילה שאיבדה את הרלבנטיות בעברית המודרנית ואף נלווה אליה צליל שלילי של נכאים או נכות. ב״תערוכה תמידית״ יצחק מחזירה את המקום לחיים, ובוחנת את האידאולוגיות שהובילו את אנשיו. ממרחק השנים אפשר רק להתפלא על השגי התרבות הישראלית, שנבטה ושגשגה מיסודות כל כך שבריריים ומוטים. יש לקוות רק שלא תחזור לחשכת ימי הביניים, שבה אידיאולוגיות כמעט משיחיות והרצון העז לזכות בהכרה ובתקציבים הפכו את האיכות והאמת למשניות.

יצחק מיטיבה להעביר ביקורת בלי להגיד דבר במפורש – היא רק שמה את זה שם, אפשר לומר. העובדה שהתערוכה מוצגת בתל אביב תורמת אף היא משהו לתחושת ההזרה הכללית ששורה עליה. אולי אם תנדוד לתצוגה במוזיאון ישראל – או בהקשר מוזיאלי אחר, שלו היא ראויה – יקבלו התכנים עוד נדבך חשוב שיעגן אותם בקונטקסט המקום.

כל עשייה מוזיאונית היא אידיאולוגית

״התערוכה ממקדת את תשומת הלב במשמעות החברתית המגולמות בחפצים כנשאים של זיכרון, ידע ואידיאולוגיה״, אומרת הפטל נווה. ״בוריס שץ ואנשי בצלאל שאפו לייסד אמנות ציונית שתייצג את המקומי בשילוב עם האירופי. התערוכה איננה שחזור היסטורי. היא בונה סביבה אקלקטית ובאה להדגיש את הפעילות של המוזיאון מהבטים אידאולוגיים – והרי כל עשייה מוזיאונית היא אידיאולוגית״.

בדרכה שלה, התערוכה גם מציגה באור חדש את שץ, כמי שהיה אספן ולקטן בלתי נלאה, הסתובב בעולם בחיפוש וגיוס תרומות, ואסף גם חפצי אומנות שלא עמדו ברמה מוזיאלית, אבל עיבו את התצוגה. במידה מסויימת היא מספקת הסבר לעובדה ששץ – על אף תרומתו העצומה לתרבות הישראלית – נדחק לשולי הסיפור ההיסטורי ואינו נזכר כגיבור לאומי.

נבט יצחק. שטיח יד אבשלום (סטיל מתוך וידאו)

נבט יצחק. צלחת מתוך סדרת צלחות חלוצים (סטיל מתוך וידאו)

האוסף בבית הנכות היה כל כך לא אחיד ונשמר בתנאים כל כך קשים, שלימים, כך מספרת הפטל נווה, רק חלק ממנו נכנס לאוסף מוזיאון ישראל. גם עובדה זו מתיישבת עם הפניית העורף לסגנון הבצלאלי – ישראליאנה שהחלה להתגבש ונזנחה בשנות ה־40 – לטובת חזון ישראלי חדש, ״צברי יותר״ לקראת הקמת המדינה.

״בשנותיו הראשונות כללה התצוגה בבית הנכות פוחלצים, ממצאים ארכיאולוגיים אמיתיים ומפוקפקים, פריטי אתנוגרפיה ואמנות, בבליל חסר־סדר. יודאיקה, אוסף ציורים מאת ציירים יהודים בעיקר (או בעלי זיקה נושאית יהודית), אוספי חרקים, קוריוזים ומוזרויות. זה היה סוג של חדר פלאות אירופאי שלאחר זמנו״, היא אומרת.

ירושלים מהגיהנום

הכותרת ״תערוכה תמידית״ שאולה מהשלט של תצוגת הקבע במוזיאון. כמו השם, יצחק מאמצת את האקלקטיות שאפיינה את בית הנכות במטרה לנתח את המורשת התרבותית של המוסד, ומשקפת את ההטיה הקולוניאליסטית שבשורש הפרויקט הציוני. בקומת הקרקע היא מציגה מעין תמונה חיה של האוסף האקלקטי – אריחי קרמיקה ארמניים עם שילוט התצוגה בעברית ארכאית; צלחות מצויירות שעל גביהן סצנות חלוציות, מונפשות בהקרנת וידאו מדוייקת.

חלק מהעבודות הן שחזור של פריטים מקוריים, חלקן ״זיופים״, אך אין היררכייה ביניהם. דיוקנאות, פסלים וציורים מייצגים את הרפרטואר האיקונוגפי הבצלאלי, מהול באסוציאציות של האמנית. דמותו של הרצל הכריזמטי, שאחרי מותו הפך לדמות פולחן, נראית פה בעת נאום בקונגרס הציוני השישי (שבו הועלתה הצעת אוגנדה ונודע בכינוי קונגרס הדמעות). אולם הפטל נוה מגלה שנאום הרצל נדגם מסרט אמריקאי נשכח משנות ה־60, ולא מהקלטה היסטורית חשובה.

