מכללת הדסה

לילדים בגילאי שנה עד שלוש יש נטייה לפתח ״חרדת זרים״. עובדה זו, לצד נתונים נוספים המראים כי ישנו קושי אמיתי בקרב רופאי משפחה וילדים להגיע לתוצאות מדויקות בבדיקות האזנה ואוזניים, הביאו את יעל נחשון לפיתוח scopey, ערכה לבישה לביצוע בדיקות אזניים שגרתיות לילדים בגילאים שנה עד שלוש. מלבד היותה לבישה, עובדה המאפשרת לרופא לקבל תוצאות ללא מגע ישיר עם הילד ובכך להפחית את חרדת הזרים, ההצמדה של מכשירי הבדיקה לגוף הילד מאפשרת לו לנוע בחופשיות תוך קבלת תוצאות בדיקה איכותיות. בסוף הבדיקה הילד זוכה ב״פרס״ ומקבל את חלקי הבדיקה החד פעמיים.

למעלה מ־40% מהנשים בין הגילאים 35-15 סובלות מכאבי מחזור חזקים. הפתרונות שהרפואה המערבית מציעה לכך הם משככי כאבים, אך מחקרים קליניים בתחום מראים כי שימוש בחום ובמכשירי TENS הם היעילים ביותר להקלה בכאבים אלו. Maya, המוצר שעיצבה אפרת רמון, הוא חגורה לבישה המחממת את אזור הרחם במגע ישיר להקלת הכיווץ ושמייצרת פולסי חשמליים עדינים בגב התחתון – נקודת לחיצה שמשפיעה על הרחם לפי הרפואה המערבית והסינית. המוצר מגיע במספר סגנונות עיצוביים כך שיוכל להתאים לכל צורת לבוש וטעם של המשתמשות. הפעלת המוצר נעשית דרך אפליקציה נלוות הנותנת שליטה על הטמפרטורה הרצויה וחוזק הפולסים.

מוריה משיח עיצבה מוצר לחרשים וכבדי שמיעה הממיר קול לטקסט, במטרה לאפשר למשתמש לתקשר ולהשתלב בצורה עצמאית ונוחה בחברה. לפרויקט שלושה קווים מנחים: תרגום הסביבה למשתמש; תרגום המשתמש לסביבה; ארגון המידע שנאמר. תרגום הסביבה נעשה על ידי המרת קול לטקסט המוקרן על עדשה, המאפשרת למשתמש להבין בקלות מידע כמו כיווניות ומרחק ממקור הקול. בכדי לאפשר למשתמש לבטא את עצמו, המוצר מאפשר להציג את דיבור המשתמש לסביבה ככתוביות על צג מסך או להשמיע אותו כקול מלאכותי. בנוסף, המוצר שומר את הטקסט שהוקרן והמשתמש יכול לסמן בלחיצת כפתור קטעי דיבור שאותם יוכל לערוך ולשמור, ואף לשלוט בעזרת אפליקציה על המיקרופונים ויתר האפשרויות שהמוצר מציע.

מכון טכנולוגי חולון

ב־one-of תעשייתי בחנה עפרי ליפשיץ את האפשרות של ייצור תעשייתי של אובייקטים ״וואן אוף א קינד״. ליפשיץ יצרה שיטה שמאפשרת ייצור סדרתי תוך שימוש בערכים השאולים מעולם הקראפט הידני, המאופיין בחוסר שלמות וחד־פעמיות. המכונה שהיא בנתה מייצרת כלי קרמיקה תוך שימוש בחוט, כרכיב המרכזי שמעצב את פני הכלים. המכונה מורכבת משני מנועים הנשלטים על ידי קוד, ששולט על המנוע שמניע את החוט, ושתוכנת כך שישלב אקראיות בבחירת פרמטרים שונים הקשורים לתנועתו, דבר שמבטיח שכל כלי יצא שונה מקודמו. תנועת החוט מייצרת אסתטיקה המספרת את סיפור הייצור של הכלי ויוצרת תביעת אצבע כשם שיוצר מתביע את ידיו על החומר שעליו הוא עובד.

עדי זהר יצרה ב״ארץ נעדרת״ מבט משעשע, חכם וביקורתי על החברה הישראלית, באמצעות סדרת אוביקטים שעוסקים כל אחד בדרכו בסוגיה תרבותית מקומית. לדוגמה, סדרת כלי המלחמה ״משופצרים״ עשויים מחפצים של ילדים, עטופים באיזולירבנד שחור המשמש בעולם הצבאי לשפצור, הסתרה והסוואה של ציוד אישי. פעולת ליפוף האיזולירבנד על החפצים השונים מטשטשת את זהותם הצבעונית והילדותית ומאלצת את החפץ ליישר קו עם המציאות המיליטנטית.

סדרת הכוסות ״פזורה״ בוחנת את מצבה של החברה הבדואית, על הקשיים והפערים התרבותיים שמאפיינים אותה, עם שאלות כמו מה מגדיר בית או מה שווה קופת חיסכון שקטנה מלהכיל חיסכון כלשהו? ב״אופקים״ שואלת זהר האם הלחם שלנו באמת אחיד, והאם הוא פרוס בצורה שווה? האם תושבי הפריפריה נהנים מאותו הלחם ומאותן הפרוסות שמהן נהנים תושבי המרכז? ו״הר הזית״, פראפרזה על הר הבית, הוא כדור השלג המקומי שמציב את האתגר לערבב אפילו לכמה רגעים בין שמן הזית והמים. לאחר הערבוב הם שוב נפרדים, כל אחד חוזר למקומו הטבעי, והקו המפריד ביניהם ברור מתמיד.

אורי כהן עיצב כורסה עם תנועה המחקה את תנועת הציפה על אבוב בים. תנועה זו גורמת לתחושת רוגע ונחת כפי שחווים מכיסא נדנדה קלאסי, אך בצורה אחרת וחדשה. את הפרויקט הוא התחיל במחקר על כסאות נדנדה, וגילה שכסא הנדנדה הראשון היה כסא סטנדרטי שחיברו לו שני מגלשיים בחלקו התחתון, ואלו היו האחראים על התנועה שלו. הוא החליט לעצב כסא שמייצר חווית שימוש זהה לזה של כסא הנדנדה הסטנדרטי אך ללא מגלשיים, ולייצר מקור תנועה חדש.

השלב הבא היה מחקר של תנועה: הוא בחן אויביקטים ובעלי חיים שיש להם תנועה ייחודית אך מוכרת, ותרגם את התנועה שלהם לכסאות עם תנועה. אחד מהאובייקטים שבחן היה אבוב צף, ומשם הכל התחבר: הים, האווירה הרגועה, התנועה המרגיעה. התוצאה הסופית מורכבת משלדת מתכת וכיפה שעשויה מפוליקרבונט ושאליה מתחבר המושב. מנגנון הכורסה מורכב מארבע מיסבים כדוריים המייצרים את התנועה של הכסא וגומיית לטקס האחראית להגביל את התנועה ולאזן את הכסא בזמן שהוא לא נמצא בתנועה.

מיכל גוטסמן עבדה עם פחת של תהליך ייצור כבלי תקשורת וחשמל של מפעל Teldor, שבקיבוץ עין דור בצפון הארץ, ויצרה מהם אגרטלים, קערות, סלים וגופי תאורה. ההשראה לעבודה הגיעה מעולם הטקסטיל ומלאכות היד כמו אריגה וקליעה, עולם שגם בו השפה היא חוטים וצבע. הוצאת החומר מהקשרו יצרה ויזואליות חדשה ומושכת עין, ותכונות החומר הן שהכתיבו את ההחלטות העיצוביות. עקרונות מעולם הפלסטיקה הושלכו על תהליך עיבוד החומר, ונוצלו ליצירת מבניות וטקסטורה חדשה.

אור אדטו משתמש בקביים מאז שהיה ילד, וכבר אז רצה קביים שנותנים תחושה אחרת, קלילה יותר, נינוחה יותר. הקביים שהוא עיצב פונים לקהל יעד של משתמשי קביים באופן קבוע, ועונים על כמה צרכים: הפחתת הלחץ בכף היד של ידית הקביים; הקלה על הכאבים שנוצרים במפרק כף היד; ופיתרון לכך ש־90% מהזמן משתמשי הקביים כלל לא משתמשים בהם, והקביים מונחים לידים. כך, בשונה מקביים סטנדרטיות שבהן רוב העומס מופעל על שורש כף היד, בקביים שעיצב מנח היד הניטרלי מאפשר חלוקת עומס נכונה יותר, והגדלת שטח המגע של הקב באמה בזמן הליכה מקל ומוריד עומס ממפרק כף היד. השימוש בסיבי פחמן איפשר לו ליצור קביים במשקל קל של 290 גרם (כמעט שליש מהקביים הסטנדרטיות), עם התאמה אישית לגובה, תמיכה באמה, ידית שמתנתקת בקלות ואפשרות לקפל את הקביים בעזרת מנגנון קיפול של חלקים שנכנסים אחד בשני. הגודל המקופל הוא עד 35 ס״מ, כזה שנכנס בקלות בתיק גב.

טל בטיט עיצב את כִּלְאַיִם, סדרת אוביקטים המשלבים בין תרבויות שונות וחרסיות שונות. כל אוביקט מורכב ממספר חלקים, המחוברים אחד לשני באמצעות הגלזורה שמזגגת את אחד מהם. הפרויקט עוסק בניגודים ובחיבור לא שגרתי שלהם אחד עם השני. שילוב בין תרבויות, בין פונקציונליות לתרבות האינסטנט והטכנולוגיות שהיא מביאה עמה, בין צורות עתיקות, לצורות מחוללות מחשב ותוכנה, בין מרקם  מחוספס לחלק, בין מט למבריק, בין רצינות לשובבות.

בצלאל

תמר לוי פיתחה את אוקסטיק ( Auxetix), שיטת עיצוב וייצור חדשה המבוססת על מערכת חוקים מתמטיים, שהפוטנציאל הגלום שבה שהיא מציגה נע בין תיקים, מחיצות, משחקים ועוד. השיטה כוללת יריעות שטוחות שעל גביהן חירוצים שתוכננו בקפידה. לכל אחת מהיריעות ייעוד אחר, ובמהלך אחד נגלה מהו. בבסיס השיטה עומד מחקר מתמטי וחומרי שערכה לוי ושבמרכזו עומד מבנה המהווה בסיס לתכנון חתכים המקנים ליריעה פוטנציאל תלת־ממדי. כוחות פיזיקליים חיצוניים או הפעלת כוח פיזי ימירו את המשטח למבנה. בעבור חומר גלם אחד חוויית ההשתנות תהיה חד־פעמית ובעבור אחר היא תהיה חוזרת ונשנית.

בעולם שבו הקידמה נוטה להתנגש בטבע, ירדן מור שואלת האם באמצעות טכנולוגיה אפשר להתחבר לטבע בצורה טובה יותר ובאותה ההזדמנות גם לשמור עליו. הפרויקט שלה, Symbio, בוחן את המפגש בין שני עולמות אלו ואת יחסי הגומלין ביניהם. סריקה תלת־ממדית מתווכת בין האורגני לסינתטי; אופטימיזציות בעזרת מחשב מייצרות את המבנה הקל והחזק ביותר; יצור מדויק ומותאם למורפולוגיה האורגנית מתבצע בזכות הדפסה תלת־ממדית; והכל ביחד מאפשר לטבע להשתלב במבנה, לחזקו ולהמשיך לצמוח.

תאורה היא מרכיב חשוב בחיינו, אומר יאן ויצמן, ולפעמים אנו רואים את התשתיות המאפשרות לנו ליהנות ממנה כמובנות מאליהן. ויצמן בוחן את השיטה המקובלת לתליית גופי תאורה ומציע אלטרנטיבה פונקציונלית, אסתטית וחכמה, שמתבקש לשאול איך לא חשבו עליה קודם. תפיסה זו באה לידי ביטוי בסדרת מוצרים המנגישים התקנה מהירה של גופי תאורה בעזרת מחבר ביונט חשמלי, והיא פותחת שער לעולם תוכן חדש המאפשר דינמיות, גמישות ואסתטיקה בחלל הביתי.

את המחקר שלה על המקרר, החלה ליאור איש־הורוביץ מנקודת מוצא של חוויית העיוורון, במטרה לבחון מחדש את השימוש במקרר. היא גילתה שהמקרר הוא אחד מאותם חפצים ש״קפאו״ בזמן מרגע המצאתם – תיבה עמוקה, קרה למגע, בעלת מספר מדפים וחזית אחת – עם עיצוב שמייצר ״שטחים נסתרים״ ובעיית נגישות. הצלילה לעולם העיוורון הובילה את איש־הורוביץ לניסוח מערכת יחסים חדשה ואינטואיטיבית בין המשתמש למקרר ולמזון שמאוחסן בו – ובהמשך לכך ליצירת מרחב שקל ונעים לנהל אותו ולהתנהל בתוכו.

שחר קדם עיצב תנור חימום עשוי מאדמה, תוצר של תהליך חקר, איסוף וכבישה של אדמות, התחקות אחר המקום שבו אדמה יכולה להתקיים בסביבתו של אדם בעיר. האדמה נכבשה בתבניות לצורות מוחלטות המרכיבות עמוד חימום. מבחינתו של קדם התנור הוא ריח, חם, קר, מגע של טקסטורות וצבע, זיכרון של חומר חופשי שבויית; הוא אינו תחליף לטבע אלא תזכורת לקיומו.

נעילת נעל היא פעולה יום־יומית, ומן הראוי שתיעשה בקלות, אומרת טל אריאל, שעיצבה קולקציית נעליים הנפתחות ומתרחבות בפשטות ומקלות על הכנסת הרגל ועל עיגונה לכיסא הגלגלים. נקודת המוצא בעיצוב נעליים לאדם בוגר היא ההנחה שהוא נועל אותן בעצמו. קולקציית הנעליים של אריאל באה לעזור לאלה שאינם יכולים לנעול נעליים בעצמם וזקוקים לסיוע, מבלי לוותר על מראה אופנתי ועכשווי.

שנקר

לירון שיליאן עיצבה את ״ארכיטיפ״, סדרה של שלושה מוצרים יום־יומיים – מאוורר, שעון ורמקול – השומרים על זיקה לאבטיפוס שממנו נוצרו בעבר: מניפה, אורלוגין וחצוצרת דיבור. הרצון לשמר חפץ מהעבר הוליד מהלך של שימור עיצובי, הבא לידי ביטוי בצורה, בחומר ובאופן השימוש. המוצרים מקיימים בצורה חכמה מערכת יחסים בינם לבין המשתמש – הן חזותית והן פיזית – ובכך מעוררים מעורבות חושית ורגשית בהפעלתם.

תמר כנפי עיצבה סדרה של משקפיים לאנשים הסובלים מקוצר/רוחק ראיה חמור ושזקוקים לעדשות עבות במיוחד. עדשות אלה חורגות מבעד למסגרות הקיימות ויוצרות עיוות של הפנים המשתקפים בעדן. כנפי מציעה מסגרות מוקצנות, המדגישות את עובי העדשות ולא מנסות להצניען, כהצהרה אופנתית נועזת. בכך היא קוראת תיגר על התפיסה הרווחת, לפיה לקות ראייה היא מוגבלוּת מביישת ומביכה, והתוצאה הסופית היא אביזר אופנתי נחשק גם למי שלא חייב להרכיבן.

מתן ורזוב עיצב עמדת טואלט ל״גבר החדש״ – המטרוסקסואל המודרני והמטופח – שמציעה לו טריטוריה לטקסי היום־יום: החל מגילוח וטיפוח, דרך מריחת קרמים ועד לאיפור. הפרויקט המסקרן נוצר ברוח הטשטוש המגדרי של השנים האחרונות והקבלה החברתית של טיפוח גברי. תוך כדי התבוננות בעמדות איפור של נשים גילה ורזוב שהן מגדירות בעבורן טריטוריה לטקסי טיפוח, ומכאן הגיעה ההשראה ליצירת מרחב גברי שיאדיר את מלאכת הטיפוח ויהפוך למרכז חדר השינה.

עומר רז עיצב את ספת NAJA, רהיט מודולרי מתנפח שעשוי מ־PVC, בד ניאופרן וקונסטרוקציית אלומיניום, העוטפת ו״מציפה״ את הספה מהרצפה וממקמת אותה בסלון. הפרויקט נולד מתוך מחשבה על השינויים התכופים המאפיינים את החיים בעולם המודרני: בהרגלי החיים, בטכנולוגיה, בסגנון החיים ובמבנה החברתי והכלכלי. במציאות זאת בני האדם צורכים יותר, זזים יותר, מחליפים ומשנים יותר ועליהם להיות סתגלנים לשינויים התכופים. הספה מציעה לכך פתרון, כשהיא משתנה יחד עם המשתמש ועוברת איתו בקלות ממקום למקום.

The post בוגרים 2017: המחלקות לעיצוב תעשייתי appeared first on פורטפוליו.

בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית, הודיע על שלושת הזוכים במלגת הרזידנסי ״סטודיו ראשון״ מקרב בוגרי האקדמיות לעיצוב ב־2017: סיון שפנר ואליה לוי, בוגרות המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, ואבי בן שושן, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר. מטרת פרויקט ״סטודיו ראשון״ של בית בנימיני היא לעודד ולתמוך באמנים צעירים, מרביתם בוגרי המחלקות ללימודי קרמיקה באקדמיות לעיצוב ואמנות. התמיכה מיועדת לבוגרים המעוניינים לעבוד וליצור בתחום הקרמיקה ולהתמחות בניהול סטודיו עצמאי.

מלגת ״סטודיו ראשון״ מסייעת להם לצלוח את התקופה המאתגרת שבין סיום הלימודים לבין יציאה לעצמאות בעולם שמחוץ לאקדמיה. במהלכ השנה מתמרנים הזוכים בין המשך יצירה וביטוי אמנותי אישי, לגיבוש עתידם המקצועי ומקורות פרנסה. בית בנימיני מעניק לזוכים חלל עבודה וציוד מקצועי, ובתמורה הם משתתפים בניהול ותפעול הסטודיו ובית הספר בבית בנימיני, ולוקחים חלק בפעילויות המגוונות של המקום.

״אנו מאמינות שחבירה לדור ההמשך של אמני קרמיקה בישראל ופעולה משותפת יבטיחו את צמיחת תחום אמנויות הקרמיקה, ויאפשרו קידום מקצועי ופיתוח הדדי״, נמסר מבית בנימיני.

סיון שפנר מקפיאה רגעים אקראיים וזניחים בדרך כלל בתהליך היצירה, והופכת אותם למוקד עבודתה: ״בתהליך החומרי הקרמי ישנם אינספור מצבי ביניים בדרך שמובילה לתוצר הסופי. בעבודתי אני מבקשת להתבונן ולחשוף את אותם רגעים ולהצביע על כך שכל שלב בדרך, פעוט ככל שיהיה, הוא בעל ערך. לצורך כך אני מקבעת את החומר הקרמי במצביו הגולמיים, הנסתרים, החולפים, מוציאה אותם מהקשרם ומאפשרת את המבט עליהם כעבודת אמנות״.

​​אליה לוי יוצרת היברידים של טקסטיל וקרמיקה: ״החומר הקרמי והטקסטיל, שניהם חומרים בשימוש יומיומי ובעלי קרבה לגוף שלנו, ׳עוטפים׳ את כולנו באופן מודע ולא מודע. בפרויקט הגמר שלי​ ​הצגתי שלושה אמצעי ישיבה היברידים, אשר מיועדים לחלל פנים, בעלי יחסים שונים בין החומרים, בינם לבין עצמם ובינם לבין השאר – הם יוצרים טריטוריה/מרחב מחיה. טריטוריה זו מאפשרת דיאלוג עם המשתמש ויוצרת מתחם מפגש ומנוחה של יחיד או רבים, מעין אזור רגיעה, תרפיה באור ובצבע״.

אבי בן שושן הציג בפרויקט הגמר במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר ארבעה כלי אכילה שנוצרו מתוך התבוננות על מחוות גוף ופעולות אינטואיטיביות הקשורות באכילה, כמו ליקוק האצבעות בסוף הארוחה, אכילה בעזרת הידיים, ניגוב, גריפה ושימוש בכף ומקלות אכילה. הוא מעצב את האובייקטים כך שהם מתמזגים עם הגוף ומייצרים המשכיות של כפות הידיים. ״בכלי האוכל נטועות מחוות גוף, מהלוקאלי ומהגלובלי, הם משקפים צורות אכילה מוכרות וכוריאוגרפיה של הגוף בזמן האכילה״.

The post זוכי מלגת סטודיו ראשון בבית בנימיני: אבי בן שושן, אליה לוי וסיון שפנר appeared first on מגזין פורטפוליו.

על שולחן רחב בכניסה לסדנאות העבודה במכון הטכנולוגי חולון פרושים סטים של כלי אוכל עשויים חימר. צלחות, כוסות, קעריות. אף אחד מהפריטים אינו זהה לאחיו. לצד השולחן ניצבת היוצרת של מכלול הכלים – מכונה המשלבת אובניים, חוט מתוח, מנוע ומחשב. מאחורי המכונה ניצבת עפרי ליפשיץ שיצרה את הפרויקט: ״Of־One תעשייתי״ – שיטה אפשרית ליצירת אוביקטים יחידניים בפס ייצור. ליפשיץ מנסה לאפשר למכונה ליצור אוביקטים המשמרים־לכאורה מגע יד אנושי ולזכות כל פריט במה שוולטר בנימין הגדיר ״הילה״ – החד פעמיות המאפיינת מפגש בין ידו של היוצר לבין החומר.

המכונה של ליפשיץ צומחת מהטכניקה המסורתית של שימוש באובניים וחוט ניילון, אך במקום העיבוד הידני של החומר היא מופעלת על ידי מנועים, בשליטת קוד מחשב. דרך תכנות הקוד ליפשיץ מכתיבה אסתטיקה צורנית הנשענת על שינוי פרמטרים מתמיד. באופן זה, כל כלי מיוצר כחלק מפס ייצור אך הנתונים המשתנים, המחקים לכאורה את חוסר הדיוק הטבוע ביצירה מעשה ידי אדם, הופכים כל פריט לאוביקט יחידני בתוך סדרה.

אותה סוגיה עולה גם במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, אך שם היא מקבלת מענה שונה. בפרויקט בשם ״משטח סיבוב״ מפגיש שיר סניור אובניים תעשייתיות עם שבלונות ידניות, בעזרתן הוא מעצב את החומר ויוצר סדרות של אוביקטים יחידניים. בניגוד לליפשיץ, שמפעילה מכונה המדמה את מגע היד האנושית, סניור בודק אפשרויות לשיבוש שיטת הייצור התעשייתי, והטבעת חותם אישי בדרך של התערבות פיזית ביצירה. בכל סידרה הוא מפעיל מניפולציה אחרת על השיטה המסורתית, בודק את טכניקות העבודה על חומרים שונים ובוחן רמות גימור שונות. באחת הסדרות סניור משלב את השבלונות המשמשות אותו בתהליך היצירה כאלמנטים צורניים, והופך גם את כלי העבודה לחלק אינטגרלי מהנראות של הפריטים.

לצד סניור מציג דודי שץ את ״פלסטיק בעבודת יד״ – פרויקט בו הוא מציע התבוננות נוספת על עבודה עם חומר המשוייך בדרך כלל לתהליכי ייצור תעשייתיים. במהלך המבוסס על יציקה חופשית של פלסטיק לתוך תבניות הוא מצטרף למסורת ניסויית שהחלה בעבודות של גאיטנו פשה בשנות ה־70 וקיבלה ביטויים שונים אצל יוצרים רבים לאורך השנים, ביניהם מעצבים ישראליים דוגמת טל גור, ירון אליאסי ומאור אהרון. שץ פיתח ובנה מכונה פשוטה, עם תבניות לחיצה ואמצעי חיבור הנשענים על יציקת פלסטיק, כאלמנט המעגן יחד חומרים שונים. הוא מזריק פלסטיק בין משטחים ומוטות עץ ויוצר מחיצות ופרטי ריהוט מחומר סינתטי, שמקבל בטכניקת העבודה שלו חזות המזכירה מינרלים מן הטבע.

