אילת משיח | Growth
השאיפה שלי לקיום חיים המשלבים בין הטבע והאדם, והתפיסה של ״אהבת החיים״ (ביופיליה), שימשו אותי כדי ליצור מערכת סימביוטית אחת המאפשרת שחרור מנטלי, רוגע ושלווה. אני מציגה פיתוח בר־קיימא של סדרת פריטי לבוש המשקפים אפשרות לדו־קיום בין הביוספרה והתרבות האנושית.
הפרויקט התפתח בשני מסלולים. האחד, מעבדת חומרים טבעיים שרקחתי, בישלתי ומרחתי על רשתות סינתטיות (וביניהם צ׳יה, טפיוקה, דפי אורז, גרביונים משומשים וצמר סלעים); והשני: גידול נבטים על מצעים טבעיים ששורשיהם נרקמים לתוך הרשתות הסינתטיות ומתאחים איתן. המטרה הייתה להשתמש בטכניקות אלו לשימוש עצמי בבית, ודרכן להכיר בחשיבות הטבע ולצמוח יחדיו.
אילת משיח | Growth. צילומים: שלא אריאל
יהונתן פישר | אנחנו לא משקל הזיכרונות שלנו
התעללות חברתית ובריונות הן מגפות חברתיות בחיי ילדים ובני נוער רבים ברחבי העולם. הן מלוות בחוויות של להיות רדוף, לא מובן, אבוד, שבור, לבד ובלתי נראה לאחרים. זאת חוויה של רדיפה ופלישה לאזור הבטוח שלך ולו רק בגלל מי שאתה. גדילה במציאות טראומטית כזו משאירה צלקות רגשיות, מחשבות על בריחה והסתתרות או מפתחת מיומנות ״להיעלם״. קיר אחר קיר. אותו אדם נעלם, ונשארת ממנו ״קליפת אדם״ והוא מנסה לזעוק לעזרה, אך לא יכול לתת לכאב לצאת.
כמי שעבר התעללות חברתית בילדות, אני מרגיש אחריות ליצור דיאלוג סביב נושא כואב זה. האוסף שיצרתי מתייחס לאדם שעובר מסע נפשי־פסיכולוגי של התבגרות והתגברות על זיכרונות עבר כואבים וטראומטיים.
את הזיכרונות תרגמתי לטקסטורות שיצרתי בטקסטילים שבהם אני משתמש: המצולק, הנפוח, המכווץ, המלופף והפגיע. החלטתי להציג את המתח במצבים שבין שבריריות לעוצמתיות, חקרתי אפשרויות לשינויי גבולות הגוף המוכרים וניסיתי להמציא מחדש פרופורציות אנושיות ופיסוליות של גוף משתנה במרחב.
יהונתן פישר | אנחנו לא משקל הזיכרונות שלנו. צילומים: רוני כנעני
אביטל זהר | נצר
בחרתי לעסוק ביחסים בתוך המשפחה, ובאופן מיוחד בקשרים בין ״אחאות״, מונח המתאר את היחס הפיזיולוגי בין אחים שנולדו להורה משותף. בפרויקט חיפשתי לאפיין את ה״אחאות״ על כל המורכבויות המתקיימות בתוך המשפחה.
הטכניקה העיקרית בעיצוב הדגמים היא סריגה, ובאמצעותה חיפשתי לייצג סוגים שונים של קשרים – רופפים, הדוקים, נפרמים ולפעמים מתהווים. הלולאות שגדלות או קטנות בהתאמה לסוגי הקשרים שאני יוצרת, תלויות אחת בשנייה במארג משותף. עבדתי בעשב ים, שמשמש לרוב לקליעת סלים ומכלים, מתוך רצון לבחון את סוג ההכלה שבין אחים, חד־משמעית ללא גבולות? מוגבלת? או מלאה בחוקים? בחנתי איך בתוך קבוצה לומדים להכיל ולהיות מוכל, לשאת ולתת לאחר לשאת אותך.
