בצלאל –מגזין פורטפוליו

דוד עדיקא. צילום: ינאי יחיאל

הוועד המנהל של בצלאל אישר את בחירתו של דוד עדיקא לראש המחלקה לצילום בבצלאל. עדיקא, יליד ירושלים חי ויוצר בתל אביב, הוא בוגר בצלאל לתואר שני באמנויות ותואר ראשון בצילום. בעשור האחרון הציג במוזיאון תל אביב, מוזיאון ישראל, גלריה ברוורמן, מוזיאון הרצליה לאמנות, מוזיאון חיפה, מוזיאון אשדוד לאמנות עכשווית ובמוזיאון לצילום בתל חי. עבודותיו הוצגו בביאנלה לצילום בבלגיה, באקדמיה לאמנות בפילדלפיה, במוזיאון לאמנות הלאומי בריגה, במוזיאון מורנדי באיטליה ובגלריות וחללי תצוגה נוספים בארץ ובעולם. במהלך השנים זכה במספר פרסים וציונים לשבח, ביניהם: פרס השרה לאמן פלסטי, פרס אמן צעיר, משרד התרבות והספורט – ופרס ג׳ק ניילור לצילום ועוד. עבודותיו נמצאות באוספים מוזיאליים מקומיים ובינלאומיים כמו גם באוספים ציבוריים ופרטיים.

״בתצלומיי אני מנסה להבליע אמירות חברתיות שנוגעות בסטריאוטיפים, בהשתייכות ובזהות במרחב אוריינטליסטי״, אמר עדיקא בתגובה למינוי. ״אני חושב שהצילום – באשר הוא – על תחומיו וגישותיו – הינו תחום מרתק, לעולם עכשווי ותמיד רלוונטי. הצילום הוא ההתייחסות המיידית של כל אחת ואחד למציאות, לזמן, להווה – תוך שהוא שומר על דיאלוג מתמיד עם ההיסטוריה – ובו בזמן מאתגר את העתיד. הצילום הוא מדיום פרוגרסיבי ודינמי – נתון לרוח הזמן והתקופה ונכון להשתנות תדיר בעזרת הטכנולוגיות שמעצבות את התצורות שלו כל פעם מחדש״.

בוועדת האיתור היו חברים, נשיא בצלאל ויו״ר הוועדה, פרופ׳ עדי שטרן; הרקטור, ד״ר יובל קרניאל; ד״ר אורי ברטל; פרופ׳ ענת קציר; ספי חפץ; אורה לב ודניאלה וכסלר. רקטור בצלאל, ד״ר יובל קרניאל, ברך על המינוי ומסר: ״אנו מאחלים לדוד עדיקא בהצלחה בתפקידו. עדיקא נכנס לנהל מחלקה מפוארת וחשובה בתקופה של שינוי ומחשבה מחדש על מקומו ותפקידו של הצילום בתרבות הדיגיטלית החדשה, בעידן של פוסט מציאות. עדיקא הוא צלם ואמן מחונן ואנו בטוחים שידע לנווט נכונה ולהוביל את התחום בשנים הבאות״.

The post דוד עדיקא מונה לעמוד בראש המחלקה לצילום בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

זוויות, תערוכת הבוגרים של התכנית לתואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, שנפתחה בשבוע שעבר בבית הנסן בירושלים, מציגה את פרויקטי הגמר של 25 בוגרי מסלולי אודות עיצוב, ניהול עיצוב ועיצוב וטכנולוגיה במחזור ה־15 של התכנית. הפרויקטים שמוצגים בתערוכה מבוססים על תהליך מחקרי שנערך במהלך שנת הלימודים השנייה בתכנית. כל פרויקט מיוצג בתערוכה על ידי תוצרי התהליך, ולצדם מוצגים נדבכים משלבי המחקר שקדמו לו. ביום חמישי 4.1 בשעה 19:00 יתקיים בתערוכה שיח גלריה סביב השאלה מהו מחקר עיצוב, בהנחיית יובל סער – העורך הראשי של פורטפוליו ומרצה בתכנית – ובהשתתפות אוצרת התערוכה הדס זמר בן ארי וראשי המסלולים: מאיה בן דוד, רועי ביגר, אייל פריד.

מתוך חלל התערוכה. צילומים: דור קדמי

Yuval:

הי הדס, בוקר טוב. מזל טוב על התערוכה, אני מקווה שהפתיחה עברה בשלום

Hadas:

בוקר אור ותודה רבה, הפתיחה היתה נהדרת, חמה ומרגשת. איך אתה הבוקר?

Yuval:

אני לא רע בכלל, תודה, והשאלה הראשונה שאני רוצה לשאול בתור אוצרת התערוכה – וזה אחרי שאני כבר שנה תשיעית מלמד בתכנית – היא איך בכלל ניגשים לאצור תערוכה עם פרויקטים מורכבים של תואר שני, שמלכתחילה לא נועדו לחלל תצוגה (ודאי לא אלו של מסלול ניהול עיצוב, לדוגמה)

Hadas:

שאלה מצויינת. וזה בדיוק האתגר הראשון שאליו ניגשתי בפיצוח התערוכה: איך להנגיש תהליכי עומק מרתקים אבל לאו דווקא ויזואליים בתוך פורמט (תערוכה) שהוא בהגדרתו ויזואלי ורב־חושי. ההחלטה היתה קודם כל לייצר הפרדה בין הפרויקטים של מסלול ניהול עיצוב, הדורשים להבנתי יותר השתהות ולייצר בעבורם חלל יותר אינטימי של חללי קריאה וצפייה קטנים, ולא לשים אותם ב״תחרות ווליום״ עם פרוייקטים יותר ויזואליים כמו אלה של מסלולי ״אודות עיצוב״ ו״עיצוב וטכנולוגיה״.

ההחלטה השניה היתה לא להתמקד רק בתוצרים הסופיים אלא להציג גם את תהליכי המחקר שבדרך, שבתואר השני הם מאוד משמעותיים, וכך לכל פרוייקט מוצגים נדבכים שונים, בהיררכיות שונות. זו היתה הזדמנות בעבורינו לתת מקום של כבוד לנושא הזה של מחקר עיצוב, ולהבליט אותו על שלל גווניו – מה מביא איתו מעצב ככלי מחקר? איזה מתודולוגיות קיימות? מה היתרון היחסי של המחקר העיצובי?

Yuval:

וזה גם מסביר אולי את שם התערוכה, זוויות?

Hadas:

אכן, מספר זוויות מבט על כל פרוייקט, על הנושאים הנחקרים. זה בא לידי ביטוי היטב גם בעיצוב התערוכה של איתי אהלי המוכשר – כל פרוייקט קיבל ממש ״סביבת מחייה״ משלו, והמבקרים צריכים להסתובב סביב הפרויקט (ממש, פיזית) כדי לחוות את כולו

Yuval:

אולי תתני דוגמה לשלושה פרויקטים, אחד מכל מסלול, שאת חושבת שיש למחקר העיצובי שם הבט משמעותי שמייחד אותו (וכן, אני יודע שזה לא פשוט לבחור)

Hadas:

לא פשוט בכלל!

אפתח בפרוייקט של חנוך בר ניצן ממסלול ניהול עיצוב, ניראות עובדת בקהילה, שעסק בשאלה כיצד להפוך עובד שקוף לנראה דרך חקר המקרה של עובדי הטיאוט הידני במרחב העירוני (עובדי טיאוט?? כן! כך נקראים מנקי הרחובות המטאטאים את הרחובות שלנו).

אחת ממתודולוגיות המחקר שבהן הוא בחר היתה תצפית השתתפותית: הוא הצטרף בפועל לעובדי טיאוט בשכונת יד אליהו בתל אביב כדי להבין את המציאות בשטח וממנה להסיק מסקנות והצעות לשיפור. רק כך הוא יכל להבין בעיות אקוטיות וטריוויאליות כמו איפה מאחסן עובד הטיאוט את כלי העבודה שלו בתום יום עבודה, וגם יותר רגשיות ומהותיות – עד כמה מזוהה ומזדהה העובד עם המרחב שבו הוא פועל באופן יום־יומי. אני שמחה להוסיף שתוצאות המחקר של חנוך אומצו על ידי עיריית תל אביב ואני לפחות פוגשת אותן בדמות שלטי רחוב כל פעם שאני יוצאת לטיול עם הבת שלי

Yuval:

נייס!

Hadas:

רונה זינגר ממסלול אודות עיצוב בחרה להתמקד בשאלה מה עשה לנו המעבר מתקשורת אנלוגית, כתובה, לתקשורת דיגיטלית, מוקלדת. לצורך הבנה מעמיקה של רגשות ותחושות הקשורות לשימושים השונים שקשה לכמת, היא השתמשה ב־cultural probes: היא יצרה ערכות עם משימות שאותן חילקה למתנדבים שונים. אלה התבקשו לכתוב מכתבים, לשלוח גלויות, לתעד את עצמם מקבלים דברי דואר, וגם לדווח על הרגלי התקשורת הדיגיטלית שלהם.

המסקנה של רונה הייתה שהדברים אינם חד־ערכיים, אין כאן ״אנלוגי טוב, דיגיטלי רע״ אלא מצב מורכב יותר. כתוצאה מכך היא בחרה, בפרוייקט נ״ב שלה להציע רגע של השתהות ומחשבה ולאו דווקא שירות או ״פיתרון״. הפרוייקט, כמשתמע משמו, מתמקד בנ״ב – אותו ״נזכרתי בדבר״ שכל כך מאפיין את כתיבת המכתבים הידנית – כמפתח לשינויי התקשורת המאפיינים את זמננו. היא יצרה סדרה של 12 מחוות־מזכרות המתייחסות כל אחת למשפט נ״ב אחד ממכתב אמיתי שנכתב – מעין מקדשים קטנים לאיכויות ורגעים שנדמה שנמוגים מחיינו המהירים, הערוכים, שיש בהם ctrl+z או עמוד צ׳ט אינסופי (שאותו אני מנצלת כרגע היטב )

Yuval:

אהבתי! ועוד פרויקט אחד ממסלול עיצוב וטכנולוגיה

רונה זינגר, מתוך תהליך העבודה

אביטל לוין ועידית מינקה

Hadas:

בפרוייקט ״קריאת כיוון״ אביטל לוין ועידית מינקה בחרו לבדוק מה קורה כשמכניסים את טכנולוגיית המציאות הרבודה לסביבת הספרייה, או באופן יותר ספציפי – לסביבת הספרייה הלאומית! הן השתמשו בכלי חשיבה עיצובית לניתוח הצרכים וההתנהגויות של החוקרים בספרייה ובדקו עם נסיינים אבי־טיפוס שפיתחו המשלבים שכבת מידע דיגיטלית עלגבי הסביבה הפיזית בסיפרייה. כך הן מציעות לדוגמה מיפוי ויזואלי של קשרי הציטוטים בין ספרים שונים בנושא מסויים, או הנגשה ויזואלית של ״המשך המדף״ – כל אותם ספרים (ויש רבים מהם!) המאוחסנים בארכיון ולא פתוחים לדפדוף, מעין ״מפות חיפוש תרמיות״ שבהן מדפי הספרייה נצבעים בגוונים שונים לסימון איזורים ״חמים״ שהכי רלוונטיים לחיפוש מול איזורים ״קרים״ הקשורים באופן רופף לנושא שבחיפוש.

בהקשר הזה יש ציטוט מנצח של חוקר־נסיין שהעיד שכמשתמש הוא היה מחפש דווקא באיזורים הירוקים – אלה שאינם ״אדום מובהק״ – משום שבעבורו דווקא שם מסתתרות התוצאות הפחות מובנות מאליהן, ולכן בעלות פוטנציאל לגילוי וחידוש למחקר. בעיני זו דוגמה מנצחת ליתרונו של המחקר העיצובי הדוגל בחיפוש פתוח ורב־ערכי שכתוצאה מכך יש לו פוטנציאל רב להציע פיצוח מקורי ומדוייק של השאלה הנשאלת, בוודאי כשאנשים, שאינם יצורים רציונלים וצפויים, הם חלק מהמשוואה

Yuval:

״בודאי כשאנשים, שאינם יצורים רציונלים וצפויים, הם חלק מהמשוואה״. נראה לי שהמשפט הזה מסביר לגמרי למה צריך ללכת ללמוד עיצוב…

Hadas:

לגמרי. אני הרבה פעמים מסבירה את המקצוע כ״פסיכולוג ויזואלי״…

Yuval:

אני מנסה להבין משלוש הדוגמאות (המסקרנות) שנתת, וכמובן משאר הפרויקטים, האם ומה אפשר להבין על מה שמעניין את הבוגרים של התכנית, את הדור הזה, והאם זה משהו שמגיע מהם או חלק מאיזה הלך רוח כללי (או גם וגם), כי יש פה מנעד בין עיסוק בעידן הדיגיטלי באופן כללי למה שהם רואים ברחוב

Hadas:

כמו שאמרת בתחילת השיחה, הפרוייקטים והנושאים מגוונים, אבל אני יכולה להציע בזהירות תוואי של מגמות כלליות. אני חושבת שמאוד מעניין את המעצבים בתערוכה לפענח מחדש את המציאות הקונקרטית סביבם דרך האפשרויות הדיגיטליות המתפתחות, לבדוק מה קורה כשנכנסת טכנולוגיה חדשה ל״סביבה ישנה״. בנוסף, ברוח המתרחש סביבנו יש הרבה עיסוק בכלכלת שיתוף – אילו אפשרויות חדשות לשירותים ומוצרים נפתחות כתוצאה של שיתוף צרכים משאביים, ולשמחתי ישנם גם לא מעט פרוייקטים המתמקדים בנושאים חברתיים – איך להפוך את החברה שלנו למקום יותר טוב ומיטיב

הדס זמר בן ארי. צילום: רן בירן

Yuval:

אז יש לי עוד שאלה מכשילה: לפעמים נדמה לי שתערוכות עיצוב באופן כללי, ותערוכות תואר שני באופן ספציפי יותר בגלל המורכבות שלהן, הן לא תערוכות עיצוב אלא תערוכות על עיצוב. את מבינה למה אני מתכוון? מסכימה? יש לך פרשנות אחרת?

Hadas:

וואוו, פתחת נושא

אני לא בטוחה שאני מסכימה להפרדה הדיכוטומית משהו שאתה מציע, אבל אני כן חושבת שהתואר השני הוא הזדמנות לשאול שאלות מהותיות על מקומנו כמעצבים ועל תחום העיצוב, שאלות שמשתקפות בתערוכות עצמן. בעיני אלה השאלות הכי מעניינות לתערוכת עיצוב. מעניין אותי המקום שבו אפשר דרך דיסציפלינת העיצוב לדבר על התרבות והחברה סביבנו, ופחות המקום שבו העיצוב מדבר על עצמו, לעצמו, אם אתה מבין למה אני מתכוונת

Yuval:

מבין! אבל זו בדיוק השאלה, שמן הסתם לא נפתור אותה פה: עד כמה תערוכת עיצוב, ועוד מורכבת, צריכה תיווך – ואיזה סוג של תיווך. זווית אחרת לשאול את השאלה היא מה חשוב לך כאוצרת שיקרה למבקרים בתערוכה – שמה הם יבינו/ירגישו/יחוו?

Hadas:

זו פעם ראשונה שאני נשאלת את השאלה הזו – שאותה אני תמיד שואלת אחרים בכל תחילת פרויקט

אז חשוב לי שיחוו את עושר האפשרויות של זוויות ההסתכלות על המציאות סביבנו, הנדמית הרבה פעמים מובנת מאליה וסגורה לפרשנות, ושיבינו קצת יותר את התפקיד המהותי שיש לעיצוב ולמעצבים בחיינו, את מגוון התשובות האפשרי לשאלה ״אז מה בעצם עושה מעצבת?״, שיהיה להם כיף בעיניים ובלב, ושיבוא להם גם לעצב ולפתח את המציאות סביבם.

חתיכת רשימה…

Yuval:

לגמרי! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Hadas:

ברור! שכל זה לא היה מתאפשר ללא העבודה המשותפת הפורייה ומהנה עם אירית גילן, שהיתה שותפה לאוצרות והפיקה (ובוגרת התוכנית שלנו!); וכאמור איתי אהלי על העיצוב, רננה עירשי המעצבת הגרפית המוכשרת; וצוות התוכנית הנהדר שסיפק תמיכה רחבה: רומי מיקולינסקי – ראשת התוכנית, ראשי המסלולים – מאיה בן דוד, אייל פריד ורועי ביגר, טרן גילוט – רכזת התוכנית; וכמובן המעצבים בוגרי התוכנית הטריים והמוכשרים

Yuval:

יפה! וגם שנזמין את כולם לשיח הגלריה שאנחנו מקיימים ביום חמישי בשעה 19:00 בתערוכה

Hadas:

בדיוק! יש מלא אירועים! שיח הגלריה שלנו ועוד. הכל בעמוד הפייסבוק הייעודי (סדנת צריבת ניסים בלייזר על חומר קרמי של אנה כרמי. רק אומרת…)

The post זוויות של עיצוב: שולחים מכתבים, מנקים את יד אליהו, מחפשים בספריה הלאומית appeared first on מגזין פורטפוליו.

על רקע יובל ה־25 ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל והודו שצוין בשנה שעברה, ויום העצמאות ה־70 של הודו, המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל קיימה בחודש דצמבר האחרון את שבוע העיצוב ההודי. את אירועי השבוע אירגנה פרופ׳ ענת קציר, מרצה בכירה במחלקה, בשיתוף פעולה עם שגרירות הודו בישראל ועם משרד החוץ.

זה היה שבוע העיצוב הבין־לאומי הרביעי שהתקיים במחלקה לאחר שקדמו לו שבוע העיצוב הספרדי, הטורקי והפולני. בשונה משנים קודמות, זו הייתה השנה הראשונה שבה כל הסטודנטים במחלקה לקחו חלק בשבוע העיצוב: במקביל לסדנאות הבין־לאומיות לסטודנטים בשנה הרביעית, נערכו 15 סדנאות נוספות שכללו סטודנטים מהשנים א׳ עד ג׳, וכולן עסקו במפגש בין טכנולוגיה למסורת.

מתוך הסדנה של רנגנת׳ קרישנמני

Yuval:

הי ענת, מה קורה? היה כיף בשבוע העיצוב בהודי?

Anat:

ממש. זה היה שבוע של מאמץ אדיר מצד אחד ושל התרוממות רוח מצד שני

Yuval:

זה נדמה לי או שכזה עוד לא היה לכם? (למרות שבטח אפשר היה להגיד את זה גם על שבוע העיצוב הטורקי, הספרדי והפולני)

Anat:

לא נדמה לך. שבוע כזה לא היה עדיין: לא רק במחלקה, נדמה לי שבבצלאל בכלל. בשנים הקודמות היו רק חמש סדנאות לסטודנטים משנה ד׳. השנה זה היה אירוע של כל המחלקה: שש סדנאות של האורחים ההודים (חמש מהן לשנה ד׳ וסדנה מיוחדת לסטודנטים בתכנית התואר השני שלנו), ו־15 סדנאות נוספות של יוצרים ישראלים, חלקם מרצי המחלקה, שהוצעו לסטודנטים בשנים א׳-ג׳, כך שכל 420 הסטודנטים במחלקה עבדו במקביל (וביחד. בכל סדנה היו סטודנטים מכל שנות הלימוד). היתה אנרגיה מטורפת באוויר, זה הורגש בכל בצלאל. כל הזמן הגיעו להציץ אצלנו מכל המחלקות. מרגש!

Yuval:

זה באמת שווה. לא חששתם שאולי זה ייצא מכלל שליטה?

Anat:

חששנו מעט מהאתגר האופרטיבי אבל אני חייבת להודות שכל הגורמים בבצלאל התגייסו לחלוטין ועשו מאמץ מיוחד. כולם הרגישו שאם זה יצליח זה יהיה אירוע מכונן, ואכן כך זה היה. כבר פנו אלי כמה וכמה ראשי מחלקות שרוצים לשתף פעולה בשנה הבאה או לשחזר את המודל הזה.

אני חושבת שאם לא היה לי את הניסיון בארגון שבועות העיצוב הקודמים זה היה יותר מלחיץ. בכל מקרה, זה כיף גדול להתמודד בכל פעם עם אתגר מורכב יותר. בהקשר הזה אני חייבת לתת קרדיט ענק לארז גביש, ראש המחלקה שלנו, שלא חשש להיכנס לפרויקט הזה גם כשלא היה ברור אם תהיה לנו תמיכה תקציבית מגורמים חיצוניים ואיך זה בכלל יעבוד…

Yuval:

וזה מה שהסטודנטים התרגשו לקראתו כמוכם?