בקצה אחר של התערוכה בבצלאל מציג יותם ציון את ״די־פורם״. ציון יצר מכונה לזירוז תהליכי קורוזיה של מתכת, המתרחשים לאיטם בטבע. בפרויקט הוא משתמש בטבעות מתכת שעוותו למגוון צורות אמורפיות בפעולת כבישה תחת משקל, מעביר אותן תהליך של החלדה מזורזת על ידי חומצות, ומחבר ביניהן בקומפוזיציות שונות, ביציקת פלסטיק המעגנת אותן יחד ובמקביל עוצרת ואוטמת את תהליך ההתבלות של החומר מצידו הפנימי של החפץ. במהלך פילוסופי־משהו סביב היחסים בין אדם, טבע ונזקי האדם לטבע, הוא מדבר על כך שהמתכות החשופות ימשיכו להחליד לאורך הזמן ולהתכלות, ואילו הפלסטיק יוותר כקליפה – תזכורת להתערבותו של האדם בתהליכים הטבעיים.

היחסים בין אדם, טבע וטכנולוגיה עולים גם בפרויקט ״Symbio״ של ירדן מור, העושה שימוש בטכנולוגיה כאמצעי מגשר ביחסים המורכבים בין אדם וסביבה.  מור משתמשת בטכנולוגיית צילום פשוטה כאמצעי לסריקה תלת מימדית של סביבות ואלמנטים בטבע. את הנתונים היא מעבדת לקבצי מחשב המאפשרים הדפסת אלמנטים סינתטיים שיתלבשו על הקיים באופן מושלם ובמינימום התערבות בסביבה הטבעית. שולחן העוטף גזע עץ או מדרגות המתאימות עצמן לדופן הר בלי צורך בחציבה מיותרת, הן רק שתי דוגמאות לאפשרויות החיבור בין הטבע האורגני לתוצרי הדפסת תלת מימד. הסריקה והעברת הנתונים יוצרת מבנה מודפס המותאם בדיוק מירבי למורפולוגיה של האלמנטים בטבע. הרעיון של מור נשען על המחשבה שלא רחוק היום בו מדפסות תלת מימד יהפכו ניידות ויהיה ניתן להדפיס את האלמנטים המעוצבים באופן פיזי בשטח, ישירות על גבי האלמנטים במרחב הטבעי. לגישתה, ביחסים בין האורגני לתוצרי הטכנולוגיה, יוצרו היברידים בהם כל צד מחזק ומצמיח את השני.

היברידים עומדים גם בבסיס הפרויקט ״כלאיים״ של טל בטיט במחלקה לעיצוב תעשייתי בחולון, המפגיש מסורת וטכנולוגיה. בטיט מרכיב סדרת כלי קרמיקה, שבהם הוא מחבר אלמנטים המבוססים על צורות קלאסיות ועבודת אובניים עם אלמנטים שתוכננו במחשב ומתבססים על תבניות בהדפסת תלת מימד. כחלק מהדיון אודות היחסים בין מסורת לטכנולוגיה עכשווית, הוא יוצר את האלמנטים המייצגים את הפן המסורתי מטרקוטה חשופה ולמולם הוא משתמש בחומר מצופה גלזורות צבעוניות ומבריקות באלמנטים הצורניים שיוצרו בטכנולוגיה חדשה. דרך החיבור בין האלמנטים הזרים־לכאורה בטיט יוצר סדרה שובת לב של אוביקטים בעלי שפה חזותית עקבית, המערבת מסורת ועכשוויות. נקודת החיבור בין האלמנטים המרכיבים את האוביקטים השונים היא בעלת קוטר קבוע – מהלך המאפשר ריבוי חיבורים אפשריים של מגוון החלקים בקומפוזיציות שונות.

למול החיפוש של צורות יחידניות במהלכים תעשייתיים, מעניין לבחון את הפרויקט של סיון שפנר במחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל. תחת הכותרת ״Unconsciously Skilled״ שפנר מתעכבת על רגעים לכאורה זניחים בתהליכי העבודה עם חומר, מזהה מצבים המסמנים פוטנציאל של עשייה, והופכת נקודות ייחודיות בתהליך העבודה הטכני לייצוגי־זמן אותם היא מתבנתת ומשכפלת שוב ושוב. גושי חומר בתהליך הלישה המקדים כל עבודה, שלוליות חומר עודף, הנוזל מתבניות בתהליך היציקה, אסתטיקה של חומר בדרך לאוביקט. בפעולתה שפנר ממשטרת את הרגעים האקראיים בתהליך העבודה ומתעתעת בצופה. אוביקטים הנראים כגושי חומר הם למעשה ריקים וקלילים. שלוליות החומר שלה יצוקות ושרופות. היא מנכיחה את המאפיינים הפיסוליים של רגעים אקראיים בתהליך העבודה, מקפיאה ייצוגים לפעולות טכניות, ומציבה סדרת אוביקטים דרכם היא הופכת את המהלכים הטכניים ה״זניחים״ למרכז היצירה.

מתיחת גבולות של טכניקת העבודה כחלק מאמירה פילוסופית ניתן לראות גם בפרויקט של יעל ליבנה, במחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל. במיצב פיסולי מרשים, היא מציגה סדרה של טבעות פורצלן גדולות במיוחד, הניצבות כרישום תלת מימדי בחלל. הצורות שלה מזקקות באופן רעיוני וצורני את היחסים בין אוביקט, טכניקת יצירה וגוף היוצרת. בתהליך יצירתן, ליבנה מפרקת מבנה של כלי הנוצר על גבי אובניים לתו מינימאליסטי – טבעת עגולה עשוייה פורצלן. היא מתייחסת לפרופורציות הגוף שלה ומתרגמת אותן לטבעות שקוטרן נע בין 90 ס״מ ל־170 ס״מ – אלמנטים שבפועל לא ניתן לקבלם בשל מגבלות הטכנולוגיה והקוטר של האובניים. על מנת ליצור את חלקי המיצב ליבנה מתחה את גבולות ה״מכונה״, הגדילה (מאוד) את משטח האובניים, ובנתה (בגבעת חביבה ובעזרתו של סטודנט נוסף) תנור מיוחד שאיפשר לה את שריפת האלמנטים שיצרה. התוצאה היא אוביקטים המשמרים את מגע היד האנושית, תוך כדי מתיחת גבולות הטכניקה המסורתית.

השימוש בחומר כאמצעי לרישום חופשי במרחב עולה באופן מעניין בפרויקט של עדן סעדון במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. בפרויקט ״Flexy Black״ סעדון משתמשת בעיפרון טכנולוגי המאפשר רישום בתלת מימד. היא רושמת ידנית דגמי תחרה ומוטיבים צמחיים מסורתיים, הזוכים למופע חומרי וצורני חדש בגין הטכנולוגיה העכשווית. בחיבור בין המופע הוויזואלי המוכר של תחרה סרוגה לזה של רישום תלת מימדי בחומר הסינתטי, נולדת שפה חזותית חדשה ונפתחות מגוון אפשרויות של יצירה ברישום חופשי על גבי בובות המדידה.

השימוש בטכנולוגיית תלת מימד בשדה הטקסטיל נוכח גם באוסף עבודות שנעשו במסגרת קורס שנה ג׳, העוסק ביריעות של טקסטיל ממוחשב. במסגרת הקורס כל סטודנט מתכנן בתוכנת תלת מימד חוליה או רכיב, שיהווה חלק במערך טקסטילי, שאותו ניתן להדפיס כיריעת טקסטיל גמישה. מגוון האפשרויות שמציעים הסטודנטים מצביע על הפוטנציאל הטמון בטכנולוגיה שהולכת ומתפתחת.

למול המופעים החזותיים של רישום והדפסה בטכנולוגיות תלת מימד, מעניין לבחון את הפרויקט של שלי לופטיג, בוגרת המחלקה לצורפות בבית הספר לאמנויות בתל חי. לופטינג מציגה סדרת אוביקטים שנראים כאילו הודפסו במדפסת תלת מימד, אך בהתבוננות מקרוב מסתבר, שהמבנים עתירי הפרטים מורכבים בעבודת יד עמלנית, ממאות חלקים שהולחמו וחוברו יחד. המבנה מדבר חזותית בשפת המחשב, של פיקסלים ויחידות מודולריות, אך משמר לחלוטין את פעולת היוצרת (גם) כבעלת מלאכה מומחית בתחומה. 956 חיבורי הלחמה ידניים נדרשו ליצירת מבנה העשוי 392 קוביות נחושת מושחרת. 14,500 חרוזים נתפרו יחד בחוט רקמה ליצירת מבנה תלת מימדי צפוף. המהלך של לופטינג – יצירה בטכניקה עמלנית מסורתית המדמה חזותית תוצרים של הדפסות תלת מימד – מציף את מקומה של הטכנולוגיה לא רק ככלי עבודה אלא גם כמכתיבת שפה חזותית חדשה.

באותו חלל מציגה מירב ברדה את ״עריגה״ – סדרת כלים היברידיים, בהם היא משלבת שתי מסורות יצירה קדומות – קדרות ואריגה על נול. בפרויקט, המבוסס על געגוע וחיפוש דרך להתחבר לשורשים משפחתיים, היא קושרת היסטוריה תרבותית וזכרונות עלומים אל ההווה שבו היא פועלת. באמצעות שימור המלאכות המסורתיות והחיבור ביניהן היא מנכיחה טכניקות שונות של עבודת יד, ממסורת נשות מרוקו, וקושרת את עצמה למסורת הדורות. עם זאת, בשילוב בין האלמנטים ברדה מסרסת את הפן הפונקציונאלי של האוביקטים, מציגה פריטים שנועדו בעיקר לעורר למחשבה אודות מסורת ותרבות, ומציעה מהלכים רדיקליים, דוגמת ניתוץ כד החימר על מנת להשמיש את אריג הטקסטיל – דרכם היא מתחברת לסוגיות רלוונטיות בשדה העיצוב העכשווי.

גם נקודת המוצא של אדווה קרמר, במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, קשורה לנול האריגה. אך למול המהלך האישי של ברדה, קרמר מחברת בין טכניקת האריגה המסורתית לטכנולוגיית מחשב. היא הופכת את הנול לכלי לאיסוף מידע ואת האריג שנטווה כביטוי ויזואלי לאינפורמציה שנאספה מקהל רחב של אנשים. בפרויקט שלה ״המוזיאון לערכים אמפיריים״ קושרת קרמר בין חוטי השתי והערב של נול האריגה לשפה הבינארית (0,1) ומתרגמת נתונים שמכמתים את רמת התעניינות של קהל ביצירת אמנות בזמן נתון למופע חזותי של פיקסלים. בבסיס הפרויקט עומדת שאלת הערך של יצירת אמנות ומנגנון התמחור העומד מאחורי מכירת יצירות אמנות.

קרמר מציעה פלטפורמה טכנולוגית היוצרת שיטה אחידה להערכה, לייצור, לתצוגה ולסחר באומנות. בפרויקט היא מחברת נולי אריגה תעשייתיים למסד נתונים, שמקורו בגוגל טרנדס. כל נול מחובר לנתונים המתייחסים ליצירת אמנות ספציפית, ורמת העניין של הקהל ביצירה מכתיבה את צפיפות החומר בטוויית היצירה. ככל שעולה ההתעניינות ביצירה ספציפית בזמן נתון, כך עולה הרזולוציה של התמונה בתהליך האריגה, ולהיפך. בסופו של התהליך כל יצירה נמכרת במכירה פומבית, כאשר המחיר ההתחלתי שלה מתבסס על רמת הרזולוציה ביצירה. ככל שיש יותר איזורי אריג ברזולוציה גבוהה כך המחיר ההתחלתי של היצירה גבוה יותר, מאחר והוא משקף עניין ביצירה.

הפער בין שני הפרויקטים האחרונים ממחיש את ריבוי אפשרויות היצירה הפרושות בפני יוצרים בשדה העיצוב העכשווי. אצל ברדה יש געגוע להיסטוריה תרבותית וביוגרפית ואילו קרמר רותמת את הדיסציפלינה עתיקת היומין לטכנולוגיה חדשה, ככלי ביטוי של תרבות עכשווית דינאמית.

בספר ״חפצים שימושיים״ מצטט הנרי פטרוסקי את אבוט פייסון שכתב: ״תכונתה המובהקת של ההמצאה היא ההטמעה הבונה של מרכיבים קודמים בסינתזה חדשה, בדפוסים חדשים, או בתצורות התנהגות חדשות…״. בסופו של יום, בין טכניקות של מסורת עתיקה וסוגיות אישיות, לבין עולם של תעשייה, טכנולוגיה ותרבות המונים הנמצאת בשינוי מתמיד, בוגרי מחלקות העיצוב מטעינים את האוביקטים והפרויקטים שלהם בשאלות אודות יצירה וייצור בשדה העיצוב העכשווי. הם ממציאים שיטות עבודה המותחות את גבולות המוכר ובו זמנית מנסים להמציא גם את עצמם, בדרכם אל העולם שמחוץ לאקדמיה.

The post בוגרים 2017: עיצוב עכשווי, בין טכניקה לטכנולוגיה appeared first on מגזין פורטפוליו.

איך יוצרים זהות גרפית לפסטיבל שמתקיים רק בירושלים ולא בכל עיר אחרת בעולם? האם התוצאה צריכה לשדר משהו שמח וכיפי, כי זה פסטיבל? או שצריך דווקא להשתמש בצבעוניות סולידית יותר בגלל המורכבות שמאפיינת את העיר, שמהדהדת גם בשמו של הפסטיבל? אלו רק כמה מהשאלות והאתגרים שניצבו בפני יפעת (גולדי) גרינבאום והדר בר, מעצבות בפירמת המיתוג Open, בזמן שניגשו ליצור תדמית חזותית לפסטיבל מקודשת, תחת הניהול הקריאייטיבי של מייסד המשרד, סער פרידמן.

״ירושלים 2017 היא הכוכבת הראשית של הפסטיבל״, כותבים מארגני הפסטיבל, המנהל האמנותי איתי מאוטנר והמנהלת הכללית נעמי בלוך פורטיס. ״בתוך המציאות המורכבת של החיים בה, מסתתרים תהליכים מרתקים של בני אדם ושל סביבה המשפיעים זה על זה. הפסטיבל אוצר את עבודות האמנות השואבות השראה מהמציאות הירושלמית העשירה – ומבקש, במידת האפשר, גם להשפיע על אותה המציאות בדיוק. הפסטיבל שואב לבחון בכל פעם מחדש את המציאות במחשבה פתוחה, ומנסה להחליף את נקודת המבט המקובעת בהסתכלות נטולת שיפוט״.

ראשונה לקבל על עצמה את האתגר הייתה בר, אז בוגרת טרייה של המחלקה לתקשורת חזותית בבצאל. ״המיתוג של עונת התרבות בירושלים מתבצע ב־Open משנתה הראשונה של העונה״, היא מספרת על השפה הגרפית, שמלכתחילה לא התבסס על צורה אחת או צבעוניות מובחנת, ושכבר ב־2012 בחרה בה המעצבת פאולה שר כעבודת השנה. ״בשנה שעברה שינתה העונה מיקוד ובעקבות כך גם את שמה ל׳מקודשת׳. החלטנו לשים מאחורינו את מה שהיה עד אז והתחלנו לחשוב מחדש על כל התהליך״.

לבסוף, מה שהכריע את הכף היה פרויקט הצעות להמסת גבולות, מסעות דוקו־תיאטרליים בעקבות האנשים שממיסים גבולות בעיר, כפי שהוא מתואר בתכנית הפסטיבל: ״מסע יוצא דופן שמשלב אמנות ומציאות ברחבי ירושלים. הזדמנות להכיר אנשים שלא ידעתם שמתהלכים בינינו, לגלות מקומות רחוקים מהעין ונסתרים מהלב ולהיפגש עם המציאות הירושלמית – כפי שמעצבים אותה האנשים שממיסים גבולות יום יום״.

״החלטנו להתמקד בחיים של האנשים האלה, בפעולה היום־יומית שלהם. במשך יום אחד התחקינו אחרי המסלולים שלהם בעיר, עקבנו אחרי המסלול הפיזי שלהם ומיקמנו אותו על המפה. איפיינו כל מסלול בצבע ובצורניות שונים, וכך נוצרה קומפוזיציה שלא יכולנו לחזות מראש. בהמשך חתכנו ממנה מקטעים והשתמשנו בהם לפורמטים השונים. זה היה חצי אימפרוביזציה וחצי שליטה של המעצב, אבל לבסיס לא היינו יכולים להגיע בלי המשהו החצי אקראי הזה שנוצר״.

איך החלטת על הצבע, הקו או הצורה?

״חשבנו על מריחות של צבע, על חלוקה לפי שכונות, לפי גובה, כשכל אחד מורח את התחומים עד שהכל מתערבב, ניסינו כל מיני כיוונים. בסוף החלטנו לייצר לכל אחד מממיסי הגבולות אייקון רלוונטי לפעילות שלו. לקחנו את האלמנטים, הפשטנו אותם ופיזרנו אותם על המסלול בעיר, עד שנוצרו מפגשים של צורות וצבעים שונים. הרעיון היה שבנקודות המפגש נוצרות המסות שמסמלות את המסת הגבולות״.

במילים אחרות: שחור לבן

שנה לאחר מכן קיבלה גרינבאום את המושכות למיתוג הפסטיבל, אף היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (שנה לאחר בר). ״קודם כל האתגר בפרויקט הוא ליצור זהות גרפית שמשתנה בכל שנה, גם אם לא בצורה דרמטית: זו לא ׳זהות תאגידית׳ קלאסית נוקשה, אלא משהו חופשי יותר, עם הרבה קשר לתוכן. האתגר הספציפי השנה היה להתבסס על אותו קונספט של השנה שעברה – המסה, תנועה בעיר – ולמצוא לו ביטוי חזותי חדש. כך, אם בשנה שעברה הכל היה מאוד צבעוני – כל ממיס גבולות קיבל ביטוי צבעוני אחר ונוצר ערבוב עז של צבעים – השנה הסתכלנו על ירושלים קצת אחרת וראינו את הקונפליקט שבה; במילים אחרות: שחור לבן.

״החלטנו לערבב את השחור ואת הלבן ולהפוך אותם למרקם. גם השנה כל ממיס גבולות קיבל יצוג גרפי שלו, שהפך לאייקון שהפך למברשת, בצורה מופשטת ומחוספספת יותר. אלה התבססו בין השאר על הקשר לשפת הלדינו, לטקסטורות ופאטרנים מהאסלאם, או על גדר שהופכת לציפורים שמסמלות חופש״.

ואיך זה בא לידי ביטוי בתוצאה הסופית?

״התוצרים כוללים שלוש רמות של פרסומים, עם זהות גרפית אחת שכוללת  הרבה אירועים, ושלכל אחד זהות משלו. ההחלטה הגורפת הראשונה הייתה ללכת על שחור־לבן עם כתם צבע משתנה. האירועים קיבלו מונוכרום של צבע אחד בהתאם לתוכן, והשחור־לבן קצת נדחק הצידה. רק עם אירוע מוזיקה אחד – שכולל הופעות של אמנים רבים – קיבל צבעוניות גדולה יותר. מבחינת פונטים השתמשנו בפונט מודרני: לא רצינו פונט סריפי, גם ככה אנחנו פסטיבל ׳מקודשת׳, מילה שקשה להתעלם מהקונוטציה הדתית שלה, ובכל זאת אנחנו רוצים קצת להתריס״.

לפתוח, לא לסגור

לעובדה שבר וגרינבאום למדו בירושלים במשך ארבע שנים, ושבר היא ילידת העיר, לא הייתה השפעה גדולה, אם בכלל, על התוצאה הסופית, ודאי לא אם שופטים את התוצאה במונחים ״ירושלמיים״, אם אפשר בכלל להגיד על עיצוב שהוא ירושלמי. ״לא הייתי אומרת שזה ירושלמי; אני יכולה למנות 1,000 דברים יותר מזוהים עם ירושלים״, אומרת גרינבאום. ״נקודת המוצא שלנו הייתה יכולה להיות ׳אוטומט ירושלמי׳, אבל דווקא הקונספט האבסטרקטי של הפסטיבל איפשר לנו לייצר שפה שונה. גבולות הגזרה איפשרו לייצר שפה משוחררת יותר ממה שנתפס כירושלים המסורתית״.

בר: ״השנה זה אפילו טיפה יותר משוחרר לעומת השנה שעברה. היה לנו חשוב לייצר שפה לפסטיבל ירושלמי, שהתכנים שלו לא יכלו להתקיים באף מקום אחר בעולם; משהו מאוד ספציפי  לעיר. כל הפסטיבל קשור בדרך זו או אחרת לירושלים, הרגשנו מחויבות לכך גם בעיצוב. הקשר האישי לעיר הקל כמובן: העובדה שאנחנו מכירות את המקומות, את הלך הרוח, את ההבדלים הפיזיים בין השכונות בעיר״.

גרינבאום: ״אם זה היה פסטיבל שהיה מתקיים בתל אביב, גם באותו קונספט, התוצאה הייתה נראית אחרת לגמרי. האם זה הלוק הטיפוסי או הצפוי של ירושלים? כנראה שלא״.

מה אתן רוצות שמי שיסתכל על העיצוב ירגיש? יבין? מה חשוב לכן?

בר: ״מארגני הפסטיבל רצו להדגיש את החיכוך, את אי־הנוחות, להציג אמנות מערערת מירושלים. אז כן, טיפה את אי־הנוחות, משהו מעבר לאמנות או למוזיקה, משהו רחב יותר שפועל במקביל בכמה תחומים. משהו לא סטנדרטי״.

גרינבאום: ״אני חושב שהייתי שמחה אם קודם כל תעצור כשתיתקל בפרסומים של הפסטיבל. בסופו של דבר הדימויים די אמורפיים, חלקם ברורים יותר, חלקם פחות, והם פונים קודם כל לאנשים שהלא־סטנדרטי מעניין אותם. בתחושה הכללית אתה רוצה להראות תחושה של יצירה, של משהו חדש שנוצר, משהו שקורה. זו התנועה שחוזרת על עצמה בתוצרים השונים״.

בר: ״וגם המגוון, השונות. זה לא משהו אחד. כל פוסטר נראה שונה מהפוסטר שלידו״.

ואיך בא לידי ביטוי ה״מקודשת״? מה זה מקודשת בשבילכן?

גרינבאום: ״התרחשות בכמה זירות. התרחשות סוערת. משהו שקשה להתעלם ממנו, שמעורר רגש, דרמה. אינטסיבי אולי, אבל מעורר שאלות״.

בר: ״משהו שכל אחד מפרש אותו אחרת״.

גרינבאום: ״המטרה של הפסטיבל היא לפתוח, לא לסגור. כל המטרה היא לערער את התפיסות הקיימות שלך על ירושלים דרך פעולות תרבותיות ואמנותיות, לגרום לך כצופה לשנות לרגע איזו הנחת יסוד שהייתה לך, בין אם על העיר או על סוגים שונים של אנשים שפועלים בה״.

אפשר באמצעות עיצוב לשנות דיעה של אנשים?

גרינבאום: ״זה קצת יומרני לקבוע חד משמעית שכן, תלוי איזו דיעה, אבל עיצוב בהכרח יכול לשנות את התפיסה שלך לגבי דברים. צריך לזכור שנקודת המוצא שלנו היא הפשטה, זה לא עיצוב מחאתי בסגנון להב הלוי. באירוע אמנותי שמשתמש בשפה מופשטת, אני לא בטוחה שרק מלראות את הפוסטר שעיצבנו מישהו ישנה את דעתו על ירושלים, אבל אם הצלחנו לתפוס את תשומת הלב של אנשים ולגרום להם לבוא לפסטיבל, עשינו את שלנו״.

The post מקודשת, מעוצבת, מעוררת: הפסטיבל שימיס את ירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

ב־14.9 תיפתח ביפו העתיקה התערוכה ״יוצאים לאור״ שתציג כ־60 עבודות של מיטב בוגרי האקדמיות ובתי הספר לאמנות בישראל לשנת 2017. התערוכה תחנוך גלריה חדשה במרחב הציבורי, ובה 60 קופסאות אור שיוצבו בסמטאות מזל דגים ומזל אריה ביפו העתיקה. העבודות יוצגו בקופסאות שיוארו בשעות החשכה ויעניקו מבט יוצא דופן על היצירות.

