בשנת 1975, מבקרים בביאנלת פריז נתקלו במחזה מוזר, שבמהרה הוגדר כשערורייתי ונחשב עד היום ליצירת אמנות קונספטואלית חתרנית. גורדון מאטה־קלארק, האמן האמריקאי שפעל במשך עשור בלבד במהלך שנות ה־70 של המאה הקודמת בתור חבר בקבוצת האמנות הניו־יורקית הרדיקלית אנארכיטקטורה, ביקע חור בשני בניינים סמוכים מהמאה ה־17 שניצבו לצד מרכז פומפידו, שבימים ההם היה בעיצומו של תהליך בנייה.
את הקרע שיצר בקרב הבניינים שעמדו בפני הריסה הוא השלים עם חור נוסף בזווית של 45 מעלות, שהזדקר מהגג. דרך האנטי־מונומנט שהעמיד, עוברים ושבים שצעדו ברחובות פריז יכלו להציץ לתוך שלדי הבניינים מנקודת ראות ייחודית. היצירה, שאותה כינה Canonical Intersect, הציעה להם מבט תקריב אל תוך הקרביים המתיישנים והמחלידים של האדריכלות העירונית המוכרת והנשגבת שלהם.
לעומת זאת, התבוננות בעבודה מנקודת מבט אווירית מעניקה לנו, מי שמהרהרים בעבודה עשורים לאחר מכן, מבט־על אל עבר הצטלבות רחובות נערצת שמזג האוויר, התפתחויות עירוניות ותנופת בנייה שינתה את פניה במרוצת השנים.
במהלך ביקורי בקיץ האחרון בתערוכת הבוגרים של התוכנית לתואר שני באמנות בבצלאל, נתקלתי ביצירה שלא הרפתה ממני. עשורים אחרי שמאטה־קלארק פירק בניינים וחדר לתוך רצפות של מבנים אמריקאיים נודעים, צילם אותם ושינע אותם מחוץ לסביבה הטבעית שלהם, חזיתי בעבודת קולאז׳ תלת־ממדי שהזכירה לי, להרף עין, את הפרקטיקה שהכתיבה את האופן שבו אחד היוצרים האהובים עלי עמל על העבודות הקאנוניות שלו.
בין שלל עבודות וידאו, פיסול וציור, ניצבה בחלל מעבר בבניין ישן ברחוב הרצל התל אביבי יחידה, עבודתה של בוגרת התוכנית שיר לוסקי. קיר פלסטר ממוסגר במתכת כסופה עמד פעור במרכז החדר; את ליבו פילח ספסל בטון שממנו הזדקר גזע עץ פיקוס גדוע, כאילו האמנית שיעתקה הד מוכר של מראה עירוני נושן ומיקמה אותו מחדש בבניין שבו למדה.
מתוך תערוכת הבוגרים של התואר השני באמנויות, בצלאל
את הקיר לוסקי חילקה לכמה יחידות ושברה את החיפוי שעטף אותו, באורח שאילץ את המבקרים להקיף את המבנה ההיברידי שהיא בראה, כדי לקבל תמונה מלאה של התכנים המשונים שהוא הכיל. בגבו של הקיר, מבעד למעטה זכוכית, נראו שקי בטון חומים שהונחו זה על גבי זה בערימה שנראה היה שנלקחה היישר מתוך אתר בנייה.
מהעבר השני של הקיר הזדקרו כבלים ירקרקים, כחולים ואדומים, מעין נחשים תעשייתיים שיצרו אשליה אופטית תלת־ממדית ונדמו כאילו הם משתרגים עם תצלום גדול־ממדים של חלל פנים סטרילי שבמרכזו נפער חור. התבוננות נוספת בתמונה המתעתעת חשפה שגם כאן לוסקי ביצעה תרמית אסתטית: לא מדובר בדימוי של רצפה מנוקבת אלא בגיבוב של רגבי אדמה שהיא הניחה במעגל.