Anat:

בכל תקופת הההכנות לקראת השבוע הזה היתה תחושה של התרגשות מיוחדת באוויר, גם בקרב הסגל וגם בקרב הסטודנטים. כנראה שמשהו במפגש עם התרבות ההודית קסם לכולנו במיוחד

מתוך הסדנה של לוקש קארקר. צילומים: נועה נוני

Yuval:

את אומרת שכנראה משהו במפגש עם התרבות ההודית קסם לכולכם במיוחד, ואני תוהה עד כמה המבט שלנו על התרבות ההודית נכון, ואני אפילו לא מדבר על הטיול בהודו של אחרי הצבא אלא על כל מה שעולה לנו לראש כשאומרים בהודו, והאם בכלל אפשר להימנע מכך

Anat:

ללא ספק יש לנו דעות קדומות על הודו בכלל ועל עיצוב הודי בפרט. כשהעליתי את הרעיון לעשות שבוע עיצוב הודי רוב האנשים הרימו גבה. אני מניחה שלכולם עולים דימויים של כרזות בוליוודיות. ארז מיד נדלק על הרעיון והמשכנו משם. אגב, התכנית המקורית היתה לעשות שבוע עיצוב צרפתי (כהכנה ל־50 שנה למרד הסטודנטים בשנה הבאה), אבל נספחת התרבות הצרפתית ביקשה שנדחה את זה כי בשנה הבאה תתקיים עונת תרבות ישראל־צרפת ושבוע העיצוב יוכל להשתלב בה.

כך מצאנו את עצמנו בתחילת ספטמבר בלי אורחים ובלי תכנית. הסיבה שהעליתי את הרעיון של שבוע עיצוב הודי היא כי יש לי קשר אישי להודו: אחייניתי האהובה נשואה להודי וחיה ליד דרמסלה (ובקרוב תצטרף למשפחה בת קטנה דו־לאומית ורב־תרבותית…), אז יש לי עניין רב במה שקורה שם. אחרי שבועיים של מחקר מעמיק בכל מה שקשור לעיצוב בהודו גיליתי עולם קסום שאת רובו לא הכרתי ושנראה לי מאוד רלוונטי לנו.

באופן מפתיע דווקא כל מי שפניתי אליו מאוד רצה להגיע, יש להודים ענין עצום בישראל. היה לי חשוב שהאורחים יהיו לא רק יוצרים מעולים ורלוונטיים אלא שהעשייה שלהם לא תהיה ״בין־לאומית״, אלא מבוססת על המרחב התרבותי ההודי. אני חושבת שהצלחנו בזה מאוד‎

Yuval:

אז מתבקש לשאול מה את והסטודנטים יודעים היום על העיצוב ההודי ועל התרבות ההודית שלא ידענו קודם

Anat:

בהחלט. נראה לי שלכולנו יש היום כבוד גדול למה שנעשה בהודו. העיצוב המשובח בהודו נוגע בהרבה מאוד שאלות שרלוונטיות גם לנו: מסורת מול מודרנה, טכנולוגיה מתקדמת מול קראפט, וכיצד שומרים על האיזון הנכון בין המקומי לגלובלי. או במילים אחרות, איך לא מאבדים את הזהות שלנו.

הופתעתי לגלות הרבה מהמשותף בין האורחים שלנו, למרות שהם היו מדורות שונים ומתחומים שונים. נראה שלמרות שיש לא מעט קווי דמיון בינינו לביניהם (בהכל אשמים הבריטים כנראה…), יש הבדל אחד מהותי: אין בהם את התלישות שאפשר למצוא בתרבות שלנו. הם מחוברים לחלוטין להיסטוריה שלהם, למסורת בכלל ולמסורת החזותית בכלל. מצאתי שכולם עוסקים במידה זו או אחרת ב־storytelling: זה דבר שטבוע עמוק בתרבות ההודית, תרבות מיתית, עשירה, עם עומקים שקשה למצוא אצלנו

מתוך הסדנה של קימיה גנדי צילומים: הדר ברק

Yuval:

את יכולה לתת אולי כמה דוגמאות?

Anat:

אצל קימיה גנדי לדוגמה (ולא, היא לא קשורה למהטמה) הסטודנטים תחילו את הסדנה בכתיבה תמה של Devanagari (הכתב ״התלוי״ שבשימוש בהינדי ובשפות אסייתיות נוספות). הסטודנטים ידעו תוך יום לכתוב בשפה שאינם מכירים. מתוך זה הם יצאו לפיתוח מערך טיפוגרפי דו־לשוני, הינדי ועברית. ההתנסות היתה מדהימה וכך גם התוצאות.

רנגנת׳ קרישנמני, מאייר ומעצב נפלא, שבזמנו הפנוי עושה מסעות אופניים ומתעד באיורים נפלאים כל מה שסביבו – ביקש מהסטודנטים לעשות את אותה פעולה במרחב שלהם. באמצעות המסע המרתק שהוא ערך להם בהודו דרך עיניו, הם למדו להתבונן בסביבה שלהם, לזהות את הייחוד שלה ואת הדרך הטובה ביותר ליצג אותה באופן חזותי.

בכלל אני חייבת להודות שזו היתה השנה הראשונה שבה הכנס של שבוע העיצוב היה לא רק מצגות מקצועיות משובחות אלא מסע מרתק בהודו. כולם הראו כיצד העבודה שלהם נובעת וצומחת על רקע המרחב שבו הם חיים, התרבות המקומית וכדומה

Yuval:

אז אמנם קצת התייחסת לזה במה שכתבת, אבל אני תוהה אחרי ארבעה שבועות עיצוב – מה הערך האקדמי של הזה (אני לא טוען שאין, פשוט שואל על הפרספקטיבה)

Anat:

אחרי ארבעה שבועות עיצוב כאלה, קל לי לענות על השאלה הזו. הדבר הראשון ברמה האקדמית־פדגוגית הוא לאפשר לסטודנטים חווית למידה אחרת. במוסד המבוסס על קורסים סמסטריאליים ועל מודל הביקורת המוכר, יש חשיבות אדירה להתנסות מהסוג הזה. סדנה שבה עובדים במהלך כמה ימים בצוותא על פרויקט אחד בלבד, בלי ביקורת, בלי ציונים. זה מסוג הדברים שלא רק שוברים את השיגרה הקבועה אלא מאפשרים לסטודנטים להתנסות בדברים שהם לא בהכרח באזור הנוחות שלהם. הם מפתיעים את עצמם לעיתים. בשנה שעברה היו לא מעט פרויקטי גמר שהמשיכו את ההתנסות שהם התחילו בסדנה.

דבר נוסף וחשוב לא פחות הוא החשיפה של הסטודנטים לתרבויות אחרות שהן לא בהכרח ״החשודות המידיות״, בכל מה שקורה בתחום העיצוב. עולם העיצוב (בעיקר בתקשורת חזותית) צועד לדעתי במקום בעשור האחרון. אותי כבר לא מעניין לראות מה קורה היום בניו יורק או בלונדון: קורה עוד מאותו הדבר. הדברים המעניינים יותר קורים היום בשוליים של עולם העיצוב, משם יגיע הדבר הבא בתחום. לכן עשינו שבוע עיצוב פולני, וטורקי והודי. כשנצליח לארגן פה שבוע עיצוב איראני אוכל למות מאושרת…‎

Yuval:

אני אלך רחוק יותר ואציע שבוע עיצוב פלסטיני…‎

Anat:

זה אחד הדברים שבדקתי בשנה שעברה. רציתי לעשות שיתוף פעולה עם אל־קודס אבל דווקא התחום של תקשורת חזותית פחות מפותח במוסדות הפלסטינים

Yuval:

וואלה? מעניין. ולפני סיום, תגידי משהו על התואר השני החדש? איך הם השתלבו בשבוע הזה? ובכלל?‎

מתוך הסדנה של רת׳נה רמנתן. צילומים: אנסטסיה פייביש

Anat:

אני חייבת לומר שכולנו מופתעים מההצלחה האדירה של תכנית התואר השני כבר בשנה הראשונה שלו. התמזל מזלנו והמחזור הראשון הוא מחזור חריג באיכותו: קבוצה אינטליגנטית, מוכשרת, מגוונת מכל בחינה שהיא, שמצליחה לייצר לא רק עשייה מרתקת אלא גם דיון ברמה המקצועית והאקדמית הגבוהה ביותר.

לשבוע הסדנאות הזמנו את ד״ר רת׳נה רמנתן, ראש התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית ב־RCA, שהעבירה סדנה לסטודנטים בתואר השני. זו היתה בעבור כל הסטודנטים חוויה יוצאת דופן, חלקם אפילו אמרו שזו היתה חוויה מכוננת. רת׳נה היא אדם מיוחד במינו, יוצרת ואשת אקדמיה מרתקת. כבר התחלנו לדבר על שיתוף פעולה בינינו לבין התואר השני ב־RCA, ואין לי ספק שזו לא הפעם האחרונה שהיא תבקר אצלנו

Yuval:

מגניב! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Anat:

אולי תפילה חרישית שנצליח לארגן גם את שבוע העיצוב הישראלי במומבאי. אנשי משרד החוץ – שהם שותפים אסטרטגים שלנו בשבועות העיצוב (ומגיעה תודה ענקית ליוסי בלט וליורם מורד, ידידנו בקשתו״ם) – היו כל כך מרוצים מהצלחת השבוע שהציעו לנו תקציב לארגון שבוע מקביל בהודו. זה יוכל להתממש רק אם נצליח להרים את זה עד מרץ הקרוב. אני מקוה שנצליח…

Yuval:

מחזיק אצבעות

Anat:

אפשר תודות?

Yuval:

בטח

Anat:

אז דבר ראשון תודה לך

וחשוב לי להודות לקרן ז׳אן דוד, שתומכת בפיתוח הפעילות הבין־לאומית במחלקה שלנו באופן קבוע. וכמובן לכל המרצים והאורחים הישראלים שהשקיעו את נשמתם כדי שהשבוע הזה יהיה מוצלח במיוחד: יש להם חלק אדיר בהצלחה. היו לא רק סדנאות עם האורחים ההודים אלא סדנת פופ־אפ, וצעצועים זזים מקרטון, וידאו מפינג, ועיצוב בקוד, ולטרינג, ועוד ועוד. ואפילו סדנה שבה עשו מגזין על שבוע הסדנאות עצמו ועל המפגש בין התרבות ההודית לישראלית. בקיצור היה מדהים. הסיבוב בין הסדנאות ביום האחרון היה מרגש ומרתק. זהו

לקריאה נוספת

שבוע העיצוב ההודי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל
יום שני, 29 בינואר 2018
שבוע העיצוב הספרדי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל
יום שני, 29 בינואר 2018
שבוע העיצוב הטורקי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל
יום שני, 29 בינואר 2018

The post ״בכול אשמים הבריטים, כנראה״: ענת קציר על שבוע העיצוב ההודי בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

השגעונות החולפים של צעצועי ילדים שימשו נקודת מוצא לפרויקט משותף של אמיר צובל ומתן שמיר, בזמן התמחותם ב־d-Vision, תכנית המתמחים לשעבר של כתר (שנסגרה לפני מספר שנים) והלימודים לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. צובל חזר לעסוק בנושא במסגרת קורס ממציאי צעצועים בשנקר, וכעת ניצבו בפניו ובפני שמיר סוגיות של קניין רוחני ותהליכי יצור. רגע אחרי הצגת הרעיון בכנס הג׳אגלינג הישראלי, ולפני השקת קמפיין קיקסטארטר, הם החליטו למכור את הרעיון לחברת צעצועים בין־לאומית שעתידה להפיץ את המוצר ב־60 מדינות מסביב לעולם.

ה־Pindaloo של מתן שמיר ואמיר צובל

Yuval:

הי אמיר, בוקר טוב. מה שלומך?‎

Amir:

על הכיפאק‎. מה שלומך אתה?‎

Yuval:

גם, לא רע בכלל! אפשר כבר להגיד מזל טוב על Pindaloo?

Amir:

אפשר להגיד מזל טוב מסוייג. הוא יצא לחנויות בארץ אבל זו אמורה להיות רק יריית הפתיחה לפני הפצה בכל העולם

Yuval:

זה די מדהים, לא? רעיון שעלה בזמן הלימודים שצומח למשהו כזה‎

Amir:

כן, זה די מדהים. היו כל כך הרבה שלבים בדרך שבהם כמעט גנזנו את הפרויקט. כמעט לא יאומן שהוא הגיע לאן שהגיע

Yuval:

אז בוא נתחיל מהתחלה: איך הכול התחיל‎

Amir:

אפשר להגיד שהכל התחיל בתקופה שבה מתן שמיר ואני היינו קרובים לסיום ההתמתחות שלנו ב־d-Vision, תכנית ההתמחות למעצבים של כתר שפעלה במשך שבעה מחזורים ונסגרה ב־2013 כמדומני.‎ שנינו לא כל כך ידענו מה אנחנו רוצים לעשות בהמשך והתחלנו לגלגל כל מיני רעיונות בראש. ‎

מתן הוא טיפוס מאוד יזמי והוא שכנע אותי שבשביל להתקדם צריך ליזום. שנינו היינו בעיצומם של הלימודים שלנו בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בצלאל והיינו צריכים להחליט מה אנחנו הולכים לחקור בפרויקט הגמר שלנו. מתן למד במסלול ניהול עיצוב ואני במסלול אודות עיצוב, ובכל זאת ניסינו לחשוב על פרויקט גמר משותף.‎ לגמרי במקרה נתקלנו באחד ממחקרי השוק שלנו ב־d-Vision במושג Fad – שגעון חולף, תופעה שיווקית נפוצה במיוחד בעולם מוצרי הילדים – ואיכשהו נזכרנו בו כשחיפשנו נושא למחקר. לי, כמעצב, תמיד הייתה חיבה לצעצועים והצלחתי להדליק את מתן על הנושא

Yuval:

נחמד! באמת מושג מעניין

אמיר צובל (מימין) ומתן שמיר. צילום: אבישי לפיד

Amir:

גם היה נדמה לנו שזה נושא שיאפשר אינטגרציה מעניינת בין הפרקטיקות של שני המסלולים. וכך – בהנחייתם של אייל אליאב ופרופ׳ עזרי טרזי – צללנו פנימה. קראנו המון על שיגעונות חולפים מהעבר, כאלה שבני הדור שלנו בטח זוכרים – פוגים, ראש דשא, טמגוצ׳י וכו׳ – וגם מחקרים על תופעות ויראליות. אגב, המסקנה של כולם הייתה שזו תופעה שאי אפשר לצפות: מדובר באנומליה של השוק.

אחרי שלב המחקר היינו קצת תקועים במה עושים עם כל הידע שצברנו עד עכשיו, והחלטנו שננסה לפתח פלטפורמה חדשה שתחבר מעצבים ותהליכי הפיתוח של צעצועים עם רעיונות חדשים לילדים ולרחוב, כדי לקבל פידבק כמה שיותר מהיר לגבי הדברים שמדליקים אותם יותר ופחות.‎ אחת הפרקטיקות שניסינו לבחון הייתה פיתוח של רעיונות בבית והצגה שלהם לילדים בשלבים מוקדמים מאוד, ממש ברמת הסקיצה, כדי לבדוק אם אפשר ללמוד משהו מהתגובה של הילדים לרעיונות כל כך גולמיים

Yuval:

כלומר עוד לא היה מוצר בשלב הזה‎

Amir:

נכון. כדי לקבל רעיונות אספנו הרבה זבל, שברי מכשירים, חלקים של דברים שהיו לנו בבית וגם סתם חומרי גלם – ערמנו על שולחן והתחלנו לחפש חיבורים מעניינים ביניהם.‎ חיבורים מעניינים אכן נמצאו, ואת הטובים ביותר הפכנו לסקיצות ברמה קצת יותר גבוהה ונוחה למשחק. באחד הניסיונות לקחתי צינור חשמל סטנדרטי וזרקתי לתוכו גולה קטנה. כשהזזתי את הצינור נוכחתי לגלות שעם התנועות הנכונות אני יכול לשלוט במיקומה של הגולה בתוך הצינור ושאם אני מזיז אותו מספיק חזק הגולה גם עפה החוצה.‎ הוספתי שני חצאי בקבוק לשני צידי הצינור ואחרי כמה ניסיונות הצלחתי גם לתפוס את הגולה חזרה ולהכניס אותה לתוך הצינור.‎

באותו רגע הרגשתי שנתקלתי במשהו מעניין. הצגתי אותו למתן וגם הוא התלהב, אבל את האישור הסופי קיבלנו כשהצגנו אותו לילדים, ובמיוחד לילדה אחת בשם זיו שפשוט לא הסכימה לעזוב את הצינור ואפילו ביקשה שניתן לה אותו במתנה כי היא רוצה להתאמן בבית

Yuval:

וכל זה היה עדיין בזמן הלימודים או כבר אחרי התואר?‎

Amir:

כל זה היה במהלך העבודה על פרויקט הגמר בתואר השני.‎ ‎ניסיונות המשחק הראשונים של זיו צולמו והוצגו בהגשה של פרויקט הגמר שלנו, לצד רעיונות אחרים שפיתחנו.‎ מוטב לציין שזה היה חלק די קטן מהפרויקט, שגם כלל עבודת מחקר כתובה של 50 עמודים…

אחרי פרויקט הגמר, מלאים בחשק ליזום ועדיין מחפשים את עצמנו אחרי d-Vision, ניסינו לחשוב איך אפשר לתרגם את הגילויים שלנו למוצרים אמיתיים. אבל איכשהו החיים לקחו כל אחד מאיתנו לכיוון אחר, ופרויקט הגמר נזנח

סקיצות מתוך פרויקט הגמר

סקיצה מתקדמת

Yuval:

ומתי הוא חזר לעניינים?‎

Amir:

כעבור שנה וחצי נרשמתי לקורס ממציאי צעצועים בשנקר, קורס של היחידה ללימודי חוץ שמיועד למעצבים ויוצרים ששואפים להשתלב בתעשייה, והצגתי למרצה טל שרייבר את הסקיצה ההיא של הצינור וחצאי הבקבוקים. היא זיהתה שזה כיוון מעניין ועודדה אותי לחזור לפתח את זה.‎ חזרתי למתן ושאלתי אותו אם מעניין אותו להיכנס לתהליך פיתוח בליוויה של טל והוא החליט להצטרף. אחרי פיתוח יחסית קצר שבו הגדלנו מאוד את הצינור והכדור, טל הציעה שנציג את הרעיון לחברת הצעצועים הקנדית Spin Master (חברה שהיא מייצגת בארץ). זה היה בינואר 2014, לפני ארבע שנים בדיוק

Yuval:

וואלה. מה גילית בארבע שנים האלו על להפוך רעיון למוצר?‎

Amir:

שזה תהליך מורכב וארוך מאוד שמצריך המון סבלנות ואורך רוח…‎ בהתחלה הכוונה הייתה לנסות למכור את הרעיון הגולמי לחברת צעצועים בין־לאומית שתיקח אותו הלאה, אבל אז התעורר בנו חשש שאנחנו מצויים בבעיית קניין רוחני מסויימת והחלטנו לגנוז את הפרויקט שוב. אחרי תקופה לא ארוכה החלטנו לנסות לפתור את הבעיה אבל די במהרה ויתרנו מתוך חוסר ידע וחשש מהסתבכות בהוצאות גדולות. החלטנו שוב לגנוז את הפרויקט

Yuval:

מרגע לרגע אני נפעם יותר מזה שהפרויקט הזה יצא לפועל‎

Amir:

אחרי כמה שבועות ישבנו במקרה בפגישה עם מפיץ צעצועים ישראלי בשם זאב יששכר והצגנו לו את הרעיון. הוא התלהב ואמר שאם נביא לו 3,000-4000 יחידות הוא ימכור אותן בארץ‎ (סוגיית הקניין הרוחני לא נגעה לפעילות בארץ). אז הפרויקט קיבל תפנית והתחלנו לשבור את הראש עם השאלה כיצד מייצרים את המוצר כך שאפשר יהיה למכור אותו במחיר סביר בכמות שאינה סדרה קטנה אבל גם לא ממש ייצור המוני.

במשך שנה ניסינו שלל צינורות וכדורים וטכנולוגיות ייצור שונות ומשונות, שבמהלכן לא אחת חשבנו שהגענו למבוי סתום ושזו חידה ללא פיתרון. ‎בסוף הגענו לטכנלוגיית ייצור בניפוח פלסטיק שהתאימה לנו כמו כפפה ליד: תבנית לא יקרה, טכנולוגיה שמאפשרת לייצר סדרות של כמה אלפי יחידות במחיר סביר, תוצר שנראה מצוין, עמיד וקל

Yuval:

ואיך מזה מגיעים למכור ב־60 מדינות ברחבי העולם?‎

Amir:

אחרי שכבר היה לנו מוצר ברמה גבוהה ביד התחלנו לחשוב יותר בגדול, והכיוון של מימון המונים בקיקסטארטר התחיל למצוא חן בעינינו. הבעיה העיקרית הייתה אותה סוגיית קניין רוחני שמנעה מאיתנו להתקדם בעבר. החלטנו שנצלול לעומק העניין ואחרי בדיקה יסודית וקריאה של המון חומר משפטי הבנו שהנחת היסוד שלנו הייתה מוטעית ושאנחנו בכלל לא בבעיה. החשש המקורי שלנו התגלה כלא־מוצדק.