העבודות בתערוכה נבחרו מבין עבודות הגמר שהוצגו זה עתה בתערוכות הבוגרים באקדמיות ובבתי הספר הגבוהים לאמנות ולעיצוב ברחבי הארץ – בצלאל, מנשר, שנקר, אורנים, ויצו חיפה, ספיר, מכון אבני, מכון טכנולוגי חולון, הדסה, המדרשה, מוסררה וסמינר הקיבוצים. הצגתן במרחב הציבורי תאפשר לקהל הרחב, הכולל תיירים ומבקרים מכל שדרות החברה הישראלית, מפגש בלתי אמצעי עם מיטב הכישרונות הצעירים והיצירתיים בארץ. העבודות בתערוכה עוסקות בקשת רחבה של נושאים, ביניהם התמודדות עם מחלת הסכרת, חשיפה של ילדים לעין המצלמה, אחים תאומים, גזענות והפרדת צבעים, חיים ומוות, אובדן ואהבה ועוד.

״התערוכה יוצאים לאור היא נקודת מפגש נדירה של הקהל עם דור יוצרים חדש ועכשווי״, אומרת פלג רותם. ״תערוכות הבוגרים משמשות חלון להלך הרוח של התקופה: הן מרכזות ומשקפות את עבודתם של יוצרים צעירים ברגע הקריטי שבו הם ניצבים על קו התפר, בין החממה האקדמית לעולם המקצועי; רגע שבענפי היצירה אינו מתווה מסלול ידוע מראש.

״בשבועות האחרונים פרסמנו בפורטפוליו סדרת כתבות מורחבת על תערוכות הבוגרים של השנה, שמהן נבחרו היצירות שיוצגו בתערוכה. כמי שסוקרים ומסקרים באופן עקבי את תערוכות הבוגרים ברחבי הארץ בעשר השנים האחרונות, אנו מזהים את הקולות ועדים לגוון המשתנה של נושאי המחקר, של דרכי ההבעה, ושל האופן שבו בוחרים היוצרים להציג את עצמם ואת עולמם. אנחנו שמחים על ההזדמנות שניתנה לנו להציג תערוכת בכורה בגלריית הרחוב החדשה בסמטאות יפו העתיקה, ולשתף את הקהל הרחב בחוויה המיוחדת שעברנו אנו בקיץ האחרון״.

בגלריית הרחוב החדשה יוצגו לאורך השנה מספר תערוכות מתחלפות. החברה לפיתוח יפו העתיקה חורטת על דגלה קידום ועידוד אמנים צעירים בתחילת דרכם, לצד אמנים ותיקים, במטרה לשמר את יפו העתיקה כמרכז תרבותי מעורר השראה, המשלב אמנות עכשווית וייחודית.

את יזום ופיתוח קונספט גלריית קופסאות אור בסמטאות יפו הגתה לימור מרגוליס, האמונה גם על האוצרות הראשית במוזיאון יפו העתיקה. מרגוליס אחראית לניהול הפרויקט מטעם החברה לפיתוח יפו העתיקה. ״גלריה קבועה במרחב הציבורי מנגישה את האמנות בעבור הקהל הרחב ומאפשרת לו להיחשף אליה תוך כדי טיול בסמטאות יפו העתיקה״, אומר ירון קליין, מנכ״ל חברת אתרים ויפו העתיקה. ״פלטפורמת גלריית החוץ נועדה לקדם ולחשוף עשייה אמנותית יצירתית, חדשה וצעירה, של אמנים ויוצרים בתחילת דרכם, לצד וותיקים ומוכרים״.

נעילת התערוכה: 31.10

The post ״יוצאים לאור״: המיטב מתערוכות הבוגרים של 2017 appeared first on מגזין פורטפוליו.

רן שחורי – אמן, חוקר, אוצר, כותב ומחנך – כיהן כמנהל האקדמיה בצלאל בין השנים 1991-1979 והיה אחראי על ריכוז מחלקות בצלאל השונות באתר אחד – קמפוס בצלאל בהר הצופים. במהלך כהונתו פיתח שחורי תחומים חדשים ומחלקות חדשות בבצלאל. שחורי היה אינטלקטואל רב תחומי, מבקר שנון, מרצה דגול ומורה נערץ לתולדות האמנות ולתולדות הארכיטקטורה. מעבר למנהיגות האקדמית שלו, שחורי היהבמשך שנים רבות דמות בולטת בעולם האמנות בארץ, פרסם מאמרים וכתב ספרים, אצר תערוכות והשפיע על דורות של סטודנטים ואמנים.

הוא נולד וגדל בתל אביב ובילה זמן רב בתאטרון ״האוהל״ שאביו היה בין מייסדיו. התאטרון היה כור מחצבתו, אך משום שמאז ומתמיד צייר, החליט לשלב בין התאטרון ובין ציור ועיצוב תפאורות והשתלב בסדנה של אנסקי שיצר תפאורות לתאטרון ״האוהל״. ב־1958 יצא ללמוד אמנות מוזאיקה בעיר ראוונה באיטליה. כששב לתל אביב, לימד בתיכון חדש ושם גילה שיותר מכל הוא מוכשר להיות מורה.

בין השנים 1966 ל־1980 ניהל שחורי בהצלחה רבה את המדרשה לאמנות, בנה אותה מחדש בהרצליה ולאחר מכן ברמת השרון, והפך אותה לאחד המוקדים המסעירים והמשפיעים ביותר על האמנות הישראלית לדורותיה. עם מינויו למנהל בצלאל, בעקבות פנייתו של מנהל האקדמיה דאז דן הופנר, הפריד שחורי את לימודי עיצוב הסביבה מהעיצוב התעשייתי והקים את המחלקה לארכיטקטורה, שזכתה מאוחר יותר בהכרת המל״ג והייתה לבית הספר השני בישראל ללימודי ארכיטקטורה. בשנת 1991, לאחר פרישתו מבצלאל, הקים פרופ׳ שחורי את המחלקה לעיצוב פנים במכללה למנהל.

The post מת רן שחורי, לשעבר נשיא בצלאל ומנהל המדרשה לאמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

״כשנכנסתי לניהול התוכנית לפני חמש שנים, הייתי באופן מובהק שונה ממי שהקים את התוכנית, פרופ׳ עזרי טרזי. עזרי היה מעצב והתווה קו חשיבה שסובב סביב עיצוב. הבחירה בי ובמה שאני מייצגת היוותה תפנית וכיוונה למקום שבו עיצוב יכול להשפיע על עולמות אחרים. ואכן, אנחנו לא כל כך מלמדים עיצוב בתוכנית, אלא יותר עסוקים באיך עיצוב יכול להניע מהלכים ותהליכי שינוי בשדות שבעבר לא היו קשורים אליו לכאורה״.

כך מתחילה מיכל איתן לסכם את חמש השנים שבהן עמדה בראש התוכנית לתואר שני בעיצוב בבצלאל. בתקופת כהונתה של איתן עשתה התוכנית חישוב מסלול מחדש, קריאה מעודכנת של השוק וצרכיו, של הקריירות הפתוחות בפני מעצבים והדרכים שלהם להשתלב ביותר תחומי תעשייה ועבודה מבעבר. ״הדבר המובהק ביותר שהבאתי עמי היה השפה של עולמות הקיימות והניהול, האסטרטגיה, המינהל״, היא אומרת בראיון עם פרידתה מהתפקיד, בעקבות הוראות המועצה להשכלה גבוהה, ששינו את הקריטריונים לראשות תארים שניים בתחומי עיצוב ואמנות (ועל כך בהמשך). בשנת הלימודים הקרובה תיכנס לתפקיד ד״ר רומי מיקולינסקי.

לא קישוט, לא עטיפה

התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל (M Des) הוקמה לפני כעשור, ופעלה בשני מסלולים ״אודות עיצוב״ ו״ניהול עיצוב״. איתן, בעבר סמנכ"לית בחברת צ׳ק פוינט, מהצוות המצומצם של הקמתה; בעלת תארים בניהול ובתכנון ערים ומומחית בתחום הקיימות וחשיבה אסטרטגית, הצטרפה לסגל התוכנית כשחקנית חיזוק, והייתה אחראית למיקוד בנושאי ניהול ואסטרטגיה. עם פרישתו של טרזי התמודדה איתן על ראשות התוכנית ולאחר מינויה הובילה שינוי במונחי הלימוד.

החשיבה היום יותר מערכתית ופחות מוטת מוצר?

איתן: ״בעבר היה השיח בעיקר על שפות שונות, איך מעצבים ומהנדסים יכולים לדבר אחד עם השני. אני חושבת שאחד הדברים החשובים שהכנסנו לתוכנית הוא היכולת לדבר עם כל מיני קהלים ודיסציפלינות. אחת המטרות שלי הייתה לדבר על עיצוב בכנסים מקצועיים לא של עיצוב: חינוך, קיימות, פטנטים – כך הרחבתי את הקהלים ופתחתי את ההבנה בשטח, שעיצוב יכול להיות כלי משמעותי בהרבה מאוד שדות״.

את מתארת עבודה ״החוצה״, לעולם, ולא ״פנימה״ לתוכנית.

״היה איזה מהלך של היפתחות לעולם שהיה צריך לבוא לידי ביטוי. אם מסתכלים היום מה התוכנית עושה – בשנה הראשונה שנכנסתי לתפקיד הגדרנו חזון שמטרת התוכנית לייצר השפעה בעולם המשתנה במהירות כיום, מבלי לוותר על ארגז הכלים של המעצבים. את החזון ניסחתי בתהליך שכלל את כל הסגל – והסגל שלנו רחב (בין מורי התוכנית גם יובל סער, העורך הראשי של פורטפוליו). מגוון התחומים שאנחנו מלמדים והעובדה שזוהי לא תוכנית מונוליטית, אלא בית ספר שיש בו שלושה מסלולים, הם התנאים שמאפשרים לכל אחד לבחור ולהתמקד״.

לשני המסלולים הקיימים עד אז הצטרף מסלול עיצוב וטכנולוגיה, שפתיחתו, אומרת איתן, היתה המשימה הראשונה שקיבלה על עצמה. ״אולי זו אחת הסיבות שבחרו בי. יש לזה משמעות כפולה – הדבר הראשון היה שבצלאל צריכה להסתכל על ההתפתחויות בעולם הדיגיטלי, שלעיצוב יש תפקיד מפתח בטכנולוגיות חדשות, הוא לא יכול להיכנס בסוף התהליך, הוא לא קישוט או עטיפה, אלא עיצוב חייב להיות משולב אינהרנטית בפיתוח הטכנולוגי.

״אתן לך דוגמה – אם מדברים על חפצים שמתקשרים זה עם זה, לא יתכן שאלה יפתחו את הטכנולוגיה ואלה יעצבו את הכיסא ובסוף הם ייפגשו. זו הייתה נקודת הזדמנות שמעצבים יעלו במדרג החשיבות ויצטרפו אל שולחן ההנהלה והפיתוח״.

את המסלול פיתחה איתן יחד עם אייל פריד, העומד בראשו. פריד, פסיכולוג בהשכלתו, בעל תואר שני באינטראקשן דיזיין, למד בתוכנית איבראה במילאנו – תוכנית ניסיונית נחשונית שהקימה ומימנה חברת אוליבטי. ״הקמת המסלול של עיצוב וטכנולוגיה בבצלאל סימנה את הכיוון שבו אנו הולכים וגם אפשרה לנו להיות במקום שעונה על צורך אמיתי של השוק – גם בעולם התעסוקה וגם באקדמיה – צריכים אנשים שיידעו לדבר בשתי השפות״.

והמשמעות השנייה?

״באופן ברור התוכנית פונה לאנשים מבחוץ, שיגיעו לתואר השני מהעולם הטכנולוגי. רק כחצי מהכיתה הם מעצבים, והרי אי אפשר ללמד מהנדס להיות מעצב בשנתיים – ולהיפך״.

אבל לא לשם כך הם באים. הם באים להסתכל מלמעלה, לא?

״אנחנו מאפשרים לאנשים לעבוד בצוותים משולבים. המסלול הטכנולוגי היה חידוש בתוכן שלו, וגם העמיד הסתכלות כוללת על שלושה תחומים שעיצוב יכול להשפיע עליהם. כבר בשנה הראשונה עשיתי שינוי והאחדה של המערכת, כך שהמבנה שלה מאפשר לאנשים להצליב דיסציפלינות ולהעשיר את הלימודים שלהם בחלקים אחרים. חשוב לומר שלפני כן הלומדים בשני המסלולים לא נפגשו זה עם זה. מכיוון שאנחנו מלמדים בקבוצות אינטרדיסציפלינריות, הכיתה תמיד מאוד מגוונת. גם בקרב המעצבים בתוכנית, זה לא רק מעצבים תעשייתיים שבאו ללמוד תואר שני, מגיעים אלינו בוגרים מכל המחלקות – צורפות, תקשורת חזותית, כולם.

״תהליך הכניסה לטכנולוגיה, מעבר לחשיבות ולערך של התרומה לתעשייה וכדומה, נתן עומק והרחיב את המגוון של התוכנית עצמה. דרך זה התחדד עוד יותר ההבדל בין האנשים בשלושת המסלולים״.

וזה לטוב או לרע?

״זה מעשיר. לדוגמה, נסענו בסמסטר האחרון עם כל הסטודנטים למו״פ ערבה בחצבה, נפגשנו עם מרכז הפיתוח של משרד החקלאות והסתכלנו על איך עיצוב יכול לתרום לחקלאות במצבי קיצון. הסטודנטים בתוכנית עובדים בקבוצות מעורבות, כל אחד מביא ארגז כלים אחר ואפשר לראות שהם נותנים ערך רב, כל אחד מזווית הראייה שלו. המצגות שעשינו בחצבה אחרי ארבעה ימים בלבד היכו אותם בתדהמה״.

התרומה הזאת היא גם יישומית?

״במקרה בדוגמה הספציפית הזו כן. אחד המדענים לוקח את זה לכיוון מעשי ועובדים על מחקר משותף, על שימוש בפסולת של כפות תמרים. זה הדבר שהמשיך, אבל היו שם כל מיני רעיונות. השאלה הגדולה היא תמיד אם יהיה מישהו שיש לו מספיק דרייב לקחת את זה הלאה״.

מעיצוב מוצר לעיצוב פוסט־מוצר

במשימתה השנייה, לצאת עם הפנים החוצה, פעלה איתן ״למצוא את מוקדי ההשפעה שלנו בעולם״, כדבריה. ״אפשר לראות שהתכנים בתוכנית השתנו כדי להראות מגמות עולמיות, שינויים ברמה הכללית ואיפה אנחנו נמצאים בתהליך הזה. אני אישית חוקרת את ההשפעה של אינטליגנציה מלאכותית (AI) על עולם העיצוב, ואני חושבת שהמערכת האקדמית צריכה כל הזמן לבחון את עצמה ביחס לזה.

״הצורה שבה אנחנו מלמדים עיצוב – בצוותים מעורבים מדיסציפלינות שונות – הרבה יותר נכונה ללימוד מהשיטה הפרונטלית שמקובלת עדיין במערכת ההשכלה הגבוהה. אנחנו מעבדים את הידע, הקורסים המרכזיים הם מעבדות עיצוב וגם כשמדברים במסלול ניהול עיצוב, שבסופו התוצר הוא תוכנית עסקית, מדובר בעבודה שהם עשו – הם לא למדו על״. 

את רואה את זה כחלק משינוי תקופתי?

״אני חושבת שבמקביל לירידה גדולה בכל מערכת ההשכלה הגבוהה – הבן שלי אומר שאת הפילוסופים הגדולים הוא יכול לקרוא לבד. מה היתרון שיושבים 300 סטודנטים באודיטוריום, מול מרצה שמקריא להם? – דווקא בעיצוב הלימוד הוא המפרה ביותר. אנחנו בוחנים את העולם: דמוקרטיה, פייק ניוז, קיימות, פערים חברתיים־כלכליים – אנחנו מסתכלים על הדברים אחרת״.

את מתייחסת לאופן ההתבוננות של מעצבים ככישורים ייחודיים.

״נכון. הם יכולים לגשת לנושא בדרך אחרת והם יכולים למצוא פתרונות יצירתיים בתוך המרחב הגדול. אנחנו עוברים מעיצוב מוצר לעיצוב פוסט־מוצר, המעצב נדרש להסתכל על תהליכים, על שירותים, המוצר כאוביקט הרבה פחות משמעותי אם הוא בכלל קיים. מעצב מסתכל על כל התהליך ויודע לתת תשובות, כי נקודת ההסתכלות שלו מגיעה מהאדם, מהמשתמש, מהצורך – לא מהפיתוח הטכנולוגי, אלא מהכיוון האנושי של המשוואה. בסיס ההכשרה של המעצב מגיע מאמפתיה למשתמש וזה משהו שנמצא כיום במחסור״.

לגמרי במחסור.

״את קמה בבוקר וקוראת את העיתון ומשתאה כמה חסר. מה שאנחנו מלמדים זה לקחת על עצמך את נקודת הראות והצורך של המשתמש. אם אני מסתכלת על פרויקטי הגמר של השנה – לקראת סיום התקופה שלי – אני רואה מהלך, מעבר ברור בין הנושאים שמתעסקים בהם והאופן שבו מספרים את הסיפור״.

את מה שאת רואה הציבור (אפילו המקצועי) מתקשה לראות. דרוש הרבה מאוד הסבר.

״אנחנו משקיעים הרבה מאמץ ואנרגיה לתת כלים לתווך את הידע. אחד השינויים הדרמטיים שאנחנו מלמדים זה המעבר מיוצר לאוצר, Creator to Curator. למעצבים יש תפקיד משמעותי בתיווך המציאות בכל דבר שהם נוגעים. אם אני שואלת מה עשיתי בחמש השנים האלה, זה לזקק את הדברים המשמעותיים שקורים בעולם העיצוב ולהפנות אותם לעולם התכנים הרחב יותר, ואני אומרת את זה בסיפוק. זו היתה המשימה שלי״.

הרגשת זרות בכניסתך לבצלאל?

״ברור. וגם הכניסה שלי לתפקיד הייתה מלווה בהרבה חשדנות. ריחפה מעליי השאלה מה מישהי כמוני עושה שם. אבל זו שאלת בסיס – האם מישהו שאינו מעצב יכול להוביל את התחום הזה. לקח זמן להבין את החשיבות. אבל צריך לזכור שנכנסתי לבצלאל ולימדתי בתוכנית לתואר שני שש שנים קודם, כשהוקם המסלול לניהול עיצוב. הגעתי בהזמנתו של אלעד פרסוב, שלמד במסלול דומה באוניברסיטת פראט בניו יורק, מעין מינהל עסקים למעצבים.

״תוכניות מסוג זה הוקמו במקור על מנת להכשיר מנהלים שינהלו מעצבים – בסמסונג יש עשרה מעצבים וצריך לנהל את המחלקה הזו – כך התחיל התחום. אבל ב־20 השנים האחרונות חל שינוי דרמטי באופן הראייה של השדה, בגלל שיש השתנות נורא מהירה של העולם והכלים הסטנדרטיים של יעוץ ארגוני ומינהל לא מספיקים.

״משנות ה־90 התחילו לומר שצריך לעשות הפוך – לקחת את האופן שבו מעצבים פותרים בעיות ולהחיל את אותם כלים על עולם הניהול (ו־IDEO, שבה מעורבים מעצבים ישראליים הובילו את זה). למה – כי אנחנו מתחילים מהמשתמש. עושים ניסוי ועושים פרוטוטייפ בתהליך חזרתי, והוא מדוייק יותר. החל מאותה תקופה המתודולוגיה והכלים של חשיבה עיצובית נכנסו לשימוש, ואנחנו מלמדים את כל התואר בכלים של חשיבה עיצובית״.

ואת אומרת ״אנחנו״. הפנמת לגמרי את הכלים הללו.

״לגמרי. אני מגיעה מעולם הניהול ונכנסתי לתוכנית בתור מומחית ליזמות וניהול. לימדתי תמיד לצד מעצב – בהתחלה לצד עזרי טרזי ובהמשך רועי ביגר, שהיה סטודנט שלי והיום הוא ראש המסלול לניהול עיצוב. רועי מייצג את המודל הקלאסי – איך אנחנו רוצים שהבוגרים של התוכנית יעבדו: הוא סמנכ״ל עיצוב בחברה למכשור רפואי ועומד בראש מסלול אקדמי״.

חשוב שהמרצים מגיעים מהשדה המעשי ולא מהאקדמיה הטהורה?

״זה מאוד משמעותי. אם העיצוב חפץ חיים, במיוחד בעולם רווי מוצרים, הוא חייב להיפתח לעולמות אחרים. כפי שניהול מחיל על עצמו כלים של חשיבה עיצובית, פתחתי את דרך החשיבה של התוכנית למרחב גדול, עם כניסה של ׳לא מעצבים׳ ללמוד וללמד. השנה יש לנו מחזור חזק בצורה יצאת דופן – הצלחנו לפצח את התמהיל הנכון בין מעצבים ללא מעצבים, ואיך הוא צריך להיות הכי מפרה.

״אחד התחומים שהצלחנו לחולל בהם שינוי הוא הנושא של עיצוב שירות והכניסה של עיצוב למינהל הציבורי. זו לא פחות ממהפכה. בחמש שנים האחרונות – גם ברשויות מקומיות וגם במשרדי ממשלה ובחברות ציבוריות השתלבו בוגרים שלנו״.

מה הם עושים שם?

״הם מנהלים תהליכי שינוי בכלי חשיבה של עיצוב״.

מי פתח להם את הדלת?

״התוכנית העבירה סדנה בחשיבה עיצובית במסגרת פרויקט ׳ישראל דיגיטלית׳ בניהול הג׳וינט, לפקידות הבכירה ביותר במשרדי הממשלה. ישבו שם 50 אנשים, ובפעם הראשונה שעשינו את הסדנה הזאת ראיתי, באופן תיאטרלי אפילו, את סימני השאלה על הפנים של האנשים. ובשעה אחת בצהריים – אני יכולה לשים את האצבע – נעמד תור של אנשים שאמרו לי אני רוצה להביא את זה אלינו. מאז כבר כמה שנים זה עובר, והסטודנטים שלנו הגיעו לעבוד בסורוקה, ברכבת ישראל, בעיריית ירושלים, בעיריית תל אביב. שרה אוסלנדר, מעצבת הראשית בצוות החדשנות של בלומברג, מובילה את התחום״.

בשנים האחרונות הייתי יותר בעיריית ירושלים מאשר בבצלאל

ומה קורה במסלול ״אודות עיצוב״?

״זה הדבר השלישי שאני גאה בו. בראש המסלול עומדת מאיה בן דוד, מעצבת סופר מוכשרת שמובילה את המשימה שלקחנו על עצמנו – לייצר את השיח של העיצוב ולראות איך יוצרים את הקהילה של העיצוב. שני המסלולים האחרים (ניהול וטכנולוגיה) פתוחים במהותם לדיסציפלינות אחרות. אודות עיצוב הוא מסלול שיש בו רק אנשים עם השכלה בעיצוב.

״ראינו בצורה מובהקת, ואני מאוד מאמינה בזה – ששני המסלולים האחרים מתקיימים בבצלאל בזכות הבסיס החזק בעיצוב. זה הלב של התוכנית. והמהלכים שעשינו בשנתיים־שלוש האחרונות היו לייצר בית לאנשים שרוצים לדבר ולהעמיק בחקר התחום הזה.

״בשנה האחרונה נפתחנו והזמנו מעצבים אחרים ליצור איתנו – אם זה מרצים מחו״ל ואם זה הבוגרים שלנו – אנחנו רוצים לתת להם בית, אם הם רוצים לחקור, לכתוב, אם הם רוצים לשבת להתדיין ולעשות פינג פונג מחשבתי עם אנשים אחרים. המרחב הזה של השיח על התחום, באיזה כיוונים הוא הולך, זה משהו שהמסלול אודות עיצוב מוביל ומפרה״.

את מדברת על תהליכים תת קרקעיים ולא על העיצוב כפי שאנשים מכירים אותו. לא ״מוצרי מעצבים״ ולא ״תשבור לי קיר, תעשה לי יפה״.