התבוננות נוספת בתמונה המתעתעת חשפה שגם כאן לוסקי ביצעה תרמית אסתטית: לא מדובר בדימוי של רצפה מנוקבת אלא בגיבוב של רגבי אדמה שהיא הניחה במעגל
אחרי שהקפתי את היצירה סחור־סחור, נפעמת מהמפגש עם התגובה המודרנית של הבוגרת הטרייה אל פיסול אנטי־מונומנטלי, התיישבתי על הספסל שאיכלס את העץ הבודד והנחתי לעצמי להיטמע בסביבה המכילה אך טורדנית שלוסקי יצרה. כמה חודשים אחר כך, בין סגר אחד למשנהו, ביקשתי ממנה לספר לי את הסיפור שעומד מאחורי פרויקט הגמר שלה.
בשיחה שניהלנו לאחרונה בחלל הסטודיו ממנו היא יוצרת בדרום־מזרח תל אביב, לוסקי שיתפה אותי במשיכה שלה אל אוביקטים זניחים, חלקה סיפורים על ימי שוטטות מתישים במטרה ללכוד את הרגעים האגביים של היום־יום, וניסתה לעמוד על טיבה של הגופניות שהיא מנסה למצוא בכל חפץ ופריים צילומי.
קולאז׳ תל אביבי
״היו כמה דברים במקביל שהובילו אותי לפרויקט הגמר״, נזכרת לוסקי, ילידת 1988 שגדלה בהרצליה, למדה צילום לתואר ראשון במרכז האקדמי ויצו חיפה ואז עברה לתל אביב, שבה היא יוצרת היום. ״ההבט הכי בסיסי לאופן שבו אני מייצרת עבודות הוא מקום של דמיון. אני מאוד אוהבת לדמיין ולחלום״, היא מסבירה.
״יש לי שינה מאוד חלשה. אני הולכת לישון אבל אני ערה תוך כדי, יכולה ממש לתפעל את המחשבות בלילה. אני יכולה ללכת לישון ולהגיד לעצמי: ׳אני רוצה לקום עם עבודה חדשה׳. אני מנסה לתרגל את זה הרבה ולפעמים זה עובד. תכל׳ס זה גרוע, כי אני לא ישנה טוב״, היא מוסיפה בצחוק.
״בלילה נוצרים חיבורים שקשורים לעולם דמיוני, והרבה פעמים זה מגיע משם. בפרויקט הגמר שלי יש משהו סוריאליסטי כזה: רציתי להמשיך משם אל המקום הזה, של חיבורים שמצד אחד הם אפשריים – מעין קולאז׳ תל אביבי – ומצד שני לא אמורים להתחבר בהכרח, קצת כמו לייצר קולאז׳ בפוטושופ ואז להעביר אותו למציאות״.
ומה בנוגע לספסל ששבה את ליבי? לדבריה של לוסקי, הוא ״הנקודה הקריטית לפרויקט, לב העבודה. הוא לגמרי לקוח מתוך המציאות, יש ספסל כזה עם גזע עץ פיקוס ברחוב ביאליק, בכניסה למוזיאון בית ראובן רובין. זו נקודה שהייתה ליד הבית הקודם שלי, הלכתי שם הרבה, וכשראיתי את הספסל הייתי נעצרת ומתיישבת עליו. לקח לי זמן להבין מה אני כל כך אוהבת בו.
״פעם אחת הגעתי לשם והמוזיאון היה סגור. הם סגרו גם את הכניסה, ועטפו את הגזע והספסל בניילון שקוף. זה היה מראה מדהים. זה נראה לא הגיוני, איך הדבר הזה סוגר על הגזע, שנראה כמו גוף שמנסה לפרוץ את הניילון״.
Untitled
שיר לוסקי. צילום: דן שפירא
אותה חוויה הנביטה בה את הניצנים לעבודה הסופית שהציגה בתום שנתיים של לימודים בבצלאל. ״זו הייתה תחושה שלא קורית המון, כשאת רואה משהו קורה ומרגיש איך הוא עובר אליך פיזית. הרגשתי שאני חייבת לשחזר את התחושה הזו. גם מאוד אהבתי את המחשבה על ספסל שאפשר לשבת עליו באמצע העיר, להתנתק ולהיות בתוך עולם משל עצמך״.
את הבחירה בחומרים המכאניים הפשוטים שהחליטה לעבוד עימם והרצון להפעיל את המבקרים בחלל התצוגה, לוסקי פיתחה בעקבות עניין ביצירה שמזמנת ריבוי נקודות מבט, הן של היוצרת והן של המתבוננים הנפגשים עם עבודתה. ״יש פה שני מבטים״, היא מאבחנת. ״מצד אחד זיהית משהו, אז את מרגישה שאת חלק מההתרחשות, אבל מצד שני את מנותקת מהדברים ומתבוננת עליהם מבחוץ. רציתי להכניס לתוך הפרויקט כמה זוויות ראייה על דבר אחד״.
לוסקי מחייכת בשביעות רצון כשאני מספרת לה שהתיישבתי על הספסל וביקשתי להתמזג עם הסביבה החדשה שהיא יצרה, אך מודה שלתוצר הסופי יש אופי מסביר פנים ומאיים בעת ובעונה אחת. ״היו לי מחשבות על עולם משל עצמו, משהו סגור כזה, קפסולה יחידנית. ככה חשבתי את כל הקיר הזה, כמעין משהו עצמאי שסגור בתוך עצמו ומובן רק לעצמו.
״אבל גם רציתי שזה יהיה מזמין, שאנשים יתיישבו על הספסל. זה מתח שאני מתחברת אליו, בין דבר שמקיים את היחסים שלו עם עצמו ומנותק מכל מה שקורה בחוץ, לבין המקום הזה שאפשר לבוא, להתערב, להיות חלק ממנו ולהיכנס אליו״.
ענף עץ מזדקר ורצועות יוטה כחולה
על אף שלוסקי גיבשה שפה חזותית ייחודית לה, היא מסרבת – ואולי אף מתקשה – לתאר אותה באמצעות הגדרות מדיומליות. על קירות הסטודיו שלה מודבקים תצלומים קטנטנים שפיתחה של דימויים אגביים ונוגים שתפסה במצלמתה.
אתרי בנייה נטושים לעת ערב, רכב חונה שעל סככתו מונח חיפוי בד מאולתר להגן עליו מפני הגשם, פסל יווני קלאסי מוקף כתמי אור שמטילה שמש המבצבצת מוויטרינה של מוזיאון ומאוורר תקרה מטושטש בעיצומו של סחרחרה, מוקפים בתצלומים שליקטה מהרשת. בשולי החדר, לצד עבודות עטופות וממוסגרות, מבצבצים כבלים שאספה וכדורי כדורסל צבועים שליכדה עבור פרויקט עתידי.
הערב הרב שמציף את הסטודיו הקטן משקף את השפע שמאפיין את העיסוק של לוסקי; היא התחילה את דרכה כצלמת, יצרה מיצבים ופסלים שביימה בחלל וצילמה, וכעת יוצרת פסלים שמבוססים על עבודה עם חומרים מן המוכן, שאורגים בתוכם לפרקים גם תצלומים.
״צילום זה משהו שתמיד אהבתי, תמיד הייתי מבקשת מצלמה בתור מתנה ליום ההולדת. גם סבא שלי היה מצלם. הוא נפטר כשהייתי צעירה, ואז נחשפתי למה שהוא צילם כל החיים. הוא צילם המון את המשפחה, והבנתי שמה שראיתי לא היו צילומי משפחה רגילים, הרגשתי שהם משהו אחר.
״אספתי המון צילומים ישנים שלו, והבנתי שאני נהנית להסתכל בהם, הם נורא עניינו אותי. אז זה היה חיבור אישי־משפחתי, אבל גם הצלחתי לזהות בצילום משהו שמפעיל אותי, מושך אותי להבין אותו״.
אל התואר הראשון בוויצו הגיעה ״מתוך רצון ללמוד משהו שאוהב, לא הייתה לי מחשבה קדימה. הייתה מחשבה על אמנות, זה משהו מהבית שלא היה זר לי. אמא שלי הייתה לוקחת אותי למלא תערוכות, למוזיאונים.
״אהבתי את העולם הזה והייתי מוקסמת ממנו, ראיתי את הכוח שלו אבל זה היה נראה לי משהו לא נגיש. לא העזתי להגיד לעצמי שאני אמנית, זה הרגיש גדול עלי; אז אל הצילום הגעתי בתור משהו שאני כן יכולה לקבל על עצמי״.
תוך כדי הלימודים, היא מהרהרת, ״נפתח לי התיאבון לדבר והבנתי שזה העולם שאני רוצה להיות בו. ואז הגיע רגע, שבו הבנתי שאין דרך חזרה: או שאני בתוך זה, או שאני בחוץ. החלטתי, אמרתי לעצמי – ׳זהו, את בפנים׳. צריך להתאבד על זה, אחרת אלו חיים של תסכול מאוד גדול״.
מתוך התערוכה בבית האמנים ירושלים
מתוך התערוכה בבית האמנים ירושלים
מתוך התערוכה בגלריה P8
מתוך התערוכה בגלריה P8
בין התואר הראשון לשני ובמהלך הלימודים בבצלאל היא השתתפה במספר תערוכות קבוצתיות, והציגה שתי תערוכות יחיד. הראשונה, שנת שמיטה, הוצגה בבית האמנים בירושלים ב־2018 (אוצר: אורי גרשוני). שם חשפה צילומים עדינים, מוצפים אור טבעי, שבמרכזם כיכבו אוביקטים בודדים כמו ענף עץ מזדקר או תסליל מתכת מפוסל.
בתערוכת היחיד השנייה שלה עד כה, מחוץ למגע, שהציגה בגלריה P8 שנה מאוחר יותר (אוצרת: הגר בריל), כבר ניכרת נקודת תפנית באופני החשיבה והפעולה שלה. שם העמידה, לצד עבודות צילום, יצירות רדי־מייד פיסוליות. היא ביקעה חורים בקירות הגלריה שמתוכם בצבצו הצינורות שכיכבו גם בפרויקט הגמר ורצועות יוטה כחולה. באמצעותם הציבה שאלות על הדרך שבה אמנית יכולה לעצב מחדש את חלל הגלריה, להתערב בו ולהפכו לחלל משלה, כזה שחושף את הפגמים שלו ואת תהליך העבודה בעודו נרקם.
כשאני מבקשת ממנה לנסות ולבחור מדיום אמנותי שעימו היא מזדהה יותר, לוסקי מחדדת ש״כבר בשנה הראשונה של התואר הראשון הבנתי שהגדרות נועדו עבור מי שמבחוץ. אני מבינה את זה, אני גם עושה את זה לפעמים.
״עד היום אני מנסה להניח לשאלות האלה: האם אני רק צלמת? האם אני גם פסלת? ככל שעובר הזמן אני חשה יותר ביטחון שאני גם וגם, אלו המקומות הכי מעניינים. אני עובדת על לשחרר את המקום הזה, כי זה יותר מפרה וגם לא מחייב אף אחד לקרוא את העבודות שלי בצורה מסוימת״.
כבר בשנה הראשונה של התואר הראשון הבנתי שהגדרות נועדו עבור מי שמבחוץ. עד היום אני מנסה להניח לשאלות האלה: האם אני רק צלמת? האם אני גם פסלת? ככל שעובר הזמן אני חשה יותר ביטחון שאני גם וגם
את ימיה מעבירה לוסקי בין הסטודיו, שבו היא מעבדת את ההשראה שהציתו בה מראות וחפצים שצילמה ברחוב, לבין שוטטות עירונית דרך עדשת המצלמה. ״אני מסתובבת עם מצלמה ומשוטטת, ברחובות תל אביב או בקיבוצים בצפון הארץ. במהלך השיטוטים אני אוספת הרבה חומרים, ולוקחת אותם אלי לסטודיו.
״יש ימים שבהם אני נמצאת בסטודיו ובוהה בחומרים; בימים אחרים אני עושה איתם משהו; בימים נוספים אני מתבוננת בדברים שכבר צילמתי. כשאני מתחילה עבודה חדשה זה המון בראש: בונה קונספט בדמיון, סקיצות והדמיות. לאט לאט אני מבינה איך החומרים הפיזיים, הרדי־מיידים שאני עובדת איתם, מתחברים״.
בעוד שהאוביקטים שהיא מצלמת ברחוב הם אקלקטיים, לוסקי מזהה אלמנט שמחבר בין כולם. ״יש קשר לגופניות ולדברים שקשורים לגוף בחפצים שאני מוצאת ברחוב. בדרך כלל אני מצלמת דברים מאוד זניחים של היום־יום, אבל כאלה שיש בהם תחושה גופנית; הם פולטים דברים החוצה ושואבים דברים פנימה. יש חיות בחומרים שאני מחפשת, למרות שהם בסופו של דבר אוביקטים״.
לא רוצה לשעמם את עצמי
בספרה המכונן ״הצילום כראי התקופה״ (1977), הסופרת, בימאית וקולנוענית האמריקאית סוזן סונטאג ניתחה את הצילום העכשווי כמעשה מכאני שמתאפיין ברוויה ובעודפות. הצלם או הצלמת, לדידה, יכולים לצלם בקלות יתרה בשל התפתחויות טכנולוגיות ואגב כך הצילום שלהם הופך כמעט אוטומטי, עד שהקשר בין מציאות לאמנות וההבדל בין השתיים מתרופפים.
אני שואלת את לוסקי אם היא, שתלויה בבחינת מתמדת של אוביקטים ברחוב, לא מזהה חלק מהאבחנה הזו בעשייה שלה עצמה. אולי היא מוצאת שלפעמים היא מעדיפה שלא לצלם אלא רק לשמור את הרגע בנבכי הזיכרון?
Untitled
The Insides
״אני מאוד מתחברת לרפרנס שלך״, היא משיבה. ״אני שואלת את עצמי לפעמים: רגע, צילמתי את הדבר הזה עכשיו כי הוא מעניין אותי, או כי אני מורגלת לחשוב שזה מה שמעניין אותי וזה מה שאני מצלמת? זה מתסכל, אני לא רוצה לשעמם את עצמי.
״אז אני משוטטת הרבה, ובסוף מתוך העייפות והאינטנסיביות זה קורה. זה המון לעייף את עצמך כדי להגיע למקום פחות מודע, ושם אני מרגישה שזה יכול לקרות. לפעמים אני בוחרת שלא לצלם, ומתחרטת, או שאני כן מצלמת בכל זאת כי אני מרגישה שמתוך העודפות והחזרתיות אפשר להבין משהו. התקווה היא להבין משהו שלא הבנתי קודם״.
את מעשה הצילום, לוסקי מבהירה, היא תופסת כחוויה שמאפשרת לה להבין את העולם. ״אני מרגישה שיש לי רגעי הבנה. פתאום זה קורה לפעמים, וכשזה קורה זה אושר עילאי. אם אני מצליחה לפענח מה מעניין אותי בדבר הזה, אני מצליחה לצאת ממנו אל עבודת פיסול או מיצב, להבין איך אני יכולה להמשיך איתו הלאה.
״אני יכולה גם להחליט שזה כבר עבר דרך הצילום, אבל לא תמיד הצילום יוצר את ההרגשה שיש לי כשאני עומדת מול הדבר עצמו. זה מה שאני מחפשת, מן נפילות אסימון שכאלה״.
הפוסט שיחת סטודיו // שיר לוסקי הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.