אחרי הגילוי המשמח הזה, ורגע לפני הכניסה להרפתקת מימון ההמונים, חשבנו לנסות להציג את המוצר בכנס הג׳אגלינג הישראלי השנתי (שקורה אחת לשנה בפסח בקיבוץ ניר דוד ונחשב לאחד מהגדולים בעולם מסוגו), ולקבל פידבק מלהטוטנים מקצועיים. הגענו לכנס לכמה שעות ויצאנו בהרגשה מעולה: ההתלהבות הייתה רבה מאוד גם בקרב הג׳אגלרים הבוגרים אבל גם בקרב הילדים. לא חדלו לשאול אותנו איפה אפשר לקנות את המשחק החדש ולבקש שנודיע כשהוא יוצא לשוק.‎ אחרי הכנס התחלנו לעבוד במרץ על הקמפיין וכעבור חצי שנה הוא היה מוכן להשקה

Yuval:

וזה מה שקורה עכשיו?‎

Amir:

ימים ספורים לפני ההשקה יצרו איתנו קשר מחברת צעצועים בין־לאומית וביקשו שנעצור את הקמפיין כי הם רוצים את המוצר.

Yuval:

ו…‎

Amir:

ומאוד התלבטנו. בכלל לא היה לנו ברור שזה הצעד הנכון: השקענו את הלב ואת הנשמה במוצר הזה במשך שנים וההחלטה להיפרד ממנו לא הייתה קלה.‎ בהתחלה גם היו מחשבות לשלב – למכור את הזכויות על המוצר לחברה ובמקביל להשיק קמפיין מימון המונים – אבל כשהתעמקנו בזה הבנו שזה לא יכול לקרות ושנצטרך לבחור באחת משתי הדרכים.‎ אחרי כמה ימים ופגישה עם מנכ״ל החברה החלטנו לחתום על החוזה.‎

מה שקורה עכשיו הוא שהחברה התחילה לייצר ולשווק. ישראל היא המדינה הראשונה שבה המוצר נמכר בעיקר מכיוון שישראל היא מדינה קטנטנה ואפשר ללמוד הרבה מהאופן שבו המוצר יתקבל או לא יתקבל בה. ‎כלומר, ההפצה בישראל היא סוג של הפרחת בלון ניסוי לקראת הפצה באירופה וארצות הברית

ה־Pindaloo בפעולה. צילום: אבישי לפיד

Yuval:

מה ההסבר שלך לאמונה במוצר, בכך שהוא לא יהפוך לשגעון חולף?‎

Amir:

זו שאלה טובה. אני חושב שהרבה מהתהליך שעברנו אפשר לזקוף לזכות המזל. לאורך כל הדרך היו לנו ספקות, זה לא שהיינו בטוחים שאנחנו צריכים להתאבד על הדבר הזה והאמנו בו אמונה עיוורת, ‎אבל קיווינו שזה יעבוד ובכל פעם שנקרתה בדרכנו הזדמנות ניסינו את מזלנו.‎ היו הרבה אי־הצלחות לאורך הדרך. אני באופן אישי גם עדיין מסרב להכתיר את המוצר כהצלחה כי אנחנו רק בתחילת דרכו השיווקית. אפשר אולי להגיד שתהליך הפיתוח הצליח ושהעובדה שהוא הגיע לחנויות היא הישג בפני עצמה, ועדיין – אני מחכה קצת עם החגיגות

Yuval:

לגמרי. תגיד אולי משהו על המשמעות של השם?‎

Amir:

במשך המון זמן העדפנו לא לספר כי חשבנו לעשות מתישהו תחרות ניחושים או משהו בסגנון, אבל לאחרונה הסתבר לנו שהמשווק והיצרן מספרים לכל מי ששואל אז כבר אין טעם לשמור בסוד: כשאומרים הרבה פעמים ומהר את השם מקבלים את המשפט ״In da loop״. כלומר, כשאומרים בלופ ״פינדלו״ מקבלים ״בתוך הלופ״- זה מצא חן בעינינו.

כשהייתי ילד היה משחק מטופש כזה שבו מבקשים ממישהו להגיד הרבה פעם תירס ואז להגיד ״אה, אמרת סטירה!״ ולנסות לסטור לו. ‎כשניסינו את הטריק הזה עם השם זה עבד טוב. ‎חוץ מזה, חיפשנו שם שלא יישמע כמו משהו מוכר, שיהיה לו צליל נחמד ושמח אבל שלא יהיה מובן עד הסוף. גם כי רצינו שם שיתבלט וגם כי לא רצינו שתהייה לנו בעיה להשיג דומיין או להישמע כמו חיקוי של מישהו אחר ולהסתבך בהפרת סימן מסחר

Yuval:

נחמד! אז ככה לפני סיום, מה עכשיו? מה על הפרק?‎

Amir:

כרגע אנחנו מנסים לעזור ולייעץ למשווק הבין־לאומי ולמפיץ בארץ בפן השיווקי ומחכים לראות לאן זה יגיע ואם זה יתפוס. כאמור, בעוד כמה חודשים המוצר אמור להימכר בכ־60 מדינות, ובכללן ארצות הברית ורוב מדינות אירופה. חוץ מזה אנחנו ממשיכים לעבוד במשרות הקבועות שלנו ולהתעסק בדברים אחרים שמעניינים אותנו. יש עוד רעיונות בקנה אבל כרגע אין לנו תוכניות להיקלע להרפתקאות חדשות ‎

Yuval:

שנגיד מה המשרות הקבועות שלכם? כי בכלל לא דיברנו על זה‎

Amir:

נכון. מתן הוא מנהל פרוייקטים בחברת הציוד הרפואי ביומטריקס. אני מנהל הסדנאות של התארים השניים בבצלאל במשכנם בבית הנסן בירושלים וגם מלמד באותו קורס להמצאת צעצועים בשנקר. בנוסף אני עושה עבודות פיתוח לאחרים כעצמאי ומשתדל בין לבין גם ליצור עבודות חדשות כמעצב־יוצר

Yuval:

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Amir:

האמת היא שכן – ‎מסר שהתבקשתי למסור: ישראל בורכה בממציאי צעצועים והתעשייה כאן פורחת ומשגשגת. אם למישהו מהקוראים יש רעיון יחסית מפותח או מוצר חצי אפוי שהוא מאמין שראוי להתקיים ולהימכר על המדפים, אני מזמין אותו ליצור איתי קשר ואני אנסה להפנות אותו לגורמים שיכולים לעזור לו להגשים את החלום

Yuval:

כלומר לפנות אליך? מה הפרטים?‎

Amir:

אפשר לפנות אליי בכתובת amir@zobels.com

The post הצינור: בתוך הלוּפ של אמיר צובל ומתן שמיר appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרויקט הגמר של עמית שמעוני במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (20114) היה אמור להיות איור ענק של פארק שעשועים שממוקם בנגב, כשדמותו של דוד בן גוריון הייתה אמורה להיות הפרזנטור של הפארק. אולם, חודש לפני ההגשה שמעוני הבין שלא יספיק להשלים את העבודה, והחליט להמשיך לעבוד על סדרת המנהיגים שאייר לפארק. התוצאה הייתה HIPSTORY (הלחם מילים בין היפסטר לסטורי), סדרת איורים שהציגה פרשנות עכשווית מאוירת למנהיגי העבר של ישראל – בנימין זאב הרצל, משה דיין, מנחם בגין, אריאל שרון, גולדה מאיר, יצחק רבין, שולמית אלוני והרב עובדיה יוסף – בחזות היפסטרית מעודכנת.

הפרויקט זכה להצלחה מיידית עוד בהיותו סטודנט, ובהמשך גם התרחב לדרת מוצרים למכירה שמציגה את האיורים על חולצות, תחתיות לכוסות, הדפסים , כיסויים לדרכון ולטלפונים ניידים, ועוד. לאחר שסיים את הלימודים שמעוני הרחיב את הסדרה גם למנהיגים בין־לאומיים מפורסמים – כמו נלסון מנדלה, מרגרט תאצ׳ר, אברהם לינקולן ומהטמה גנדי – שפירסמה אותו בכל העולם והזניקה את הקריירה הבין־לאומית שלו.

Yuval:

בוקר טוב עמית, מה קורה?

Amit:

הכל אחלה! מה איתך?

Yuval:

גם. תגיד, מתי תעשה לנו משהו לשבוע האיור? לא הגיע הזמן?

Amit:

לגמרי הגיע הזמן! ביקרתי בהמון תערוכות השנה, היה ממש מגניב!

Yuval:

יפה. אז על זה נדבר בהזדמנות, וקודם כל נגיד לך מזל טוב על זה שהספר שלך נכנס לחנויות של אורבן אאוטפיטרס

Amit:

תודה רבה! אכן ממש משמח, אני כל הזמן מקבל תמונות מאנשים עם הספר, זה כיף

Yuval:

ספר קצת על הספר, מה הוא כולל, איך הוא קרה

הספר Hipstory. צילום: asos

Amit:

הספר יצא לאור בהוצאת Laurence King Publishing והוא כולל 24 דמויות היפסטורי, מעין ספר גלויות קטן וחמוד כזה. הוא נמכר בחנויות עיצוב ובמוזיאונים בעיקר באירופה ובארצות הברית, לאחרונה הוא נכנס גם לרשת asos ובשבוע שעבר גם לאורבן.

זאת הייתה יוזמה שלהם: הם פנו אלי לפני בערך שנתיים עם הרעיון, עבדנו ביחד על הקונספט, הם הביאו כותב תוכן שיכתוב בקצרה על כל דמות ומעצב אמריקאי שיעצב את הספר, וקצת לפני פחות משנה הספר יצא. עכשיו אני עובד על עוד ספר עם הוצאה בין־לאומית שיתחיל בהודו ובמזרח התיכון. הפעם זה ספר גדול, כמעט בגודל A3

Yuval:

וואלה. תזכיר לי רגע מתי סיימת את הלימודים?

Amit:

סיימתי ב־2014. פרויקט הגמר שלי היה סדרה של 12 מנהיגים ישראלים בגרסאות קצת אחרות, ומשם הכל זרם…

Yuval:

אני מניח שלא העלית על דעתך בזמן העבודה על הפרויקט שזה מה שיצמח ממנו. אני צודק?

Amit:

האמת שבכלל עבדתי על פרויקט אחד, נגב־לנד קראו לו, זה היה אמור להיות איור ענק של פארק שעשועים שממוקם בנגב, הדמות של בן גוריון הייתה אמורה להיות הפרזנטור של הפארק. העליתי אותו לפייסבוק ואנשים ממש התלהבו, וגם אני, אז הוספתי לו כמה חברים – הרצל, גולדה ודיין. חודש לפני ההגשה הבנתי שאני לא מספיק לעשות את נגב־לנד אז ויתרתי, והמשכתי לעבוד על הסדרה של המנהיגים.

באותה תקופה רביעיית המנהיגים כבר עוררה קצת עניין, אז ידעתי שיש לה פוטנציאל. אחרי ההגשה פרסמתי את כל הסדרה, זה עורר המון עניין, וישר הבנתי את הכוח של זה לתקשר עם קהל גדול. בנקודה הזאת היה ברור לי שאני צריך להפוך את זה למשהו בין־לאומי. דבר הוביל לדבר אבל כמובן שלא חשבתי שאהיה בנקודה שבה אני נמצא היום, כהמשך ישיר לפרויקט גמר שנוצר די במקרה

עמית שמעוני. צילום: Leon Spanier

הילרי קלינטון לניו יורק טיימס

שלחתי את סדרה הדמויות הבין־לאומיות לעיתונים ומגזינים ברחבי העולם. ביום הראשון אף אחד לא ענה לי, זה היה נורא, אבל למחרת חזרתי הביתה, התיישבתי על המחשב וראיתי שהפייסבוק והמייל שלי כמעט קרסו. בנקודה הזאת הבנתי את הכוח של דימוי לתקשר בשפה בין־לאומית, זה פתח לי את העיניים לכמה שזה פשוט היום להיות אמן שיוצר בשדה הבין־לאומי

Yuval:

מתי הבנת שהפרויקט הפך להיות משהו בין־לאומי שקשה להתעלם ממנו?

Amit:

זה היה הימור. ישר אחרי שסיימתי את הלימודים לקחתי על עצמי עוד ״פרויקט גמר״: במשך חודשיים ישבתי בלילות ואיירתי את הדמויות הבין־לאומיות. כשהייתה לי סדרה של עשר דמויות שלחתי אותה לכל מיני עיתונים ומגזינים ברחבי העולם בתוספת טקסט קצר שכתבתי. ביום הראשון אף אחד לא ענה לי, זה היה נורא, אבל למחרת חזרתי הביתה, התיישבתי על המחשב, וראיתי שהפייסבוק והמייל שלי כמעט קרסו.

משם זה פשוט תפס: היו על זה כתבות בניו־יורק טיימס, בשטרן בגרמניה, בגרדיאן, במגזינים בהודו, בדרום אמריקה, דרום אפריקה וכאלה. בנקודה הזאת הבנתי את הכוח של דימוי לתקשר בשפה בין־לאומית, זה פתח לי את העיניים לכמה שזה פשוט היום להיות אמן שיוצר בשדה הבין־לאומי. משם הייתה עוד הרבה עבודה קשה, והיום אנחנו עובדים עם חברות בכל העולם שמייצרות ומשווקות את היפסטורי

Yuval:

מי זה אנחנו?

Amit:

היום יש לי סטודיו קטן בבית האדום בשכונת שפירא, אני יושב פה עם עמרי שמנהל את העסק עם דגש על הפן השיווקי ועם עידן שמנהל את האתר ואת הקשר עם החנויות שאנחנו עובדים איתן

Yuval:

מה ההסבר שלך להצלחה של הפרויקט? כי לא מספיק שיש דימוי טוב, הוא הרי רוכב על עוד כמה מגמות בעולם

Amit:

אני חושב שהשילוב הזה בין פוליטקיאים לבין תרבות הפופ מאפשר לקהל מאוד גדול להתחבר אליו. זה מגשר על המון פערים: מתקשר עם ילדה בת 12 וגם עם סבתא שלה, עם סיני וגם עם קנדי. אנחנו נמצאים בעולם של אינטרנט ורשתות חברתיות, הדברים קורים נורא מהר ומאוד פשוט להגיע לכל מקום בלחיצת כפתור, גם מסטודיו קטן בשכונת שפירא. כשדימוי הוא חזק ומתקשר הוא גורם לאנשים לקחת את זה למקום שלהם, מורים מכל העולם כותבים לי שהם מלמדים באמצעות האיורים, הסדרה הישראלית משמשת כחלק מהמערך החינוכי של הקהילות היהודיות בחו״ל, וגם בדרום אפריקה משתמשים בפורטרט של נלסון מנדלה להנצחה וכדי לגשר על פערים עם הדור הצעיר.

לא מזמן בקשו ממני 100 חולצות עם הדמות של מנדלה בשביל מקלט של נוער בסיכון גבוה בקייפטאון. הם הסבירו לי שזאת הדרך שלהם לגרום לילדים האלה להאמין בעצמם. זה סופר מרגש בשבילי, אני חושב שזה הכוח של אמנות, של דימוי, לאפשר לאנשים להתרגש, לחשוב וגם לחייך. חוץ מזה אני חושב שבשלב מאוד מוקדם החלטתי שאני רוצה שהפרויקט יהיה נגיש: הוא נמכר על מגוון רחב של מוצרים וזה מאפשר לאנשים לקחת לעצמם חתיכה קטנה ממנו

אני חושב שזה הכוח של אמנות, של דימוי, לאפשר לאנשים להתרגש, לחשוב וגם לחייך. בשלב מאוד מוקדם החלטתי שאני רוצה שהפרויקט יהיה נגיש: הוא נמכר על מגוון רחב של מוצרים וזה מאפשר לאנשים לקחת לעצמם חתיכה קטנה ממנו

האיור (למעלה) של עמית שמעוני לקמפיין הבחירות של ארנה סולברג, ראש ממשלת נורבגיה

Yuval:

נחמד! ספר עוד קצת על ההתגלגלות וההתקבלות של הפרויקט, בקמפיינים פוליטיים, בהרצאות ברחבי העולם

Amit:

בשלושת השנים האחרונות הספקתי לא מעט, הרוב סבב סביב היפסטורי. הניו־יורק טיימס ביקשו ממני לאייר את הילארי קלינטון לפני שהיא הכריזה על המועמדות שלה לנשיאות, היא קיבלה את האיור בטקס שהיא הייתה בו אורחת הכבוד. עשיתי שערים לכמה מגזנים, ניו־יורק אובזרבר, וויירד ועוד, ובינואר האחרון פנה אלי מנהל הקמפיין של ראש ממשלת נורבגיה, ארנה סולברג, וביקש ממני ליצור היפסטורי ארנה. הם השתמשו באיור במהלך כל הקמפין. היא ניצחה!

חוץ מזה אני עושה לא מעט פרויקטי פרילאנס, בעיקר לחברות מחו״ל, וממשיך כל הזמן לפתח את הסדרה. לפני שבועיים חזרנו מסיבוב הרצאות בגרמניה, פריז ומונטריאול, שם גם השקתי שני איורים חדשים: ראש הממשלה של קנדה, ג׳סטין טרודו, ולאונרד כהן שהוא בן הקהילה במונטריאול. הייתה התרגשות גדולה ומכירה פומבית שהלכה לתרומה לנוער עם מוגבלויות. היה קר ומגניב

Yuval:

סופר מגניב. זה די מדהים שאיירת לקמפיין של ראש ממשלת נורבגיה. לא? מה, פשוט קיבלת מייל?…

Amit:

כן, ככה זה בדרך כלל, פשוט מייל. זה היה כבוד עצום בשבילי, ומאוד מפתיע, נורבגיה, לא הייתי שם אף פעם וכמובן שלא שמעתי על ארנה לפני. מה לי ולפוליטיקה בנורבגיה… אבל זה עבד מגניב, הם עפו על זה וגם אני…‎

Yuval:

אני מקווה שבסוף נסעת לנורבגיה. שווה במיוחד!‎

Amit:

לא הזמינו… אבל אני אגיע לשם‎

Yuval:

מומלץ מאוד. מה הלאה? מה התכניות לעתיד?

לאונרד כהן

ג׳וש גרובן בשער NY Observer

Amit:

אני ממשיך לפתח את היפסטורי, עובד על סדרה לא פוליטית, ויש עוד הרבה דברים במגירה. בחודש מרץ אנחנו יוצאים עם איזה קמפיין קיקסטארטר מגניב.

וגם התחלתי לעבוד על פרוייקט קטן על אנשים עם קרחת וזקן (אני אחד כזה). פרסמתי פוסט בפייסבוק ובניתי אתר הרשמה קטן, נרשמו מעל 100 קרחים עם זקן, זה נורא הלחיץ אותי שהייתה היענות כזאת, ועכשיו אני לא יודע מה לעשות עם זה. מקווה לפצח את זה בקרוב‎

Yuval:

קטעים….

Amit:

כן, ממש. אנשים עם קרחת וזקן עוצרים אותי ברחוב ושואלים אותי מה קורה עם זה… התחלתי לעבור לצד השני של המדרכה כשאני רואה קריח מזוקן.

Yuval:

אז ככה לפני שמסיימים, אולי בכל זאת מילה על התהליך. איך אתה בוחר את הדימוי, צבעוניות, אביזרים נלווים וכן הלאה. אני יודע שזה לא מתכון קבוע ובכל זאת‎

Amit:

התהליך של איור דמות לוקח לי בערך שלושה שבועות. זה מתחיל במחקר, אני קורא הרבה ורואה הרבה סרטונים, מנסה להבין מי הדמות שאני מאייר, מכל הבחינות, מי היא הייתה מבחינה ציבורית ואישית וגם איך ההיסטוריה זוכרת אותו/אותה, ואז אני מנסה להביא איזשהו טוויסט שמתחבר לתרבות של הכאן והעכשיו. זה בא לידי ביטוי בבגדים, באביזרים, בקעקועים ובצבעים. אני יושב המון על בלוגים של אופנה ועיצוב כדי לנסות להבין כל מני מגמות באופנה ולמצוא רלוונטית לדמות שאני מאייר. זה אתגר מעניין בכל פעם מחדש, יש דמויות שלקח לי ארבעה חודשים לפצח ויש כאלה שתוך שבוע היו מוכנות‎

Yuval:

משהו חשוב נוסף להגיד?‎

Amit:

חשוב שסטודנטים שמסיימים את הלימודים לא יפחדו לחשוב וליצור בצורה עצמאית ולכוון גם מחוץ לגבולות ישראל. עיצוב ואמנות הם שפה בין־לאומית, ובעולם שאנחנו חיים בו יש לנו את ההזדמנות להפוך לבין־לאומיים גם בלי לצאת מהבית. צריך ליזום וליצור ולשלוח, לעבוד קשה ולא לפחד לחלום רחוק. זהו, סיימתי. תודה רבה, היה ממש כיף!‎

Yuval:

גם לי. ולא שכחתי לך את שבוע האיור 2018. אנחנו עוד נדבר על זה‎

Amit:

סגור!

