״אני מדברת על איור יותר מאשר מאיירת, לא רואה מספיק תערוכות, אני מקנאה בסטודנטים כשהם רושמים בכיתה, לא מקשקשת סתם על נייר בלי סיבה, חולמת על ספרים ולא מצליחה לממש אותם, אני צריכה הפסקה״. כך, בכנות יוצאת דופן, נימקה המאיירת מיכל בוננו את ההחלטה שלה לקחת שנת חופש מההוראה, בחצי גליון, בלוג המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.
בוננו, בת 48, היא בוגרת המחלקה לעיצוב גרפי, בצלאל (1991). לאחר מכן היא למדה בנוסף במשך שנתיים במדרשה לאמנות ובמקביל התחילה לאייר לעיתונות. תחילה בחדשות, שם גם כתבה על עיצוב וצרכנות, לאחר מכן בהעיר, שם המשיכה לכתוב ופירסמה גם טור אישי, ומשם עברה להארץ, שם איירה עד לאחרונה. במקביל היא עובדת כמעצבת (ביחד עם ולי מינצי) של מגזין עיניים ומאיירת ספרי ילדים. מ-1998 היא מלמדת במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ובשנת 2005 היא הוציאה לאור את ספר המאיירים הגדול.
איור עיתונות חזר ממשהו שמאפשר להגיד עוד משהו במקביל לטקסט, למקום של קישוט, וזה חבל. זה באמת תחום שהיה חזק בארץ. אולי יבוא משהו אחר, אולי באינטרנט יתנו מקום לאיור, אבל בינתיים אני לא רואה משהו בולט שמחליף אותו
״לקחתי חופש מההוראה. אמרתי לעצמי שהזמן עובר, שאני צריכה לברר לעצמי דברים, לבדוק מה מעניין אותי להגיד; פתאום התחלתי להרגיש שיש מושגים שאני לא תמיד מבינה. מעניין אותי לחזור לאיור הידני, לאיור שנמצא על גבול האמנות, שלא מתייחס דווקא לטקסט. לבחון את הגבולות של האיור. כשאתה נכנס למסלול של חיים-עבודה אתה פחות מנסח לעצמך דברים.
״כשהבוגרים הצעירים מסיימים את הלימודים יש להם המון אפיקים שפעם לא היו קיימים, ומידי פעם יוצא לי לחשוב שאם הם היו קיימים בזמני אולי הייתי עושה דברים אחרים. המנעד היום הרבה יותר רחב והוא נע בין הרבה תחומים – איור, אמנות, קומיקס, דברים שאתה לא יכול להגיד בהכרח שזה איור, שאתה משתמש בשפה ובכלים של איור אבל התוצאה היא כבר משהו אחר. ככלל ההגדרות השתנו – מה זה איור, מה התפקיד שלו. הכל היום הרבה יותר פתוח. וכמובן שזה מבלבל: הם יוצאים ולא יודעים מה לעשות. אתה יכול לעשות הרבה אבל חייב לעבוד קשה כדי להגיע למשהו בעל ערך וכדי לממש את הפוטנציאל שלך״.
״על ספר המאיירים הגדול עבדתי במשך שבע שנים. נורית כהן שילה, שהייתה בזמנו המנהלת של אגף הנוער במוזיאון ישראל, רצתה להוציא לאור ספר שיתעד את כל המאיירים שזכו בפרס בן יצחק. זה היה אמור להיות משהו קטן ולאט לאט צמח למשהו הרבה יותר גדול.
״במהלך העבודה שמתי לב לבסיס הדומה שהיה לרוב המשתתפים מבחינת מה שהשפיע עליהם. לקח זמן עד שזה התרחב. זו הייתה נקודה בזמן שבה האיור הישראלי עבר מהמאיירים המבוגרים יחסית לדור מאיירים חדש שיצר שינוי, שבא בגישה אחרת לגמרי לאיור: המאייר הפך ממישהו שעובד בשירות עיתון או הוצאת ספרים, למישהו שקובע סדר יום, שנוטל יוזמה. אפשר לראות איך כיום מאייר מסיים את הלימודים וצריך להיות יזם, זה כבר פחות קשור לאיך הוא ישתלב במשהו קיים. מאיירים צריכים לחשוב היום מה אני רוצה לעשות, מה מעניין אותי״.