זה לא הפריט היחיד בחדר שנעשה בשילוב חומרים בין ההיסטורי, הבדוי והעכשווי. ״שטיח שיר השירים – אכן היה שטיח כזה, והוא נמכר למלכת הולנד. יצחק לוקחת דימוי קיים ועושה הסטה חומרית ורעיונית. כאן מתחוללת סצינת אחרית הימים משיר השירים – אך האידיליה משתבשת והופכת למרדף טרף וציד – הזאב שוחט את הכבש והגדי במנוסה מפני האריה. בשטיח מופיעים גם חומת ההפרדה וכיפת הסלע – ירושלים מהגיהנום״, מתארת הפטל נוה.

נבט יצחק. טיפוסים יהודיים (סטיל מווידאו)

בקומה השנייה מוצגים בהקרנה חפצים הנראים כהכלאה בין מאזניים מתנדנדים למגדלי בשמים להבדלה. זוהי ״גלריית טיפוסים יהודיים״, מאנשי ירושלים של התקופה, ששולבו בחפצי קודש וחול שנוצרו בבתי המלאכה של בצלאל. ״אלו הם טוטמים שעומדים על בלימה״, היא מתארת: ״הם מייצגים דיאלוג מעניין בין חפץ ומי שעושה אותו״. כך מתייחסת יצחק להפרדה המעמדית ששררה בין היוצרים, המורים והסטודנטים במוסד, שהיו אירופיים בעיקר, לבין פועלי הייצור, היהודיים הספרדים המקומיים, התימנים ויוצאי המגרב, הערבים והארמנים.

עבודתה של יצחק מרתקת ומרשימה, הן בווירטואוזיות הטכנית שלה והן בסיפור שמאחוריה. היא מצטרפת לשורת אמנים שבשנים האחרונות נברו בקרבי מוזיאון ישראל והעלו ממחסניו אוצרות ולא מעט אבק ואפלה שהצטברו בפינות – כמו עילית אזולאי, הדסה גולדוויכט ורן טל בסרט ״המוזיאון״. במקרה של יצחק נראה שהניסיון לסכם פרק מן העבר הגיע למחוזות של חשבון נפש על־זמני.

The post אומרים שהיה פה שמח: נבט יצחק במרכז לאמנות עכשווית appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי עומר, בוקר טוב. מה קורה? מזל טוב על ההדסטארט, התחלה מרשימה!

בוקר טוב, ותודה רבה יובל. שלומי מעולה, ימים עמוסים עם הרבה התרחשות והתרגשות!

כן, מכיר את האדרנלין סביב זה. תגיד, אני רוצה רגע להתחיל מהסוף: מה תעשה עם 265 אלף ש״ח? זה הרבה כסף

265 אלף ש״ח זה הרבה כסף, שכל כולו מוקדש לספר.

הספר הוא ספר פופ־אפ שמודבק ידנית. הכמות של הספרים המינימלית להזמנה היא גבוהה. פרט לכך הספר הוא גם אפליקציה שדורשת את הפיתוח הנוסף שלה. זה אמנם נראה הרבה כסף אבל זה מה שדרוש כדי להוציא את הספר יוצא הדופן הזה לאור

בוא נלך אחורה: מאיפה הגיע הרעיון לספר?

סיימתי השנה את הלימודים במסלול שמשלב מדעי המחשב באוניברסיטה העברית ותקשורת חזותית בבצלאל. כשהגיע הזמן לפרויקט הגמר בבצלאל, ניסיתי לשאול את עצמי ״מי אני? מה זה אומר להיות גם מעצב וגם מתכנת?״. אחרי קצת חקירה ונסיונות, הגעתי למסקנה שאני רוצה ליצור ספר. חשבתי על עצמי בתור ילד, לוקח זכוכית מגדלת וחוקר דברים קטנים. הרגשתי שאני רוצה לעורר סקרנות אצל ילדים, להסתכל, לגעת ולשאול שאלות

חזית הספר. צילומים: מ״ל

עומר וינר

תגיד רגע מילה על המסלול? כי אני חושב שלא כולם מודעים לקיומו: מה קורה בו?

המסלול הוא מסלול מקסים שמשלב שני תארים: תואר במדעי המחשב באוניברסיטה העברית ותואר בעיצוב בבצלאל – יש אפשרות להשתלב בכל אחת מהמחלקות בבצלאל. המסלול מתחיל בלימודי מדעי המחשב וכשמסיימים עוברים לבצלאל. הלימודים מקנים ידע מקצועי בשני העולמות. בשבילי זה היה השילוב שבדיוק חיפשתי. מאז שיצא הפרויקט שאלו אותי אנשים רבים על התכנית המשולבת, ואני שמח שאני יכול להיות שגריר טוב בעבורה

וכמה זמן סך הכל נמשכים הלימודים?