The post חתיכת ההי(פ)סטוריה של עמית שמעוני appeared first on מגזין פורטפוליו.

השד והבקבוק בבית נעמת

התערוכה ״שדי(י)ם ובקבוקים״, שאצרה נורית טל טנא ומוצגת בבית נעמת בבבלי מקבצת עבודות נשים אמניות, העוסקות בסוגיית ההנקה, היחס לשדיים ולגוף הנשי כמושא התבוננות, תשוקה, לידה, הזנה; האופן בו משתלב הקשר הראשוני בין אם לילדיה באמנות של האם היוצרת, ועד לשאלות חברתיות על האוטונומיה הנשית וההכפפה החברתית של נשים לקוד התנהגות ונראות. שירה גפשטיין מושקוביץ, נועה צדקה, שרי גולן, יעל שחר, מיטל בר נתן, שירה ריכטר ועוד רבות וטובות, משתתפות בתערוכה שנפתחה לרגל יום האישה הבין לאומי.

נועה צדקה

ראלי סמית ואסנת יפה צימרמן

בעשורים האחרונים נושא ההנקה ותחליפי חלב הפך לדיון ציבורי סוער. מחד יש נטייה לצדד ולעודד הנקה אימהית אם בשל המודעות ההולכת וגוברת לעניין בריאות ותזונה וכן הרצון ל״שוב לטבע״, כאשר מאידך התפתחות הטכנולוגיה מאפשרת כיום אספקת תחליפי חלב איכותיים לתזונת התינוק, ובכך מתאפשר לאם חופש בחירה בנושא. לכאורה יש מודעות לזכות הבחירה הפרטית של נשים, אך מניתוח ופיענוח דימויים ויזואליים ותפיסות חברתיות ותרבותית, ניתן לגלות כי למעשה הנקה אינה בחירה חופשית, אלא אידיאולוגיה חברתית, פוליטית וכלכלית. ככזו, היא מטילה אחריות פרטית וציבורית על שכמן של אימהות, הנדרשות לענות לחוקי הטבע למען בריאות ילדיהן, גם אם הדבר מביא לעיתים דריסת מאווייהן וצרכיהן שלהן.

שיח גלריה יתקיים ב־15.3 בהשתתפות האוצרת והאמניות המציגות, והרצאות של ד״ר גל ונטורה: ״פואטיקה ופוליטיקה בהנקה״, ונועה צדקה: ״חיים שמצלמה נדבקה אליהם״. שיח גלריה נוסף ב־24.3 עם הרצאתה של שירה ריכטר: ״כלכלה והנקה״.

חגית פלג רותם

טלי בלומנאו, מזיגה. צילום מ״ל

מזיגה בפריסקופ

״מזיגה״, תערוכה היחיד של טלי בלומנאו, תיפתח היום (9.3) בגלריה פריסקופ בתל אביב (אוצרת: ענת גטניו). תנועות של מְזִיגָה, העברה בין אוביקט לאוביקט, של מסירה והכלה, נתינה וקבלה, הן שדה התוכן העומד בבסיסה של התערוכה הנעה על הגבול שבין עיצוב ואמנות. שני גופי עבודות שונים במהותם, בגודלם ובחומריותם מוצגים בתערוכה. הראשון – מקבץ של פסלים ותבליטים עשויים מצנרת ניקוז תעשייתית תת־קרקעית שחורה. השני – אוביקטים מפוסלים ומעוצבים בעלי מראה תכשיטי, מעודן ושקוף. העבודות מונחות בצפיפות זו לצד זו ויוצרות מעין מעבדה אלכימית, המורכבת משילוב שבין חפצים מן המוכן (רדי מייד) לבין מלאכת כפיים עשירה.

יובל סער

גבריאלה גליזר מתוך נשל

בצלאל במוזיאון הטבע

במוזיאון הטבע בירושלים נפתחה השבוע התערוכה הקבוצתית ״נשל״ של המחלקה לצילום בבצלאל (הנחיה: גוסטבו סגורסקי), במסגרת אירועי ״ארמניה בירושלים״. 3,000 ארמנים חיים כיום בירושלים, רובם צאצאים ממשפחות שנאלצו לברוח ממה שמכונה כרצח העם הראשון של המאה ה־20 בידי האוטומנים. טבח זה היווה הראשון מסוגו שתועד על ידי צילום. במהלך החודשים שקדמו לתערוכה, הסטודנטים למדו והתעמקו במסמכים צילומיים של מקרים היסטוריים שונים. בתערוכה מוצגים עבודות וידאו, סטילס, סאונד ומיצבים שמשתלבים בתערוכת הקבע של המוזיאון ועוסקים ברקע ההיסטורי של המבנה ובסוגיות חברתיות ופוליטיות כמו זיכרון משותף, שימור והסתרה.

יובל סער

__אלעד קופלר במוזיאון נחום גוטמן. צילום: יובל חי

עונג ואימה במוזיאון נחום גוטמן

במוזיאון נחום גוטמן יתקיים בשבת (10.3 בשעה 11:00) שיח גלריה בתערוכת היחיד של אלעד קופלר ״עונג ואימה״, בהשתתפות האמן הבכיר ציבי גבע. קופלר מציג עבודות חדשות ווירטואוזיות על משטחי בד גדולים. הוא פותח בציוריו פתחים, חלונות ושערים שדרכם אפשר להביט אל לב הציור שלו, אל מקומות קשים, מסוכנים וטראומטיים. בעומק הציוריות והצבעוניות העולצת של קופלר שוכנת אימה חשכה, שבלעדיה אין להבין את ציוריו. פתחים כאלה מפוזרים בכל ציוריו ומתכנסים בבהירות סביב נושאים כ״בית״, ״עץ״ ו״חלון״, ונושאים אחרים שחוזרים בהם בעקביות.

חגית פלג רותם

The post הרשימה המשותפת // 8 במרץ 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

העיצוב התעשייתי שהחל את דרכו עם המהפכה התעשייתית באמצע המאה ה־19, שינה את ארגז הכלים שלו ואת מטרותיו מספר פעמים במהלך המאה ה־20. נראה כי לאחר המהפכה התעשייתית הרביעית (המהפכה הפוסט־דיגיטלית), שהתרחשה בתחילת המאה ה־21, ועם עליית תרבות הצריכה המאוחרת, התרחבו והשתנו באופן דינמי ואינטנסיבי תחומי הענין, מתודולוגיות העבודה וארגזי הכלים של העיצוב – כמו גם תפקידו של המעצב בחברה. בהתאם השתנו גם מטרות העיצוב כך שנוצר מנעד חדש בגופי הידע והפעולה של שדה העיצוב התעשייתי.

העיצוב ״הטוב״ שהוגדר במודרניזם דרך ״עיצוב מותאם לצרכים״, חומרים ״נכונים״ וארגונומיה מושלמת, שינה את כיוונו וכיום ה״טוב״ מתייחס למקומו החברתי של העיצוב כתורם לאוכלוסיות מוחלשות, אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים, פיתוח ועשיה באזורי אסון, כממציא מחדש מהלכים חדשניים של שירות חברתי וכמייצר מהלכים דמוקרטיים ולעתים אף חתרניות אל מול סוכנויות כוח שונות בחברה. תפקיד המעצב היום הוא לא פעם לתרגם לשימוש יום־יומי טכנולוגיות עתידניות וירטואליות או לבנות אסטרטגיה עסקית לחברות.

השינוי של התעשייה בעולם המערבי בכלל ובאזורנו בפרט, לצד תפקידיו החדשים של העיצוב והמעצב, מעלים שאלות על המקום החדש שלהם בחברה ובהמשך על כיוונה של האקדמיה בחינוך הדור החדש של המעצבים. הכנס מבקש לבחון את התפנית והשינוי במקומו החברתי, בתפקידו ובמעמדו העכשווי של העיצוב התעשייתי דרך התבוננות בפרקטיקות החדשות של עבודת המעצב/ת.

תיאורטיקנים, היסטוריונים ומעצבים המעוניינים לחשוף את עבודותיהם ותהליכי המחשבה שלהם, כמו גם את האתגרים שבהם הם נתקלים בעבודתם כיום, מוזמנים לשלוח הצעה בנושאים הבאים:

תפקידיו של העיצוב בחברה העכשווית.
העיצוב החתרני: מחאה, ביקורת, טרנד ה־Makers.
עיצוב חברתי ועשייה קהילתית.
עיצוב שירות וחשיבה עיצובית (Design Thinking).
העיצוב בהקשר הדיגיטלי והפוסט־דיגיטלי: בינה מלאכותית, הדפסות תלת־ממד, עיצוב פתוח, המודל הכלכלי, תפיסת החומר ותהליכי התכנון בעידן של עיצוב פתוח, ביו־דיזיין ועיצוב גנרטיבי
עיצוב בהקשר של קיימות: בנייה אקולוגית, slow design, reuse, recycling, cradle to cradle.
עיצוב בהקשר צרכים של אוכלוסיות מיוחדות.
עיצוב ופוליטיקה של המרחב הסוציולוגי: סוגיות מגדריות בעיצוב הנובעות מתיאוריות פמיניסטיות וקוויריות.
חינוך והכשרת המעצבים לצד השתנות התעשייה.

הכנס יתקיים בתאריך 1 במאי 2018 , בקמפוס הר הצופים, בצלאל. אורך ההרצאות: 20 דקות.
את ההצעות – כותרת ההרצאה, תקציר של עד 300 מילה וקורות חיים מקוצרים של המציעים – יש לשלוח לכתובת דוא"ל: iritb@bezalel.ac.il לא יאוחר מה־20 במרץ 2018.

לבירורים אפשר לפנות אל יונה וייץ: yonaweitz@gmail.com
ספי חפץ: safi@i2d.co.il
אורי ברטל: ory_bartal@yahoo.com

The post קול קורא: עיצוב תעשייתי בעולם משתנה appeared first on מגזין פורטפוליו.

מה יש במשיכה האנושית להכתיר גיבורי־על ולתת להם תכונות על־אנושיות ועל־טבעיות? מה מאפיין גיבורי־על ומה מבדיל אותם מבני האדם? בקורס תיקים במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, התבקשו סטודנטים בשנה ד׳ לבחור גיבור/ת על מעולם המדע הבדיוני ולייצר סדרת תיקים בהשראתם. בהנחיית שלי סתת קומבור, ראש המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, דניאל בוטובגה יצרה סדרת תיקים בהשראת כוח־העל של מיסטיק, היכולת לשנות זהות ולהפוך לכל דמות.

Yuval:

הי דניאל, בוקר טוב. מה שלומך?

Daniel:

בוקר טוב, מצויין. מה שלומך?

Yuval:

גם, לא רע בכלל. איך התחיל לך הסמסטר? תכף פרויקט גמר…

Daniel:

לא כל כך הייתה חופשת סמסטר, שנה ד׳… עובדים בכל רגע אפשרי על פרויקט הגמר

Yuval:

כן, ונראה לי שזה הרגע המתאים לדבר על גיבורות־על. כשקיבלת את התרגיל לבחור גיבור/ת־על מעולם המדע הבדיוני ולייצר סדרת תיקים בהשראתם, ישר בחרת את מיסטיק או שהתלבטת בין כמה גיבורות?

דניאל בוטבגה. צילום: מ״ל

Daniel:

לקח לי קצת זמן למצוא את גיבורת־העל הנכונה. חיפשתי גיבור/ת־על עם כוחות קצת שונים מכל גיבורי־העל האחרים. למיסטיק יש את היכולת לשנות את צורתה לכל דמות שרק תרצה, עניינה אותי המחשבה על דמות שיכולה להיות גם גבר וגם אישה

Yuval:

ספרי בכמה מילים על מיסטיק לטובת מי שלא מכיר

Daniel:

מיסטיק היא גיבורת־על (או יותר נכון להגיד נבלית־על) של חברת מארבל, הופיעה לראשונה כבר בשנת 1978. היא מוטנטית שמסוגלת לשנות את צורתה לכל דמות שתרצה, ובזכות היכולת שלה להפוך לכול דמות שתרצה, היא תמיד רלוונטית

Yuval:

אז יש גיבורת־על ועכשיו צריך תיק. מאיפה מתחילים?

Daniel:

בחנתי את המאפיינים העיקריים של מיסטיק, כמו הצבע שלה, הנראות שלה וכוחות־העל שלה. לבסוף החלטתי להתמקד ביכולת שלה לשנות זהויות: מאותו הרגע בחנתי כל מני דרכים שבהן אוכל לייצר תיק שמשנה את צורתו. ישבתי עם ערימה של דפי A4 ומספריים, ניסיתי להבין איך אני יוצרת צורה תלת־ממדת שיכולה גם לחזור למצב השטוח שלה. היו המון ניסיונות ולבסוף הגעתי למספר צורות שאהבתי ושביצעתי בגדלים שונים ומחומרים שונים בניסיון להגיע לחומר הנכון

Yuval:

ומה את יכולה לספר על התוצאה הסופית? על התנועה, החומרים, העיקרון של הקיפולים?

Daniel:

יצרתי תיקים שיכולים להפוך בכמה קיפולים פשוטים מצורה שטוחה לחלוטין לצורה תלת־ממדת. השתמשתי ב־MDF, שהיתרון העיקרי שלו היה המשקל. לאחר מכן בוצעו מספר ניסיונות בחיתוך לייזר והוספת מגנטים שמאפשרים את הסגירה ואת הפתיחה של התיקים. כשכבה חיצונית השתמשתי בעור, ששימש כצירים בין החלקים ואיפשר את קיפולם

Yuval:

הצורה השטוחה היא רק של המסגרת, נכון?

Daniel:

התיק כולו שטוח לחלוטין, זאת אומרת גם הצורה הפנימית של התיק נפרסת לדו־ממד: הקיפול הוא זה שהופך את הדו לתלת־ממד

Yuval:

כלומר, אם יש משהו בתוכו הוא לא יכול להתקפל?

Daniel:

כן, כשהתיק פרוס הוא לא מתפקד כתיק, הקיפולים הם אלה שמאפשרים לו להכיל דברים בתוכו ויוצרים ממנו תיק, כך שאפשר לשים בו חפצים רק לאחר פעולת הקיפול

Yuval:

כשעיצבת אותו, הייתה לך בראש המחשבה מי תשתמש בו ומתי?

Daniel:

כשעיצבתי את התיקים רציתי לבטא את האסתטיקה המינימליסטית, היה לי חשוב להגיע לצורות חדשות ומעניינות יותר מהפונקציונליות. יצרתי תיקים שאני הייתי רוצה להשתמש בהם. בעיני מעניין ללכת עם תיק לא קונבנציונלי, כשלא ברור מה הוא יכול להכיל, ולראות איך הוא מתקשר עם הסביבה ואיך היא מגיבה אליו. כמו שאחת המבקרות בביקורת אמרה: זה דורש לנפות ולהחליט מה באמת חשוב למי שנושאת אותו

Yuval:

מה בכל זאת נכנס בתוכו?

Daniel:

התיק הגדול יותר יכול להכיל ארנק, טלפון ומפתחות והתיק הקטן מכיל דברים קטנים יותר

מתוך קורס לבוש מחוייט. צילום: רונן זיין

Yuval:

את רואה קשר בין סדרת התיקים הזאת לעבודות אחרות שלך מהלימודים? זה המשך? התפתחות? משהו חדש לגמרי?

Daniel:

התיקים הם המשך לתהליך היצירה שלי בכול שנות הלימוד בבצלאל. הבחירה בגיבורת־על שיכולה להיות מה שהיא רוצה, גבר או אישה, נבעה מתוך העיסוק שלי בהבניות חברתיות ודקונסטרוקציה, נושא שממנו יצרתי פרויקטים נוספים. לדוגמה, במסגרת קורס לבוש מחויט שבו יצרתי ז׳קט מחויט גברי עם המון סממנים שנתפשים בחברה כסממנים נשיים. לבוש יוניסקס, שמותח ובוחן את הגבולות בין המגדרים, מעניין ומלווה אותי ביצירה שלי

Yuval:

וזה משהו שנראה גם בפרויקט הגמר שלך? את יכולה כבר להגיד על זה משהו או שזה עדיין מוקדם מדי?‎

Daniel:

אני עוסקת בהבניות חברתיות גם בפרויקט הגמר וממשיכה לחקור את הנושא, הפעם מהכיוון הסטראוטיפי: אני בודקת את דמות הברבי ודמות חייל הצעצוע כצעצועים שעל פיהם ילדים קטנים צריכים כביכול להתנהל בעולם האמיתי. אני בוחנת צבע, צורה ונפחים ומייצרת קולקציה ללא מגדר, אבל יחד עם זאת עם סממנים מאוד ממגדרים

Yuval:

נמתין בסבלנות עוד כמה חודשים. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Daniel:

חשוב לי לומר שהלימודים במחלקה שהיא רב־גונית הם חוויה מעצבת, שמאפשרת לסטודנטים להגיע לתוצאות מחדשות ולמתוח גבולות. זו חוויה שמאוד השפיעה על הדרך שלי כמעצבת בעתיד

מתוך תהליך העבודה על התיק. צילום: מ״ל

The post תיק־על לגיבורת־על appeared first on מגזין פורטפוליו.

התרבות העכשווית בנויה שכבות של ידע חומרי ורעיוני מצטבר של אלפי שנים. אוביקטים ותפיסות שנשתמרו לאורך ההיסטוריה בונים את הנרטיב של המין האנושי. תהליך השימור עשוי לקרות באופן מקרי, שבו החזק והמתאים שורד במרוצת הדורות, או במהלך יזום, שמטרתו לשמר כוחות שולטים ולעצב נרטיב מסוים. ארכיונים, ספריות, מוזיאונים, היסטוריונים, אנשי דת ואמנות שייכים לקבוצות משמר שונות העוסקות בקיבוע העבר. אילו מנגנוני כוח פועלים בזירת השימור ומה מניע אותם? איזה נרטיב היה נוצר אם מה שהודר היה נשמר? מי עומד על המשמר? מה תפקידו של הזמן בתהליכי שימור? מה בין הטבעי למלאכותי בטיפוח אידאל היופי ומה היינו רוצים שיישאר אחרינו?

במסגרת שבוע העיצוב בירושלים תיפתח ב־7.6.18 תערוכה בבית הנסן שתעסוק במושג ״שימור״ ובמנגנוני הכוח השולטים בשימור התרבות. יוצרים, מעצבים, אמנים בוגרי בצלאל, מרצים וסטודנטים, מוזמנים להגיש הצעות לעבודות אמנות ועיצוב, שחושפות מנגנוני שימור בתרבות, מתבוננות בתהליכי שימור של יופי ונעורים, מתעמתות עם אותם ״אנשי משמר״ ואף שואלות מה היה קורה אילו נעשו חילופי משמרות. עבודות שאינן חוששות לשחוט פרות קדושות, לדון בתרבות שהתגבשה בעבר ומתקיימת בהווה, ולהציע אלטרנטיבה למען העתיד. עבודות המאתגרות ואף סותרות את הנרטיב המוכר.

הנחיות להגשת הצעות: אפשר להגיש הצעה לפרויקט אחד או למספר פרויקטים שונים; להגיש עבודות קיימות שעוצבו בעשר השנים האחרונות או להציע עבודות חדשות שיוכנו במיוחד בעבור התערוכה. העבודות יכולות להיות בכל פורמט ומדיום, ומכל תחומי היצירה. בהצעת עבודה יש לצרף מספר דימויים/הדמיות ולציין: שם היוצר, שם הפרויקט, טקסט הסבר קצר, האם הפרויקט הוצג בעבר והיכן.

את ההצעות יש לשלוח בפורמט PDF למייל bezaleldw2018@gmail.com עד לתאריך 29.4

אוצרות: מסלול אודות עיצוב בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל – מיכל אביתר, גיא און, עדי אוריאן, אורלי כהן אלורו, ליה ברוס, ענת גולן, עמרי פישר, ענבר פרים, אביגיל רוביני, עופר רותם והילה שמיר.

The post קול קורא: על המשמר / SAVE AS appeared first on מגזין פורטפוליו.

Redress Design Award היא התחרות הגדולה בעולם לאופנה וקיימות, ומטרתה יצירת פלטפורמה למעצבים צעירים לקבוע מחדש את כללי האופנה בעולם, על ידי יצירת נורמות מוסריות חדשות ששואבות השראה מעיצוב מקיים ואופנה מעגלית. גנית גולדשטיין, סטודנטית שנה ד׳ במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, עלתה לחצי הגמר של התחרות (היחידה מישראל) יחד עם 29 נבחרים מכל העולם. מתוכם ייבחרו עשרה ויציגו את הקולקציה שלהם בשבוע האופנה בהונג קונג בפני אלפי אנשי מקצוע מכל העולם (להצבעה בפרס חביב הקהל ליחצו כאן).

