Yuval:
הי דן. מה שלומך?
Dan:
אני בסדר, מה שלומך?
Yuval:
גם. בסדר גמור! אני תוהה איך להתייחס לעבודה: פרויקט? מופע? זה נכון לקרוא לזה מופע? איך אתם מגדירים את הדבר הזה?
Dan:
עכשיו אנחנו רואים את זה יותר כפרפורמנס ולייב וידאו אינסטליישן, אבל זו הייתה שאלה לאורך כל התהליך. המטרה הייתה ״לשבור״ את הבמה הקונבנציונלית. בתחרויות הקונג פו המסורתיות היה קהל והיה ״טטמי״ (Tatami), סוג של במה שבה המתחרים נדרשו לפעול בתוך מרובע מול שופטים ששפטו את התחרות ומול קהל שמחא כפיים כדי לעודד את המתמודדים
Yuval:
אולי תתאר את מה קורה על הבמה מבחינת נרטיב וגם תכל׳ס מה התהליך שקורה שם
Dan:
העבודה מתחילה בהליכה מינימליסטית ואיטית של יואנה באזור מוגבל בין הקהל והבמה. המקום הדו משמעי הזה חשוב ביותר, הוא מגדיר חלל חדש. ברקע ניתן לשמוע סאונד של קהל המלווה בהדים עם רחשים מעורפלים בצרפתית. יואנה נעה מימין לשמאל, מבקרת מחדש את העבר שלה.
לאחר מכן היא עולה על במה והפרפורמנס מתחיל. היא מתחילה לבחון את הדרך שהיא עברה מבחינת התנועות שלה, תוך כדי אינטראקציה עם הקטעים המצולמים שלה מהתקופה כשהיא הייתה בת 11. היא נעה בין קטעי סולו ודואטים, תוך שהיא מחליטה לרקוד – או לא – עם הזכרונות שלה. העבודה עשויה מפרגמנטים, כמו קטעי וידאו החובבניים שמתעדם את התחרויות מהילדות שלה. והכל מצולם בשידור חי
Yuval:
אז למה קונג פו? מאיפה זה הגיע?
Dan:
יואנה, בת הזוג שלי, שהיא גם הפרטנרית שלי בעבודות שאני יוצר, הייתה אלופת צרפת בקונג פו מגיל 7 עד גיל 13. פעם נסעתי לפריז ואבא שלה נתן לי לראות את החומרים שהוא צילם בזמן התחרויות. החומרים האלה מאוד ריגשו אותי והבנתי שהם יכולים להיות חלק מהחיפוש שלה כרקדנית, ושלהשתמש בפילמים יכול להיות מאוד מעניין
Yuval:
אולי תגיד באמת כמה מילים על שניכם, על הרקע שלכם, מה כל אחד מכם עושה
Dan:
אני מתעסק בווידאו, מביים סרטים אקספרימנטליים ומתעניין בפרפורמנס, בגבול בין המציאותי לבדיוני. קודם לכם למדתי הנדסה במשך שש שנים ותיאטרון בפריז במשך חמש שנים. נולדתי וגדלתי בפריז ובאתי לישראל כדי לעבוד כמהנדס בהיי-טק. אחרי שנתיים עזבתי את העבודה כדי להתמקד ביצירות הווידאו שלי ובמקביל עבדתי בתל אביב כמלצר ואז כמורה לצרפתית.
יואנה גם נולדה וגדלה בפריז. היא למדה תיאטרון והייתה עושה פרפורמנסים ברחובות של פריז עם צלמי סטילס. אחרי שהיא עשתה עלייה היא למדה אצל יורם לוינשטיין, אבל עזבה את העולם של המשחק לעולם של תנועה ב״הקבוצה ביפו״. היום היא בשנה האחרונה באקדמיה למוזיקה ולמחול ואני בשנה השלישית בהתמחות וידאו במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל.
הכרנו בארץ
Yuval:
מגניב! אז מה אתה יכול לספר על הרעיון מאחורי קונג פו
Dan:
בעבודה יש כמה ממדים שהניעו אותי: שאלתי את יואנה אם היא זוכרת קונג פו, והיא ענה שהיא לא זוכרת חוץ מכמה תנועות שהגוף שלה זוכר. אז חשבתי שזה יכול להיות מעניין אם היא תנסה ללמוד את התנועות שוב באמצאות החומרים המצולמים
Yuval:
ואז מה? איך ממשיכים מנקודת המבט הזאת?