הלימודים נמשכים סך הכל חמש שנים. שנתיים מתוך זה במדעי המחשב ושלוש שנים בבצלאל

ונחזור לפרויקט הגמר: החלטת שאתה רוצה ליצור ספר, אבל ברוב הספרים אין אלמנט של תכנות…

נכון, ואפשר לומר שהתוצאה היא סופו של התהליך המחשבתי, איך למצוא את הדיאלוג הנכון ביניהם. התהליך כלל חקר של המון אפשרויות שונות, והופתעתי לגלות שבסוף השילוב האידיאלי הוא דווקא זה הפשוט ביותר. זה כמובן לא באמת פשוט לגרום להם לעבוד יחד, אבל הרעיון עצמו קסם לי בפשטות שלו

ספר קצת על התהליך: מאיפה מתחילים? מה הדבר הראשון שעושים?

זה באמת תהליך ארוך. זה התחיל מקשקוש על דף, המשיך לקשקוש על המסך וחוזר חלילה. זה מעין דיאלוג שביצעתי עם עצמי והוביל אותי שלב אחרי שלב לספר בגרסה הנוכחית שלו. הפרויקט היה מורכב והכיל הרבה חלקים שונים: טקסטים, איורים, אנימציות ותכנות. כל פעם עבדתי על דבר אחד ורק לקראת סוף התהליך הכל התחבר יחד וזה היה רגע מאוד מרגש

ויש לך איזשהו רקע על גוף האדם?

לא היה לי רקע קודם על גוף האדם, זה נושא שמאוד עניין אותי ולכן התחלתי ללמוד אותו. במהלך הלמידה נעזרתי באנשים שונים בסביבה שלי שמתעסקים בנושא, בת הזוג שלי, לדוגמה, לומדת רפואה, והיא שמחה לעזור תמיד. גם האינטרנט מלא במידע כשיודעים איך לחפש נכון. חזרתי לתכנים שהכרתי מילדותי: האתר של מט״ח, מכון דוידסון, הסדרה החיים ועוד. במידה והקמפיין ימומן, הספר כמובן יעבור אישור של גורם מוסמך מדעית

אתה יכול לתת דוגמה לכפולה או שתיים, מה קורה בדף ומה קורה במסך של הטלפון? ואיך זה עובד?

כפולת הדנ״א היא אחת הדוגמאות החביבות עלי. בעמוד עצמו אפשר לקרוא הסבר על מה זה הדנ״א שמרכיב את התאים שלנו. לצד ההסבר, באפליקציה אפשר ממש להרגיש איך זה נראה, להזיז לכיוונים שונים ולראות איך זה משתנה עם כל פעולה שאתה עושה בפלאפון. בעיני, זה מאפשר לילד גם ללמוד משהו שהוא כנראה לא ידע קודם, וגם לגעת ולהרגיש את זה. זה עובד גם על זיכרון טקסטואלי, גם על זיכרון ויזואלי וגם על זיכרון חושי

ואיך זה עובד?

מורידים את האפליקציה מחנות גוגל או אפל, מניחים את הסמארטפון במיקום המיועד ומשם הקסם קורה לבד. הסמארטפון מזהה את הדפדוף ומעביר אותך לחלק הרלוונטי באפליקציה

אבל איך הוא מזהה? לא תגלה לנו?

גם קוסם משאיר כמה סודות לעצמו

בסדר גמור. תגיד, מה אתה עושה מאז שסיימת את הלימודים?

החלטתי שאת השנה שאחרי הלימודים אני אשקיע בספר ואתן לו להוביל אותי לפרויקטים מעניינים אחרים

יפה. איזה תגובות קיבלת בינתיים? 

כשהסרטון התפרסם לראשונה קיבלתי אין־סוף תגובות מאנשים שהתעניינו לקנות את הספר. הפידבק המשיך לאנשים מהעולם, אפילו אנשים שאינם דוברי עברית, ומאוד התרגשתי לראות שהספר חוצה תרבויות ושפות. וזה חלק ממה שמדרבן אותי, התחושה שזה ישמח עוד הרבה אנשים חוץ ממני, ויעזור לקידום נושאים שאני מאוד מאמין בהם של חינוך וטכנולוגיה

אז מה השלב הבא? תרגום לשפות נוספות?