הקולקציה של גולדשטיין עוסקת בשילוב בין עולמות של מסורת וקדמה, ישן מול חדש, הן בחומר הגלם והן בטכניקה. את ההשראה שאבה משפע הבגדים שקיימים בעולם ההופכים לפסולת ונטל גלובלי. בישראל, פחות מ־20% מהבגדים שאנו מוסרים לחנויות יד שנייה יילבשו בשנית וימכרו בחנויות ובשווקים. הקצב הבלתי נתפס של האופנה המהירה בשנים האחרונות הפך את התעשייה של האופנה לנטל בלתי יתואר גם בתהליך הייצור במדינות עולם שלישי בתנאי העסקה נמוכים, אך גם בכמויות אדירות של בגדים משומשים שנותרים ללא שימוש חוזר.

גולדשטיין מיישמת טכניקות עיצוב של מיחזור ורה־קונסטקציה מבדים משומשים ושאריות טקסטיל תעשייתיות, בתהליכים של גריסה ואריגה מסורתיות ומתקדמות במטרה להפוך את הטקסטיל המשומש בחזרה לאוביקטים של תשוקה. טכניקת האריגה העיקרית שאיתה היא עובדת נקרא IKAT, ובה תהליך צביעת החוטים נקבע בעזרת חישוב הפאטרן לפני מלאכת האריגה. את הטכניקה למדה גולדשטיין במהלך חילופי סטודנטים בטוקיו בשנה שעברה, בהתמחות של טקסטיל יפני מסורתי באוניברסיטה לאמנויות של טוקיו.

תהליך היצירה של הבדים בקולקציה כולל פירוק והרכבה מחדש של חומר הגלם בבגדים המשומשים, החוטים, והפיכת הצבעים והטקסטורות שקיימים לפאטרנים ייחודיים במינם, שכוללים עבודה ידנית בעזרת שיטות של ליבוד ואריגה מסורתיות, אך גם שימוש בטכנולוגיה מתקדמת כגון הדפסה תלת־ממדית ליצירת מארג המשלב בין מסורת לקדמה.

The post נציגה ישראלית בתחרות הבין־לאומית Redress Design Award לאופנה וקיימות appeared first on מגזין פורטפוליו.

מתעוררת לה האישה הסבירה בבוקרו של יום בשנת 2018, ומנסה להבין מה עליה לעשות כדי לשרוד בשוק העבודה – בשעה שמכוניות אוטונומיות מחממות מנועים ואת שיחות השירות היא מנהלת עם רובוטים, שחוזרים שוב ושוב על השאלות באדיבות מעצבנת. מילת המפתח היא בינה מלאכותית (AI), והיא עומדת לשנות את שוק העבודה מקצה אל קצה.

זו לא שאלה היפותטית או תרחיש עתידני, אלא מציאות שתחילתה כבר כאן ועכשיו. מדו״חות של גופי מחקר חשובים ברחבי העולם עולה תמונת עתיד שונה לחלוטין מההווה המוכר לנו, ועימה משתנים פניו של שוק העבודה כפי שהיכרנו אותו עד כה. התופעה של היעלמות מקצועות ותעסוקה לטובת טכנולוגיה מתפתחת אינה חדשה: מפעילי מעליות ועובדי מתפרות חוו את היעלמות המקצוע שלהם כתוצאה מהתפתחות טכנולוגית או חברתית. ההבדל העיקרי שאפשר לראות כיום הוא הקצב וההקף של היעלמות תחומים שלמים בשוק העבודה.

השימוש במערכות אוטומטיות כיום ״עיוור לצבע הצווארון״, כותב החוקר ג׳רי קפלן בספרו משנת 2015, ״אין מקום לבני אדם: מדריך לרווחה ועבודה בעידן של בינה מלאכותית״ (Humans Need Not Apply: A Guide to Wealth and Work in the Age of Artificial Intelligence). לדבריו, ״לא משנה אם אתה פועל פשוט, יועץ פיננסי או מוזיקאי: האוטומציה מגיעה גם אליך״.

השימוש במערכות אוטומטיות כיום ״עיוור לצבע הצווארון״, כותב החוקר ג׳רי קפלן בספרו ״אין מקום לבני אדם: מדריך לרווחה ועבודה בעידן של בינה מלאכותית״. ״לא משנה אם אתה פועל פשוט, יועץ פיננסי או מוזיקאי: האוטומציה מגיעה גם אליך״

מצד שני, ההתפתחויות הטכנולוגיות יוצרות צורך במקצועות חדשים וביכולות שלא נדרשנו להם בעבר. המפתח להישרדות בעולם העבודה טמון ביכולת של עובדים להתגמש, ללמוד תחומים חדשים ולהתאים עצמם למציאות המשתנה במהירות. הבשורה המשמחת היא שמעצבים נמצאים בנקודת זינוק מצוינת לעולם העבודה הזה.

בדו״ח של הפורום הכלכלי העולמי משנת 2016 הוצגו התכונות הדרושות לעובדות ועובדי העתיד, על מנת לשרוד בעולם של בינה מלאכותית: שילוב של תפיסה מורכבת ויכולת מניפולציה; יצירתיות רעיונית ויכולת לפתור בעיות בדרכים חדשות; כושר שכנוע, יכולת לנהל משא ומתן, אמפתיה ורגישות לזולת; גמישות, הסתגלות ולמידה מהירה של מצבים והקשרים מגוונים.

לא במקרה הרשימה הזו ורשימות דומות שפרסמו בשנים האחרונות חוקרים באקדמיה, עתידנים ומומחי טכנולוגיה, דומות לרשימת התכונות הנדרשות ממעצבים: היכולת לספר סיפור; יצירתיות; חשיבה ביקורתית; יכולת פתרון בעיות; אמפתיה והבנת המשתמש. תכונות אלה מציבות את המעצבים במקום טוב בתחרות על משרות עתידיות.

ההכרה בסט הכלים של המעצבים החלה כבר לפני מספר עשורים, ובעקבות זאת מעצבים מאיישים כיום משרות הדורשות גמישות והסתגלות מהירה למציאות משתנה. הרעיון של חשיבה עיצובית ככלי וכמתודה הוזכר לראשונה כבר ב־1969, בספרו של הרבט סיימון The Sciences of the Artificial ובספרו של רוברט מק׳קים מ־1973 – Experiences in Visual Thinking. התרגום של הרעיונות הללו לכלי רב עוצמה הנמצא בשימוש בבתי ספר למנהל עסקים, בתעשייה ובמגזר הציבורי כאחד, מיוחס לדיויד קלי – מייסד חברת הייעוץ העיצובי IDEO.

אבל אל תטעו – תחום העיצוב אינו חסין בפני השינויים שתביא ההתפתחות של בינה מלאכותית: היא תשנה את התפקיד הבסיסי של המעצב ותייצר מגוון של תפקידים חדשים. מהלך ראשון בכיוון זה אפשר לראות בכלים הטכנולוגיים שמאפשרים לאנשים לעצב בעצמם מוצרים, שעד לאחרונה היו נחלתם של מעצבים מקצועיים. כך לדוגמה המוצר של וויקס, המאפשר לכל אדם ליצור אתר אינטרנט ״מקצועי״, מבלי לשכור את שירותיו של מעצב, והתוספת שהכניסה מיקרוסופט בפאוורפוינט בגרסת office 365, שמאפשרת יצירת מצגת חצי־מקצועית על ידי חובבים.

בתחום עיצוב המוצר אנחנו רואים תהליך דומה בפיתוח הטכנולוגי של עיצוב יצירתי: עיצוב גנרטיבי. לראשונה אנחנו נתקלים בטכנולוגיה שלא רק מחליפה פעולות מכניות, אלא גם פעולות קוגניטיביות, ומייצרת תהליך אוטומטי של ״מציאת צורה״ (Form Finding Process)

בתחום עיצוב המוצר אנחנו רואים תהליך דומה בפיתוח הטכנולוגי של עיצוב יצירתי: עיצוב גנרטיבי. לראשונה אנחנו נתקלים בטכנולוגיה שלא רק מחליפה פעולות מכניות, אלא גם פעולות קוגניטיביות, ומייצרת תהליך אוטומטי של ״מציאת צורה״ (Form Finding Process). חברת אוטודסק הוציאה לאחרונה את תוכנת Dreamcatcher שבה עיצוב הדימוי, האנימציה או האוביקט מיוצרים בהתאם לחוקיות המתוכנתת באלגוריתם מתמטי. תפקיד המעצב לייצר מערכת של חוקים ומגבלות, והתוכנה מאפשרת לו לקבל מאות אפשרויות העומדות במגבלות הללו.

שימוש כזה בבינה מלאכותית צפוי לייצר שינוי אדיר בעולם העיצוב, שחלקו כבר ניכר היום. הוא ייתר חלק גדול מעבודות העיצוב הפשוטות וידרוש שינוי דרמטי בתפקיד המעצב, בתהליך שכבר זכה לשם ״מיוצר לאוצר״ (From Creator to Curator). במקום להיות מי שמייצר את הפתרונות, תפקיד המעצב יהיה להגדיר ולקבוע את המגבלות, להחליט במה לבחור משלל האפשרויות שהוצגו בפניו ולהביא לעולם על הבחירה הטובה ביותר.

עם הטכנולוגיה החדשה מתפתח גם תחום העיצוב של עולמות וירטואליים ונוצרות הזדמנויות ואתגרים למעצבים, שעוסקים בממשק ובתקשורת בין העולמות השונים – הווירטואלי והפיזי – ויצירת חוויות חדשות ומשותפות. מעצבים עשויים למלא תפקיד מרכזי בתיווך ומיון של עושר הנתונים שמייצרת הטכנולוגיה. המוח האנושי לא מסוגל לקלוט ולנתח נתונים המגיעים אליו ממאות אלפי נקודות מידע. הצורך בהבנה, הצגה וניתוח של נתונים, כך שאפשר יהיה להפיק מהם תועלת – הוא אחד האתגרים העומדים בפני מעצבים. כך שבסיכום אופטימי – השינוי שמטלטל את עולם העבודה יספק לעולם העיצוב הזדמנויות חדשות, שימצבו את מי שרכשו הכשרה עיצובית כעובדים ועובדות נחשקים.

– – –

מיכל איתן היא מרצה בכירה בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל
ביום שלישי (1.5) תעביר איתן הרצאה בנושא תחת הכותרת ״מיוצר לאוצר – עתיד המקצועות היצירתיים בעולם של בינה מלאכותית״, כחלק מהכנס עיצוב תעשייתי בעולם משתנה של המחלקה לעיצוב תעשייתי בשיתוף המחלקה להיסטורי ותיאוריה בבצלאל

The post יתרון יחסי: מעצבים בעולם של בינה מלאכותית appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשעדי שטרן התחיל לעבוד בשנת 2003 על הפונט נֹעם־טקסט, הוא רצה לייצר חלופה לפרנק־ריהל, שמשמש עד היום לסידור כל הספרים והרוב המכריע של העיתונות בעברית, ״לקעקע את ההגמוניה, לערער על שלטונו הרודני של הפרנק־ריהל״. הוא היה אז מרצה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, בעל סטודיו פעיל ובוגר טרי של לימודי התואר שני בטיפוגרפיה מאוניברסיטת רדינג באנגליה.

15 שנה לאחר מכן הוא עומד בראש בצלאל, בית הספר שבו למד כסטודנט ושבו הוא מלמד למעלה מ־20 שנה, והשאלה הראשונה שאני רוצה לשאול אותו – עוד לפני שנדבר על טיפוגרפיה ואותיות ולמה לקח לו 15 שנה לעבוד על הפונט – היא אם זה לא מלחיץ אותו. כמי שמלמד בבצלאל מזה תשע שנים (גילוי נאות וכו׳), אני יכול להיות בטוח שלכל סטודנט שלומד כיום במחלקה, לכל בוגרי המחלקה, לכל הסגל שמלמד במחלקה – ביניהם מעצבי הפונטים הטובים בישראל – ובוודאי לכל מי שעוסק בתחום, תהיה דעה על הפונט החדש שעיצב שטרן. אחרי הכל, לא בכל יום נשיא בצלאל מוציא לאור פונט חדש.

״לא תכננתי כך את הגלגול של תהליך העבודה על הפונט, אבל כך הוא התהווה״, אומר שטרן. ״יש תשובות מגוונות לשאלה למה זה לקח כל כך הרבה זמן: אתה מתחיל פרויקט, מציב יומרה מאוד גבוהה, ואני תמיד אומר לסטודנטים שיומרה זה דבר טוב. אתה מציב רף גבוה ואתגר מורכב; חולם ומפנטז להיות פורץ דרך. הדבר העמוק ביותר אצל יוצר זה לשאוף לעשות משהו חדש, שונה, אחר, טוב יותר.

״ואז אתה מתחיל לעבוד, וככל שהזמן חולף הציפייה גדלה. הרי גם אם נגיד שעבדת על זה רק חמש שנים, זה חייב להיות פרויקט שאין דומה לו. ואז כמובן גדל החשש מההוצאה לאור, והפער הזה הולך וגדל, מתרחב, ובסופו של דבר מגיע למפלצת שגידלת. אז כן, אין לי ספק שחלק מהסטודנטים, הקולגות והמרצים יחשבו שזה פונט גרוע. זה ברור״.

והנה הוא בחוץ.

״כן. ומרגע שאמרתי ׳זהו, הוא בחוץ׳, זה גם להזכיר לעצמי שבסופו של דבר אני קודם כל יוצר, לפני שאני מוביל מוסד אקדמי מתחומי האמנות והעיצוב, ושמותר ונכון וחשוב שאמשיך ליצור. נדמה לי, עם כל הצניעות, שההחלטה והאמונה הזו משפיעה ומשמעותית גם בכל הקשור ליכולת שלי להנהיג את המוסד הזה״.

פרופסור עדי שטרן. צילום: יח״צ

עברית שאינה מוכרת את נשמתה

ביום חמישי (31.5) יתקיים בקפה סאגה ביפו אירוע ההשקה של נֹעם־טקסט – הקרוי על שם ביתו הבכורה של שטרן – לצד תערוכת הפופ־אפ ״דיכוטומיות״, שתציג כרזות שיצרו לכבוד האירוע מעצבים ומאיירים, סטודנטים לשעבר של שטרן. בנוסף לשטרן תרצה באירוע ורוניקה בוריאן, מעצבת גופנים ומייסדת־שותפה בבית היצירה לגופנים type together. כל הרווחים ממכירת הפונט יועברו לטובת מלגות לסטודנטים נזקקים בבצלאל.

״בהיסטוריה של האות העברית, וביתר שאת במאה האחרונה, אנחנו עדים למופעים רבים של לטיניזציה: פונטים עבריים, המושפעים באופן גס ודורסני על ידי צורותיו של הכתב הלטיני״, אומר שטרן. ״בניגוד למקרים רבים, נֹעם־טקסט אינו פונט עברי שהוכפף לפונט לטיני קיים, אלא משפחה טיפוגרפית דו־אלפביתית שהתפתחה באופן אורגני, אט־אט, כתב עברי ליד לטיני – עקב בצד אגודל, אחד כנגד השני, אחד עם השני, אחד ליד השני – תוצר של דיאלוג מתמשך״.

המטרה הייתה ליצור משפחה של פונטים סריפיים (עם תגים), לסידור טקסט רץ, המכילה עברית ולטינית. פונטים, ״שלא יסגירו בשום צורה את היותם חלק ממשפחה ׳חתרנית׳ שכזו, המכילה שני אלפביתים שונים כל כך. עברית – שתראה ותעבוד כמו עברית; לטינית – שתראה אמינה, מעניינת ושימושית לסידור טקסט לטיני באנגלית, בצרפתית, בפינית, בצ׳כית וכו׳. עברית שאינה מוכרת את נשמתה על מנת לדור בכפיפה אחת עם הלטינית, ולהיפך״.

יותם הדר, מתוך התערוכה ״דיכוטומיות״

נוסף על העובדה שנֹעם־טקסט מאפשר הקלדה רצופה ומעבר פשוט בין האלפביתים, ולצד המרקם השקט והרהוט המתקבל בגוש טקסט המכיל את שני האלפביתים, בפונט יש גם סט סימני פיסוק וספרות היחודיים לעברית. סימנים כדוגמת סימן השאלה והקריאה, הספרות השונות וסימני הניקוד, את כולם עיצב שטרן בנפרד במיוחד בעבור העברית. ״מובן שמדובר בניואנסים דקים, אבל היות ושאפתי ליצור כלי טיפוגרפי טוב ומדוייק מהקיים, חשבתי שנכון וחשוב להתעקש גם על אלה. ברוב הפונטים הקיימים היום משתמשים בעברית בסט הסימנים שעוצב בעבור הלטינית.

״חשוב היה לי לאפשר סידור דו־אלפביתי רהוט ואיכותי; כזה שיזמין קריאה נינוחה וממושכת. ביקשתי לאפשר למעצבים בישראל לשזור טקסט באנגלית ברצף של טקסט עברי מבלי שיבלוט ויפריע ללא צורך. כמובן שאותו פתרון מאפשר גם את המצב ההפוך: מילה או משפט בעברית, בלב ליבו של בלוק טקסט באנגלית. כל אלפבית נאמן להיסטוריה, למורשת ולמסורות שלו. העברית לא נראית כאילו היא נאנסה על ידי הלטינית כדי להידמות לה ולהפך״.

מה קרה עד היום כשאותיות לטיניות השתלבו עם אותיות עבריות?

״עד לא מזמן, כשמעצב ישראלי היה צריך לשלב משפט או מילה בשפה לטינית בתוך רצף של טקסט עברי, הוא היה צריך למצוא פונט דומה ולהתחיל לטפל בו: להצר, להקטין, להגדיל, כדי שפחות או יותר הוא יטמע בתוך הטקסט ולא יבלוט. הסיבה לכך היא שבאופן מסורתי באות הלטינית הקווים העבים שמרכיבים את האות הם אנכיים, בעוד שבעברית הם אופקיים. בנוסף, בעברית אין אותיות ראשיות (capital), והאות העברית בנויה באופן כללי בעיקר מצורות מרובעות, בעוד שבלטינית יש מוטיב מרכזי של מעגל״.

רותם סואיה, מתוך התערוכה ״דיכוטומיות״

״הדבר הטבעי ביותר הוא לנסות ולבדוק אם אפשר לנכס או להעתיק צורות מסוימות מאלפבית אחד לאלפבית השני, אבל זו תהיה טעות כי אלו פונטים שהתפתחו בצורה שונה מבחינה היסטורית, ולכן לגרום להן לעבוד יחד מבלי למכור את נשמתה של כל אחת מהשפות היה אתגר גדול. תובנה אחת שגיליתי, ושהיום היא מובנת מאליה, היא שהדרך הנוחה לעשות את זה היא לתת לעברית גובה אות ממוצע בין ה־lower case ל־upper case הלטיני. בנוסף, לא נכון להתמקד בפרטים, בצורת האות הספציפית, אלא יותר במרקם, באופי ובקצב הכללי של גוש הטקסט״.

סיפור על תקווה

ארבע שנים לאחר שהחל תחילת העבודה, עשה נֹעם־טקסט הופעת בכורה פומבית כשערן וולקובסקי, העורך הגרפי דאז של עיתון הארץ, החל להשתמש בו במוסף ספרים של העיתון. הניסוי לא הוכתר כהצלחה וכעבור כמה חודשים חזר המוסף להשתמש בפרנק־ריהל המוכר.

״זה היה ניסיון לבדוק את הפונט בסביבה אמיתית, וראוי לציין לשבח את העיתון שהיה אמיץ דיו בכדי לתת לו הזדמנות. בזמנו חשבתי שהתוצאה מצוינת, והתאכזבתי כמובן שהם החליטו לא להמשיך ולהשתמש בו, למרות שיכולתי להבין את ההחלטה נוכח ההגמוניה של הפרנק־ריהל. במיוחד אם לוקחים בחשבון את הטראומה של עיתון מעריב, כשבשנות ה־80 ג׳וגול ניסה להכניס את האות נרקיס לשימוש כאות טקסט בעיתון, והמיתוס אומר שלאור מספר המכתבים של קוראים נזעמים שהתקבלו במערכת, המו״ל החליט לחזור לחיקו החם והטוב של הפרנק־ריהל״.

מה רע לנו כל כך עם פרנק־ריהל? למה לשנות מה שעובד כל כך טוב?

״אפשר להתווכח על אופיו הצורני של הפרנק־ריהל – סגנון אר־נובו מסתלסל, מרקם כהה מדי וחוסר קוהרנטיות בחלק מצורות האותיות – אבל אי אפשר לחלוק על העובדה שבידול האותיות שלו אינו מיטבי, וזאת בלשון המעטה. די לבחון את הפער והשוני שבין האותיות ב׳ ו־כ׳, או ר׳ ו־ד׳, ולחשוב על קריאה בגודל אות קטן (ואולי גם לחשוב על קוראים מבוגרים, שאינם חדי ראייה), בכדי להבין שיש כאן מקום לשיפור. בנֹעם־טקסט בידול האותיות עשוי בקפידה ומאפשר אבחנה פשוטה ומיידית בין כל זוג אותיות דומות, בכל גודל, ובכל טכניקת הדפסה״.