Dan:
עניין אותי לקחת את הפילם, להמיר אותו לחומר דיגיטלי, לתת ליואנה להתחיל תהליך של העתק ולגרום לגוף שלה ליצור את מה שהיא רואה בעזרת הזיכרון שלה ובעזרת החומרים הדיגיטליים; אני אוהב את התהליך של הטרנספורמציה. אז היא קלטה שאי אפשר לעשות העתק מדוייק, כי בסרטי הויידאו הביתיים היא ילדה עם גוף של ילדה, והיום היא אישה עם גוף של אישה.
האתגר ליצור הרמוניה בין כל המרכיבים גם מאד עניין אותנו. היא הייתה עובדת בסטודיו עם מחשב ומסתכלת על התנועות שלה כילדה, פריים אחר פריים. היא עשתה עבודה של דקומפוזיציה של התנועה כדי ליצור אותה, ואחרי השלב הזה של התהליך הבנו שזה באמת דואט ושהאלמנט של הפסיכואנליזה מאוד נוכח בתהליך
Yuval:
מעניין אותי לרגע הצד שלך בעבודה, כמי שלא נמצא על הבמה מבחינה פיזית אבל קשור לכל רגע ולכל תנועה שקורית שם. איפה אתה נכנס לדבר הזה? כבן זוג, כצלם, כיוצר?
Dan:
שאלה מאוד מעניינת… בפרפורמנס עצמו אני נוכח כיוצר כמובן, אבל גם כצלם שמצלם תעוד של פרפורמנס: שוטים דוקומנטריים שהמטרה שלהם היא לתפקד כחומרי גלם – כארכיון – כמו החומרים שמצאנו שאבא שלה צילם. יש רגע שאני כן נכנס לבמה ומתקרב אליה עם מצלמה: הכניסה הזאת בדיוק שואלת את השאלה האם זה חלק של הפרפורמנס או האם זה צילום של ״מופע״. אבל בסוף הכל פרפורמנס – החומר יהיה חומר בסוף – וגם הקהל הוא חלק מהפרפורמנס כי הוא הופך להיות קהל תלת ממדי שיסיים בחומר דו ממדי
Yuval:
איזה ביקורת והנחייה קיבלת מהסגל במחלקה? ומה התגובות שקיבלתם מהקהל?
Dan:
אני חייב להגיד שרוב קהל לא היה מבצלאל ושזה היה מאוד מרגש בשבילם. היו יותר תגובות של מרגש מ״מעניין״, שגרמו לי להבין שהממד האוטוביוגרפי מאוד נוכח. היה לנו קשה לבנות סיפור שהוא לא נרטיבי מידי והפידבק שקיבלנו מהמחלקה עזר לנו בעיקר בהתחלה כי הנושא היה כמובן רגיש כי הוא אוטוביוגרפי. מעבר לזה כמובן שנושאים כמו זמן ועריכה מאוד נוכחים בלימודים כדי ליצור משהו הכי מדויק שאפשר
Yuval:
ואיך זה לעבוד עם בת הזוג שלך, איך העעבודה מתחלקת, האם עושים הפרדה בין האמנות לחיי היום יום
Dan:
זו שאלה טובה… זה מאוד מאתגר. זה מאוד מרגש לעבוד עם חומרים מצולמים אינטימיים, ודיברנו על זה הרבה בסטודיו, כשהרגש גבר על אלמנטים אחרים ביצירה. בילינו אולי 50% מזמן החזרות לדבר על זכרונות, אבל זה חלק מהתהליך: לא תמיד היה לה קל לעבוד איתי מכיוון שאני מאוד רציני כשאני עובד, ואנחנו רגילים לצחוק כל הזמן. אבל אני חושב שעכשיו היא התרגלה לזה.
חוץ מזה, היה לנו כמה כללים שהקפדנו עליהם. אנחנו חיים ביחד, וזה היה לי חשוב להפריד, ככל שיכולנו, בין העבודה שלנו לבין החיים הפרטיים שלנו. זה לא קל, במיוחד מאחר שאנחנו עובדים גם על עבודות אחרות שכוללות צילומים בבית, אבל זו הדרך שלנו ועד כה היא מוכיחה את עצמה
Yuval:
מה הלאה, מה עוד מעניין אותך / אתכם לבדוק?
Dan:
ברצוננו לחקור יותר תהליכים של שינוי וארכיונים. מה אם יצירה תהיה תמיד אינטרפטציה של עצמה, דרך התיעוד המצולם שלה?
—
קונג פו תוצג ביום חמישי ה-24/12 בשעה 20:30 באולם הקרנף של מרכז מחול שלם בירושלים