״לאיור עיתונות היה תור זהב בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. בעבר העורכים שעבדתי איתם נתנו לי הרבה חופש, היה כיף לעבוד איתם, אבל עם הזמן זה הפסיק, פחות נהניתי וגם היה לי פחות מעניין: אותן כתבות, אותם נושאים. ממשהו שמאפשר להגיד עוד משהו במקביל לטקסט, היום באיזשהו אופן זה משהו שחוזר למקום של קישוט וזה חבל. זה באמת תחום שהיה חזק בארץ, אולי יבוא משהו אחר, אולי באינטרנט יתנו מקום לאיור, אבל בינתיים אני לא רואה משהו בולט שמחליף אותו.
״ב׳עיניים׳ אנחנו תמיד אומרים למאיירים אל תאיירו לילדים כמו שאתם חושבים שאיור לילדים צריך להיות. אנחנו לא רוצים איור חמוד. תאיירו משהו בשבילכם, שנראה לכם טוב ויכול לתקשר ולהתאים, בשפה עשירה, במגוון של סגנונות; מבקשים באמת לקרוא את הטקסט ולהתייחס אליו. אנחנו מחפשים איור ברמה גבוהה, כי יש לאיור נוכחות גדולה במגזין כחלק מהשפה שלו. זה לא משהו שמקשט את העיתון, יש לו מספיק נפח וכח בפני עצמו. בגלל שילדים רואים יותר את האיור מאשר קוראים את הטקסטים, אנחנו מכירים בערך ובכוח של האיור״.
״אני זוכרת שבהתחלה הייתה הרבה התלהבות מהמחשב ומהטכנולוגיה החדשה, אבל היום זה קצת משתלט על האיור. זה הפך להיות קל מידי ואנשים הולכים אליו כברירת מחדל, ומהר מאד מתרגלים לזה. ב׳עיניים׳ אנחנו פוגשים מאיירים חדשים בסוף כל שנה, הם באים עם עבודות נהדרות, אנחנו אומרים להם מה אנחנו רוצים, אבל הם לא עושים את זה, לא ממשיכים את הקו הידני מלימודים, אלא ניגשים למחשב, מגלים מהר מאד שלא שווה להם לעשות את זה. אבל אני בכל זאת מייעצת להם לעזוב את המחשב.
״המחשב הוא כלי נהדר אבל אני מאמינה שצריך לחזור אחורה, לעיפרון ולצבע. פתאום אתה מופתע, הדברים כל כך יפים. צריך להתייחס אליו באמת כעוד כלי, עם היתרונות והמהירות. אבל הבעיה עם מי שעובדים רק או בעיקר המחשב היא שהעבודות שלהם באמת נהיות מאד דומות. זו עבודה שמושכת להשתמש בכלים כמו טרייסנינג או עבודה עם קו וצילום. אם בכל זאתאתה עובד עם המחשב האתגר הוא למצוא קול משלך שם. אפשר להיות שונה גם אם אתה עובד במחשב״.
״יש היום יותר לגיטימציה ומודעות לאיור. אז היית צריך להסביר מה זה איור, היום יש כמעט הצפה של התחום. כששואלים אותך מה אתה עושה ואתה אומר מאייר, פעם אנשים לא היו מבינים מה זה, היום מבינים יותר. זה כבר לא משהו שפשוט קיים וצריך רק להבחין בו, זה הפך להיות משהו שהקהל נתקל בו יותר ויותר.
״אני תמיד אומרת לסטודנטים שהכי הרבה למדתי מעיצוב. עניין אותי איור, תמיד ציירתי, אבל הפונקציונליות היא בסיס חזק מאד באיור שלי ולא הייתי מוותרת עליו. שמחתי שהיה חיבור בין שני התחומים בלימודים. לעיצוב יש בסיס לכל הדברים. גם לאנשים שהולכים ללמוד אמנות אני אומרת תתחילו מעיצוב, מהבסיס של הפשטה ותמצות. משם אפשר ללכת להרבה מקומות״.
פוסט זה פורסם כהמשך למחקר על התערוכה אומת האיור וכחלק מהעבודה לקראת שבוע האיור 2015. בלינק אפשר למצוא את כל הראיונות שהתפרסמו עד כה.