אלה כהן, מתוך התערוכה ״דיכוטומיות״

״אבל מעבר לכך, זו תופעה יוצאת דופן בעולם. קח 10 עיתונים בגרמניה, באנגליה או בארצות הברית, תסתכל היטב ותראה שכל אחד מהם מודפס בפונט אחר. התוצאה היא שלחלק ניכר מכל מה שנכתב בעברית לקריאה ממושכת יש את אותו הקול, הוא נשמע אותו דבר. זו מחשבה די משונה, שאפשר לתפוס צד לגביה. אפשר להגיד שזה נפלא כי פרנק־ריהל הוא המיכל האוביקטיבי המושלם וכי פונט לקריאה ממושכת צריך להיות שקוף ככל האפשר: הקורא לא צריך לזהות אותו, לחשוב עליו, ולכן פרנק־ריהל הוא הפונט האולטמיטיבי ודי, אין צורך להמשיך.

״מצד שני, אנחנו מפסידים משהו: לכותבים, למערכות, להוצאות לאור יש את האפשרות להמשיך לתקשר את התכנים באופן שקוף, נוח ומזמין לקריאה, אבל לתת להם מידה מסוימת של אופי, של גוון קול, נימה, רוח, שמאפשרים במונחים מסחריים ליצור בידול ומיתוג, אבל גם במובן היותר עמוק לתת אופי. האם לדוגמה בלייזר ויתד נאמן צריכים להיות כתובים באותה אות?״.

אז היה שווה לחכות 15 שנה?

״קודם כל אין שום ספק שהפונט הרבה יותר טוב היום מכל נקודת זמן אחרת בעבר; אם הייתי עוצר לפני עשר שנים הוא היה פחות טוב. אבל באותה נשימה אפשר לשאול אם יש היגיון או סיבה מוצדקת לעבוד על פונט או לנהל פרויקט לאורך כל כך הרבה שנים, והתשובה היא לא. הוא לא דורש 15 שנה, למרות שכמובן שלא עבדתי 15 שנה רק על זה, עשיתי שניים שלושה דברים בדרך״, הוא אומר בחיוך.

״זה מן מסלול מקביל שליווה אותי בתקופות מסויימות יותר באינטנסיביות, לעומת שנים רבות שלא נגעתי בו חוץ מעוד תיקון, עוד מדרגה. יש פה גם כמובן רובד של פרפקציוניזם: הרצון לשפר כל הזמן. גם היום, כשאני מסתכל על טקסטים שכתובים בנעם־טקסט אני מזהה בעיות כל הזמן: ריווח לא נכון, נקודה שזזה. ואז אני אומר שמוכרחים לתקן אבל אי אפשר, הפונט יצא לאור. אז תהיה גרסת 2.0 לפונט, ואולי אפשר לראות בזה פרפקציוניזם ודחיינות, אבל גם סיפור על תקווה: אפשר לסיים משהו גם אם עבדת עליו 15 שנה״.

The post בדרכי נֹעם: עדי שטרן משיק פונט חדש appeared first on מגזין פורטפוליו.

הוועד המנהל של בצלאל אישר את בחירתה של ועדת האיתור של האקדמיה בד״ר אלס ורבקל לתפקיד ראשת המחלקה לארכיטקטורה. ורבקל עומדת בראש התכנית לתואר שני בעיצוב אורבני מאוקטובר 2014 ותחליף את האדריכל יובל יסקי שעומד בראש המחלקה לארכיטקטורה משנת 2010. ורבקל תהיה האישה הראשונה שתעמוד בראש המחלקה, ומינויה מצטרף למינויים נוספים בבצלאל כמו מינויה של שלי סתת קומבור לראשות המחלקה לצורפות ואופנה ומינויה של שרה ג׳יין חתוכה לעמוד בראש המחלקה לאמנויות המסך.

ורבקל היא שותפה במשרד דרמן־ורבקל אדריכלות ובעבר כיהנה כפרופ׳ משנה בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. היא בעלת דוקטורט בארכיטקטורה מאוניברסיטת פרינסטון שבניו ג׳רזי, בוגרת תואר מאסטר בארכיטקטורה ועיצוב עירוני מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, תואר באורבניסטיקה מהפוליטכניקום באוניברסיטת קטלוניה בברצלונה, ספרד, ותואר ראשון בארכיטקטורה והנדסה אזרחית מאוניברסיטת לובן בבלגיה.

היא יושבת ראש הקתדרה לעיצוב אורבני ומורשת של אונסקו בישראל וחברהֲמייסדת של הפורום הישראלי לעירוניות. ורבקל לימדה במסגרת לימודי תואר שני באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, אוניברסיטת פרינסטון בניו ג׳רסי, אוניברסיטת לובן בבלגיה ובבית הספר לארכיטקטורה, פראט בניו יורק. בשנת 2003 כיהנה כעמיתת מחקר בליגה לארכיטקטורה בניו יורק ואצרה את התערוכה Urban Life Housing in the Contemporary City במכון Urban Center בניו יורק.

בוועדת האיתור היו חברים נשיא בצלאל ויו״ר הוועדה, פרופ׳ עדי שטרן; הרקטור, ד״ר יובל קרניאל; אסתר ברק לנדס, פרופ׳ רותו מודן, אלי פטל, ארז גביש וארז אלה. ד״ר יובל קרניאל, רקטור בצלאל ברך על המינוי ומסר: ״אנו מאחלים לאלס הצלחה בתפקידה, ובטוחים שהיא תמשיך להצעיד קדימה את המחלקה ותכשיר אדריכלים שהם לא רק אנשי מקצוע מעולים, אלא גם מנהיגים שמעצבים את הסביבה ואת המקום הישראלי. אנו שמחים במיוחד למנות לתפקיד, לראשונה במחלקה, אדריכלית אישה, שהובילה בשנים האחרונות בהצלחה את התואר השני בעיצוב אורבני. אנו מודים לאדריכל יובל יסקי על הובלת המחלקה בשמונה השנים האחרונות״.

The post האדריכלית ד״ר אלס ורבקל מונתה לעמוד בראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

הטון הכללי שעולה מתערוכת הבוגרים של התואר השני באמנויות בבצלאל הוא מתבדל, אוטונומי, מדוד. יש משהו אלגנטי, אפילו איסטניסטי באווירת התערוכה, שכל אחד מ״מרכיביה״ תחום בחלל משלו, במעין סדר קוסמי בסגנון קהלת – לכל דבר נמצא מקום ולכל ילד יש חדר. אולם בל נתפתה לחשוב שמדובר בחיי נוחות ושלום. המתח האצור מתחת לפני השטח מבעבע ומבקש לפרוץ – אם במשחקי השחמט והגיליוטינה שמציגה עדי דהן או בפרפורמנס־הזדקקות קורע לב של כנרת חיה מקס, שזועקת ״איה איה איה״ בפני צופה יחיד, שהיא מנהלת מולו משחק חם־קר אכזרי.

מקס כמו מודדת את רמת המסירות וההתמסרות האישית שאפשר לצפות להן מאוהבי אמנות. דהן בוחנת את אותה תשומת לב מזווית אחרת – פסליה המצוינים מתחפשים לצעצועי עץ ישנים ומוכרים, אך מזמנים לצופים הפתעות – בין אם בצליל נפילה מחריד־פתאום ובין אם במשמעויות מיניות ופוליטיות שהיא מטמינה כסיפור בתוך סיפור. לאמנות ולצעצועים יש אלמנט משותף, אומרת דהן – לשניהם אין שימוש במובן המקובל והם משמשים כחפץ מעבר מהחומר לדמיון. ממש כמו נכסי תרבות הדורשים מבט חודר כדי לעמוד על טיבם של מנגנונים נסתרים – פוליטיים וחברתיים – המניעים אותם ומטעינים אותם במשמעות.

״אמן אינו פועל בסביבה סטרילית ואמנות נוצרת מתוך זיקה למקום ולצו השעה. האחריות המוטלת על קהילת האמנים המסיימים את התוכנית בהמשך עבודתם, קשורה בהכרח להיותם אזרחים ביקורתיים הזוכים לבמה ציבורית ולמעמדה של יצירת האמנות בשדה התרבות״, אומר ראש התוכנית דור גז, שנכנס לתפקיד בתחילת השנה וזהו המחזור הראשון שמסיים את לימודיו בקדנציה שלו. בדבריו ובדרכו שלו, גז מעודד את ההעמקה והחיפוש אחר נרטיב־עומק אישי וקו אמנותי חקרני ורב־מחשבה, שניכר בעבודות הבוגרים.

דור גז: ״אמן אינו פועל בסביבה סטרילית ואמנות נוצרת מתוך זיקה למקום ולצו השעה. האחריות המוטלת על קהילת האמנים קשורה בהכרח להיותם אזרחים ביקורתיים הזוכים לבמה ציבורית ולמעמדה של יצירת האמנות בשדה התרבות״

הם אינדיבידואליסטים, ביקורתיים וסקרנים, אבל ברוב המקרים לא פרובוקטיביים. האם ההעמקה וההתמקדות באות על חשבון דחפים אמנותיים יוקדים ובלתי מרוסנים? לא בדיוק. יכול להיות שאת התשובות נצטרך לחפש בהמשך הדרך. התערוכה היא הזמנה להיכרות עם הלך הרוח של אמנים, הזדמנות להצצה מהמפתן, החושפת טפח ומציבה תשתיות למעקב אחר התגבשות גופי עבודותיהם בעתיד. האוצרות של גיל מרקו שני מיטיבה להגדיר מיני־תערוכת־יחיד לכל אחד מהבוגרים, והעבודות ברובן עוסקות בעולמות תוכן אישיים עד מאוד.

כנרת חיה מקס

גיא ברנרד רייכמן

אפילו וידאו־ארט המחאה של שאיה חזן – אירוני, חמצמץ ועוקצני – אינו מתפרץ מעבר לגבולות שני מסכיו הניצבים זה מול זה. חזן מעמידה את עבודותיה כך שהן פונות אחת אל השניה, מטיפות זו לזו, ללא צורך בקהל נוסף מלבדן. ״Cherish Ignorance״ ו״Outrageous״ הן שני פרקים בעבודת וידאו־פרפורמנס העוסקת בסוגיות סוציו־פוליטיות, ובוחנת פורמטים להפצת ידע ולשליטה באמצעותו. מה מייצר מחויבות פוליטית? מה מגדיר את מערכת היחסים בין הפרט לידע? כיצד רגשות מובנים, נשלטים ומתועלים בספירה הפוליטית והציבורית? הדמויות בעבודות חוקרות שאלות אלו, ובה בעת הן סותרות את עצמן, מתעתעות בעצמן, משנות את דעתן, מטשטשות את זהותן, ומתעמתות עם חוסר הקוהרנטיות שבמילותיהן, בכדי ללכוד את המורכבות שבסוגיות אלה.

גם ״שולחן החול״ של גיא ברנרד רייכמן אינו מתריס באופן מחריד או מערער. רייכמן יצר דיורמה גדושה שמציגה את מלחמות היהודים לסוגיהן בארץ ישראל החרבה והמטונפת מצריכת יתר (של פסולת תעשייתית, של מזון, של דתות ואמונות). השולחן אמנם גודש את החדר ומותיר רק רצועת היקף צרה ומלחיצה־משהו לצופים להלך סביבו, אבל מזכיר מודלים מתקתקים של רכבת חשמלית בנופים בדיוניים.

אלגנטי במיוחד, ואיכותי לא פחות, חדר הסאונד שיצרה אוליביה הילד, שמצליחה להעביר בעבודתה מהות חמקמקה שמלווה את המעבר שעשתה מווינה לתל אביב. צעד שעשתה מרצון ובכל זאת משהו בו שומט את הקרקע תחת רגליה, רגלי רקדנית בעברה. היא מצליחה לנתב את העין ואת רגלי הצופים בעדינות בין נקודות הסאונד שזרעה בחדר בקומפוזיציה מסונכרנת היטב. הנטייה שלה לחשוב בפרופורציה לגוף בתנועה ניכרת בתכנון המסלול שיעשה המבט, הקשב ואפילו הרגליים של המבקרים בתערוכה.

אוליביה הילד. צילום: פלורה דבורה

סיוון אלירזי

ילנה רוטנברג

סיוון אלירזי מעמיקה את העיסוק שלה בצילומי דיוקן עצמי בסיטואציות מוזרות ובבדידות מזהרת. הצגת עבודותיה מאורגנת בקפידה ועוברת מצילום נוף טרשים ענק, שהיא שרועה עליו כמתרפקת וחובקת אחת מגבעותיו, דרך הליכה על חבל מתוח בין שני עמודים תלושים מהקשר על חוף ים בחיפה ולקפיצת־היעלמות יפהפייה בבריכת הקצינים ברמת הגולן (שמהדהדת זכרון עבודה אייקונית של ביל ויולה ״בריכת ההשתקפות״). אלירזי נמצאת בחיפוש מתמיד של מקומה שלה, ויוצרת מיפוי הומוריסטי בסגנון ״פה ושם בארץ ישראל״.

ליסה גרוסקוף עושה מניפולציה מרתקת בציורי ״הקיבוץ״ האידיליים והאידאליסטיים של יוחנן סימון, ומציגה אותם כשהם ריקים מאדם – המרכיב החיוני שמרכיב חברה אוטופית (או חברה כלשהי). גרוסקוף האוסטרית מתבוננת בישראל ובישראליות במבט חיצוני, ולצורך העבודה, היא מרחיקה עוד יותר: את ציוריו של סימון צילמה ושלחה לביצוע בסין – כך היא ״מוזילה״ את ערך האמנות והעבודה כאחד, ומרמזת על החלפת האותנטי במייד אין צ׳יינה והעבודה העברית בעבודה זרה.

אין מספיק מרחק

עומר שיזף מציג בחלל חדר המדרגות מיצב אור והתערבות ארכיטקטונית הבוחן כיצד תאורה משמשת כמנגנון לפיקוח ולצמצום המרחב הפרטי והציבורי. לעומת עבודתו של שיזף, הפועלת על הצופים מבלי שהם מודעים לכך שהם עוברים בתוכה וחווים את המניפולציה שלו, עבודות הציור של ילנה רוטברג יוצרות נוכחות משמעותית ומטרידה ״in your face״. רוטנברג מציירת מבני שיכון בפתח תקוה, שם היא גרה, ומתבוננת בהם מקרוב מדי, כמו מבעד לעדשה עכורה ומטשטשת. הבדים שלה גדולי מידות וצפופים, והטשטוש של הציור עשוי להתבהר רק אם נפסע לאחור ונתפוס מרחק.

אבל אין מספיק מרחק. כך היא מעמתת את הצופים עם שאלות של פרספקטיבה, של נוסטלגיה, של תחושת מחנק ושל התבוננות בפני המציאות נכוחה. חוויותיה של רוטנברג כאישה ובת למשפחה מהגרת מעצבות את העשייה שלה שמתאפיינת בנושאים של ״בית״ ו ״הום־מייקינג״, דרכם היא נעה על הציר שבין הפרטי לציבורי, יוצאת מהחומרים האישיים לנושאים פוליטיים ובחזרה.

יואב וינפלד מעמת את הצופה עם מאות דימויים זולים, הנעים בין תמונות מאימג׳ בנק לתצלומים בעלי פוטנציאל התלקחות אלים. חזיתה של חנות אביזרים לטלפון מתגלה כסיפור כיסוי למטווח ירי המתחבא מאחורי הקיר, ומאיים לחסל גם אותנו.

ליסה גרוסקוף בעקבות יוחנן סימון

יאשה רוזוב

גיל־לי כהן מציגה במיצב וידאו פעולות פרפומטיביות שלה במרחב הציבורי: מגע אינטימי עם תמרור או ספסל רחוב, התעוררות משנת לילה במייבש כביסה והתגלגלות על כביש אספלט. כהן מערערת על כללי ההתנהגות הנאותה והמקובלת בציבור ומציגה פרסונה חסרת שליטה וגבולות. היא פורעת את מוסכמות הפרטי והפומבי, ויוצרת רגעים מביכים ומצחיקים, מעוררי הזדהות ורצון לגונן.

יאשה רוזוב בונה על מרפסת הגג מבנה שהוא מכנה ״ההיכל״ – חדר־פסל אליפטי, הפתוח לשמים. באור יום לובן קירותיו מסמא, בלילה הוא מחדיר את קולות הכרך ואור הירח ומשמש כמפלט. רוזוב מתייחס בעבודתו לעובדה שהבנין בסלמה 60 מיועד להריסה לטובת פרויקט נדל״ן. ״תוספת הבנייה״, רגע לפני הריסת הבניין, מהווה פעולת התנגדות אבסורדית ליזמות המאפיינת את האיזור, לג׳נטריפיקציה ול״תום תפקידם של אמנים יוצרים במקום ואולי פחיתות חשיבותם בכלל במציאות של ישראל היום״, כדבריו.

לבסוף, אחת העבודות היותר פרועות בתערוכה היא זו של הנעדר הנוכח – בנג׳מין (בן) מץ, שנהרג בתאונה לפני מספר חודשים. מץ היה אמן שפעל בין תל אביב ופריז, ועשה שימוש בפרקטיקות המפעילות הן את הצופה והן את החלל. על פי חבריו, הוא פעל בתחושת דחיפות גדולה והיה בעל תשוקה עזה לאמנות ולאנשים והיה לו הכישרון לרתום אותם לעבודתו. בתערוכה מוצגים חומרים שהותיר אחריו – עבודת סאונד רבת משתתפים, וידאו ארט ופרפורמנס.

The post אמנות היא חפץ מעבר: תערוכת בוגרי התוכנית לתואר שני באמנות בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

אתמול

אלו מנגנונים פועלים בזירת השימור ומה מניע אותם? איזה נרטיב היה נוצר אם מה שהושמט היה נשמר? מי עומד על המשמר? מה תפקידו של הזמן בתהליכי שימור? ומה אנו רוצה שיישאר אחרינו?

אלו השאלות ששואלים 11 סטודנטים ממסלול ״אודות עיצוב״ בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, שבמסגרת קורס בהנחיית מיה דבש ומעיין פוס אצרו במשותף את התערוכה האינטר־דיסציפלינרית, על המשמר. עבודותיהם של יוצרים, אמנים ומעצבים בוגרי בצלאל מוצגות זה לצד זו בתערוכה במבנה היסטורי, שתהליך השימור שלו הסתיים לאחרונה והוא נפתח לראשונה לקהל בבית הנסן במיוחד לכבוד שבוע העיצוב.

התערוכה – מעוררת השראה ומחשבה – עוסקת במושג השימור ובמנגנוני הכח השולטים בשימור תרבות. נקודת המוצא של האוצרים הייתה התרבות העכשווית, שבנויה משכבות של ידע חומרי ורעיוני מצטבר של אלפי שנים, מאוביקטים ומתפיסות שנשתמרו לאורך ההיסטוריה הבונים את הנרטיב של המין האנושי. אולם, מציינים האוצרים, תהליך השימור עשוי לקרות באופן מקרי, שבו החזק והמתאים שורד במרוצת הדורות, או באופן יזום, שמטרתו לשמר כוחות שולטים ולעצב נרטיב מסוים.

העבודות בתערוכה חושפות מנגנוני שימור בתרבות, מתבוננות בתהליכי שימור של יופי ונעורים, מתעמתות עם ״אנשי המשמר״ ושואלות מה היה קורה לו התבצעו חילופי משמרות. הן אינן מפחדות לגעת בנקודות רגישות ולדון בתרבות שהתגבשה בעבר ומתקיימת בהווה, ולהציע אלטרנטיבה לגבי העתיד.

מתוך ״על המשמר״ באוצרות התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל

היום

למי מאיתנו אין חפצים ששוכבים שנים במגירה, שואל גיל כהן מקולקטיב אניה וקורא למבקרים בשבוע העיצוב להוציא את המגירה אל האור. בסדנת המחדוש שתתקיים בשעה 17:30 בגינה של בית הנסן, המבקרים מוזמנים להפוך מגירות ישנות למדפים דקורטיביים שיציגו לראווה את אוסף משחקי הקינדר שלהם, את הצדפים שמעלים אבק בבית, או כל דבר אחר שתרצו.

לאחר הסדנה תתקיים בקולנוע של בית הנסן הקרנת הסרט Piet Hein Eek, אחד מהמעצבים ההולנדים הבולטים בזירה הבין־לאומית כיום, שחרט על דגלו את השימוש החוזר בחומרים יום־יומיים ובעיצוב בר קיימא. במסגרת פסטיבל סרטי העיצוב של מילאנו, שמתארח זו השנה השנייה בשבוע העיצוב ירושלים, יוקרן סרטו של הבמאי נייק קופן, שעקב אחר היין אייק בשנים 2009-2016, דרך כל שלבי המפתח בהקמת המותג שלו: מהפיכתו של מפעל קרמי לשעבר באיינדהובן למפקדתו – שחולקה למפעל, לחנות, לגלריה ולמסעדה – ועד לתכניתו העסקית לאסטרטגיית התגובה שלו למשבר הכלכלי הבין־לאומי וראיית העולם העיצובית שלו.