״כך אני תופסת את המנדט של בצלאל בחברה הישראלית או באקדמיה – לסמן את המקומות שאנחנו צריכים להיות בהם ולהוציא את הבשורה שעיצוב משפיע. בצלאל באופן היסטורי היה גוף אקדמי שמסמן את המגמה, וזה מה שראיתי כתחום האחריות שלי – לא למשוך את התואר הראשון עוד שנתיים, אלא לפתח קשר עם העולם.

״כשרק לימדתי, למרות שהייתי חלק מסגל התוכנית, אלה שלמדו באודות עיצוב לא נפגשו איתי. הכניסה שלי התבססה על הרגע הנדיב של האנשים להכניס מישהו חיצוני, לתוך הקהילה הזו. גזרתי על עצמי שנתיים של שתיקה בתחום המקצועי של העיצוב. הדבר העיקרי שעשיתי זה להיות מנהלת מאפשרת, כיוונתי ואמרתי את דעתי, אבל בעיקר נתתי לאנשים לפרוח, לא אמרתי על כלום שהוא לא אפשרי: לא תקציב ולא מגבלות ולא פרויקטים מופרכים שאנשים רצו – עם גופים אחרים ועוד. הייתה אווירה גדולה של יצירה בשנים האלה והיה כיף״.

וגם עברתם לבית הנסן.

״נכון. אני מרגישה אחריות אישית לאופי של פעילות בצלאל בהנסן. זה ניסוי חברתי של אקדמיה בתוך קהילה יוצרת. אני חושבת שבשנים האחרונות הייתי יותר בכיכר ספרא (בעיריית ירושלים) מאשר בבצלאל. אני מאמינה באמת ובתמים בחשיבות של ההמצאות שלנו בירושלים, ואנחנו צריכים להיות מעורבים באקו־סיסטם של ירושלים אם אנחנו חפצי חיים. זו זכות הקיום של התוכנית הזו ואני חושבת שהובלתי את הפתיחות והרצון לעשות דברים משותפים עם גופים בירושלים״.

דוגמאות?

״כל שיתופי הפעולה של התוכנית – קורס עיצוב שירות עם העירייה, חברות מהסביבה העסקית של ירושלים, פעילויות עם רוח חדשה, המגזר השלישי. בית הנסן אפשר לנו ליצור משפחה וקהילה, ולתמוך בחיבור בין המסלולים והעובדה שיש לנו מרחב, כולל החצר והגינה. בתחילת הדרך התלבטנו – יש מחיר לניתוק הזה מבצלאל, אבל הערך שזה נתן לנו לתוכנית היה רב. וזה 100 סטודנטים, אוסף מדהים של אנשים שרובם מבוגרים, לא מיד אחרי תואר ראשון. אנחנו קולטים בעיקר אנשים אחרי כמה שנות נסיון והם נותנים ערך של עומק. רובם באים לעשות שינוי מקצועי. התואר הזה מיועד לאנשים שעל סמך הידע הקיים שלהם מוסיפים עוד שכבה״.

לאחר הרהור היא מוסיפה: ״זה מאוד מתאים לאופי ולהתנהלות האישית שלי: כך היה בצ׳ק פוינט, בהקמת הטלוויזיה בכבלים ובכל מקום. אני מרגישה שהקריירה שלי היא לא לינארית, אני לא מתקדמת בצורה הרגילה, היום אני לא אלך לתפקיד יותר גבוה בשרשרת העיצוב. החמש שנים האלה היו בשבילי בית ספר – ואני עוד לא יודעת מה הדבר הבא שאעשה, אבל אשתמש בעושר החשיבה הזה ובכלים של עיצוב בכל דבר שאעשה בעתיד״.

למה בעצם את לא ממשיכה בתפקיד?

״אני מסיימת את הקדנציה שלוש שנים מוקדם מהצפוי, בעקבות החלטת המל״ג שקבעה, שבראש תוכניות התואר השני באקדמיות לאמנות ועיצוב, יעמדו בעלי תואר דוקטור או פרופסורים בתחומם״.

מיהם הפרופסורים שאינם ד״ר?

״במערכת ההשכלה הגבוהה יש מסלול שנקרא המסלול המקביל, שבו מוענק תואר פרופסור לאנשים מצטיינים בתחומם, וזה תקף במיוחד בתחומי יצירה אבל לא רק. הקריטריונים לכך הם הישגים מקצועיים – נאמר מספר תערוכות, יזם מאוד מצליח, אם אתה מומחה – בעל השפעה ניכרת על תחומך. אני נאלצת לפרוש מכיוון שאני לא נופלת בקטגוריות הנכונות – אני לא ד״ר באקדמיה ואני לא מעצבת מומחית״.

מעניין. אנחנו הרי לא בדיוק בתקופת המומחה לדבר יחיד.

״ההחלטה הזאת היא גזרה קשה, כיוון שהתואר שלנו הוא מעשי ואין כיום מקום שמכשיר דוקטורים מעשיים באקדמיה בישראל. בעולם יש Practice based PHD״.

מה הדבר הבא שתעשי?

״כרגע אני נשארת חלק מהסגל של התוכנית ויש לי עוד תחומי אחריות בבצלאל, בין השאר אני מניחה תשתית למעבדות יזמיות של בצלאל. אני מלמדת שלושה קורסים – אסטרטגיה, יזמות וקורס על תרבות הצריכה – שנוגע במגמות המרכזיות שמשפיעות על חיינו, והקשר שלהן לעיצוב. אני גם מנחה הרבה פרויקטי גמר בתחומים הקרובים אליי, קיימות ויזמות״.

מה את מלמדת מעצבים מתוך האני מאמין האקולוגי שלך? להתאפק? לא לייצר?

״אני עוזרת לפתח את התודעה, המודעות והמשמעות של ייצור מוגזם של תהליכי ייצור, של הפעילות שסובבת את התפקידים שלהם. הקורס הזה מסתכל על הצמיחה של האוכלוסייה, על הגלובליזציה, על קפיטליזם, על תהליכים בסיסיים שמתרחשים בעולם, ואיזו אחריות יש למעצבים. הרי מה עושה המעצב?, הוא מייצר משהו נחשק שאני ארצה לקנות״.

את אומרת להם אל תייצרו?

״אנחנו באקדמיה, ואני שואלת את השאלות הקשות, על הצד האתי. התוכנית הזו מתעלת את אוסף היכולות שלהם״.

לעשות טוב?

״כן! לא לסגור את העיניים. האם אלך לעבוד בחברה שמייצרת סיגריות? או הימורים?״.

מובן,  אבל זו הדרך שלך, שלא מתאימה לכל אחד.

״נכון. אבל אני מסתכלת אחורה על הקריירה שלי ואומרת בסיפוק שמעולם לא עשיתי משהו שנוגד את העקרונות שלי. ויש לי עוד תוכניות גדולות״.

The post נכון לעכשיו: מיכל איתן מסכמת חמש שנים בראשות התואר השני לעיצוב תעשייתי בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

״אולי יש אנשים המסוגלים להביט על אנשים אחרים מתוך עינים רבות, ולכן אין עינם צרה״
יצחק אורפז

– – –

מהו סוד קסמו של אדם המייחס לעצמו תכונות שלכאורה סותרות את מסלול חייו המופלא? האם יכול אנרכיסט לנהל? האם מסוגל מי שאינו חש נוח בסביבה מעוצבת להוליך מהלכי חינוך גבוה ומתקדם בתחומים אלה? האם אתאיסט יכול להיות בו בזמן אמפתי ומאמין?

כן, כן וכן.

רן שחורי נולד ב־1936 בתל אביב, שלימים תבטא בעבורו מימוש ציפיות לדרך חיים ראויה – בית באזור שנהג להתייחס אליו כפרובינציה קטנה ונטולת ערכים. לימודיו באיטליה חשפו בפניו מציאות רווית תרבות נשגבת. לימים התכנס למידותיה הצנועות של הסביבה הישראלית ותל אביב תאמה את תפישת עולמו. תל אביב של הכיעור, של הכאוס, של האנושיות, של בתי הקפה, של הרטיבות ושל הסגנון הבין־לאומי, של הטיח המתקלף ושל חיי התרבות. תל אביב של תאטרון האוהל, שאביו נמנה על מייסדיו.

על פי עדותו, ראה בתיאטרון עמוד תווך וזרז לתפישת עולם ואמצעי מסייע לתפקוד. אלה נמצאים ביסודן של עשרות שנות פעילותו האמנותית, החינוכית, התרבותית והאקדמית הענפות. אופיינית, הוא ייחס הישגיו כמרצה מחונן ליכולתו התיאטרלית (להרצאות שלו הקדימו המאזינים להגיע על מנת להבטיח מקום). הצנעה זו לא תעלים את שליטתו המופלאה בתולדות האמנות ואת היכולת התקשורתית והתנהלותו הנינוחה והאישית, תמיד ברוח רעננה, בהומור קורץ ובקורטוב של סרקזם, ממקום תצפית אקטואלית.

לשחורי הייתה היכולת להלהיב ולסקרן, להיות אישי בתפקיד ציבורי, להתבטא ברהיטות לשונית גדושת בטחון, להתנסח אנליטית ובליברליות מפליגה – בצד צנעה, יושר, גילוי לב ושקיפות ניהולית. אלה העניקו למי שראה עצמו כ״לא מנהל, לא יודע לדרוש וכנטול מרפקים״ יכולות הובלה והנהגה יוצאות דופן. הצלחתו כמורה וכמנהל המדרשה ברמת השרון (1966-1980) שמשו קרש קפיצה לתפקידו הבא כנשיא בצלאל (1979-1991), שם הדגיש את הצורך בריכוז מחלקות האקדמיה המפוזרות על פני ירושלים בקמפוס אחד כהכרח אקדמי וכצורך לקיום והתרחבות נדל״נית בעתיד.

בשיחות עימו דיבר על האקדמיה כמרכז לדיאלוג תרבותי אידיאליסטי המייצג עמדה ואמירה חברתיות. שחורי פעל רבות למתן הכרה למחלקה לארכיטקטורה בבצלאל: לשיטתו, יעודה של מחלקה זו בהתבססות על יסודות מתולדות האמנות בדגש הומניסטי, להבדיל מהגישה ההנדסית שממנה שאף להיבדל. במהלך המורכב והארוך להשגת היעד, נדרש לחקור מציאות פעילות האדריכל, ואז שורטטו קווי המתאר להמשך דרכו באקדמיה: הקמת מחלקה לעיצוב פנים בנפרד מאדריכלות במכללה למנהל (אושרה על ידי המל״ג ב־1995).

המשולש האקדמי מדרשה־בצלאל־המכללה למנהל היה ל״מגרש משחקים״ של אמן ויוצר שהוא גם אשף הוראה, מבקר, אוהב בריות ועמית מופתי המהווה מקור השראה לדורות הממשיכים.

שלום, חבר.

– – –

פרופ׳ ירום ורדימון, חתן פרס ישראל בעיצוב, דיקן הפקולטה לעיצוב בשנקר.

The post נכס תרבות מקומית: ירום ורדימון על רן שחורי (1936-2017) appeared first on מגזין פורטפוליו.

הוועד המנהל של בצלאל אישר את הבחירה של ועדת האיתור של האקדמיה לתפקיד ראש לצורפות ואופנה. שלי סתת קומבור היא בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, מעצבת ומייסדת – יחד עם אילון, בן זוגה – של מותג הנעליים המצליח coupleof, המפעיל כיום שלושה סניפים וחנות מקוונת. היא זכתה בפרסים חשובים, ביניהם פרס העיצוב מטעם משרד התרבות, והציגה בתערוכות רבות בארץ ובעולם. בנימוקי השופטים של פרס משרד התרבות נאמר ש״הזוג סתת קומבור הם מפעל חיים פורץ דרך בתחום עיצוב ועשיית נעליים בארץ ובחו״ל. בעבודתם ניכרת תעוזה מחשבתית המובילה להגדרה מחודשת ורעננה של מושג הנעל, ועיצובה באמצעות יצירת ׳מבנים׳ חדשניים הנדמים לבניניים אדריכליים מקוריים״.

בוועדת האיתור היו חברים פרופ׳ עדי שטרן, ד״ר יובל קרניאל, אלי פטל, מיכל איתן, פרופ׳ עינת לידר, שירלי בר אמוץ ועו״ד עזרי לוי. רקטור בצלאל, ד״ר יובל קרניאל, ברך על המינוי ומסר: ״אנו מאחלים לשלי הצלחה בתפקידה, ונפעל במשותף כדי להעשיר ולחזק את המחלקה, המחברת בין עיצוב אופנה, צורפות ואביזרי אופנה כמו נעלים ותיקים. נפעל יחד כדי לתת דגש על רכישה של כלים מעשיים שיסייעו לבוגרים להשתלב ולהוביל מיזמים של עיצוב אופנה צורפות ואביזרי אפנה. תודתי הכנה נתונה לתמרה יובל ג׳ונס, ראש המחלקה היוצאת, על תרומה הגדולה בהובלת המחלקה ולבצלאל, ואני סמוך ובטוח ששלי תמשיך להצעיד קדימה את המחלקה״.

The post שלי סתת קומבור מונתה לעמוד בראש המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

עוד לא אבדה תקוותנו. בכניסה לתערוכת הבוגרים של המחלקה לצילום בבצלאל (קומה 8) מתנגנת נעימת ״התקווה״ בלופ, בעבודת וידאו של עמר עבד אלקאדר. זהו וידאו־סטיל, שבו הוא מציג דיוקן עצמי פרונטלי, קלאסי, בסגנון פוטו־רצח לתעודת זהות. ההמנון (ללא מילים) מתנגן ברקע והפנים של עבד אלקאדר נותרות ללא תנועה. דום שתיקה. ״בכל פעם שאני עובר פה אני מגביר את הסאונד ובפעם הבאה שאני עובר אני מוצא את זה מושתק״, משתומם דור גז, ראש המחלקה לצילום המסיים בימים אלה את תפקידו ועובר לעמוד בראש התוכנית ללימודי התואר השני באמנות של בצלאל. גז הוא אמן, חוקר ומורה, שעיסוקו האישי בקשר הישראלי־פלסטיני ודאי אינו מותיר אותו אדיש (או תמים) כשעולה השאלה מי ולמה מחלישים את ההמנון.

בצידה השני של דלת הכניסה למחלקה הוא מיקם עבודה של בוגר אחר, מור פרז, מתוך סדרה של קעקועי ארץ ישראל, ובה נראה אדם שכל גבו מקועקע בציור מפת הארץ, עמוסה בחיות בר, עופות וצמחייה, כמעין מגדיר לחי ולצומח בטבע המקומי. שתי העבודות יחד, כל אחת עם סתירה פנימית משלה, משמשות מבוא חזק ואפקטיבי, רווי בציניות ובמבט ספקני, לתערוכת הבוגרים.

34 בוגרי המחלקה לצילום מציגים בתערוכה, עבודות שנעות מן האישי לציבורי, מצילום ישיר לעבודות מעובדות, דרך חקירת צילומים ארכיוניים ועד לקולנוע. על רקע הכניסה הדרמטית מוצגת עבודתו של דניאל חנוך ״רזולוציה״. מיצב צילומי העוסק בשטחי אש ובמשמעותם הסביבתית והחברתית. על פי המחקר של חנוך 80% משטח הנגב (שהם כמחצית משטח הארץ) הם למעשה שטח צבאי סגור ובו צה״ל והתעשייה הצבאית מתאמנים ועורכים ניסויים בנשק. במסעות בשטח ובצילומי לוויין הוא מתחקה אחר האסתטיקה של הפיסול הסביבתי שמותיר אחריו הצבא.

עבודתה של בר מאייר יוצאת מהפרטי אל הכללי, תרתי משמע. ״בשנה האחרונה עבדתי כמודל עירום בסטודיו לרישום. האתגר הפיזי והמנטלי בעבודה מול הציירות והפסלים מתגלם בשהות ממושכת בתנוחה ללא תנועה כדי לאפשר להם לשקוע בהתבוננות עמוקה. הגוף הופך למדיום, לאובייקט״, היא כותבת. במיצב וידאו על שלושה מסכים שמשכו 30 דקות היא מציגה שחזור של מצבים גופניים וכולאת את המתח של הגוף בין תנוחות סטילס לווידאו. את הדיאלוג הפנימי שלה עם הגוף היא בוחנת גם לאור ההבדל בין המבט האמנותי על העירום לבין העירום הפיזי הגשמי, האסור במבט בפרהסיה. באופן עדין העבודה נסתרת בירכתי האולם, כך שהיא נמנעת מפרובוקציה (שמאוד מקובלת כיום) ושומרת על הפואטיקה שלה.

בקדמת אותו חלל טלי צור, החיה בין ישראל וקנדה, מציגה את אחיותיה וחברותיה בין מקומות, מנהגים תרבותיים וסימני זיהוי. היא מצלמת אותן במדי צה״ל בקנדה ומרוחות בבוץ בים המלח. כך בצילום חינני ופשוט היא מצטרפת למסורת תיעודית־אוטוביוגרפית־מבויימת.

הדס פליישמן מציבה שורות־שורות של טלוויזיות מהזן הישן והשמנמן, ומקרינה על גביהן קטעים של סרטי פעולה, שהיא שותלת במרחב הביתי. היא מגשימה פנטזיה ילדותית כשהיא פוגשת בסלון את ואן דאם או את סופרמן (בעותקי חובבים שהורידה מהאינטרנט). ״אני מנסה ליצור מציאות אלטרנטיבית, ובה בית ילדותי מאכלס את גיבורי הסדרות והסרטים שעליהם גדלתי״. השימוש במדיום הזמין להכפלה ושעתוק של הדמויות והאירועים מכניס אותם לכאורה לתוך הבית אך בפועל הופך את המצב למופרך ומגוחך. השימוש בטלוויזיות מעורר תחושת נוכחות תקופתית, רפרנס לשנות ה־90 שאליהן היא מכוונת, ובו זמנית הופך את הסיטואציה מצופים רבים מול מסך בודד למסכים רבים שמשליכים את הקרנתם על הצופים.

אביגדל בן ישראל פק חוזר הביתה לקהילת העבריים בדימונה ומצלם את סביבתו הקרובה במבט של מי שאימץ לו זווית דו־מקומית. מצד אחד ניכרת הנון־שלנטיות והחיבה שבה הוא עובד עם מושאי הצילום. מצד שני, בקונטקסט הבצלאלי, נראה שהוא נהנה מתפקידו כשליח לארץ אקזוטית, אתנוגרף של עולמו שלו, סוכן כפול. את הצבעוניות הוא חוגג גם על גבי קירות החדר שבו הוא מציג.

The post בוגרים 2017: בצלאל, המחלקה לצילום appeared first on מגזין פורטפוליו.

טוטאליות וחוסר פשרות היו שני מושגים שהדגישו אוצרי תערוכת הבוגרים במחלקה לאמנות בבצלאל ביחס לתלמידיהם המציגים השנה עבודות גמר. אמנים הם לעתים קרובות טוטאליים, לא פעם הם מסרבים להתפשר, ולא בטוח שזו הדרך הטובה ביותר להיערך לנקודת המפגש הקריטית של אמנות עם הקהל. בתערוכות הבוגרים, ובמיוחד במחלקות לאמנות, דרוש לעתים תיווך והסבר מעמיק כדי לרדת לפשרן של העבודות. קשה להקיף ולהכיל את מלוא המידע שניסו הבוגרים להטעין בעבודותיהם והבחירה של כל אחד מה להציג ואיך, היא חלק מהחשיבה על הזמן והמקום שבו המפגש הזה מתקיים. בעייתיות מובנית לדוגמה בעבודות פרפורמנס, למרות שהז'נר נהנה מעדנה מחודשת ותופס לאחרונה מקום של כבוד ופופולריות בזירה (ראו זכיית הביתן הגרמני באריה הזהב בביאנלה של ונציה). אך מה יראו מבקרי התערוכה מהעבודה הארוכה של דניאל קגנוב, המתייחסת לחוויותיה באודישנים לתוכניות ריאליטי, ובמקביל בונה את דמותה כסטוקרית שמתחקה אחר סיפור חייו (בתיאוריה ובמעשה) של אביב גפן. רוב הצופים יתקשו לפגוש אותה בזמן אמת והיא תישאר עלומה.

יאמו שואב את השראתו מסצנת המועדונים וחיי הלילה ומעמיד מיצב של בר אקטיבי, עם מיקסולוג מומחה וקוקטיילים שרקח במיוחד ליצירה, כעבודה חיה בלב התערוכה, המעידה על קיומה של תרבות נסתרת מהעין, ישראליות אחרת, שמתחוללת מחוץ לאתוס הרציני של חיי היומיום או של האקדמיה. גם כאן, אם לא הגעתם ברגע הקובע – כנראה שלא תדעו לעולם שהתחולה כאן עבודת אמנות. גם אם הגעתם בזמן למסיבה – החלק של יצירה אמנותית אינו עולה בבירור מההפקה המושקעת (והנעימה, יש לומר) של קוקטייל צהריים בבצלאל. 

שכנו לחלל, אנטון גריאזנוב, מצייר בשמן על בד מראות שדוללו והפכו שקופים, כזיכרון מצועף. הגוונים הפסטליים שהוא מזקק מצבעי השמן מפתיעים ברכותם ומעניקים לציור אופי פלקטי, שטוח ועצור. לדבריו, העבודות מתארות רגעים וחוויות מעברו. ״בתמונות נוכחת דמות אלגורית של חייל שנמצא בעולם של חוק וסדר. האמן מנסה לשחזר את זיכרונותיו ולהפוך חוויה או אפילו טראומה לפלטה צבעונית״.

קמע סמית היא אחות תאומה. עובדה זו הופכת למרכזית בעבודתה, לאחר שיצאה (עם אחותה התאומה) למסע לחיפוש דפוסי תאומות וזהות נפרדת. השתיים הרחיקו עד ל״פסטיבל התאומים״ המתקיים בעיירה טווינסבורו, אוהיו. אירוע שכרטיס הכניסה אליו מוצנה בתעודת הלידה של התאומים, כדבריה. את המראות שהיא מלקטת שם היא מציגה כשהם מעובדים, כך שהשיעתוק הטכני (צילום) והגנטי (של תאומים זהים) מפנים מקום לסינגולריות של עבודת היד העמלנית.

עבודתה של מולו ביתאו היא הפתעה של שקט וריכוז. היא מציגה עבודות ציור והדפס עדינות ומרגשות, שסודרו כשני מיצבים: בחדר אחד מוצגת סדרת הדפסים ובהם בלוקים גאומטריים של צבע כחול עמוק. מינימליזם קלאסי, שמוביל את העין במקצב אחיד עד שהיא פוגשת בחריג – מלבן אופקי התלוי היישר מול חלון אופקי מלבני. בחדר נפרד היא עוסקות בחיפוש אחר סימנים ועדויות לסיפור שלא סופר, ומוצאת אותם בדימויים מינוריים ופריכים (שמזכירים את צילומיה של שוש קורמוש), כנוצה שנשרה מכנף או כתם צבע בהיר של חפץ על פני משטח כהה.

גיל גולדשמיט משחקת בזהויות מגדריות ומשלבת וידאו, מיצב ופרפורמנס.  לובשת דמות במה שהיא קוראת לה פרידה (קיצור של free da neeple), אישה שהופכת לגבר כדי שתוכל לענוד את הנשיות מחדש. המיצב מדמה חנות קונספט שבה משיקה פרידה/גיל בושם על שמה.

אסתטיקת הפופ־ארט של ציוריה של רייצ׳ל ארנהלט יוצרת מיצב ציורים מהודק היטב. אולי בזכות המיקוד שלה בסביבה אחת, שאותה היא מפרטת מבלי להפכה למפורשת מדי. ארנהלט מציירת זיכרונות מחדר הלבשה משותף, אולי של חנות אופנתית. את קירותיו מכוסי המראות של חדר ההלבשה היא מחליפה בהכפלות ובמבטים רבי כיוונים שהיא שותלת בציור. נשים מתפשטות ומתלבשות – דמותן מוכפלת והן הופכות לדבוקה. ההזרה בסיטואציה המוכרת כל כך מצליחה לפתות ולמשוך את העין לנסות לזהות את הדמויות ולטוות סיפורים דמיוניים שישלימו את התמונה.