השלב הבא הוא קודם כל להוציא את הספר בעברית, והדרך לעשות זאת היא להשלים את גיוס הקמפיין. משם השמיים הם הגבול, אשמח מאוד לתרגם אותו לשפות נוספות ואפילו להפיק ספרים נוספים בסדרה

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

אני מחכה לרגע שבו אראה ילדים מתרגשים ומקבלים את הספר. הצבתי יעד נוסף לגיוס והוא שאם הסכום יגיע למימון אתרום עותקים לילדי ״שמחה לילד״. זו עמותה שקרובה לליבי, אחרי שהתנדבתי שם במהלך השנתיים האחרונות ואשמח לראות גם את היעד הזה מגיע למימוש

The post המסע של עומר וינר לתוך גוף האדם appeared first on מגזין פורטפוליו.

מקום מושבה של התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בצלאל בבית הנסן ייחודי לא רק בשל הקסם שלו אלא גם בזכות האפשרויות שהוא מציע ליצירת שיתופי פעולה וחיזוק הקשר עם הקהילה. ארוע חנוכה של התכנית ״שימו שמן״ הוא קרנבל קטן, שנועד לחגוג עיצוב, לשבור את השגרה ולהתחבר למקום המיוחד שאנו שוהים בו ולקהילה סביבנו.

השנה נארח את גיא קניגשטיין, מעצב־אמן ופרפורמר העוסק במעברים שבין יצרנות ליצירה, בין האישי לפוליטי ובין חפץ לפעולה, לערב חנוכה ברוח המרד ובהשראת מופעי התנגדות וביטויי מחאה. במסגרת הארוע נקים מפעל שי לחג שיורכב מ״פס ייצור״, על פי פרוייקטים שהציעו הסטודנטים – כל פרויקט הוא מעין סדנא או מחלקה במפעל, בה יושם דגש פרפורמטיבי על תהליך העיצוב והייצור של מרכיב בערכת השי וחלוקתו.

Bloody Business. חותכי סופגניות לריטואל חנוכה אלטרנטיבי. צילום: גיא קניגשטיין

Bloody Business. חותכי סופגניות לריטואל חנוכה אלטרנטיבי. צילום: גיא קניגשטיין

פתיחת תהליך היצירה והצגתו בפני הקהל גם הן קריאת תיגר על מוסכמות הייצור הנחבא וסופיות המוצר. זהו האירוע השלישי בסדרת אירועי החנוכה של התכנית, שהם חגיגה של אור, אש תנועה וסיבוב. הפעם לצד האלמנטים המאפיינים את החג, נשים דגש על גמישות ונכונות להתמודד עם הבלתי צפוי, נזמין רוח מרד, חבלה והשתתפות חיצונית.

סטודנטים משתתפים: אביגיל רוביני, עומרי פישר, בילי רגב, נועה אילן, ענת גלזר, נעמה שפרינץ, אלון חלמיש, נמרוד אזולאי, מרווה מור, יוסוף רגבי, פאדי אבו רוקייה, ושירה גלאון.

הערב יפתח ב־17:30 בהרצאה מאת שראון פז, ראש מסלול עיצוב וטכנולוגיה, בנושא ״מה בין חוויות מאירות וניסויים מרדניים?״. פעילות פסי ייצור והדלקת חנוכיה טכנולוגית ברחבת בור המים שבחצר בית הנסן תתקיים בין השעות 18:15־20:30.

בכח הזרוע. צילום: Sergeev Dima

The post שימו שמן: חנוכה־פסט 2018 בבית הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף בצלאל

המחלקה לתקשורת חזותית של בצלאל מציינת 70 שנים ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל וצרפת בשבוע המוקדש לעיצוב הצרפתי. שבוע העיצוב יתקיים בהשראת מרד הסטודנטים בצרפת ב־1968, שהשפיע במישור המדיני, החברתי והתרבותי, ועיצב את שפתו החזותית של העיצוב הצרפתי. סטודנטים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל לוקחים חלק בסדנאות אמן של מעצבים צרפתיים שיגיעו לרגל אירועי שבוע העיצוב. מחר (28.11) יתקיים באולם ימק״א בירושלים כנס פתוח לקהל הרחב, שבו ידברו ויציגו האמנים האורחים את פועלם וחזונם כמעצבים ויוצרים.

במהלך השבוע כל הסטודנטים במחלקה בשנים א׳-ד׳ משתתפים בסדנאות שונות, ביניהן טיול דמיוני מפריז, אינסוף, צעצועים זזים, מוזיקה חזותית, וידאו מפינג, קראפט סובניר צרפתי, ז׳ה טם טמבוריה ועוד. הנה הצצה לחלק מתהליכי העבודה של היומיים הראשונים.

The post שבוע העיצוב הצרפתי בבצלאל: היומיים הראשונים appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף בצלאל

The post שבוע העיצוב הצרפתי בבצלאל > דירק בהאז׳ ואוולין טר בקר > Sign of the Times appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף בצלאל

The post שבוע העיצוב הצרפתי בבצלאל > ג׳פרואה פיתון > Handmade Murals & Self Expression appeared first on מגזין פורטפוליו.