פיט היין אייק, מתוך סרטו של נייק קופן

מחר

חן גזית, המנהלת של שבוע העיצוב ושל בית הנסן, ממליצה על האירוע השני שיתקיים במסגרת TALK / SHOW, שיתוף הפעולה של שבוע העיצוב ירושלים עם אירועי פורום העיצוב פריז, כחלק מעונת התרבות צרפת־ישראל. והערב בשעה 20:00 בכיכר המהפכה של מרכזת בזק: שירה ז. כרמל וסטודיו H5 – שארלוט קמי ופרדריק מונייה – שהתבקשו ליצור אף הם פורמט מקורי המשלב בין הרצאה ומיצג תוך חשיבה משותפת ושילוב היכולות השונות של כל אחד ואחת מהיוצרים, תחת שלושת תתי התמות של שבוע העיצוב – שימור וסביבה, שימור וחברה ושימור ותרבות.

זהו שיאו של הדיאלוג שנרקם לאורך החודשים שקדמו לשבוע, אירועים פרפורמטיביים ומערבי קהל שנעים בין הגיאוגרפיה והאקלים הירושלמי למזון, בין משחק כדורגל לסאונד ואנימציה, ובין חקר התנ״ך להקרנה בחלל אימרסיבי. שלוש חוויות ייחודיות אלו ישאלו שאלות שבין פורמט לתוכן ובין שימור לעיצוב והמשכם באירוע מקביל במהלך ימי ה־D’Days Paris בנובמבר 2018.

הפרטים המלאים באתר שבוע העיצוב ירושלים

The post שבוע העיצוב ירושלים 2018 בפורטפוליו // היום הרביעי appeared first on מגזין פורטפוליו.

אתמול

לאחר שבוע עיצוב נוסף, אינטנסיבי ומעורר השראה, ענת ספרן וטל ארז – המנהלת האמנותית והאוצר הראשי של שבוע העיצוב ירושלים – בסיכום ראשון ומבט אל העתיד:

״השמורה״, התמה של שבוע העיצוב 2018, עסקה בעתיד. העתיד, כמו תמיד, הוא השתקפות של מערכת היחסים שאנחנו מנהלים בהווה עם העבר. כל האירועים, הפרויקטים והתערוכות שיצרו את שבוע העיצוב בשבעת הימים האחרונים, שאלו את השאלה הזאת בדיוק – איזו מערכת יחסים אנחנו מנהלים עם העבר, במה אנחנו מנסים להיאחז, מה אנחנו מוכנים לשחרר ובאיזה מחיר, ואיך בחירות אלו יגדירו את הכיוון שאליו אנחנו הולכים – מהרמה האישית, הקהילתית, העירונית ועד לרמה הרחבה ביותר.

וזו השאלה שביקשנו לשאול את אלפי המבקרים שביקרו השנה בשבוע העיצוב: מה חשוב לנו לקחת איתנו הלאה מהעבר ועל מה אנחנו מוותרים כדי להחזיק משהו קבוע אל מול רוחות הזמן.

אנחנו מאמינים ששבוע העיצוב הוכיח שזו שאלה למעצבים. הם אלו שאמונים על הגדרת הטקסים שלנו, היום־יום שלנו, הערכים שלנו, ומתרגמים אותם לפרקטיקה. למעצבים יש כוח גדול מאד להשפיע על העתיד שלנו. ואת השאלות האלה יכלנו לשאול רק בקונטקסט של אירוע כזה – מעל ל־120 מעצבים מהארץ ומהעולם השתתפו השנה בשבוע העיצוב ו־80% מהעבודות הן חדשות לגמרי – אירוע ציבורי, גדול, שלא כפוף לשיקולים מסחריים, ויכול לגעת בשכבה עמוקה יותר של עיצוב, כזו שמתעסקת בתפקידו החברתי.

אנחנו מרגישים ברי מזל שזכינו לקחת חלק באירוע ייחודי שכזה, שמאפשר לחשוף עיצוב בהקשרים רחבים יותר מאלו שאולי צרובים בתודעה של רבים מאיתנו. ואת כל זה לא יכולנו לעשות בלי כל המעצבים הנפלאים שנרתמו, ועבדו ללא הרף כדי להראות את כוחו של העיצוב כשהוא פוגש תוכן. וכמובן ללא התמיכה המדהימה שאיפשרה את כל זה:

של משרד ירושלים ומורשת; הרשות לפיתוח ירושלים; קרן ירושלים; עיריית ירושלים; והצוות המדהים של שבוע העיצוב: המנהלים רן וולף וחן גזית, שירה בן סימון שיינפלד, רונה זינגר, יעל הרשקוביץ; צוות ההפקה של פאזה- כרמית, מנש, פז, אילן; המעצבים הגרפיים המדהימים זהר קורן ועידן עם שלם; ניצן קרואקר אלה הראל, יונתן וקובי מסטודיו בריף, עידית שילוח, דור קדמי, צוות Xhibition, ענבל שלו, צוות בית הנסן – פז, עדנאן וכולם, כל המוסדות השותפים שלנו וכמובן כל המעצבים הנהדרים – תודה לכולם.

המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל

המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה

היום

הזדמנות אחרונה להביט אל העתיד! במסגרת שיתופי הפעולה עם אקדמיות בשבוע העיצוב, הוזמנו שורה של אקדמיות – ״המפעלים המייצרים את מעצבי העתיד, ולפיכך את העתיד עצמו״ – להגיב על נקודת המבט הפראי קדימה, המתנתק מהגבולות התוחמים את המוכר. דרך סדרה של חמישה חדרי עתיד בגודל אחיד של 20 מ״ר, נוצרים חמישה מבטים מהודקים ומזוהים אל עתיד אפשרי, כל אחד מובל על ידי דיסציפלינה אחרת באקדמיה מובילה אחרת לעיצוב.

המחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה עסקה בגוף האות, המילה והמושג כאלמנט מחבר, מתוך הנחה שהעתיד יפנה עורף למלים כפי שאנחנו מכירים אותן. המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל מציגה את שלבי המחקר של צורה, חומר, מבנה ותפקוד, כפי שהם באים לידי ביטוי בתהליכים חדשים ומרתקים של עבודת יד במרחב הדיגיטלי. המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר מציגה חומרים ומקטעים מתוך עבודות סטודנטים המדגימים את המרחב שבו פועל הטקסטיל, בהקשרים מגוונים, בכל תחומי החיים. המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון מעלה שאלות בדבר המשמעות והחשיבות של ״חפץ״, במציאות של הגירה, אימפריות נחלשות, משאבים מתכלים, אוטומציה גוברת, פערים כלכליים מחריפים, אלימות וגזענות גואות וזהויות לאומיות נזילות.

ורגע לפני שנועלים את שבוע העיצוב, אל תפספסו בכיכר המהפכה את החבר׳ה שעושים את המסיבות המחתרתיות הכי שוות בירושלים! מוזיקה, וידיאו־ארט, משחקי תאורה ועוד.

מחר

אנחנו לא יודעים מה התכניות שלכם ליום שאחרי שבוע העיצוב, אבל אנחנו יכולים לספר שחלקנו נמצאים ממש ברגעים אלו ביריד האמנות העיצוב ארט באזל (בקרוב בפורטפוליו). נתראה בשבוע העיצוב ירושלים בשנה הבאה. היה כיף!

הפרטים המלאים באתר שבוע העיצוב ירושלים

The post שבוע העיצוב ירושלים 2018 בפורטפוליו // היום האחרון appeared first on מגזין פורטפוליו.

עיקבו אחר עמוד הפייסבוק של פורטפוליו לקבלת עדכונים ולסקירה המלאה של תערוכות הבוגרים.

אוניברסיטת חיפה

אמנות
פתיחה: 20.6; נעילה: 13.7
אוניברסיטת חיפה, שד׳ אבא חושי 199. א-ה 08-20; שישי 8-12

אורנים

אמנות
פתיחה: 12.6; נעילה: 26.6
מכללת אורנים, קריית טבעון. א-ה 16-20, שבת 11-14

אמונה

תקשורת חזותית
פתיחה: 10.7; נעילה: 20.7
דרך בית לחם 104 ירושלים. א-ה 10-21; שישי 10-12

בצלאל

אמנות, צילום, אמנויות המסך, עיצוב תעשייתי, תקשורת חזותית, עיצוב קרמי וזכוכית, צורפות ואופנה, היסטוריה ותיאוריה
פתיחה: 19.7; נעילה: 3.8
קמפוס הר הצופים, ירושלים. א-ה 10-21, שישי 10-15

אדריכלות
פתיחה: 20.7; נעילה: 3.8
בצלאל 1 (פינת שמואל הנגיד), ירושלים. א-ה 10-21, שישי 10-15

גורן (עמק יזרעאל)

תקשורת חזותית
פתיחה: 17.7; נעילה: 7.8
בית ספר גורן לתקשורת חזותית, האקדמית עמק יזרעאל. א-ה 10-17, שישי 10-13

הדסה

תקשורת צילומית
פתיחה: 9.7; נעילה: 20.7
הנביאים 37, ירושלים. א-ה 10-14, 16-20; שישי 9-13

עיצוב תעשייתי מכליל
פתיחה: 17.7; נעילה: 30.7
הנביאים 37, ירושלים. א-ה 10-20; שישי 10-13

המדרשה

תואר ראשון באמנות
פתיחה: 25.7; נעילה: 8.8
קמפוס המדרשה, כפר סבא. א-ה 12-20, שישי 10-14

התכנית ללימודי המשך באמנות
פתיחה: 12.7; נעילה: 27.8
גלריית המדרשה, הירקון 19, תל אביב. א-ה 13-20; שישי 10-14

המכללה למנהל (ביה״ס לעיצוב וחדשנות)

תקשורת חזותית במרחב, עיצוב פנים
פתיחה: 11.7; נעילה: 23.7
אלי ויזל 2, ראשון לציון. א-ה 10-20

ויצו חיפה (המרכז האקדמי)

תקשורת חזותית, ארכיטקטורה, צילום, עיצוב אופנה
פתיחה: 18.7; נעילה: 28.7
הגנים 21, חיפה. א-ה 12-20; שישי 10-14; שבת 10-22

מוסררה (ביה״ס הרב תחומי לאמנות וחברה)

צילום, אמנות מדיה חדשה, מוזיקה חדשה
פתיחה: 12.7; נעילה: 27.7
הגלריה החדשה וגלריית דרפלר – הע״ח 9, ירושלים + הגלריה החברתית בבית קנדה, שבטי ישראל 22, ירושלים. א-ה 10-19; שישי 10-14

מכון טכנולוגי חולון

עיצוב תעשייתי, עיצוב פנים, עיצוב תקשורת חזותית
פתיחה: 19.7; נעילה: 1.8
גולומב 52, חולון. א, ב, ד, ה 16-22; ג 10-22; שישי 10-13

מנשר

צילום, אמנות
פתיחה: 5.7; נעילה: 19.7
דוד חכמי 18, תל אביב. א-ה 11-19; שישי ושבת 11-15

תקשורת חזותית
פתיחה: 26.7; נעילה: 9.8
דוד חכמי 18, תל אביב. א-ה 11-19; שישי ושבת 11-15

סמינר הקיבוצים

אמנות
פתיחה: 12.7
מרכז עמיעד, עמיעד 12, יפו

עיצוב
פתיחה: 26.7
מרכז עמיעד, עמיעד 12, יפו

ספיר (בית הספר לאמנות, חברה ותרבות)

אמנות
פתיחה: 5.7; נעילה: 21.7
בית הספר לאמנות במכללת ספיר, שדרות

תערוכה מייצגת בגלריה שלוש, מז״אה 7, תל אביב
פתיחה: 25.7; נעילה: 4.8

שנקר

עיצוב והנדסת תוכנה, עיצוב תכשיטים, עיצוב טקסטיל, תקשורת חזותית, עיצוב תעשייתי, עיצוב פנים, מבנה וסביבה, עיצוב אופנה, תואר שני בעיצוב, הנדסת תוכנה
פתיחה: 12.7; נעילה: 20.7
אנה פרנק 12 וידע־עם 8, רמת-גן. א-ה 10-22; שישי 10-13

אמנות
פתיחה: 12.7; נעילה: 20.7
ז׳בוטינסקי 8, רמת-גן (בנין עלית). א-ה 10-22; שישי 10-13

תל חי (המכון לאמנויות, המכללה האקדמית)

קרמיקה, אמנות פלסטית, צורפות
פתיחה: 12.7; נעילה: 28.7
המוזיאון הפתוח לצילום, גן התעשייה תל־חי. א-ה 11-19; שישי 10-14; שבת 11-17

The post תערוכות בוגרים 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

Yuval:

הי ליהי, מה קורה? מה שלומך?

Lihi:

מעולה! מנסה להנות במנוחה ממה שנשאר מהשבת

מה שלומך?

Yuval:

לא רע בכלל! איך היה בברצלונה?

Lihi:

היה מאוד מרגש! חוויה יוצאת דופן

Yuval:

מה היה כל כך יוצא דופן?

Lihi:

ראשית, ההשתתפות בכנס סיכמה חודשיים של עבודה אינטנסיבית בהכנות. שנית, זאת פעם ראשונה שאני מציגה את המחקר שלי מארבע השנים האחרונות ועוד בפורום בין־לאומי עם אנשים מוכשרים מכל העולם

Yuval:

פעם ראשונה זה באמת מרגש… בואי נעשה רגע סדר. ספרי קצת על עצמך לטובת מי שלא מכיר: מה למדת, במה את עובדת, ומה את עושה כשאת לא מציגה מחקר בברצלונה…

ליהי לסקר. צילום: מ״ל

Lihi:

אני בוגרת תואר ראשון באופנה בהתמחות בנעליים ובעבודה בעור מבצלאל, ותואר שני בניהול עיצוב וחדשנות בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. במסגרת התואר השני התחלתי את המחקר שלי בשדה של Co-creation & Customization, ובשלוש השנים האחרונות אני ממשיכה לחקור ולפתח באופן עצמאי את המוצר שנולד מהמחקר.

אני עצמאית, יזמת ומנהלת עיצוב. התמחיתי אצל ניצן ויסברג במתודולוגית החדשנות Design Thinking ועם הכלי הזה אני מובילה תהליכי חדשנות. בימים אלו אני מובילה את החממה ליזמות חברתית של ארגון שתיל והקרן החדשה לישראל בירושלים. יש לי שם שמונה מיזמים שמטרתם להפוך את ירושלים לפלורליסטית יותר ולגזענית פחות על אף מורכבותה.

במקביל אני עובדת עם משטרת ישראל על שירותים לאזרחים ועל תהליכים אסטרטגיים פנים ארגוניים. נוסף על כך אני מרצה לחדשנות וחשיבה עיצובית בתכניות לתואר שני (MBA) במסלול לניהול טכנולוגיה, יזמות וחדשנות, ובמסלול הבין־לאומי ליזמות וחדשנות באוניברסיטת תל אביב וביחידה ללימודי חוץ בבצלאל.

מגוון וכיף סה״כ

Yuval:

מרשים! וזה באמת מגוון, השילוב הזה של אופנה ומשטרה… אבל בואי נתמקד במחקר שלך שהצגת בברצלונה. מה את יכולה לספר עליו? איך הוא התחיל? ומה קרה איתו בדרך?

Lihi:

עד לפני חמש שנים עבדתי במותג ישראלי מצליח לנעליים, ואחרי שילדתי את בני הבכור איתמר הבנתי שאני צריכה לחשוב מה אני יכולה לעשות אחרת עם הכישורים שלי ועם ארגז הכלים שלי, ולנסות לבחון איך אפשר להשפיע על תעשיית הנעליים. נרשמתי לתואר השני שם התחלתי את המחקר שלי, שהחל בעיסוק בשדה המקומי של תעשיית הנעליים, ואז התרחב לעיסוק בשאלה מה קורה גלובלית ומהן המגמות העולמיות.

ב־2015 סיימתי עם המחקר שהכיל תובנות בעלות ערך רב, שהולידו פלטפורמה לעיצוב נעליים בהתאמה אישית המתבססת על הפרופיל של המשתמש ברשת החברתית. אחרי הלימודים התלבטתי מאוד איך להמשיך, אבל לא רציתי לצאת עם המוצר כסטארט־אפ והתחילו להיכנס פרויקטים לסטודיו, אז הנחתי לו. השנה החלטתי שאני חוזרת להפיק מהמחקר ומהמוצר את המקסימום. שיתפתי את אלעד פרסוב, מרצה בתכנית בבצלאל, ברצון שלי להתחיל לחתור לחשיפה בין־לאומית, ומהר מאוד זה קרה: בדצמבר נפגשנו, שבוע אחרי זה כבר הגשתי בקשה לכנס, ובינואר הודיעו לי שהתקבלתי

צילום: ספיר לסקר

Yuval:

איזה מן כנס זה? מי מגיע אליו? על מה מדברים בו?

Lihi:

הכנס עוסק בפרקטיקות של עיצוב ונותן במה להצגת מחקרי עיצוב, פרויקטים ומקרי מבחן מבוססי מחקר עיצוב. מגיעים אליו אנשים מכל העולם (פגשתי שם חוקרים ומעצבים מבחריין ומערב הסעודית, מתאילנד, מאוסטרליה ומעוד מקומות). רובם בעלי רקע בעיצוב אבל לא כולם. הרבה מגיעים מדיסציפלינות מחקר (סוציולוגיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה, רפואה) ועובדים עם צוותי עיצוב;. הם מבינים את הערך של חשיבה עיצובית ואת הפריזמה שלנו.

הכנס נמשך בסך הכל שלושה ימים ועסק בשש תמות שונות (אפשר לבחור לאיזו הרצאה להיכנס ולשמוע). זה מודל שהתחרות בו היא קשה, ולי היה מאוד קשה לבחור לאיזה חדר להיכנס כי קורה המון במקביל. רוב הזמן בחרתי להישאר בתחום שלי, בתמה של ניהול עיצוב ופרקטיקה מקצועית (Design Management and Professional Practice).

סביב התמה הזאת הנושאים המדוברים היו מקום המעצב והאחריות שלו כמחולל שינוי בעולם, תהליכי co-creation והמקום של משתמשים בתהליכי עיצוב כשאנחנו מקבלי ההחלטות וקובעי האסטרטגיות, כיצד מעצבים יכולים להיות קול לשיקוף מציאות ולספק עזרה למשתמשים בעולם של שינוי חברתי, עיצוב פוגש יזמות ואסטרטגיות עסקיות, עולם ניהול מוצר ותהליכים, הקשר והמתח שבין קראפט ו־digital fabrication, הוראת עיצוב וחשיבה עיצובית.

בעיקר למדתי וניסיתי להבין איך ניהול עיצוב נתפס מפרספקטיבות תרבותיות שונות

Yuval:

ומה הייתה המטרה שלך בהגעה לכנס (מעבר לנסיעה לברצלונה שזה תמיד נחמד). מה קיווית שיקרה ומה קרה לבסוף?

Lihi:

כשנרשמתי לכנס הדבר הראשון שרציתי הוא חשיפה בין־לאומית לעצמי כסוג של מומחית בתחום עיצוב נעליים. כמו כן עניין אותי לקבל פידבק מגוון למוצר ולמודלים האסטרטגיים שהצגתי שם. ואכן זה מה שהיה: פנו אלי אחרי המצגת אנשים שרוצים לעשות שיתוף פעולה כשאני בכובע של המומחית. העבודה הקשה היא אחרי הכנס, לממש את שיתופי הפעולה… אז אני מבלה הרבה בשיחות סקייפ לאחרונה

בכל מקרה הכנס הוא רק חלק מהתהליך כי ההשתתפות בכנס פותחת הזדמנות להגיש מאמר

Yuval:

ומה עם הפרויקט שהצגת? יש לו היתכנות עתידית? כי בדרך כלל פרויקטים שיש להם כותרת של ״פלטפורמה לעיצוב נעליים בהתאמה אישית המתבססת על הפרופיל של המשתמש ברשת החברתית״ נשארים ברמת הרעיון ולא מצליחים לפרוץ אותו. לא?