ענת קינן מאתגרת את החלל בעבודה המורכבת ממבני דיקט שבנתה, הנעים על צירים וגלגלים ולוכדים את הצופה במקטעי שטח מצטמצמים והולכים. זהו פיסול נע, המזמין מעורבות פיזית ויוצר סביבה אסתטית ומעניינת בשילוב עם הדפסי עץ מצוינים שהיא מציגה על הקירות.

תמיר ארליך עבד על פרויקט שאפתני, המתבונן על מנגנוני הלימוד וההסמכה של האקדמיה, כולל מוסד ״תערוכת הבוגרים״, דרך ריבוי זהויות בדויות שהוא ״מריץ דרך המערכת״. בתערוכת קפסולה המוצגת במבנה נפרד (החממה) הוא משבץ תערוכת בוגרים קטנה משלו, שבה מציגים יוצרים שאינם קיימים את יצירותיהם הפיקטיביות.

פיראס פראח דהר לתוך מסדרונות הלימוד על אופנוע, ויצר ציור פעולה בחריקת גלגלים. בהמשך לכד את האופנוע בחדר סגור מכל כיווניו, שם הוא נשאר חסר תועלת עד לסיום התערוכה. האופנוע המנוטרל מזכיר שלא רחוק משם, בתערוכה של אי ווייוויי במוזיאון ישראל, מוצג הנמר לזיז מגן החיות של עזה, מספר חודשים לפני ששולח לחופשי בשמורה באפריקה. צער בעלי חיים.

The post בוגרים 2017: בצלאל, המחלקה לאמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

בשנת 2002 טבע ריצ׳רד פלורידה את המונח ״מעמד יצירתי״ כסמן המשקף את תפישת הערך של קבוצה המבססת את פעולתה על משאבי ידע, אינטלקט ויצירתיות. התיאוריה של פלורידה על המעמד היצירתי, כהון תרבותי המניע את הכלכלה של העיר החדשה, נתונה לביקורת אקדמית קבועה, אולם נראה כי פלורידה הצליח להביא לדיון מחדש את בחינת איכויותיו של המעמד היצירתי ככוח חברתי המניע את הכלכלה החדשה.

הכנס השנתי של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל יבחן השנה באמצעות שיח ודיון ביקורתי, המשלב בין חוקרים/ות, מעצבים/ות ואמנים/יות את השפעתו של המעמד היצירתי בסצנה המקומית, את אופני מעורבותו ואת אסטרטגיות הפעולה שלו בתהליכים של ניהול ידע, פיתוח והנעה לחדשנות ויזמות כלכלית, חברתית ועירונית. הכנס יעורר באופן מיוחד את השאלות של השפעת המעמד היצירתי על הכלכלה והעיר החדשים בהקשר של התפתחות התעשיות היצירתיות (תעשיות האופנה, הפרסום, משחקי המחשב ועוד); כמו כן ינסה הכנס לקדם את ההבנה של מוקדי הכוח בתעשיות אלו כמזינים את היצירה והמורכבות של העיצוב והאמנות. בנוסף יעורר הכנס דיון בהתחדשות עירונית דרך מיזמים של עיצוב חברתי, מעבדות עירוניות, אמנות ואמנים אקטיביסטים כמו גם התערבות אזרחית רפלקטיבית במרחב העירוני לאור טענותיו של פלורידה שהסובלנות אל האחר, הגיוון התרבותי והמרחב הפיזי הקיימים בערים, הם גורמי משיכה ליזמות כלכלית של המעמד היצירתי.

הכנס יהיה בנוי מפאנלים המשלבים תיאורטיקנים מתחומי הסוציו־תרבות, הכלכלה והיצירה עם יזמים צעירים, מעצבים ואמנים אקטיביסטים שיציגו את עבודתם. הפאנלים יעסקו במיצוב מחדש של מעצבים כשותפים וכמוליכים פיתוח אסטרטגי ומניעים חדשנות בתהליכי קבלת החלטות ובמנהיגות יצירתית. בנוסף יוצגו פרויקטים עירוניים שונים ויזמות חברתית של המוגדרים כ״מעמד היצירתי״.

חוקרים ויוצרים מוזמנים להציע נושאים להרצאות (בהיקף של כ־20 דקות) או פאנלים שלמים בנושא מסוים. את ההצעות, הכוללות כותרת ותקציר בהיקף של עד 300 מילה, יש לשלוח לכתובת דוא״ל: iritb@bezalel.ac.il לא יאוחר מה־15 באוקטובר. במהלך חודש נובמבר יתקבלו הודעות על השתתפות בכנס.

The post קול קורא: כנס בנושא המעמד היצירתי והכלכלה החדשה בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

הם צמחו בשדות העיצוב והאמנות המקומיים ועסקו עד כה בהוראה, במחקר וביצירה. חלקם רואים בתפקידם החדש התפתחות טבעית של דרכם החינוכית והמקצועית, חלקם רואים בו חזרה הביתה, ולאחרים זו הזדמנות לבנייה של בית חדש.

ד״ר דבי הרשמן, בת 56, סמנכ״לית ואוצרת ראשית, מוזיאון ארץ ישראל

מה עשית קודם

ארכיאולוגית ואנתרופולוגית בהכשרתי האקדמית, עד לאחרונה שמשתי כאוצרת התרבויות הקדומות של מוזיאון ישראל, ובעבר כאוצרת מוזיאון מגדל דוד בירושלים. במקביל אני פועלת כיועצת בפרויקטים בין־לאומיים לשימור מורשת תרבותית, ושותפה להקמת מוזיאונים ותצוגות ברחבי העולם, ובין השאר הייתי שותפה להקמת מוזיאון טיבט. כחוקרת אני עוסקת בדת ובפולחן, ותערוכותי מוקדשות לנושאים אלה, כמו לדוגמה ״אלילות מקומיות״, ״בראשית – הסיפור האמיתי״, ו״פנים אל פנים: המסכות העתיקות בעולם״.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

השנה החדשה מביאה למוזיאון ארץ ישראל, ולי אישית, שינויים מאתגרים ומלאי הזדמנויות. האתגר הגדול והמהנה ביותר הוא ליצור למוזיאון תוכנית חידוש שתחזק את זהותו כמקום ייחודי בארץ, שמציג ועושה שימוש בחומר ובתרבות חומרית, לייצוג התרבות המקומית בעבר ובהווה. תוכנית החידוש נועדה לייצר חיבורים עכשוויים ונועזים יותר בין ההיבטים התרבותיים המגוונים שהמוזיאון עוסק בהם, ביניהם ארכיאולוגיה, אתנוגרפיה, אומנות, צילום ותיעוד החברה הישראלית, ולהרחיב אותם.

יצירת שיתופי פעולה אקדמיים שיחלו כבר בשנה הבאה, עם מוסדות כמו שנקר והאוניברסיטאות, יפתחו את האוספים והאוצרות לדור חדש של חוקרים, יוצרים ואוצרים. בעתיד אני מקווה להגשים את חזון מוזיאון הפארק של מייסדיו, ובאופן מטאפורי ומעשי לנסות לפרוץ את הגדרות לטובת הציבור הרחב.

ציון דרך מהשנה האחרונה

השנה יצרנו דיאלוג חדש ואקטיבי עם הקהל. הפעולה הראשונה שעשיתי בתפקידי החדש הייתה יוזמה למפגשי טרום־פתיחה בתערוכה ״מצבי קיצון – נייר ישראלי״, שאפשרו לקהל לפגוש את האוצרת ענת גטניו ורבים מעשרות האמנים המשתתפים, בעת יצירת המיצבים מותאמי החלל באולם. מאחר שהייתה זו פעם ראשונה שאירועים כאלה נעשו, זה היה ניסיון מפחיד לכולנו, אך לשמחתי המפגשים היו חוויה מקורית ומרגשת לקהל ולאמנים. סביב התערוכה הזאת פיתחנו אירועים שונים להתנסות חווייתית של הקהל והיוצרים, כולל שיחי אמן דינמיים, סדנאות עם אמני התערוכה, מופעי שירת נייר ומופע קסמים של תעתועי נייר, ועוד. בחגים יש עדיין הזדמנות אחרונה לראות את התערוכה המרהיבה ולקראת הנעילה יהיו מרתונים של אירועי נעילה מיוחדים.

משהו שאת מצפה לו בשנה הקרובה

מחכה לתוכנית התערוכות המיוחדת לשנת ה־70 למדינת ישראל. בחרנו בנושאים כל־ישראליים: מהמפה ועד הפיקניק, מהטבע ועד התרבות והאמנות, ובקסם הרבגוני של אחת המדינות המרתקות בעולם. תערוכה מסקרנת היא תערוכת ״המפה״: בתערוכה רב־תחומית מקיפה יוצגו יחסי הגומלין בין נופי המולדת, המפה הישראלית ויוצריה, כפי שהם באים לידי ביטוי בייצוגיה הגיאוגרפיים, בתרבות ובאמנות (אוצרת: בתיה דונר). התערוכה תלווה בסדרת תצוגות מיוחדת של ישראליאנה, ביניהם ״סנדלים – אנתרופולוגיה של סגנון ישראלי״ (אוצרת: פרופ׳ תמר אלאור), ופיקניק ישראלי – סל המזונות המקומי בראי הארכיאולוגיה והאתנוגרפיה (אוצרי המוזיאון), ועוד.

שלי סתת־קומבור, בת 46, ראש המחלקה לצורפות ואופנה, בצלאל

מה עשית קודם

מעצבת ובעלים של מותג הנעליים coupleof עם בן הזוג שלי אילון. לאורך השנים אנחנו מקפידים לשלב בין עשייה אמנותית ועיצוב נעליים קונספטואליות לעיצוב קולקציות מסחריות שנמכרות בחנויות ובאתר שלנו. השתתפנו בתערוכות קונספטואליות ומסחריות בארץ ובעולם ובשנת 2010 זכינו בפרס העיצוב של משרד התרבות והספורט. בנוסף אנחנו המותג הישראלי הראשון שנמכר בבית האופנה האמריקאי אנת׳רופולוג׳י. אנחנו גאים מאוד לייצר את הנעליים בעבודת יד בבית מלאכה בתוך הסטודיו שלנו בתל אביב.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל היא בין המחלקות הכי מרתקות ומאתגרות בארץ ואפילו בעולם. במחלקה מתקיים חיבור דיסציפלינרי בכל מה שנוגע לסביבת הגוף: תכשיטים, אביזרים ולבוש. האתגר הגדול הוא לחבר בין הדיסציפלינות ובתוך כך לשמור על עבודת הקראפט הכל כך ייחודית למחלקה. בנוסף חשוב לי מאוד שצוות המורים המצוין של המחלקה ואני ניתן לסטודנטים את הכלים לממש את היכולת האישית שלהם ולגבש את השפה העיצובית שלהם כיוצרים ומעצבים.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בעונת הקיץ האחרונה עיצבנו קולקציה ייחודית עם שים אדרי, מעצב הבית של מותג בדי הריפוד ״שכטר״. השת״פ הוליד קולקציית קפסולה של סנדלים שבהם שולבו בדי הריפוד עם השפה העיצובית המזוהה של coupleof. אני מאוד מאמינה בשיתופי פעולה בין מעצבים מתחומים שונים שמביאים איתם משב רוח מרענן ומחדש.

משהו שאת מצפה לו בשנה הקרובה

אני מתחילה את השנה הקרובה בהתבוננות, הקשבה ודו־שיח. כבוגרת המחלקה אני מרגישה שאני חוזרת הביתה. חשוב לי לשמור על הייחוד של המחלקה כבית שמאפשר לסטודנטים לשלב בטבעיות בין מגוון חומרים רכים וקשים כאחד, בין טכניקות עבודה מסורתיות לצד חדשנות מרעננת, בין הטמעת המושג קונספט לצד יצירת קולקציה. אני מאמינה בתהליכי עבודה בשיתוף וביצירת קהילה תומכת ומאחלת לכולנו בהצלחה!

איציק רנרט, בן 58, ראש התואר השני בעיצוב, שנקר

מה עשית קודם

הייתי מעצב במעריב, בידיעות אחרונות ובמגזין פוליטיקה ז״ל וארט דירקטור במשרדי פרסום. איירתי פחות או יותר לכל העיתונים בארץ, איירתי ספרי ילדים, הייתי קריקטוריסט בגלובס, חבר בקבוצת הקומיקס ״אקטוס״, מרצה בכיר וראש מסלול האיור בבצלאל, ראש המחלקה לתקשורת חזותית ודיקן הסטודנטים בשנקר. כעת אני מלמד במחלקה לתקשורת חזותית ובתואר השני של שנקר ועומד בראשו.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

גיבוש החזון הבין־תחומי של המחלקה ותרגומו לעשייה בפועל, ומיצוב המחלקה כתוכנית למצויינות בעיצוב.

השנה אישרה לנו המועצה להשכלה גבוהה ללמד את כל תחומי העיצוב ולקבל סטודנטים מכל תחומי המקצוע. דיסציפלינות כמו עיצוב תעשייתי ותקשורת חזותית מתווספות לעיצוב אופנה, טקסטיל, תכשיטים ואביזרים, אותן לימדנו מאז פתיחת התואר, כך שהתוכנית הופכת לתוכנית רב־תחומית אמיתית גם בתכניה וגם בהרכב הסטודנטים שלה. שינוי זה מחייב מבט רוחבי, מציאת הקשרים חדשים בין התחומים השונים, והעברת חלק גדול מהאחריות על בנייית תוכנית הלימודים לידי הסטודנט עצמו.

לשנת הלימודים הקרובה קיבלנו סטודנטים מצטיינים מהמחלקות השונות של שנקר, שילמדו בשנה הראשונה של התואר השני ובמקביל גם בשנה האחרונה התואר הראשון, כך שיסיימו את התואר השני והראשון ביחד בחמש שנים בלבד. במקביל קיבלנו לתוכנית אנשי מקצוע פעילים, מחשובי המעצבים בישראל, חלקם גם מרצים ותיקים בשנקר ובמוסדות אחרים. תמהיל הסטודנטים החדש יעמיד אותנו מול אתגרים חדשים, ויאפשר לנו להפוך את הסיסמה המעט כוללנית ״תוכנית מצוינות״ לבעלת תוכן אמיתי.

הגיוון הגדול באוכלוסיית הסטודנטים שלנו – צעירים, מבוגרים, אנשי מקצוע מנוסים, מעצבים פעילים, מרצים ומצטייני תואר ראשון – והעובדה שהם באים מכל תחום עיצוב אפשרי, הולמים את מטרתנו המוצהרת להיות תואר ״בוטיק״ הבונה מערכת אישית לכל אחד מהסטודנטים, בהתאם לצרכיו ולנושאים שהוא מעוניין לחקור. רובם יעשו זאת במסגרת המסלול המעשי, וחלקם במסלול הכולל כתיבת תזה. אני יכול כמובן לדבר גם על חדשנות, קשר עם התעשייה, קשר עם מכוני שנקר השונים, עשייה חברתית, מעורבות בקהילה, עיסוק בטכנולוגיות חדשות, מקומו של העיצוב בעולם הולך ומשתנה וכו׳ – אבל כל אלה ברורים מאליהם.

ציון דרך מהשנה אחרונה

בשנת הלימודים האחרונה, אחרי שבע השנים שבהן קיימת התוכנית, הצגנו, לראשונה, תערוכת בוגרים (מוצלחת) של הבוגרים שלנו. קיימנו כנס שנתי שעסק בקשרים שבין זיכרון, פוליטיקה ועיצוב, שהיה, באופן מפתיע ביחס למקובל לעיתים בכנסים אקדמיים, לא רק רציני אלא גם מעניין ואקטואלי. כמו בכל שנה קיימנו סדנה וסיור לימודי במוסד מקביל בחו״ל, השנה ב־KISD, בית הספר הבין־לאומי לעיצוב בקלן, גרמניה. הסטודנטים שלנו למדו ועבדו יחד עם הסטודנטים המקומיים, כשהדגש הוא על נושאי עיצוב שירות. ציון דרך נוסף וחשוב לא פחות הוא שבמשרדי הנוכחי, בניגוד לקודם, יש חלון עם נוף יפה.

משהו שאתה מצפה לו בשנה הקרובה

אני מקווה שהרחבת התחומים הנלמדים בתוכנית, והרכב הסטודנטים החדש, יובילו להתפתחויות מענייינות ולפרויקטים פורצי דרך. אנחנו משנים את מבנה פרויקט הגמר, כך שמאוד מסקרן אותי לראות את הפרויקטים שיגישו הבוגרים של השנה, שיהיו גם המחזור הראשון שאלווה מתחילת דרכו. אני מקווה שהעקרונות המנחים אותנו יגיעו לכלל ביטוי ביתר שאת ובאופן מעשי: עיסוק במחקר עיצוב בפן התיאורטי, ההיסטורי והמעשי, יצירת חיבורים חדשים בין מקצועות העיצוב השונים, ודגש על בחירותיו של כל אחד מהסטודנטים בהרכב תוכנית הלימודים שלו ובפרויקט הגמר שלו.

עידית עמיחי, בת 59, מנהלת בית לאמנות ישראלית, מכללה אקדמית תל־אביב-יפו

מה עשית קודם

ניהלתי את מחלקת המוזיאונים והאמנות במשרד התרבות במשך 15 שנה. לפני כן הייתי חמש שנים נספחת תרבות של ישראל ביפן. מאז שהחלטתי לעזוב את משרד התרבות, באוגוסט 2015, עבדתי כמרצה ויועצת לענייני תרבות ומוזיאונים.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

בית לאמנות ישראלית הוא התשובה לחסך גדול שקיים בשדה התרבות בארץ: לימוד מעמיק ומחקר של האמנות הישראלית. אני מקווה שאצליח לשמור על הרמה הגבוהה של הלימודים בעזרתם של מיטב המרצים – אמנים חוקרים ואוצרים – ולהמשיך להעניק לתלמידי הבית הרבים חווית לימוד מעשירה ומרגשת.

ציון דרך מהשנה אחרונה

אחרי יותר מ־100 שנים הגיעה האמנות הישראלית למעמד של נושא לימוד נפרד. למען חוזקה ובגלל חשיבותה של האמנות הישראלית, אעשה מאמץ להרחיב את מעגל שוחרי האמנות הישראלית מצד אחד, ולקדם את המחקר וההתעמקות בנושאים היסטוריים ונושאי חתך באמנות הישראלית מצד שני.

יחד עם לימודי אמנות מתקיים בבית לאמנות גם מסלול ללימודי אוצרות ומוזיאולוגיה. ציון דרך משמעותי התרחש לקראת פתיחת השנה השנייה ללימודי התוכנית והוא שיתופו של האוצר וחתן פרס ישראל יונה פישר, והיא תיקרא מעתה תוכנית יונה פישר ללימודי אוצרות ומוזיאולוגיה.

משהו שאת מצפה לו בשנה הקרובה

אני מאמינה שהתוכנית תניב בוגרים שיהיו אוצרים מקצועיים משובחים, ויתרמו לסצנת האמנות בישראל, יסייעו לתערוכות נושא חשובות במוזיאונים ויחד עם התלמידים המצטיינים של בית לאמנות ישראלית יקדמו את המחקר החשוב באמנות הישראלית הפורחת בארץ.

שרה ג׳יין חתוכה, בת 38, ראשת המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל

מה עשית קודם

לפני כ־16 שנים עליתי מצרפת לישראל. אני בוגרת בצלאל, וכעת אני עובדת כבמאית וכמעצבת בהפקות אנימציה עצמאיות ומסחריות. ניהלתי את המחלקה לאנימציה במנשר ובמקביל שיתפתי פעולה עם מוזיאון יפו, שם אצרתי השנה את תערוכת ״פלסטלינה ארט״. התמקצעתי בדוקו־אנימציה, הדרכתי פרויקטים בחממה של קרן קופרו, ויצרתי אנימציה לסרט תיעודי.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש

המחלקה לאמנויות המסך היא השלישית בגודלה בבצלאל. סגל המרצים מעורר השראה ובראש ובראשונה אני אפעל לצדם. אשקיע באינטגרציה בין תחומי המחלקה, על מנת לייצר מפגש בין וידאו־ארט לאנימציה, יצירת מציאות מדומה לצד קולנוע תיעודי וטשטוש התוויות של כל אחד מהם.

ציון דרך מהשנה אחרונה

עשיית סרט, מבחינתי, היא צורך. עניין של חיים או מוות. בוקר אחד התחלתי לכתוב, הוצאתי את לבי החוצה. החלטתי להגשים חלום. לאחר שלוש שנים של עבודה מאומצת, סוף כל סוף, הוא התגשם. סרט האנימציה האוטוביוגרפי, ״מדריך לגינון״, ישודר בערוץ הצרפתי־גרמני ARTE ב־7 באוקטובר 2017.

משהו שאת מצפה לו בשנה הקרובה

הכוח הגדול של המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל הוא המורכבות שלה. אני מצפה לראות יצירות היברידיות וחדשניות דרך יצירת חיבורים טבעיים, ולהמשיך לטפח יוצרים ושפה חדשה של סרטים. לאחרונה הושק פרויקט ״אקו סיסטם״ של המיזם לקולנוע וטלויזיה בירושלים, שפועל לקידום יוצרי קולנוע ואנימציה מקומיים ויחבר בינם לבין אנשי תעשייה ואולפנים הפועלים בעיר, במטרה להכפיל את מספרם כבר בשנה הקרובה. כפי שאמרה הלן מירן בביקורה האחרון בעיר, Something is happening in Jerusalem.

ליאור גריידי, בן 51, ראש המחלקה לאמנות, מנשר

מה עשית קודם

בארבע השנים האחרונות, מאז שחזרתי לישראל מניו יורק, עשיתי את תוכנית הרזידנסי של ארטפורט, לימדתי במנשר, ואני חבר בצוות האוצרותי של ״הלובי מקום לאמנות״, בצפון הישן של תל אביב וב״גלריה 4״ בפלורנטין.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש

אני מקווה להעצים את הקיים והמיוחד במנשר, להעשיר את תכנית הלימודים ויחד עם סגל המרצים במחלקה, ולהוביל את הסטודנטים למימוש הפוטנציאל האישי בתכנית ארבע שנתית מגוונת המבוססת על מחקר סקרנות ורגישות.

ציון דרך מהשנה אחרונה

תערוכת היחיד שלי ״פועל טבעי״ שהוצגה בגלריה הקיבוץ בתחילת השנה, עסקה בהיסטוריה, שפה וגוף, דרך סיפורם של תימני כנרת.

משהו שאתה מצפה לו בשנה הקרובה

ספר האמן הראשון שלי ייצא בשנה הקרובה בעיצובו של קובי לוי. הוא יכלול עבודות נבחרות מהשנים האחרונות וילווה בטקסט של ד״ר סיון רג׳ואן שטאנג.

ד״ר רומי מיקולינסקי, 40, ראשת התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי, בצלאל

מה עשית קודם

מרצה וחוקרת בבצלאל ובמרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה; עובדת עם תאגידים ורשויות מקומיות על הטמעת טכנולוגיה דיגיטלית וכלים לשיתוף ידע; מנכ״לית מכון שפילמן לצילום; לפני, אחרי, ותוך כדי הדוקטורט עבדתי בוואלה – התפקיד האחרון שלי שם היה ראש חטיבת הווידאו ומנהלת פרויקט וואלה־YES (ערוץ ה־VOD הראשון בישראל).

חזון ותוכניות לתפקיד החדש

בכוונתי להמשיך ולחזק את שיתופי הפעולה היפים שכבר קיימים במחלקה ולהמשיך לעבוד עם השותפים שלנו בארץ ובחו״ל לקידום סגל המחלקה, הסטודנטים והבוגרים; לקדם שילוב תיאוריה ופרקטיקה במחלקה כך שהמחקר והתיאוריה יפרו את היצירה ויעניקו לה הקשרים מעניינים ועומק; לעודד ולייצר פורמטים חדשים של מחקר יצירתי או יזמי, יישומי ותיאורטי יחד עם ראשי המסלולים והמרצים בתכנית.

ציון דרך מהשנה אחרונה

נהייתי אמא (ואז גיליתי שכל הקלישאות נכונות).