אביטל זהר | נצר. צילומים: שלו אריאל
שירה ברזני | סימטריה וא־סימטריה
נקודת המוצא לפרויקט שלי הוא ה־OCD (הפרעה טורדנית־כפייתית) שמלווה אותי מילדות, ושמניעה אותי לנסות לשלוט בסיטואציות תוך ארגון מחדש של האופן שבו דברים מוצגים בפניי לכדי תמונה סימטרית. חיברתי בין שני עולמות: אדריכלות, המייצגת שפה מובנית שנוצרה בידי אדם, לעומת הטבע והמים, שמייצגים תנועה אורגנית וספונטנית שלאדם יש פחות שליטה עליה.
יצרתי מערכות לבוש ותיקים שמצד אחד כמו מרחפים בתנועה בלתי נשלטת, ומנגד פריטים המורכבים מצורות גיאומטריות המשקפים שיטתיות, חזרתיות ויציבות. צבעתי את הטקסטילים במזיגה נוזלית של צבע כדי שהצבעוניות תהיה משתנה ובלתי צפויה.
שירה ברזני | סימטריה וא־סימטריה. צילומים: רוני כנעני
מאי זרקאוי | מי מסתתרת מאחורי הצעיף?
המסע שלי התחיל ממחקר של אפשרויות ביטוי לחופש, יופי, מגבלות, מתח וזהות, והדרכים לשקף אותן בלבישת הניקאב. אני רואה בניקאב עמדה עצמאית, זהות שנמצאת בין המציאות לגבולות שבה. הניקאב מייצגת אפשרות לשייכות חברתית, דתית ואינטלקטואלית.
שגרת הכיבוש מאיימת באופן קבוע על הקיום והזהות בחברה הערבית־פלסטינית, ומובילה לייצור זהות מפוזרת בין ייצוגי חופש למגבלות. ההשתרשות של מדיניות הכיבוש משפיעה על טוהר הזהות הפלסטינית מבחינה חברתית ופוליטית. הפיזורים הללו יוצרים אנשים משני חלקים.
בפרויקט אני מתרגמת את תפיסת הקיום הכפול ומגדירה מרחב שמאפשר לחקור ולהגדיר את הזהות המפוזרת. אלו באים לידי ביטוי בסדרת תכשיטי פנים המתפקדים כמסכות ושמאפשרים מרחב קיום של שני תפקידים, חיים כפולים.
הסדרה מאפשרת לאדם לבחור את הזהות שבה הוא רוצה להופיע אל מול העולם החיצו,ן כך שהמהות הפנימית לא תיפגע והוא יוכל להתקיים במקביל בין שני העולמות, האמיתי והמדומיין. העונד יכול להתאים את נוכחותו והתנהגותו לסביבה שבה הוא נמצא ולהגדיר זהויות שונות, החיצונית, החברתית והזהות האמיתית, הפנימית, שמסתתרת מאחורי המרקם השחור.
מאי זרקאוי | מי מסתתרת מאחורי הצעיף? צילומים: רוני כנעני
רבקה מזוז | אותה ילדה שהייתי
הפרויקט שלי עוסק בחוויה שלי כילדה יחידה לאם יחידנית. הילדה היחידה מגדלת את עצמה: היא בודדה ובוגרת ונושאת אחריות גדולה על כתפיה הקטנות. בדומה לצמחים, היא שואבת מסביבתה הקרובה את כל מה שהיא זקוקה לו, על מנת שתוכל לגדול ולהתפתח.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
הדגמים משלבים שכבות של פרטי לבוש רחבים וגדולים ומנגד קטנים ומכווצים, שספק מגנים ועוטפים את אותה ילדה שהייתי, ספק חובקים וחונקים ומקשים עליה לגדול ולהתפתח. עיצבתי דפוסים בהשראת המשושה של הכלורופלסט, צבעתי בדים בקפה כסמל לעולם המבוגרים ובו זמנית מזכיר אדמה ובוץ, ולבסוף הנבטתי בתוך הטקסטיל עצמו גידולים שספק צומחים ומשגשגים על קרקע פורייה, ספק נהדפים ונחנקים בתוך הבגדים.
רבקה מזוז | אותה ילדה שהייתי. צילומים: רוני כנעני
The post בוגרים 2020 // המחלקה לצורפות ואופנה, בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.