Lihi:

עוד דבר נפלא שקרה בהכנות לכנס זה שהמוצר קיבל שוב במה, והתגובות היו מפתיעות ומרגשות; זה נתן לי רוח גבית לנסות לרוץ איתו. הגשתי מועמדות לתחרות של wework creator וכבר קבעתי סבב פגישות עם יזמים ומשקיעים פוטנציאלים שאני רוצה שיקדמו אתי את המוצר לשלב הבא – הרמת גרסה עובדת של הפלטפורמה. יש פה השקעה בפיתוח של האלגוריתם. בזמנו העסקתי מומחה להמרת קבצים מדו־ממד לתלת־ממד שעובד באלביט ועושה את זה במטוסים, ויחד עשינו מודל ראשוני עם הוכחת היתכנות

Yuval:

וואלה. נשמע מעניין

Lihi:

תודה! אגב, קוראים לפלטפורמה Footprint

Yuval:

אני יכול לנחש את מקור השם, אבל תסבירי את…

Lihi:

הסיבה לשם היא שהפלטפורמה מתבססת על הזהות הדיגיטלית של המשתמשת ברשת החברתית (לדוגמה בחשבון האינסטגרם שלה), ומתרגמת את העושר הוויזואלי שהיא אצרה וערכה ללוח השראה שהוא הבסיס ליצירת הנעל. הפלטפורמה סורקת ודוגמת צורות ותבניות מתוך לוח ההשראה, ומתוך צורה אחת שנבחרת היא בונה את הנעל. את הנעל היא יכולה לעצב ולהתאים לצרכי המשתמשת (מנעל סגורה ועד סנדל פתוח) על ידי הוספת חוליות של הצורה הבסיסית והחסרה, סגירת הצורה ועוד. בקיצור, טביעת הזהות הדיגיטלית של המשתמשת הופכת לנעל עם טביעת רגל ייחודית בעולם ‎

אחד הדברים שהצגתי בברצלונה היה בדיוק זה – המודל האסטרטגי מאחורי Footprint ‏המחדד את העובדה שהמידע הקיים אודותינו ברשתות החברתיות יכול לשמש ליצירת מוצר פיזי ולא חייב להישאר בעולם של אוביקטים דיגיטליים. כמו כן, הראיתי איך להשתמש במידע הזה בצורה שממנפת את המשתמשים ומאפשרת להם התאמה אישית של מוצר ברמה גבוהה ושיתוף אמיתי בתהליך העיצוב‎.

יש פה מעגל: זה מתחיל מהזהות הדיגיטלית של המשתמשים בפרופיל מקוון ברשת, המתורגם לאלמנטים של דו־ממד שהופכים להיות ה־DNA של המוצר התלת־ממדי – ממש המבנה של הנעל עצמה. וכך נולד מוצר חדש בעולם הפיזי הלא מקוון. בדרך כלל מה שמשתמשים מהסוג הזה עושים הוא לצלם את הנעל החדשה שהם עיצבו וקיבלו בדואר ולהעלות את זה כתמונה לאינסטגרם שלהם – חזרה לעולם המקוון. מה שממשיך את המעגל / פותח אותו מחדש‎

יש לי את זה במודל גרפי מרשים אם תרצה חחח‎

Yuval:

נראה לי שנסתפק בזה… אז מה עכשיו? הזכרת מאמר?‎

Lihi:

נכון. אני צריכה להגיש טיוטה ראשונה של המאמר עד סוף יוני. המאמר יסקר את מה שהצגתי ב־20 דקות מצגת בכנס וירחיב על כך. עוד חלק משמעותי בתהליך שאני שמחה להתמודד איתו לראשונה – כתיבת מאמר אקדמי ופרסומו. המאמר יפורסם עד סוף השנה באחד מהמגזינים של Common Ground ‎.

Yuval:

שיהיה בהצלחה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Lihi:

תודה על ההתעניינות שלך! ולקולגות שלי שחושבים להציג בכנסים מהסוג הזה‎ – אשמח לעזור מהמעט ניסיון שצברתי…

Yuval:

יפה

The post ליהי לסקר רוצה ליצור נעליים מהאינסטגרם שלכם appeared first on מגזין פורטפוליו.

הזדמנות חד פעמית לסיור מודרך בתערוכות הבוגרים בשנקר ובבצלאל, בהדרכת עורכי פורטפוליו, יובל סער וחגית פלג רותם.

מועדי הסיורים:

יום ב׳ 16.7 בערב בשנקר, רמת גן
יום ו׳ 27.7 בבוקר בבצלאל, ירושלים

מיכאל שבדרון, בצלאל, המחלקה לצילום

תערוכות הבוגרים של האקדמיות לעיצוב ולאמנות חושפות בפני אנשי מקצוע והקהל הרחב דור חדש של אמנים ויוצרים, המציגים בפרויקטי הסיום שלהם כישרון ויצירתיות, כושר המצאה ומעוף. עבור חלקם זוהי נקודת הזינוק לקריירה מפוארת, לאחרים זוהי נקודת שיא וזמן לקבלת החלטות לעתיד.

המפגש עם קהל הוא חלק חשוב מהחשיפה של אמנים ומעצבים צעירים עם העולם האמיתי, שמחוץ לכתלי האקדמיה, לתגובות ולהרחבת מעגלי ההיכרות. עבורנו זוהי הזדמנות נדירה להציץ ולפגוש בכוכבים וברעיונות של הדור החדש.

את הסיורים מדריכים עורכי פורטפוליו, יובל סער וחגית פלג רותם, המלווים וסוקרים את תערוכות הבוגרים כבר יותר מעשור. ההדרכה תלווה במפגשים עם יוצרים נבחרים.

עוז בירי, בצלאל, המחלקה לעיצוב תעשייתי. צילום יחצ

הסיור בשנקר ברמת גן יתקיים בתאריך 16.7, יום שני, בשעה 17:30־21:00

סיור בבצלאל בירושלים יתקיים בתאריך 27.7 יום שישי בשעה 10:00־14:30

מחיר כל סיור: 150 ש״ח

תוספת תשלום להסעה לירושלים – 50 ש״ח

תוספת תשלום להסעה בין הקמפוסים ברמת גן – 15 ש״ח

יש להודיע ולהירשם מראש במייל hi@byfar.co.il או בטלפון: 052-3423221

The post סיורים בתערוכות הבוגרים 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

Yuval:

הי ענת, מה קורה? מזל טוב על שנה ראשונה שתכף נגמרת בתואר החדש. די מרגש, לא?

Anat:

מרגש מאוד. חיכינו לא מעט זמן לפתיחת התכנית והעובדה שסוף־סוף יש תכנית ראשונה בארץ לתואר שני בתקשורת חזותית מאוד משמחת. יותר מדיסציפלינה, תקשורת חזותית היא מטריה רחבה שחובקת תחתיה דיסציפלינות רבות ותחומי מחקר וענין שונים. אני חושבת שתואר שני בתחום הזה יקדם את כל תחומי העיצוב והמחקר וישמש מעבדה אמיתית להוביל את תחומי העיצוב קדימה

Yuval:

אז בואי נתחיל מהתחלה: מה ההבדל העיקרי בין התכנית לתואר שני לבין התואר הראשון?

Anat:

קודם כל חשוב להדגיש שחוויית הלמידה בתואר שני שונה לחלוטין מבתואר הראשון: את התואר השני שלי עשיתי בברצלונה באדריכלות ותרבות אורבנית. חלק גדול מהסטודנטים שלמדו איתי הם היום החברים הכי טובים שלי והשותפים האולטימטיביים לפרויקטים מקצועיים ומחקריים. בתואר שני אתה לומד מחבריך לכיתה לא פחות מהמרצים שלך. ובכלל, זה כיף גדול.

התמזל מזלנו והמחזור הראשון בתכנית הוא קבוצה מדהימה באיכותה של 24 סטודנטים מתחומים שונים – כשליש מהם לא בוגרי תקשורת חזותית שהגיעו מעיצוב תעשייתי, וידאו, אמנויות המסך וכד׳ – בגילאים שונים עם תחומי עניין ומחקר שונים. הדיון הרב־תחומי והבין־תחומי שנוצר ביניהם הוא מרתק, ונראה שהדיון המשותף לא רק מפתח ומקדם כל אחד מהם אלא יוצר תשתית נפלאה לקידום התחום כולו. חוץ מזה כולם בשלנים נפלאים הם מכינים ארוחות בוקר מדהימות: כל הגשה היא חגיגה קולינרית. אז מה רע לנו?

בנוסף, אחד הדברים שמייחדים את התואר השני הוא שאם בתואר הראשון אתה צריך להתאים את עצמך לדרישות המערכת, בתואר השני המערכת עושה כל מאמץ להתגמש לצרכיך. המטרה היא שכל סטודנט ימצא את דרכו הייחודית ויפתח את תחום העניין שלו

עדי טקו, מחקר של אופני קריאה אלטרנטיביים

Yuval:

אז מה קורה בתכנית? איך היא בנויה?

Anat:

העיקרון המרכזי בתכנית הוא הרחבת המבט ושילוב בין התיאוריה לפרקטיקה, שיאפשר לסטודנטים להעמיק ולהרחיב את תחום העשייה שלהם, וגם כמובן – ליצור בסיס להתפתחות מחקר בתחום התקשורת החזותית (שכה חסר בארץ) ולהשתלב בהוראה באקדמיה. התכנית עצמה מחולקת לשלוש חטיבות: חטיבה מעשית, חטיבה תיאורטית, וחטיבה משולבת שבה נוצרת סינרגיה אמיתית בין שני התחומים, כשהסטודנטים מגיבים לטקסטים תיאורטיים בעשייה קריאטיבית ולהפך.

בכל סמסטר יש קורס מרכזי שנקרא היפר־סטודיו, שבו מלמדים שני מרצים: האחד מתחום הפרקטיקה והשני מתחום התיאוריה. הקורסים האלו עוסקים בארבעה חתכים שונים: בין־תחומי, היסטורי, טכנולוגי וחברתי־פוליטי

Yuval:

את יכולה לתת דוגמה?

Anat:

בטח. בהיפר־סטודיו שלי ושל ד״ר נעמי מאירי־דן, שנקרא ״מרד הסטודנטים״ ועוסק בתקשורת חזותית כפעולה אזרחית, אנו יוצרים בימים אלה שיתוף פעולה עם התואר השני ב־RCA לונדון במטרה לעסוק בפרויקט אמיתי ולפתור בעיה חברתית קיימת. הסטודנטים שלנו אמורים לבלות במשך שבוע ב־RCA והסטודנטים משם יבקרו אצלנו למשך שבוע ויעבדו יחד על פרויקט מקומי (כרגע אנחנו מתלבטים בין שלומי בצפון לרהט בדרום).

בכלל, אחד הדברים שמאוד חשובים לנו הוא לפתוח את הסטודנטים לכמה שיותר נקודות מבט. כחלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים הסטודנטים נפגשים עם מומחים רבים בתחומים שונים להרצאות ומפגשי עומק – בין השאר הם נפגשו השנה עם פרופ׳ עדה יונת, זוכת פרס הנובל; עם Roosje Klap, ראש תכנית התואר השני באקדמיה המלכותית בהאג; ועם מיכל סהר, דוד פולונסקי, פרופ׳ עדי שטרן, יעל חרסונסקי, מירב פרץ, אליסה גויקמן ואבי בוחבוט, ד״ר דור גז, עדה ורדי, ד״ר ברוך בליך, נעם פרתום, אבנר כץ ועוד

פעמיים בשנה אנו מקיימים סדנאות שבועיות עם אורחים בין־לאומיים. השנה אירחנו את ד״ר רתנה רמנתן, ראש התכנית לתואר השני ב־RCA לונדון, ונוצר קשר מאוד עמוק. נראה לי שעוד הרבה שיתופי פעולה ומחקר משותף יתפתח איתם…

ביקור בסטודיו של פרופ׳ אבנר כץ

Yuval:

נייס! ומה התוצרים? עד כמה הם צריכים להיות פרקטיים?

Anat:

שאלה חשובה. הסטודנטים עוסקים בשני ערוצים מקבילים. האחד בא לידי ביטוי במסגרת הקורסים הקיימים והשני בפיתוח של הפרויקט המרכזי שלהם. רוב הסטודנטים מגיעים לתואר השני עם ״פרויקט החלומות״ שלהם; אותו פרויקט שהיו רוצים לעשות אם רק היה להם זמן. התכנית מאפשרת להם לפתח פרויקט כזה במשך שנתיים. השנה הראשונה מתמקדת בגיבוש הנושא ובמחקר והשנה השנייה במימושו. במידה רבה כל הקורסים הקיימים בתכנית אמורים לתמוך בפיתוח של הפרויקט המרכזי, הן מבחינה מעשית והן מבחינת הדיון התיאורטי.

הקורסים מעלים שאלות/נושאים לדיון אבל מנעד התשובות האפשריות הוא רחב ביותר. כל סטודנט יכול לפתח ולהעמיק את תחום העניין שלו או לחילופין להתנסות בתחום חדש לחלוטין. מנסיוננו השנה הפתרונות יכולים להיות בין פרקטיים־יישומיים ועד אקספרימנטליים. הכל מותר. כל עוד נוצר דיון מעניין שמעלה שאלות ביקורתיות ומותח את גבולות התחום – אנחנו מרוצים.

המטרה היא מצד אחד לפתוח את הדיון (ואת הראש) לכיוונים שונים ומצד שני לאפשר לסטודנטים התנסות ורכישת כלים גם בתחומים שפחות מוכרים להם. לדוגמה, הוספנו קורס קיץ שיפתח עוד שבועיים בשם ״עיצוב ספקולטיבי״, שיועבר על ידי אורי סוכרי וליאת סגל. הקורס יעסוק בעיצוב המחר ויחשוף את הסטודנטים למחקרים שונים בתחומי פיזיקה וביולוגיה שישמשו כמקור השראה לפיתוח פרויקטים עתידיים. בנוסף, יעברו הסטודנטים במהלך הקיץ סדנה בעיצוב קוד, עריכת וידאו, פיזיקל־קומפיוטינג וכדומה, לצד סדנאות הדפס וטכניקות מסורתיות

Yuval:

אני יודע שעוד אין פרויקטי גמר אבל מה התוצרים שנוצרו בינתיים בתכנית?

Anat:

אני אתן לך כמה דוגמאות ממהלך הקורסים. אחת הסטודנטיות יצרה מזרקה שמגיבה לסאונד; עוצמת הסאונד ומיקומו משפיעים על גובה המים הנובעים מהמזרקה ועל האינטנסיביות שלהם. סטודנט אחר חקר במסגרת הקורס ״דיאלוגים דיגיטליים״ את השימוש שנעשה באימוג׳ים במסגרת שיחות הווטסאפ בינו לבין אשתו. הוא הראה סטטיסטית שהשימוש המשתנה בסוגי האימוג׳י ואינטנסיביות השימוש בהם מלמדת על העליות והמורדות ביחסים ביניהם (בתקופה שבה פייסבוק מכריזה שהיא יכולה לצפות את אורך מערכת יחסים של שני משתמשי פייסבוק לפי התקשורת ביניהם, זה הופך לרלוונטי מאוד).

בקורס ״פואטיקה חזותית – הספר כחדר פלאות אישי״ בהנחייתה של מרב סלומון, הסטודנטים חקרו דרכים לא ליניאריות להעברת נרטיב ויצרו אוביקטים פורצי דרך. ואולי דוגמה מאחד מהקורסים התיאורטיים: בקורס ״תיאוריות ותקשורת חזותית״ בהנחיית ד״ר טל פרנקל־אלרואי הסטודנטים הגישו בסיום הקורס מחקרים מקוריים כמו תפקיד השד הנשי בתרבות המערבית, משמעות האיור לאור מורה נבוכים של הרמב״ם, השעתוק בעידן קניה ווסט ועוד.

ואולי גם הצצה לכמה מהפרויקטים המרכזיים שהסטודנטים התחילו לפתח, ביניהם ספר קומיקס שמנגיש מאמר עיוני; סרט אנימציה על האתגרים של האמהות בימיה הראשונים; פונט גנרטיבי אישי המבוסס על קולו של המשתמש; מחקר על המרחב המוגן כמיקרוקוסמוס לישראליות; ועוד

Yuval:

אז אפרופו קניה ווסט והרמב״ם, מה הפרופיל של הסטודנטים שנרשמו למחזור הראשון? ומה בכלל הפרופיל של הסטודנטיות והסטודנטים שאתם מחפשים? ‎

Anat:

איכותה של כל תכנית תואר שני תלויה באיכות הסטודנטים שלה, ולכן גם השנה נקבל רק את הטובים והמעניינים ביותר. במידה רבה, מעניין אותנו לא רק המקום ממנו הגיע הסטודנט, אלא גם ואולי בעיקר המקום שאליו הוא רוצה להגיע. ‎ולכן, לפני הכל, אנחנו רוצים סטודנטים סקרנים וחוקרים שמעוניינים לשנות את המרחב שבו הם חיים; שרוצים להעמיק את העשייה שלהם, ואולי גם להשתלב במחקר ובאקדמיה. ‎

לקראת היום הפתוח שנקיים בסוף יולי שאלתי כמה מהמרצים מי הסטודנטים שהם היו רוצים לראות בכיתה שלהם. פרופ׳ רותו מודן אמרה: ״סטודנטים עם חלומות גדולים שמחפשים את הדרך להגשים אותם״. ד״ר טל פרנקל אלרואי אמרה: ״אשמח לפגוש סטודנטים סקרנים, חקרנים, ספקנים, בעלי ראש פתוח ונכונות לצאת מחוץ לקונבנציות ולגלות את העולם מחדש. אשמח מאוד אם הסטודנטים יסכימו להעז, להאט ולהשתהות, ולא למהר להפיק תוצר… תואר שני הוא הזדמנות להתפתח, בכל מובן אפשרי. תואר שני הוא הזדמנות לדיאלוג אינטימי עם עצמך ודיאלוג מקצועי עם אנשים נוספים מן התחום שלך״

ענת קציר. צילום: מ״ל

Yuval:

ואת? איזה סטודנטים את היית רוצה לראות בתכנית?

Anat:

הייתי רוצה לראות סטודנטים שמבינים את כוחם של כלי התקשורת החזותית ושלוקחים אחריות על שינוי המרחב שבו הם חיים. אם בשנות ה־90 המוטו של עולם העיצוב היה Good Design is Good Business, הרי שכיום על רקע המשבר הגלובלי שבו אנו נמצאים המעצבים נדרשים להיות סוכנים לשינוי התודעה ולשינוי חברתי. כלי התקשורת החזותית הם אמפליפייר אדיר: על המעצבים להשתמש בהם באחריות ולהשמיע את קולם של אלו שקולם לא נשמע או לא נשמע מספיק

Yuval:

אז אני חייב לשאול: זה נשמע לך ריאלי? הרי לא קל, בלשון המעטה, להתקיים מיצירה בארץ, ואתם מסמנים פה אופק מאוד מאתגר ומורכב‎

Anat:

אם השנה הראשונה של התכנית מוכיחה משהו זה שיש לא מעט מעצבים בתחומים שונים שרוצים לעסוק בעיצוב (ובתקשורת חזותית) לא רק בצדדים הפרקטיים שלו (פרנסה וכדומה) אלא גם כמנוע ומניע לשינוי אמיתי; הן במרחב התרבותי והן במרחב הפוליטי. אני באמת מאמינה בכוחו של עיצוב לשמש כסוכן לשינוי חברתי, ואני שמחה כל יום לגלות שיש לא מעט מעצבים צעירים שגם הם חושבים כך.‎

אני לא אומרת שהלימודים בתואר השני אינם אתגר. למרות שהם מתנהלים רק בימי חמישי ושישי והם מאפשרים המשך עבודה כמעט מלאה, הם ודאי דורשים התגייסות ומאמץ רב. אבל נדמה לי שהחוויה המכוננת שהסטודנטים עוברים במהלך הלימודים שווה כל מאמץ

Yuval:

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Anat:

אולי כמה מילים על האתגרים שעומדים היום בפני התכנית: כתכנית היחידה בארץ בתואר שני בתקשורת חזותית, אנחנו רואים בה פלטפורמה יחודית להתפתחות של מחקר ועשייה אקספרימנטלית. הדרך לממש את הפוטנציאל הוא בראש ובראשונה בשיתופי פעולה רלוונטיים, עם אקדמיות בארץ ובחו״ל בתחומי העיצוב, הטכנולוגיה והמדע, לצורך הקמת פלטפורמות מחקר משותפות; וזה, ללא ספק, מתחיל לקרות

The post נכון לעכשיו: ענת קציר מסכמת את השנה הראשונה של התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

לקריאה נוספת

שבוע העיצוב ההודי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל

שבוע העיצוב הספרדי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל

שבוע העיצוב הטורקי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל

השד והבקבוק בבית נעמת

מזיגה בפריסקופ

בצלאל במוזיאון הטבע

עונג ואימה במוזיאון נחום גוטמן

עברית שאינה מוכרת את נשמתה

סיפור על תקווה

אין מספיק מרחק

אתמול

היום

מחר

אתמול

היום

מחר

אוניברסיטת חיפה

אורנים

אמונה

בצלאל

גורן (עמק יזרעאל)

הדסה

המדרשה

המכללה למנהל (ביה״ס לעיצוב וחדשנות)

ויצו חיפה (המרכז האקדמי)

מוסררה (ביה״ס הרב תחומי לאמנות וחברה)

מכון טכנולוגי חולון

מנשר

סמינר הקיבוצים

ספיר (בית הספר לאמנות, חברה ותרבות)

שנקר

תל חי (המכון לאמנויות, המכללה האקדמית)

מועדי הסיורים: