כשהקורונה פרצה בסערה לחיינו, התחלתי בדיוק לחשוב על פרויקט הגמר במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, כשכל מה שידעתי הוא שאני רוצה לספר סיפור. במהלך הלימודים מצאתי את עצמי מתעסק לא מעט בחוויה הצבאית (לא רק שלי, אלא בחוויה הצבאית כקונספט), וכשהייתי צריך להחליט איזה מין סיפור אני רוצה לספר, החלטתי לגשת לעניין מזווית אישית: סיפור המלחמה שלא דיברנו עליו בבית.
כשמלחמת לבנון הראשונה פרצה, אבא שלי, גדעון אברמי, היה מ״פ צעיר בגדוד 195 בחטיבה 500 של חיל השריון. למלחמה הוא יצא עם מצלמת אולימפוס ישנה תלויה על הצוואר, והתמונות שהוא צילם במהלך הקרבות, והגלויות ששלח לאמא שלי בהפוגות שביניהן, היו במשך שנים הגישה היחידה שלי לסיפור. באמצעותן ניסיתי להשלים לעצמי את התשובות לשאלות שהיו לי על המלחמה.
השיחות שהוא ואני ניהלנו, ממש סביב תחילת הסגר הראשון (בהתחלה פנים אל פנים, ולאחר מכן כשכבר היה אסור להיפגש, בטלפון), הפכו לבסיס של הספר. במקביל אני עברתי תהליך של לנסות להבין איפה המלחמה הזו פוגשת אותי. התוצאה של התהליך הזה היא הספר המאויר מזכרות מלבנון, המתאר בכנות את הניסיון שלי להבין מה עבר על אבא בלבנון, דרך החפצים שאיתם חזר הביתה.
הספר נע בין שני סיפורים שונים: סיפור המלחמה של אבא שלי במילותיו שלו, מהכניסה ללבנון ביום הראשון למלחמה ועד לפציעתו בביירות; והסיפור שלי, מההבנה הראשונה כילד קטן שאבא היה במלחמה, דרך הניסיונות שלי להשלים לעצמי את הסיפור; ועד לפגישה שבה לראשונה שאלתי אותו מה היה שם?
במהלך העבודה על הפרויקט ניסיתי למצוא איזה איזון בין עבודה שמספרת את הסיפור שלו שלא סופר, על המלחמה כפי שנשקפה מעיניו, לבין עבודה שמספרת את הסיפור שלי: של הרגעים שבהם אני פוגש את המלחמה, וכיצד הנוכחות שלה ושל השתיקה סביבה, השפיעה עליי, אם בכלל. רק עמוק לתוך העבודה על הספר, הבנתי שהסיפור אינו על אבא שיוצא למלחמה, וגם לא על ילד שמנסה להבין אותה, אלא יותר מהכל סיפור על התקרבות של אב ובנו, בצל המלחמה שעליה מעולם לא העזו לדבר.
הספר מאופיין בשתי שפות ויזואליות לכל אחד מהסיפורים. סיפור המלחמה מתואר באופן יותר ריאליסטי, מבוסס כתם, וצבעוניות שמושפעת מאלבום התמונות שעליו הסיפור מתבסס – הכתומים של התמונות הדהויות, הירוקים של הנוף הלבנוני והשריון הישראלי; וסיפור הילד, שמאופיין בהדגשה של קווי מתאר, ונוטה לצבעוניות יותר נאיבית – בכחולים של בריכת השחייה, לדוגמה. הבדל ויזואלי נוסף הוא הרקע, כשרוב סיפור המלחמה מתרחש בקרבות של שעות הלילה החשוכים, בעוד שסיפור הילד מתרחש בשעות היום ומאופיין ברקעים בהירים.
הספר, שמתאר תהליך של התקרבות בינינו, הוא לא חיצוני לתהליך שאותו הוא מתאר – הוא ממש חלק ממנו. העבודה על הספר, שאפשרה לי לראשונה לשאול את השאלות, ואפשרה לאבא שלי לראשונה לענות – היא חלק מתהליך רחב יותר של ניסיון לשבור דפוסים של שתיקה סביב הנושאים אלה. כששאלתי את אבא שלי בפעם הראשונה, אם אכפת לו לספר לי על המלחמה הוא ענה בפשטות: ״אין מה לספר: נכנסנו, נלחמנו, חזרנו.״ אבל אחרי רגע של מחשבה הוא הוסיף: ״אבל בעצם יש״.
אני חושב שסביב העניין הזה, הבנתי שלספר הזה יש חשיבות מעבר לסיפור האישי שלי. התהליך שאותו הוא מתאר הוא אישי מאוד, אבל הוא נוגע לחייהם של רבים, בטח בארץ. רבים מאלה שנחשפו לספר דרך קמפיין ההדסטארט פנו אליי וחלקו איתי את הקשיים שלהם לדבר עם הילדים שלהם על חוויות מהמלחמה, או את הרצון שלהם לפתוח עם אבותיהם את השאלות, שכמוני, במשך שנים לא העזו לשאול.
רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן
הפוסט אלון אברמי // מזכרות מלבנון הופיע לראשונה ב-מגזין פורטפוליו.