משהו שאת מצפה לו בשנה הקרובה

עומדת להיות שנה מרתקת ומלאה בעשיה – במהלך כל הקיץ אנחנו עובדים לקראת השנה החדשה. אני מצפה להיכנס לתפקיד, לעבוד עם הצוות המעולה בתוכנית, להכיר את הסטודנטים החדשים ולהשיק יוזמות חדשות. תערוכת הגמר של בוגרי המחלקה נפתחת ב־28.12 ואנחנו מתכננים אירועים והפעלות שונות ושווות סביב התערוכה.

כבר עכשיו רוקמים ומפתחים שיתופי פעולה שונים בשלושת מסלולי התוכנית: אנו חוקרים איך אפשר לעצב את ובעבור הבלתי נראה ב״טכנולוגיה״, מציינים 100 שנה לבאוהאוס ובודקים את השפעתו על עיצוב היום ב״אודות״, וב״ניהול״ מקדמים פעילות סביב ״עיצוב שירות״. וזה רק על קצה המזלג – מבטיחים לעדכן ולהזמין לשנה עמוסת פעילות.

כמו כן, הקורס המקוון שלי יחד עם פרופ שיזף רפאלי יוצא לדרך בחודש הבא. הקורס digital clutter/culture, שמוקדש לתרבות דיגיטלית, יעלה בפלטפורמה edX ויופק באנגלית, עברית וערבית (פרטים נוספים באתר cltrcltr.net). בנובמבר אציג מחקר על ראייה מתווכת והשפעת בינה מלאכותית וביג דאטה על בהייה בכוכבים (Data Sublime the Readable Sky) בכנס New Media Histories בוינה. מתכוונת להמשיך את המחקר על מכונות ראייה והשפעתן על הדמיון.

גלי כנעני, בת 49, והדס הימלשיין, 58 , ראשות המחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר

מה עשיתן קודם

גלי: מלמדת בשנקר מ־2004, לימדתי במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל בשנים 2006-2015. מעצבת אמנית פעילה, תערוכות היחיד האחרונות שלי הוצגו במוזיאון תל אביב, בגלריית לוחמי הגטאות ומוזיאוני הטקסטיל באוגסבורג ובוכהולט (גרמניה).

הדס: פעילה ומעצבת בתעשיית הטקסטיל, מלמדת בשנקר מזה 20 שנה, חוקרת במרכז cirtex ושותפה לפרויקטים בטקסטיל ותחומים משיקים. עוסקת במחקר ופיתוח של אריגת ג׳קארד בתעשייה.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

לכוונן את תכנית הלימודים ולהתאים אותה לכאן ועכשיו. פיתוח של פורמט הוראה מקומי ייחודי, וזיהוי של אופק תעסוקתי עדכני במקום שבו אנו חיים ויוצרים. הפיכת המחלקה למרכז ארצי ובין־לאומי – Textile Hub – יצירת קהילה תוססת וסצינה פעילה. ניהול משותף ומשתף כתפיסה.

ציון דרך מהשנה האחרונה

גלי: התחלתי לעבוד בסטודיו שבנינו בחצר במו ידינו (בעיקר ידיו של בן הזוג, אני עזרתי…).

הדס: ביקור בפראטו, איטליה – טקסטיל ואופטמיות.

דודי ראב״ד, בן 68, ראש התוכנית לתואר שני בעיצוב משולב, מכון טכנולוגי חולון

מה עשית קודם

השנה אני ״חוגג״ 40 שנות פעילות כמעצב תעשייתי במסגרת ״ראבד עיצובים״, בארץ ובחו״ל. בשנים האחרונות מתמקד במתן יעוץ וליווי אסטרטגי לחברות. הקמת חברה־בת באנגליה העוסקת באביזרי אופנה לנשים וגברים, חשפה אותי למוקד פעילות יזמי עיצובי המהווה 180 מעלות לתחומי העיסוק הקודמים שלי בעיצוב תעשייתי (היי־טק בעיקרו), ולמעורבות מקצועית בתחומי לוגיסטיקה ושיווק עיצובי. מזה 14 שנה חבר סגל במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, ועד לפני שנה כיהנתי במשך שש שנים כראש המחלקה לעיצוב תעשייתי. השילוב בין פרקטיקה ואקדמיה התגלה לי כמאיץ מקצועי וכמרענן אישי אדיר.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

העיצוב התעשייתי שלמדתי כסטודנט הוא סוג של ״פרה־היסטוריה״ מקצועית. בהיותו של ״עיצוב תעשייתי״ בכלל ועיצוב בפרט, אחד התחומים היותר דינמיים ונותני הטון בתעשייה העולמית, נדרשת גישה שונה למי הוא המעצב ד׳היום. ״עיצוב משולב״ הוא התאמה של העיצוב התעשייתי לעידן שבו הוא הופך לאסטרטגי ומרחיב את תחומי עיסוקו והשפעתו. התוכנית שאני עומד בראשה מתייחדת במבט הכולל שלה על ״עיצוב״, לא רק זה המסורתי, אלא גם זירות הפעילות הווירטואליות ועיצוב מוצרים שאינם ״מוצריים״ (שירות ותהליכי חדשנות, כדוגמה). כתוכנית לתואר שני המאפשרת את צירופם של סטודנטים שאינם באים מתחומי העיצוב, האתגר של הטמעת ערכי עיצוב וחשיבה עיצובית הופך למשימה מאתגרת, שמאלצת אותך להיות במיטבך ולהמציא את התוכנית כל סמסטר מחדש.

ציון דרך מהשנה האחרונה

פרויקט רפואי רחב היקף, מהפכני בתפיסתו, שאנחנו מוליכים גם ברמה האסטרטגית, גם כמעצבים תעשייתיים וגם כמתכנני הזיווד, נחשף לראשונה ועומד לצאת לשוק. בתחום אביזרי האופנה נכנסנו לנישת התיקים והחגורות, בקו ייחודי המוכיח את חיוניותם של מעצבים תעשייתיים בתחומים שמסורתית אינם מרגישים בו בנוח. בגזרה האקדמית התחלתי לשנות את כיוון התנועה של תוכנית התואר השני בעיצוב משולב לכיוון העיצוב האסטרטגי. גולת הכותרת היתה כנס בין־לאומי רב אורחים ומשתתפים, תחת הכותרת ״דרכים בעיצוב משולב״.

משהו שאתה מצפה לו בשנה הקרובה.

בשלושת הכובעים המקצועיים שאני חובש כל שיא הוא תחילתו של טיפוס לפסגה חדשה והשנה הבאה עלינו לטובה(?) מחייבת אנדרנלין מקצועי שופע לקראת הפסגות החדשות הממתינות לנו. חוץ מזה, ערימת הספרים הממתינה לי בבית, זועקת לתשומת לב ועם כל הכבוד לעיצוב יש ביום־יום שלנו לא מעט הפרעות שתשומת הלב שלנו תצטרך להתמודד איתן.

גלית גאון, 52, ראש התוכנית לאוצרות בעיצוב, המחלקה ללימודי המשך, שנקר

מה עשית קודם

אוצרת עצמאית לעיצוב, במהלך תשע וחצי השנים האחרונות שימשתי כאוצרת ראשית של המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס ושל מוזיאון העיצוב בחולון. הייתי שותפה בסטודיו לתכנון ועיצוב תערוכות ומוזיאונים ומאז שהתחלתי ללמד באסכולה, אי שם בראשית שנות ה־90, אני משתדלת ללמד קצת בכל אחת מהמסגרות שמצמיחות את מי שאפגוש בהמשך חיי המקצועיים.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אנחנו מתחילים השבוע את הסמסטר השלישי של התוכנית, זה אתגר עצום וענג גדול. האפשרות שפתח בפני עודד חי, ראש המחלקה, לפתח ולהוביל תוכנית חדשה בתחום שנדמה מאוד אופנתי בשנים האחרונות, תוך מיקוד כל־כך מדויק, אינה מובנת מאליה. הרבה מורים ומרצים מעולים, מרכזיים ומובילים מגיעים לחלוק, לחשוב, לבדוק גבולות ולהניע תהליכי מחשבה אצל הדור הבא של אוצרי עיצוב. אני מאחלת לנו שיהיו מעולים ומדוייקים, בעלי חזון בהיר וחדורי מוטיבציה, זה לא קל כשלומדים שלהיות אוצר משמעו להתרכז בעבודתם של אחרים, ״It's not about you״. אבל בעיקר שיהיו אלה שיבססו רף מקצועי לעבודה שנדמה כאילו כל אחד יכול לעשות.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בשנה האחרונה הייתה לי הזדמנות להקשיב למעצבים, חוקרים, כותבים ואוצרים מרתקים שדרכם השתקף היום־יום המקצועי של כולנו. זו הזדמנות לשנות את נקודת המבט ולפתח דרך חדשה ללמוד ולהפוך שותפי שיח מעולים. שום דבר מכל זה לא היה מתקיים בלי הסטודנטים בתוכנית ובלי העניין, הפתיחות והרצינות המרגשת שלהם. עוד משהו בשנה האחרונה: אצרנו יובל סער (העורך הראשי של פורטפוליו) ואני את התערוכה ״אי.זיקה״ במסגרת שבוע העיצוב ירושלים, שבעבורי היתה אולי המורכבת מכל 100 התערוכות שקדמו לה. השותפות שליוותה את התערוכה והתזמון שלה הפכו את השנה הזאת לחשובה, משמעותית ומצויינת.

משהו שאת מצפה לו בשנה הקרובה

הסדנאות הבין־לאומיות של התוכנית הן החלק השמח והמרתק של הסמסטר הקרוב, לצד פיתוח שיתוף הפעולה בין מוזיאון ארץ ישראל והתוכנית לאוצרות עיצוב, ותחילת העבודה יחד כמעבדה מוזיאלית פעילה. אבל אולי לפני הכל, אני מצפה לתערוכות הראשונות של הסטודנטים, ממש עוד מעט, בשבוע העיצוב, שבוע האיור או בגלריה הקרובה לביתכם.

The post ראש חדש לשנה החדשה // 2017 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי חן, מה שלומך? מזל טוב על הזכייה!

שלומי נחמד מאוד ותודה רבה!

כמובן שאני סקרן בתור התחלה איך נוצר הקשר עם CNN?

הפרוייקט הוזמן על ידי סטודיו MM שנמצאים בלונדון. הם עבדו עם CNN על סדרה של סרטוני אנימציה קצרים בנושא אקולוגיה, כל פעם עם אנימטור אחר. הם נתקלו ב־innerviews, פרויקט הגמר שלי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, דרך בחירת הצוות של Vimeo, ומאוד אהבו. בגדול הם אמרו ״נורא אהבנו את המים בסרט שלך, וגם בפרויקט הזה יש מים אז חשבנו שזה יתאים״. אנשים אסוציאטיביים…

קטעים. ואז מה? מה היה תהליך העבודה?

מצידם היה חופש אמנותי מוחלט לאורך כל הדרך. הם שלחו לי תסריט – את הווייס אובר בעצם – והתחלתי לעבוד על סטוריבורד. הדדליין היה קשוח, היו לי שלושה שבועות לייצר אנימציה של דקה וחצי(!) אז התקשרתי לחברה – רננה אלדור – והיא עשתה את החלק הארי של האנימציה. עבדנו בק טו בק אצלי בבית כל יום, משהו כמו 14 שעות ביום. מאוחר יותר הכנסנו את בן הזוג שלי, אריאל ערמוני, לעזור עם סאונד ועריכות, וכך היה

זה כלום שלושה שבועות לאנימציה של דקה וחצי, ובטח למישהי בתחילת הדרך. לא חששת שזה גדול עלייך?

הייתי ממש בלחץ, גם מהדדליין, גם מהלקוח הגדול וגם מחוסר הנסיון שלי. אני בדרך כלל עובדת לבד והבנתי שאני חייבת לעבוד בשיתוף פעולה אם אני רוצה להספיק + לשמור על שפיות. בקטע הזה העבודה עם רננה הייתה מאזנת, זו הייתה החלטה נבונה. תוך כדי הפרויקט היו לילות לבנים ולחץ גדול אבל גם יצירתיות והנאה, וזה היה משמח לראות שבסופו של דבר יש כאן תהליך יצירתי שמתנהל למרות ההקשר המלחיץ שלו

אז מאיפה מתחילים? עושים מחקר? מאיירים כמה כיוונים? מסתכלים על דברים שנעשו בעולם בנושא?

הטקסט היה העוגן העיקרי: הייתה אינפורמציה להעביר ומזה התחלתי. יצרתי סטוריבורד וניסיתי לייצר דימויים פשוטים וקוהרנטיים שיתקשרו את התוכן החוצה. כשהיה לי בסיס רעיוני, עיקר המחקר התעסק בשפה הויזואלית ובצבעוניות. לא היה לי הרבה זמן, אז נשארתי די קרובה לשפה של פרויקט הגמר שלי. על הצבעוניות אני חולשת כבר די הרבה זמן… מקווה לעבור הלאה בפרויקט הבא. ולא ממש הסתכלתי על דברים אחרים, הרבה פעמים זה מפריע לי. הסתכלתי על הסרטונים האחרים שנעשו בסדרה לפניי, כדי לקבל איזה מושג כללי

ועבדת לפי סדר ליניארי? או שהיה דימוי או פריים אחרים שהיוו את העוגן?

תמיד יש את הפריים הראשון שלוקח הכי הרבה זמן, שם ההחלטות הגדולות קורות. במקרה הזה זה היה פריים הפתיחה עם הדמות. ברגע שהיה לי אותו, רוב העבודה הלכה יותר בקלות. אני משתדלת לעבוד בסדר ליניארי אבל הרבה פעמים יש סצינות לא פתורות, אז אני ממשיכה הלאה והן נפתרות תוך כדי עבודה. את הסצינה האחרונה פתרנו ממש כמה ימים לפני הדדליין, היא הייתה קוץ בתחת ובסוף הפכה לפרח

אני מחבב במיוחד את הפריים של הבחור שמרים את הים כמו שמיכה ורואה את הבקבוקים מתחת

כן, גם אני

זה טייק אוף על סוריאליזם של דאלי, כל העניין שלו עם מים שהופכים לבד, חומריות שמשנה צורה ותפקיד. יש לו ציור דומה לסצינה הזו

וואלה, לא זכרתי. ועוד לגבי התהליך: איך הייתה העבודה מול הסטודיו? איזה פידבק קיבלת מהם? הערות? הארות?

הם היו מקסימים, כל כמה זמן שלחתי להם התקדמות והם היו עונים במילה אחת: lovley, brilliant וכדומה. הם ממש לא התערבו בתהליך היצירתי, הם גם הבינו שהדדליין מאוד לחוץ אז הם לא הוסיפו עוד מתחים מיותרים. בפרויקט הגמר הם אהבו סצינה אחת שבה הדמות קטנה אל מול ים גדול, זה הדבר היחיד שהם ביקשו – שיהיה משחק של קנה מידה גם בפרויקט הזה. הם מאוד מאוד אהבו את הפרויקט ופירגנו לאורך כל העבודה

איזה כיף. והאמת, התוצאה באמת מעולה! מניח שלא ציפית לזה

למה, לתוצאה מעולה? בטח שציפיתי! לא ישנתי שלושה שבועות!

לא… התכוונתי שלא ציפית שתזכי

אההה… לא, לא ציפיתי. הגשתי הכי כלאחר יד. זה היה כיף גדול לקבל כזה פידבק מארגון שאני מאוד מאוד מעריכה

לגמרי. מה עוד על הפרק? מה התכניות?

הרבה דברים חדשים ומרגשים. בנובמבר תהיה לי תערוכה בשבוע האיור (טאדאאאם) בגלריה גבירול, שם אציג סדרה של הדפסים שעבדתי עליהם כמעט שנתיים במסגרת רזידנסי שעשיתי בסדנת ההדפס בירושלים. חוץ מזה אני עוברת ללונדון (טאדאאאאם #2) ומתחילה שם תואר שני ב־RCA במחלקה של print making. אני מאוד מצפה לזה. מאוווווווד‎

RCA! ושבוע האיור! תני לנו טיזר לתערוכה, שנדע למה לצפות‎

התערוכה תעשה את דרכה מסדנת ההדפס בירושלים לתל אביב בנובמבר. היה לי רומן מתמשך עם הסדנה: באתי לשם און/אוף במשך שנתיים ועבדתי על סדרה שמבוססת על האפוס המסופוטומי ״עלילות גילגמש״, הסיפור הראשון שנכתב אי פעם. יצרתי 14 הדפסי רשת ואותם אציג. ההתנסות הזו השפיעה מאוד על הבחירה במחלקה של פרינט ב־RCA

יפה! שיהיה בהצלחה

The post הדרך של חן וינר מבצלאל ל־CNN appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי לי, מה שלומך?

מצוין! אתה?

לא רע בכלל. מזל טוב על כל מה שקורה בדיזנגוף סנטר! איך מוגדר מה שאת עושה שם היום?

תודה. אני נותנת פתרונות עיצוביים במרחב הציבורי. האמת שזה התחיל מפרויקט אחד שהצעתי להם, ומאז אני עובדת שם כמעצבת

ואם אני מבין נכון, זה משהו שלא ממש היה שם קודם

כן, אבל גם היום השירות שאני נותנת הוא חיצוני, כלומר אני עובדת איתם, אבל לא עובדת של הסנטר. זה חידוד חשוב

איך זה בכלל התחיל?

בתקופת הלימודים לתואר השני בבצלאל התחלתי לחקור מושגים מעורפלים סביב מרחב וחוויה אנושית: אווירה, תחושה, מה זה מקום ״כייפי״ וכו׳. המחקר נע סביב בתי קפה וחיפש להגדיר מה צריך לכלול כיום מקום שאנשים ירצו להיות בו. במחקר ויזואלי די עשיר וסיזיפי זיקקתי כמה מאפיינים כאלה. לדוגמה, ידעת שלאנשים חשוב לשבת ליד מחיצה? ושזווית המבט לרוב צריכה להיות אל המרחב הפתוח ולא עם הגב? בני אדם רוצים לשלוט בחלל שבו הם נמצאים. התובנות האלה ריתקו אותי וחיפשתי איפה אפשר ליישם אותן לרווחת הציבור

את עניין המחיצה לא ידעתי, למרות שעכשיו כשאת אומרת את זה זה נשמע הגיוני; אבל על המבט למרחב ידעתי, או ליתר דיוק זה היה לי ברור

צודק, באמת חלק מהדברים היו אינטואיטיביים, וחלקם הפתיעו. אותי מאוד הפתיע שאנשים אוהבים טקסטורות מגע. אבל אולי זו רק אני

מאיזה רקע את מגיעה? תספרי למי שלא מכיר

בתואר הראשון למדתי עיצוב פנים, ואני חייבת להודות שבסבך הזה של עיצוב/סטיילינג/דקורציה לא מאוד מצאתי את עצמי. איכשהו אחרי שנים טובות של עצמאות בתחום הגעתי לתואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, ופתאום הבנתי מה היה לי חסר. היום אני מתעסקת בעיצוב רב־תחומי, באוריינטציה מרחבית, החל ממוצר ועד חללי פנים ואסטרטגיה לחללי פנים. בתוך כל זה גיליתי את המחקר ואמנות הפרוטוטייפינג, שאני היום מיישמת גם בעבודה שלי מול עיריית תל אביב וגם בדיזנגוף סנטר

איך נוצר הקשר עם דיזנגוף סנטר?

הגעתי לסנטר עם מצגת המפרטת את העקרונות המרחביים שמצאתי, עם הצעה לתת לי מרחב ״עודף״ כלשהו, כזה שאין בו תנועה ממשית ואין בו עניין לציבור. הבטחתי לייצר בו טראפיק, ולהפתעתי הרבה בסנטר היו מקסימים ופתוחים, העריכו את שילוב הדיסציפלינות שמהן אני באה ונתנו לי כמה אפשרויות לבחירה. הפרויקט הזה היה מאוד מורכב טכנית, בגלל המבנה הספציפי של הסנטר – זוויתי ומלא שיפועים – ולכן לקח שנה לבנות אותו. בינתיים התחלנו לשתף פעולה לעוד צרכים

רגע, רגע, אבל מה זה אומר הגעתי לסנטר?

חברה יקרה מבצלאל, שמאוד האמינה בי ובפעילות שלי, חיברה אותי למנהלת הקיימות הנהדרת שלהם, שאנה. בפגישה שנקבעה חודשיים מראש ישבתי איתה והסברתי לה את החלום/חזון שלי, והיא דאגה שאפגש עם הבעלים, דן ואלון פילץ

אז מה היה הפרויקט הראשון?

מרפסות שער 6, אזור מרתק בבניין B, שהוא ליטרלי ה־B סייד של הסנטר

מה הוא כולל ומה היה התהליך

קודם כל הייתי צריכה לעשות התאמות למחקר ולתקף אותו אל מול אוכלוסיית הסנטר. היה לי ברור שיש פה אתגר דמוגרפי משמעותי: צעירים, מבוגרים, מטפלות, תינוקות, ילדים, משחיתים ונתקעים. בסנטר יש הכל מהכל. עשיתי תצפיות ובדקתי מי יושב שם ואיזו ״מרפסת״ הכי פופולרית. הבנתי שבסנטר אין מה שנקרא ״פוד קורט״, ולכן בימי שוק האוכל יש הצפה בקומות התחתונות.

בשילוב המחקר המקדים יצרתי אזור שהייה, רביצה, אכילה ועבודה, שמאפשר ישיבה במגוון אופנים, מפורמלי ועד שכיבת פרקדן. החומרים שנבחרו, בהתאם למחקר, היו טבעיים בפלטת צבעים תואמת, בשילוב צמחיה הידרופונית, שעזרה להתגבר על מכשול של גידול צמחים בחללים סגורים. בבוקר אפשר לראות שהמקום מפוצץ במבוגרים קוראי עיתונים, בשישי בלילה הומלסים, במשך היום מטפלות, ואחר הצהרים צעירים וצעירות

למען הסדר הטוב, איפה זה בדיוק? תני לנו איזה נקודות ציון מוכרות

בניין B, אם אתה נכנס מקינג ג׳ורג׳ מול הדואר, ומשם עולה עם השיפוע לכיוון הגשר המחבר עם בניין A

הבנתי! ואם יורדים אז מגיעים למרבץ הטטריס?

כן, הטטריס נמצא בבניין A, אז נאמר שאם עלית במרפסות ועברת לבניין השני יש לך תצפית נחמדה של אנשים על קופסאות עץ צבעוניות

ספרי על הפרויקט הזה: מה הוא כולל ולמה הוא נוצר

האמת שזה פרויקט מעניין, כי הוא נוצר מתוך אילוץ. דן (פילץ) התעקש שנעצב קולקציה של ספסלים; ברגישותו הרבה הוא הבין שלאנשים אין די מקומות ישיבה. חקרתי את ספסלי הרחוב וספסלי הסנטר בפרט והרגשתי שזה לא נכון למקום. ימים ארוכים התחמקתי מהבקשה עד שהגיעה דרישה אסרטיבית מצידו: ספסלים, עכשיו. או קיי, אמרתי: עיצבתי תיבות פשוטות בצהוב, במטרה להבליט אותן על רקע פלטת הצבעים של הסנטר וראינו כי טוב. אחרי כמה ימים פתאום חשבתי – למה לא ליהנות מזה, והצעתי לדן ולגאיה (מנהלת שיווק הסנטר) את הטטריס. הם התלהבו ומפה לשם עכשיו מזמינים עוד סדרה.

הרעיון הוא לתת לאנשים את השליטה המירבית בסביבה המסחרית שלהם, שהיא גם כך גדושה במסרים. הטטריס הוא מערכת ישיבה מודולרית, שמאפשרת משחק, ישיבה במגוון מצבי גוף, נותנת רגע מנוחה להורים (ילדים אוהבים לטפס על זה), וגם מייצרת אלמנט אינטימי, תלת־ממדי וגיאומטרי בתוך ריבוי הגירויים מסביב

נשמע שאת ממש נהנית מהעבודה הזו

נהנית זה אנדרסטייטמנט. האפשרות להתבונן באנשים, ללמוד מה טוב להם ואיך להתאים להם, ולו במעט, את אורחות החיים בסביבה העירונית, היא הזדמנות יקרת ערך בעבורי. וכשיש מי שמאמין בך זה גם מעצים. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה הערך של עיצוב בסחף הוויזואלי שבו אנחנו מתקיימים, ואז אני עוברת ורואה אנשים יושבים, פותחים קופסת קוטג׳ על הטטריס או שני ילדים מתנשקים מאחורי האדנית ההידרופונית – ואני אומרת וואלה, זה זה

מה הלאה? מה עוד על הפרק בדיזנגוף סנטר ובכלל?

בשנה הבאה אני ושותפה אהובה מעבירות קורס פרוטוטייפינג בתואר השני בבצלאל; המשך עבודה, מחקר ועיצוב בסנטר; המשך שיתוף פעולה עם עיריית תל אביב בפרויקטים מגניבים, בתפר שבין מוצר לחלל. אלה הדברים שאני יודעת. מקווה שיש יותר לפניי שאני לא יודעת
☺

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

בלי לרדת לקלישאות יותר מדי, אחת המנחות של פרויקט הגמר שלי, האדריכלית אריאל בלונדר, אמרה לי בסיום הפרויקט: את פושרית, את תשיגי בחיים מה שתרצי. בזמנו קיבלתי את זה רע, אבל היום אני רוצה להגיד שיש מצב, וזה אפילו סבבה‎

The post עיצוב חוויית משתמש בדיזנגוף סנטר appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרויקט הגמר של אורי אלישר (2015) היה אחד מפרויקטי הגמר המסקרנים ויוצאי הדופן בשנה שבה הוגש: סדרת ניסויים מדעיים־מושגיים, שבחנו והעלו השערות על אופן התפתחות האות העברית ועל הקשר בין התפתחות השפה והתרבות להתפתחות בעולם הטבע. בשנתיים האחרונות אלישר ממשיך לעבוד עם עובש וחיידקים – שנעים בין חופש מוחלט לרשימת כללים שהוא מכתיב – והתוצאה המרהיבה משלבת בין ביולוגיה לטיפוגרפיה בדמות ״אותיות חיות״.

הי אורי, בוקר טוב. מה שלומך?

יאי! כבר בוקר שוב. אצלי ממש מצויין. מה שלומך אתה?

גם! ברכות על הפרס, ומגניב עוד יותר שיצא לך להיות כמעט חודש ביפן

הו! תודה. זה באמת מאוד משמח. ובאמת משמח אפילו יותר כשזה מאפשר להסתובב חודש במקום כל כך נעים ויפה

כן, יפן זה באמת מקום יוצא דופן שלא דומה לשום דבר. תגיד, איך קרה שזכית בפרס? כלומר, היה צריך להגיש מועמדות? הם פנו אליך? מה זה הפרס הזה בכלל?

כן. הגדרה מאוד מדוייקת למידת השונות מכל מה שאנחנו מכירים. בעיקר עד כמה הם יכולים להיות מינימליסטים ונקיים מצד אחד, ושנייה אחרי זה לעשות בית ספר ב״בלאגן לעיניים״ לציר ז׳בוטינסקי.

לגבי הפרס – ביקרתי כבר כמה פעמים בפסטיבל (לפני שלוש וארבע שנים), במהלך הלימודים בבצלאל, והיה לי ברור שזאת חייבת להיות שאיפה. הפסטיבל, Japan Media Arts Festival, מרכז ארבע קטגוריות – מנגה, בידור, אנימציה ואמנות – כשבאופן מפתיע דווקא הקטגוריה האחרונה שאליה הגשתי מועמדות, היא קטגוריה מאוד פתוחה לגישות ולכלים חדשים. בוא נגיד שהעבודה שלי הייתה היחידה בקטגוריה שהיא לא אינטראקטיבית/מבוססת קוד (מחשב)

ואיך קרה שיצא לך לבקר בפסטיבל קודם לכן? במהלך הלימודים? פשוט נסעת לבקר ביפן בכל פעם? (ולא שצריך תירוץ בשביל זה…)

תמיד היה תירוץ. בפעם הראשונה זה היה חבר טוב שלמד בטוקיו שהייתי מוכרח לבקר בדיוק בחופשת הסמסטר, ואחרי הביקור הראשון זה כבר היה אבוד. בהמשך הוזמנתי לדבר בכנס FITC והעברתי סדנה בפלטפורמה שבדיוק נפתחה שנקראת BioClub. יש היום הבנה שלמעצב יש גישה לכלים ולשיטות עבודה שלא היו לו בעבר. זה מאוד מורגש שם ויש בזה המון עיסוק ועניין. זה מוכר לנו כמובן גם במקומות אחרים בעולם, אבל שם יש הרגשה שזה פשוט: פשוט למצוא מישהו שימצא עניין ויקצה מקום וציוד לסדנה שיתופית; פשוט להזמין אנשי מקצוע ללמד אנשים מתחומים שונים טכניקות שאולי יהיו רלוונטיות לתחומים אחרים.

אבל כן, ברור שחייבים ליזום וליצור קשרים ולכתוב הצעות ולמלא קולות קוראים – וכש־20% מזה יוצא אל האור – אני מוצא את עצמי ביפן לעתים קרובות

יפה! ורגע לפני שנמשיך עם החוויה היפנית, מעניין אותי מה קרה עם הפרויקט ואיתך בשנתיים מאז שהגשת אותו כפרויקט גמר במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ב־2015

וואוו. שנתיים די מטורפות. כתבו על הפרוייקט בכמה מגזינים; הוא זכה בכמה פרסים מרגשים; ובעיקר טיילנו והצגנו את השפה העברית ואת האבולוציה המדומיינת שלה בלא מעט מקומות.

אחרי שכמה גבות הורמו והתעורר דיון על המקום של פרויקט מחקרי גם במחלקה לתקשורת חזותית, אני חושב שהתשובה ברורה: כמובן שיש מקום לפרויקטים מחקריים (כל זמן שגורמים לזה להראות יפה בסוף. זה התפקיד האמיתי שלנו בסוף, לא?) המחלקה בבצלאל מקפידה להדגיש כמה הבועה האקדמית משמשת כמעבדה, ועשייה בחיים שאחרי לא תאפשר כזו מידה של עצמאות ומחקר. אז אני חושב שהגישה החינוכית הזו הוכיחה את עצמה במקרה שלי ואני כמובן מאוד שמח ומוקיר על כך

ומה אתה עושה בשנתיים האלו מעבר ללהציג את הפרויקט?

אני עובד כמעצב חוויית משתמש ב״ריפורטי״, סטארט־אפ שבונה פתרונות בתחום של הבטחון הציבורי. זה מקום מדהים עם אנשים מגניבים, והעבודה מאפשרת לי כמובן להמשיך ולקדם את הפרוייקטים שלי. מפרגנים מאוד.

מה זה אומר בטחון ציבורי?

אנחנו פעילים בכמה רשויות בארץ ובמדינות ורשויות בחו״ל, מפתחים אקו־סיסטם שלם שמלווה דיווחי חירום (או שגרה) של אזרחים כל הדרך מאפליקציה סלולרית, שעון חכם ומכשור לביש אחר, דרך פתרונות של קיום הדווח במקרים של קשיי קליטה ורשת, ועד כמובן מערכות לניהול ארועים שקיימות במרכזי שליטה של רשויות החירום. אנחנו מפתחים ומגדירים את הסטנדרט של דיווח חירום ומציבים את הרף ברמה גבוהה.

בזמן שאני משאיר לעצמי אני ממשיך לגדל עובשים, פעיל בבנייה של מעבדה שיתופית כאן אצלנו, כחלק מעמותה שמטרתה לעשות דמוקרטיזציה של עבודת המעבדה – למטרות מחקר ועיצוב כמובן. עובד לאט לאט על פרוייקטים נוספים. אני עובד (וחושב) לאט ☺

אז אם לחזור לפרויקט, מה קרה איתו מאז שהוא היה פרויקט הגמר ועד היום? מה אתה יודע היום על עובש וחיידקים שלא ידעת לפני שנתיים?

מכיוון שאין לי רקע בביולוגיה, הבחירה בעבודה עם אורגניזם חי לוותה כמובן במחקר ולמידה של התחום. כל אורגניזם חדש שאני מעוניין לעבוד איתו מצריך ממני למידה והרבה משחק. המטרה שלי היא להגיע למקום שבו יש לי שליטה בחומר ויכולת עבודה איתו, תוך כדי הבנה שההפתעה היא משתנה מובנה בתהליך. ההפתעה מתוכננת לחלוטין.

בהקשר של פרויקט ״שפה חיה״, אני מגוון ביכולת שלי להציג אותו ולאצור אותו באופנים שונים. מכיוון שהפרויקט מכיל כמות גדולה של צלחות פטרי המתארות שלבים שונים בהתפתחות של סימנים, אני יכול להציג אותיות אחרות בכל פעם: לשלוט בסדר שלהן – לאו דווקא 22 אותיות הא״ב; או לשלוט במתקן התצוגה. לתצוגה עכשיו ביפן החלטתי לשבור את רצף האותיות ולפזר אותן בתיבות תאורה קטנות על גבי הקיר.

מכיוון שהפרויקט הוא סימנים שנמצאים בתוך צלחות, אני יכול להרשות לעצמי לגוון בצורות התצוגה שלו ובכך לתת לו לפעמים אמירה קצת אחרת תוך נראות אחרת. מעצב המוצר שלומי איגר עוזר לי לתכנן ולהוציא פריסות של תיבות תאורה, והאדריכל אסף גולדברג מפיק הדמיות לחללי התצוגה. חשוב תמיד להקיף את עצמך במעצבים מוכשרים ☺). אפילו מצאתי את עצמי מתדיין על זכות המעצב לעבוד עם אורגניזם חי בקבוצת דיון ״חיות אדם״ שהוזמנתי אליה בחוג לאתיקה באוניברסיטת תל אביב. לומדים הרבה

ומה הלאה? יש לך מחשבות לאן היית רוצה שהפרויקט יתגלגל? שמה יקרה איתו?

כל זמן שאנשים מוצאים עניין בפרויקט ״שפה חיה״ אני שמח להגיע ולהציג אותו. למרות שהצגתי עוד פרויקט וחצי מאז אני מרגיש שהגיע הזמן לשחרר שאלת מחקר נוספת ולהציג את התשובות שאקבל אליה. אני מפתח נושאים נוספים שמעסיקים אותי בנושאים של שפה והייצוג שלה, ואתחיל בקרוב לעבוד על פרויקט חדש וגזעי (מקווה שיהיה לי במה לעדכן בקרוב).

בני הדודים של הפרויקט יעסקו בשפה האחות של העברית והקשר בינהן. פרויקט נוסף שמתגבש לאוקטובר הבא יעסוק באחות החיזרית של העברית, שגם לה סט סימנים פונטי מול סט של סימנים המייצגים רעיונות (היראגאנה – קאנג׳י)

והכל עם חיידקים?

הכל הכל!

אז ככה לפני סיום, מה שאולי היה צריך לשאול בהתחלה: למה חיידקים? מה המוטיבציה שלך בפרויקט הזה, בכיוון הזה של המחקר?

רמזתי בהתחלה על כלים שנגישים לנו, האנשים הרגילים שלא הוסמכו לעבודת מעבדה. יש לנו היום יכולת להשתמש בטבע כהשראה הרבה מעבר לתפיסה הוויזואלית. בתחום שלי, אם אני רוצה להבין משהו שנוגע ל־200 שנות התפתחות אות, שעברו על כמויות גדולות של בני אדם – אני לא חייב לדמיין. אני יכול לקיים הקבלה שבה אני לוקח אורגניזם שמקיים את פרק הזמן הארוך הזה בשעות/ימים ספורים.

היכולת שלי לפתח אלמנט מורכב כל כך באמצעות קוד, גם אם הוא לא ממוחשב, היא הכלי שאני מוצא בו עניין כרגע. והאתגר שלי כמעצב הוא כמובן לגרום לזה להיות מרהיב (בתקווה) מצד אחד, ונהיר מהצד השני

מגניב. משהו חשוב נוסף לספר לפני שנפרדים?

מממ…..  נחיה ונראה ☺

בפעם הבאה נצליח לפטפט על קפה בטוקיו ולא נתכתב

עשינו עסק

The post שפה חיה: אורי אלישר יוצר אותיות מחיידקים appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי הגיבורים בסיפורים שגדלנו עליהם, ובסיפורים שהילדות והילדים שלנו גדלים עליהם? כמה מהם מציגים מודל ראוי לחיקוי? וכמה מהמודלים האלה הן נשים? כמה מהן ישראליות? אלה השאלות ששואלות טל מימון, מורין גלימר ואלה מוסקוביץ, בוגרות המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שהקימו קולקטיב מעצבות שפועלות למען שינוי חברתי באמצעות עיצוב.

הפרויקט הנוכחי שלהן הוא קמפיין ההדסטארט של אגדות אמיתיות, ספר לילדים ולילדות ״אבל גם למבוגרים ומבוגרות!״, שיספר על 50 נשים ישראליות מעוררות השראה, ״כדי שלכל ילד וילדה בישראל תהיה השראה נשית מקומית על מדף הספרים בבית״. הספר יכיל 50 סיפורים שילוו ב־50 איורים, והנשים שיופיעו בו יבחרו בין השאר בעקבות הצעות התומכים בקמפיין גיוס ההמונים.

הי אלה, מה שלומך?

מצוין, מה שלומך?

גם, לא רע בכלל. בהכנות האחרונות לשבוע האיור שנפתח בשבוע הבא!

הכי מרגש ☺ אני רוצה ללכת למלא תערוכות

אני כבר בונה בשנה הבאה על תערוכה של האיורים מאגדות אמיתיות. מה את אומרת?

רעיון מעולה! רק צריך לוודא שאנחנו מגייסות את הכסף

לגמרי. אז אפרופו לגייס כסף, מי זה אנחנו?

אנחנו המריצה – טל מימון, מורין גלימר ואנוכי ☺

קולקטיב מעצבות שעובדות עם עמותות, יוזמות וארגונים כדי להרחיב את ההשפעה החיובית שלהם על החברה. מורין מעצבת תוכן וארט דירקטורית עצמאית בתחומי חינוך וחברה, טל design lead בסטארט־אפ חברתי־כלכלי ואני מעצבת web ב־wix בצוות design development.

למדנו יחד במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (סיימנו ב־2014), הכרנו בקורס של רותי קנטור שנקרא ״המדינה זה אני׳״, קורס שעובדים בו על פרויקט אמיתי עם עמותות. אחרי הלימודים הבנו שאנחנו רוצות להמשיך לשלב עיצוב ועשייה חברתית ולפני שנתיים החלטנו להקים יחד עם רותי את המריצה. מאז עבדנו יחד על כמה פרויקטים, ביניהם ״יום המורה״, ועכשיו אנחנו עובדות על פרויקט בתחום הרפואה המונעת בקהילה הבדואית ועל פרויקט אחר בנושא אירועי תרבות בבתי כנסת נטושים

ומאיפה הגיע הרעיון לספר?

טל חזרה מניו יורק לפני שנה בתהלהבות מביקור בחנויות ספרים שהיו בהן אזורים שלמים שמוקדשים לספרי ילדים על נשים פורצות דרך. החלטנו שאנחנו חייבות לעשות ספר על נשים מעוררות השראה בעברית על נשים מקומיות

בדרך כלל הרעיונות האלו עולים בהתהלבות אבל יורדים מהר מאוד ולא עוברים לשלב הבא. והנה, עליתן עם קמפיין הדסטארט: מה את יכולה לספר על התהליך מהרגע ההוא ועד היום?

בשתי מילים – רכבת הרים. וגם לא ראיתי את הבן זוג שלי כבר חודש…

זה התחיל מלחקור את הטרנד שמתרחש בעולם ולנסות להבין איך אנחנו רוצות שהספר שלנו יראה. יכולנו לעשות תהליך פשוט יחסית של מאיירת אחת, סופרת אחת והוצאת ספרים, אבל הבנו שיש פה הזדמנות לעשות יצירה ישראלית מקורית ורחבה ולעורר שיח על נשים ישראליות מעוררות השראה. החלטנו לעבוד עם מגוון רחב של מאיירים ומאיירות (ולשלם לכולם תמורה הולמת). מכל הסיבות האלו ועוד הבנו שאנחנו צריכות לצאת בקמפיין לגיוס המונים. העבודה לקראת הקמפיין הייתה מטורפת: הפקנו וידאו, חקרנו את עולם ההדסטארט, נפגשנו עם מלא אנשים, עשינו מלא אקסלים (לא הצד החזק שלי…)

ואם אני מבין נכון – עדיין לא החלטתן על הנשים שהסיפור שלהן יסופר, או על המאיירים שיאיירו את הסיפורים

זה כמעט נכון… ☺

לגבי הנשים כחלק מהשיח שרצינו לעורר, כל מי שתומך ותומכת יכולים להציע דמות לספר ולהסביר למה הדמות מעוררת השראה ולמה היא צריכה להיות בספר. מכל ההצעות נוצר מאגר של נשים מוכרות יותר ופחות שמתוכו בסופו של הקמפיין ייבחרו 50 נשים. לגבי המאיירות והמאיירים, הרשימה שלנו כמעט מלאה (אנחנו מפרסמות הצצות בעמוד הפייסבוק של אגדות אמיתיות). לשמחתנו אנחנו מקבלות פניות רבות ממאיירות ומאיירים מוכשרים שרוצים לקחת חלק בפרויקט

אז לגבי המאיירות והמאיירים – איך יצרתן את הרשימה? לפי מה בחרתן?

חשוב לנו שהספר יהיה מגוון ולכן בחרנו מאיירות ומאיירים עם מגוון סגנונות וטכניקות, מוכרים יותר ומוכרים פחות. עם חלק עבדנו בעבר, חלק לימדו אותנו בבצלאל, חלק חברים מהמחלקה. כדי שיהיה לנו כיף לעבוד יחד, החלטנו לשלוח להם שאלון הכרות – מה מעצבן אותם בעבודה עם לקוחות, איך הם אוהבים לעבוד, לתקשר, וכו׳. היה לנו חשוב גם חיבור לאג׳נדה שאנחנו מקדמות בספר‎

ועכשיו לשאלת מיליון הדולר (או 140 אלף השקלים…): איך תבחרו את הנשים? זו חתיכת אחריות, לא? הרי ברור שברשימות כאלו תמיד יהיה מי שלא יהיה מרוצה

אחת הסיבות שבחרנו לעשות ספר על 50 נשים ולא על חמש היא כדי לייצר מגוון מספיק רחב של השראה. אנחנו בטוחות שכל קורא וקוראת ימצאו את הדמויות שמדברות אליהם יותר ויהיו גם כאלה שידברו אליהם פחות. וזה בסדר. חלק מהמטרה היא להפגיש אותנו עם סיפורים שמאתגרים את החשיבה והתפיסות שלנו לגבי העולם. בסיום הקמפיין נעבור יחד עם הצוות שנקים על ההצעות שהתקבלו – ונדאג שיהיה ייצוג לכמה שיותר תחומים, רקעים, גילאים, תקופות, עשייה וכו׳

את הסיפור של מי את היית רוצה לראות בספר?‎

האמת שאחת התומכות שלנו בהדסטארט, ענבל לפידות וידאל, הציעה את אחת הדמויות שהייתי מאוד שמחה לראת בספר: פרנצ׳סקה ברוך. היא הייתה מעצבת גרפית שהשפיעה רבות על העיצוב הישראלי בראשית בדרכו ועד היום אנחנו מוקפים בעבודות שלה: היא אחראית בין היתר על העיצוב של הדרכון הישראלי הראשון, לוגו עיתון הארץ, סמל העיר ירושלים, הלוגו של מכון וייצמן למדע ועוד. למרות העשייה המרשימה שלה היא לא מאוד מוכרת, ואני גיליתי אותה בתערוכה דפוסים משתנים, שאצרה עדה ורדי במוזיאון ישראל

אני בעד. ואני גם חושב שחייבים איזו מאיירת אחת לפחות!‎

מעולה! אז אתה מוזמן לתמוך ולהציע דמות :)‎

בהחלט. איזה תגובות קיבלתן עד עכשיו? במיוחד לאור מה שקורה בזמן האחרון עם כל מה שקשור להטרדות מיניות, #metoo וכן הלאה. כי אני חושב שזה סופר חשוב מה שאתן עושות‎

התגובות ממש מרגשות, והוכיחו מעבר למה שיכלנו לדמיין עד כמה הספר חשוב. דוגמה לאחת התגובות המשמחות שקיבלנו הייתה מבחורה שביקשה מכל החברים שלה שיתמכו בספר במקום לקנות לה מתנת יום הולדת, שמתקיים יום אחרי שנגמר הקמפיין. טל ברייר בן מוחה, שהקימה את הקבוצה ״ספרות שווה״ ומאוד פעילה בתחום, שיתפה בפייסבוק וכתבה: ״יש רגעים ספורים כאלו בעבודה של שינוי חברתי שאת מרגישה שהדבר הזה שלמענו את עומלת יום ולילה באמת משתנה, באמת מתקדם. הפרויקט אגדות אמיתיות הוא אחד הפרויקטים החשובים שנוצרו בשנים האחרונות לעיצוב התודעה של הילדות והילדים שלנו״. הרבה הורים סיפרו לנו שהם ממש מצפים להקריא את הספר לילדות ולילדים שלהם

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

כן! ☺ תתמכו בנו כדי שאגדות אמיתיות יהפוך למציאות

The post היה הייתה: קמפיין גיוס ההמונים של אגדות אמיתיות appeared first on מגזין פורטפוליו.

בקיץ 1965, בהיותו סטודנט בחופשת הקיץ שבין השנה הראשונה לשניה ללימודי הגרפיקה בבצלאל, ארז דוד טרטקובר תרמיל ונסע לאירופה. אחת מתחנות העצירה הייתה לונדון. במסגרת שיטוטיו בבירה האנגלית, שבמסגרתם נחשף לתרבות המקומית, נפל לו האסימון: הוא הגיע למסקנה שמה ואיך שמלמדים אותו בבצלאל לא רלוונטיים. כשחזר לארץ עוד הספיק להשלים את שנת הלימודים השניה.

בשנה זו, במסגרת תרגיל שקיבל בשיעור שהעביר גרד רוטשילד, התבקש לעצב כרזה שכללה שורת טקסט ולצידה דימויים של לימון, חצי לימון ובקבוק טמפו. כמי שנחשף לעיצוב הלונדוני המתקדם והמתוחכם מספר חודשים קודם לכן, הבין טרטקובר עד כמה מיושן התרגיל שהוא מבצע והחליט לפרוש סופית. בזאת הסתיימה השכלתו העיצובית במוסד הירושלמי, ואת דרכו כסטודנט לגרפיקה בחר להמשיך ב־LCP – London College of Printing.

מקור ההשפעה על העיצוב הגרפי הארצישראלי בשנות ה־30 וה־40 עד אז היה בגרמניה. סגנון הפלאקטסטיל הגרמני, או בשמו הנוסף זאכ־פלאקט, שזכה לשם העברי כרזת האובייקט, היה זה ששלט בגרפיקה השימושית המקומית בתקופה שלפני קום המדינה: דימוי פיגורטיבי מרכזי, צבעים שטוחים, פרספקטיבה דרמטית ושימוש באות בולטת.

העובדה שמקורה של ההשפעה העיקרית על הגרפיקה הארצישראלית דווקא בגרמניה לא מפתיעה אם בוחנים את שמות הגרפיקאים המובילים של התקופה ואת רשימת המוסדות שבהם רכשו את השכלתם העיצובית. לדוגמה, פרנץ קראוס והאחים שמיר למדו בברלין ודוד שניאור ורודי (דויטש) דיין למדו במינכן. ההשפעה עשתה את דרכה גם להוראת המקצוע. אותו דיין, שעמד בראש המחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל בשנים 1965-1937, לימד את תלמידיו את הסגנון שבמסגרתו פעל בעצמו.

בית ספר אחד גדול

שנות ה־60 של המאה הקודמת מסמנים השפעה חדשה על העיצוב הגרפי הישראלי, למרות שהעיצוב הבריטי נחת בארץ עוד הרבה לפני שסטודנטים ישראליים לגרפיקה גילו את לונדון. לפני שמעצבים ישראלים נסעו לאנגליה, המעצבים האנגלים הגיעו לישראל. למעצבים מובילים דוגמת אברם גיימס, ג׳ורג׳ הים ויאן לויט היה קשר מוקדם לישראל. בשנת 1952 עיצבו הים ולויט בעבור קרן היסוד את כרזת ברוך בואך לישראל. ב־1956 הוזמן גיימס על ידי דואר ישראל להעביר למעצבים המקומיים קורס בנושא עיצוב בולים, ואף עיצב בעצמו בולים בעבור השירות הבולאי הישראלי.

מי שהושפע באופן ישיר מאברם גיימס היה דן ריזינגר, סטודנט צעיר לגרפיקה שימושית בבצלאל, לימים המעצב הגרפי הישראלי הראשון שיקבל את פרס ישראל בעיצוב. בכרזותיו המוקדמות של גיימס ניכרת השפעה מזרם הסוריאליזם וכך גם בכרזת מן העיר אל הכפר, שעיצב ריזינגר בשנת 1953 בהיותו סטודנט. הרומן של ריזינגר עם העיצוב הבריטי החל בשנת 1958, זאת לאחר ״עיכוב קל״ בבריסל. בשנת 1957 עלה ריזינגר על אנייה מנמל חיפה לכיוון אירופה בעוד שהיעד המקורי היה לונדון, שם תכנן להמשיך את לימודיו, אך בסופו של מסע בן שלושה חודשים מצא עצמו בבלגיה.

לאחר שהות של כשנה וחצי בבריסל שבה עבד כגרפיקאי, הגיע ליעדו המקורי: לונדון. כשנחת בעיר נסע ל־Central School of Art במטרה להירשם ללימודי המשך בעיצוב גרפי. בפגישה עם קולין פורבס, ראש המחלקה לעיצוב, הציג את עבודותיו מתקופת שהותו בבריסל. פורבס התרשם עמוקות מתיק העבודות וקבע כי לריזינגר אין שום צורך בלימודי עיצוב גרפי נוספים והמליץ לו להתחיל לעבוד כמעצב גרפי בלונדון, וכך אכן היה. ריזינגר שהה בלונדון שתי תקופות: בתחילה בשנים 1960-1958, ובהמשך לתקופה נוספת בשנים 1966-1964. ״ההשפעה הבריטית עלי לא הייתה טכנית אלא תרבותית״, מסכם ריזינגר את שתי התקופות שבהם חי ועבד בלונדון.

בשנות ה־50 הייתה לונדון מרכז ללימודי המשך של מעצבים ישראליים. אחד המעצבים הגרפיים הראשונים שנסע ללמוד באנגליה היה שמואל גרונדמן, שהמשיך ללימודי גרפיקה בלונדון לאחר שסיים את לימודיו במחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל בשנת 1950. ישראלי נוסף שיצא ללימודים באנגליה בעשור זה הוא גדעון (גידי) קייך שב־1953 המשיך ללימודים ב־Borough Polytechnic שבלונדון, גם כן לאחר שסיים את בצלאל. אך הגל הגדול והמשמעותי של מעצבים גרפיים ישראליים שנסעו ללמוד בלונדון הגיע בעשור שלאחר מכן.

ובחזרה לטרטקובר: לדבריו של חתן פרס ישראל בעיצוב, שכאמור לא סיים את לימודיו בבצלאל וכיום עומד בראש תכנית התואר השני בתקשורת חזותית שנפתחה במוסד לאחרונה, לונדון של שנות ה־60 הייתה מרכז התרבות העולמי. הסיבה שהוא טס ללונדון לאחר השנתיים בבצלאל הייתה לדבריו נטו ללמוד, אך גם במקרה שלו השיעורים לא הועברו רק על ידי המורים בין כותלי המוסד, אלא החשיפה לכל מה שהיה לעיר להציע היה בית ספר אחד גדול. ״ההשפעה המרכזית שספגתי בלימודים באנגליה הייתה בעיקר בנושא העבודה עם טיפוגרפיה״, הוא מעיד.

דבר משמעותי נוסף שעליו הוא מצביע שאותו ייבא מלונדון הוא החשיבה הכוללת בכל הקשור לשימוש בדימוי ובטקסט – יחידה אחת של ויז׳ואל וטיפוגרפיה המשולבים זה בזה ותומכים בקונספט. היחסים שבין הדימוי לבין הטקסט שעליהם הוא מקפיד עד היום בעבודותיו הם לדבריו השפעה ישירה מהלימודים בלונדון. עוד הוא מספר כי הביא איתו מאנגליה את שילובו של הצילום בעבודת העיצוב הגרפי. בכל אלה אפשר להבחין בעבודות שעיצב כסטודנט בלונדון לפני 50 שנה, שמעולם לא פורסמו קודם לכן ושעושות בכתבה זו את הופעת הבכורה שלהן.

חוץ לארץ בישראל

מעצב ישראלי נוסף בוגר ה־LCP הוא ירום ורדימון, חתן פרס ישראל בעיצוב. גם הוא מצביע על אותם מוטיבים שאיפיינו את הגישה העיצובית שאליה חונך באנגליה: טיפוגרפיה איכותית, שימוש בצילום, רגישות לקומפוזיציה, אך בעיקר דרך חשיבה ששמה את הרעיון ואת הרציונל במרכז. לדבריו של ורדימון, באנגליה הוא למד ״מה זה היגיון בעיצוב, מה זה סדר, מה זה גריד. האותיות הסנס־סריפיות (נטולי התגיות) שבהן השתמשו באנגליה היו ניטרליות. הסיבה לשימוש דווקא בהן היה על מנת שבחירת האות לא תהיה זו שתספר את הסיפור, אלא התוכן עצמו״.

כשחזר לארץ עשה שימוש באותה טיפוגרפיה ״ניטרלית״ כהגדרתו, ובאופן זה לא קיבל התוכן קונוטציה ״יהודית״ במקומות שנושא הדת לא היה רלוונטי לעבודה. לדבריו, כשחזר מהלימודים באנגליה הופתע לגלות שבעיצוב הגרפי הישראלי לא באמת קיים מושג הגריד, דבר שבעיצוב הבריטי היה מובהק. ״היה מה שקראו בזמנו מתווה, אבל זה לא היה דומה למה שהכרתי בלונדון. המעצבים הישראלים שלמדו באנגליה חזרו לארץ עם הרגלים טיפוגרפיים שבארץ בכלל לא שמעו עליהם״, הוא מדגיש.

יחד עם ורדימון למד ב־LCP גם המעצב והטיפוגרף אשר אורון. לדבר אורון הסיבה שבחר ללמוד בשנת 1961 דווקא באנגליה הייתה ראשית כל השפה האנגלית שהייתה שגורה בפיו. אם מנסים למצוא קשר בין עבודתו של אורון כטיפוגרף לביו תקופת לימודיו בלונדון, אפשר למצוא כזה בתוצר הגרפי המפורסם ביותר שיצא תחת ידו, הלא הוא פונט אורון. עם סיום הלימודים בשנת 1963 חזר לארץ ועד מהרה חש בצורך בקיומו של פונט סנס־סריפי עברי שיתאים לאלו הסנס־סריפים הלועזיים שבהם עשה שימוש בעבודותיו. המחסור בפונטים מסוג זה הוביל אותו לעצב את אחת ממשפחות האותיות החשובות והנפוצות שעוצבו בישראל. היסודות לעיצוב אותיות פונט אורון הונחו כבר בשנת 1964, וב־1967 יצא רשמית לאור. עיצובן של האותיות נעשה בהתאמה לאותיות פונט Univers הלועזי שעיצב אדריאן פרוטיגר.

עוד בוגר ישראלי של ה־LCP הוא המעצב הגרפי אילן הגרי, שהחל את לימודיו ב־1970. לדבריו, בסגל המרצים שלימד אותו ב־LCP היו מעצבים גרפיים אנגלים, אך לצידם גם לימדו מורים שהיו פליטים יהודים שהגיעו לאנגליה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, שהיו בוגרי בית הספר הבאוהאוס בגרמניה. בעקבות כך, הגישות שנלמדו היו בחלקן גרמניות ברוח הבאוהאוס. בסך הכל שהה הגרי שמונה שנים וחצי רצופות באנגליה, בתחילה כסטודנט ובהמשך כמעצב גרפי עצמאי. ״אני הבאתי איתי את חוץ לארץ לישראל. הבאתי את המחשבה שקיים משהו אחר, משהו שהוא בהחלט טוב״.

לא עוד לימונים וחצאי לימונים

ה־London College of Printing לא היה המוסד היחיד שבו למדו מעצבים גרפיים ישראליים. משה פרג למד ב־Hornsey College of Art בין השנים 1966-1962. ״כשהגעתי ללונדון קיבלתי מכת תרבות עצומה: פתאום יש טלוויזיה, יש אמנות״, הוא מספר (יש לזכור כי בשנים אלו עדיין לא החלו שידורי הטלוויזיה בישראל). לדבריו של פרג, בשנים שבהן למד בלונדון, להומור המתוחכם הייתה נוכחות בולטת בתוצרי העיצוב הגרפי המקומיים ופרסומות וכרזות כללו משחקי מילים וחידודי לשון. ״באנגליה למדתי שאתה לא חייב להיות צייר או מאייר בכדי להיות מעצב, איור היה תחום בפני עצמו ועיצוב יכול לכלול גם שימוש בדימוי מצולם״. פרג למד מהאנגלים שעיצוב זה גם קונספט וחשיבה; שעיצוב משמעותו לפתור בעיה, לאו דווקא בסגנון החזותי האישי של המעצב. מוריו לימדו אותו שהקונספט הוא הדבר החשוב ביותר בעיצוב.

שאלה נוספת עולה בכל הנוגע להשפעתו של העיצוב הגרפי הבריטי על החינוך לעיצוב בישראל. מיטב ״בוגרי לונדון״ כיכבו ברשימת מרצי המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל לאחר חזרתם לארץ ואף התברגו בה בעמדות מפתח. בשנת 1968 מונה מייק (מיכאל) פלהיים בוגר ה־LCP לתפקיד ראש המחלקה וכיהן בתפקיד עד לפטירתו בשנת 1977. פלהיים הבין כי יש להעביר את המחלקה מעולם ה״גרפיקה השימושית״ המיושן לזה של ה״עיצוב גרפי״ המעודכן. את פלהיים החליף בתפקיד ירום ורדימון חברו לספסל הלימודים במוסד הלונדוני, שכיהן עד 1988 ונקט בעצמו באותה גישה. בשנת 1967 החל אשר אורון ללמד טיפוגרפיה שנה א׳, שהחליפה את הקליגרפיה משיעורי הכתב של ירחמיאל שכטר ואברהם סנה־אור. היישר מלונדון נחתו במחלקה גם עליזה זמיר, שלמדה עיצוב גרפי ב־Central School of Art, וצילה מנוסי, בעצמה בוגרת המחלקה משנת 1951, שחזרה מהשתלמות בבירה האנגלית. עוד החלו ללמד עוגניה רוזנברג־דוד ובעלה רובין דוד, שניהם בוגרי ה־LCP בעיצוב טיפוגרפי.

האם ההשפעה של העיצוב הגרפי הבריטי הייתה משמעותית? על אף כל מה שנאמר, התשובה היא ככל הנראה כן ולא. מדוע? משום שאם בוחנים לעומק את מרבית ההשפעות שאותן מנו המעצבים הישראלים בוגרי לונדון, מגלים שמקורן אינו באי הבריטי. העיצוב הטיפוגרפי המוקפד הגיע לאנגליה בכלל משווייץ. אדריאן פרוטיגר, שעיצב את פונט Univers – שבהתאמה לאותיות שלו עוצב פונט אורון – הוא שוויצרי. ומה לגבי גישת ה־Total Design? זו מקורה בכלל בהולנד. ומעל כל אלה מרחפת רוח הבאוהאוס, שכן מי שהפיצו את יסודות המודרניזם ברחבי אירופה ובארצות הברית היו בעיקר מעצבים גרמנים, רובם אנשי הבאוהאוס שברחו ממולדתם ערב עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933.

המעצבים הגרפיים הישראליים שלמדו בלונדון בשנות ה־60 היו שליחים. הם סגרו את הפער בכך שייבאו לארץ את השימוש בדימוי המצולם ואת הטיפוגרפיה הסנס־סריפית, ובעיקר את הקונספט הרעיוני המתוחכם. לא עוד לימונים וחצאי לימונים כדימוי מוביל בפלקט לבקבוק טמפו, כרוח התקופה. לונדון הייתה הצינור: צינור נוח בשל הגישה הפיזית ובשל השפה האנגלית, אך ההשפעה על העיצוב הגרפי הישראלי בשנות ה־60 לאו דווקא הייתה בריטית. יותר מדויק לכנות אותה השפעה מערבית, אולי יותר שוויצרית, הולנדית או גרמנית מאשר רק אנגלית. ייתכן שאילן הגרי הוא זה שהגדיר זאת באופן המדויק ביותר, כשאמר שהביא איתו את חוץ לארץ לישראל. לא את אנגליה; את חוץ לארץ.

– – – – –

הכתבה הוכנה בשיתוף מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל, ששומר בארכיונו הדיגיטלי רבות מעבודותיהם של המעצבים המוזכרים בכתבה.

The post ותודה לבריטים: השפעת העיצוב הבריטי על התפתחות העיצוב הגרפי בישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

קרן עזריאלי העניקה בשבוע שעבר פרסים בשווי של 100,000 ש״ח לשלושת הזוכים מבין 15 עבודות הגמר שהוגשו על ידי חמשת בתי ספר לאדריכלות בישראל. מטרת הפרס הינה עידוד מצוינות במוסדות האקדמאיים לארכיטקטורה בישראל, תוך הידוק הקשר וההפריה ההדדית עם הקהילה המקצועית בישראל ובעולם. חבר השופטים כלל השנה את ד״ר שרון עזריאלי, אדריכלית ברכה חיוטין, אדריכל גיל שנהב, אדריכל יואב מאירי והאדריכל מיכאל ארד, שתכנן את האנדרטה הלאומית לפיגועי 11 בספטמבר באתר מרכז הסחר העולמי בניו יורק.

הפרס הראשון בשווי של 60,000 הוענק לאיילה ישראל מהמחלקה לאדריכלות בבצלאל על עבודתה ״תוספות״. הפרויקט שתכננה ישראל מציע אלטרנטיבה למסלולי ההתחדשות העירונית על ידי שימוש בפרקטיקת תוספות הבנייה. היא חקרה בעבודתה את שכונת ג׳סי כהן בחולון, הסובלת מתדמית שלילית של פשע ומצוקה ונמצאת בתהליך התחדשות עירונית, המייצר פוטנציאל לשינוי השכונה לצד חשש ממחיקת אופייה הייחודי. באמצעות שימוש בתורת המשחקים היא עיצבה תרחישים דינמיים של התרחבות והוספה המביאים בחשבון את מאווייהם וצרכיהם של המוסיפים ושכניהם גם יחד. על ידי הפיכת מערכת התוספות הקיימת לאסטרטגיה תכנונית כוללנית ארוכת־טווח, הפרויקט שלה מציע פתרון אלטרנטיבי להתחדשות עירונית, תוך הפיכת השיכון למחולל התחדשות המעודד את הדייר להשתתף במרחב ולהפוך לדייר־יזם.

במקום השני בשווי של 25,000 ₪ זכה ערן שושן מהפקולטה לאדריכלות בטכניון על עבודתו ״מגדל הפיס״. הסוגיה שבה עוסק הפרויקט היא מקומה של כלכלת ההימורים החוקיים כמקור הכנסה ממסדי והשפעתה על המרחב הבנוי החברתי והחינוכי, הממומן על ידיו. שושן בוחן את התהליכים המשפיעים על מנגנון ההימורים הממוסדים ותהליך ההאצה שלהם בחברה ובתרבות המקומית. הפרויקט עוצר, בוחן ומגבש את המניפסט הקיים של דרכי ההתמודדות והאסטרטגיה של מפעל הפיס עם המרחבים שבהם הוא פועל, ומעלה שאלות אודות המתודולוגיה והפרדיגמה הקיימת בין כלכלת ההימורים והמרחב החינוכי במדינה. סיפור מגדל הפיס מתגבש בפרויקט כמונומנט ציבורי־היברידי המייצג סיפור מקומי אודות הימורים, חברה ואדריכלות.

במקום השלישי בשווי של 15,000 ₪ זכתה הילה דוד מבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת אריאל על עבודתה ״רצפת הזמן״. הפרויקט דן בתופעת המוות במרחב, תוך ניסיון להוציא את המוות מ״הסופיות שלו״. המוצג הינו תיעוד של מאבק אישי לתת ייצוג ויזואלי, מרחבי, לדבר שמעבר לתפיסתנו. החיפוש הופך לכלי פרשני ביקורתי, שדרכו נעשה ניסיון לנסח מהו מרחב המוות בעיר, מהי העיר לצדו, וכיצד הם נפגשים: המוות הינו עצירה של תנועה, קיפאון הזמן, תנועות החיים הנעצרות לפתע מייצרות היעדר תמידי המלווה את חיינו ונותר חסר תשובה. החברה, לפי דוד, יצרה ״עיר אחרת״ שבה אנו משכנים את המתים אחד לצד השני. בית הקברות הופך לשדה של זיכרונות סטטיים, מקום סגור וחד ממדי, אוסף של מצבות הנראות כמאגר קופסאות.

The post הוענקו פרסי דוד עזריאלי לפרויקט סטודנטים לאדריכלות לשנת 2017 appeared first on מגזין פורטפוליו.

על רקע יובל ה־25 ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל והודו שצוין השנה, ויום העצמאות ה־70 של הודו, המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל תקיים בשבוע הבא את שבוע העיצוב ההודי. את אירועי השבוע מארגנת פרופ׳ ענת קציר, מרצה בכירה במחלקה, בשיתוף פעולה עם שגרירות הודו בישראל ועם משרד החוץ. זהו שבוע העיצוב הבין־לאומי הרביעי שמתקיים במחלקה לאחר שקדמו לו שבוע העיצוב הספרדי, הטורקי והפולני. 

״זו השנה הרביעית שבה אנחנו מקיימים שבוע סדנאות בין־לאומי, והשנה אנחנו מארחים קבוצה מגוונת במיוחד של מעצבים ומאיירים יוצאי דופן, חלקם גם אנשי אקדמיה בולטים״, אומר ארז גביש, קרש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל״. ״המפגש בין התרבות ההודית לתרבות הישראלית הוא מפגש בין שתי תרבויות שונות מאוד, ועם זאת הוא מאופיין בלא מעט אתגרים משותפים: קידמה מול מסורת, מזרח מול מערב, טכנולוגיה מול קראפט. מצפייה בעבודותיהם של האורחים שלנו, נראה שיש חוט מקשר בין העבודות של כולם וזהו העיסוק ב־storytelling, מסורת ששזורה בתרבות ההודית על כל גווניה.

״כמו כן, זו השנה הראשונה שבה כל הסטודנטים במחלקה לוקחים חלק בשבוע העיצוב; במקביל לסדנאות הביןֲלאומיות לסטודנטים בשנה הרביעית, ייערכו 15 סדנאות נוספות בהנחיית מעצבים ישראלים נפלאים מכל התחומים. בכל סדנה יעבדו יחד סטודנטים מהשנים א׳ עד ג׳, וכולן עוסקות במפגש שבין טכנולוגיה למסורת״.

שש מתוך 21 הסדנאות שיתקיימו בשבוע הבא יועברו על ידי טובי היוצרים בזירת העיצוב ההודית העכשווית:

ד״ר רת׳נה רמנת׳ן Dr. Rathna Ramanathan
ד״ר רת׳נה רמנת׳ן היא ראש התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית ב־RCA לונדון. היא מעצבת וחוקרת בין־לאומית המתמחה בטיפוגרפיה ותקשורת חזותית בין־תרבותית, לצד פיתוח פרקטיקות נסיוניות של הוצאה לאור. Minus9, משרד העיצוב שבראשו היא עומדת, עובד עם מגוון לקוחות, ביניהם ה־BBC ו־Unicef India. עבודותיה של רמנת׳ן הוצגו בתערוכות רבות וזכו באינספור פרסים בינלאומיים; האחרון שבהם הוא פרס המצוינות של איגוד הטיפוגרפים הבין־לאומי בעבור ״In the Land of Puncuation״.

פרופ׳ נינה סבנני Prof. Nina Sabnani
נינה סבנני היא פרופסורית בכירה ב־Industrial Design Centre, IIT Mumbai. היא יוצרת בעלת מוניטין בין־לאומי המשתמשת בווידאו, באיור ובכתיבה כדי לספר את סיפוריה. לאחר שסיימה את לימודיה במחלקה לאמנות באוניברסיטת וודודרה בהודו, המשיכה ללימודי תואר שני בקולנוע ב־Syracuse University בניו יורק כזוכת מילגת פולברייט. עבודת הדוקטורט שלה שיצאה לאור לאחרונה היא מסע מרתק במסורת הייחודית של הסיפורת שבעל פה ברג׳סטן. במחקריה היא ממשיכה לעסוק בדינמיקה שבין מילים ודימויים במתודולוגיות הסיפוריות. סרטיה יוצרים חיבור ייחודי בין אנימציה ואתנוגרפיה.

קימיה גנדי Kimya Gandhi
קימיה גנדי היא מעצבת פונטים ומייסדת־שותפה של Motaitalic, סטודיו לעיצוב פונטים שבסיסו במומבאי. תחום העניין שלה הוא כתבים הינדיים, והיא עוסקת בעיקר ביצירה של גופני Davanagari חדשים וחדשניים. גנדי מחלקת את זמנה בין עיסוקיה כמעצבת לבין עיסוקיה כמרצה לטיפוגרפיה ולעיצוב פונטים באקדמיות שונות במומבאי. היא מאמינה שיש מקום לשינוי ושיפור שיטות הוראת תחום הטיפוגרפיה בהודו, ולפיתוח עיצוב מבוסס טקסט.

רנגנת׳ קרישנמני Ranganath Krishnamani
רנגנת׳ קרישנמני הוא המנהל הקריאטיבי של Liquidink Design, בנגלור. הוא מעצב UX ומאייר שעבד בעברו כמנהל מחלקת UX Design ב־Oracle, וכמנהל מחלקת העיצוב לצרכן ב־Adobe India. בין לקוחותיו כיום: אדובי, גוגל, פייסבוק ו־Cure. כשהוא לא עוסק בעיצוב הוא מבלה ברכיבה על אופניו, מגלה מסלולים חדשים או מאחורי ספר הסקיצות שלו מעלה את רשמיו על נייר. לקרישנמני יש עניין רב בארכיטקטורה מסורתית, מכונות תעשייתיות, אמנות רחוב, ואובייקטים נטושים – את כל אלה הוא מתעד בסדרות מאוירות שזכו להצלחה ולחשיפה רבה.

לוקש קארקר Lokesh Karekar
לוקש קארקר הוא המייסד של סטודיו Locopopo, מומבאי. הוא אמן חזותי העוסק הן בעיצוב והן באיור. עבודותיו מאופיינות בפשטות צורנית ובצבעוניות מובהקת והאיורים שהוא יוצר משלבים קומפוזיציות נועזות ושפה רישומית המקבלת את השראתה מהתרבות המקומית, ממסעות שערך בעולם ומתצפיות על העולם שסובב אותו. בשנת 2015 נבחר קארקר על ידי מגזין פורבס היוקרתי לרשימת ״Forbes 30 under 30״ לצד יזמים צעירים נוספים מהודו. הוא בין מקימיו של פנזין התרבות Hundred Percent שאותו הוא גם עורך.

מדהב נאיר Madhav Nair
מדהב נאיר הוא אמן קומיקס צעיר מבנגלור. הוא סיים את לימודיו באקדמיה לאמנות, עיצוב וטכנולוגיה Shrishti בבנגלור. הוא עוסק בעיקר בקומיקס, אמנות גרילה, ציורי קיר ורומנים גרפיים, ובעיצוב עטיפות תקליטים ופנזינים מחתרתיים. בשנת 2015 החל ביצירת webcomic תחת השם deadtheduck שזוכה להצלחה רבה. רוב עבודתו העכשווית מתפרסמת תחת שם זה.

The post שבוע העיצוב ההודי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל: בין טכנולוגיה למסורת appeared first on מגזין פורטפוליו.